ביאור:בבלי שבועות דף יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בטומאת מקדש וקדשיו [1]; [2]במה הם מתכפרין? - מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן, שהרי הותר מכללו אצל ביתו, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים, שהרי לא הותר מכללו; ואם נפשך לומר - הרי הוא אומר (תהלים קלה יט) [בית ישראל ברכו את ה’] בית אהרן ברכו את ה' [פסוק כ] בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'.

ומאי 'אם נפשך לומר' [3]?

- וכי תימא: 'ביתו' כתיב [4] - כולן קרויין ביתו, שנאמר 'בית אהרן ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה’’.

תוספות ד"ה כולן קרויין ביתו. תימה: ולוים במה יתכפרו? אי בשל צבור – 'אשר לעם' כתיב, ולוים לא מיקרו 'עם' למ"ד ופלוגתא היא בפרק הזרוע [5]; ואי בשל אהרן - לא איקרו 'ביתו'!? וכי תימא:: כיון דאשכחן שיש להן כפרה, דכתיב 'וכפר' אית לן למימר דלא אתי 'אשר לעם' אלא למעוטי כהנים, ויתכפרו בשל צבור - אם כן מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו.

[## ולי נראה שהסברה היא לחלק בין כהנים שעבודתם במקדש, ועומדיןם בסכנה של טומאת מקדש וקדשיו בעבודתם זו, לבין כל השאר, לויים וישראלים, שאינם בסכנה זו. ולפיכך לגבי ענין טומאת מקדש וקדשיו – כך החלוקה: מצד אחד הכהנים, ומצד שני – כלהעם, כולל לויים.]

[הגמרא מביאה קושיות אחרות על הברייתא:]

והאי 'אשר לעם' להכי הוא דאתא [6]? - האי מיבעי ליה: דקאמר רחמנא מִדְעַם ליהוי [7]!?

ההוא - מ'ומאת עדת בני ישראל [יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה] (ויקרא טז ה) נפקא.

והאי 'אשר לו' - להכי הוא דאתא [8]? האי מיבעי ליה לכדתניא: 'משלו הוא מביא, ואינו מביא משל צבור; יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו? - תלמוד לומר: אשר לו [9] [10]; יכול לא יביא, ואם הביא – כשר?

תלמוד לומר שוב: 'אשר לו': הכתוב שנה עליו [11] – לעכב.' [ואין דרשה 'לו- ולא לכהנים]?

תנא - הכי קא קשיא ליה [12]: מאי שנא בדְעַם [13], דלא מכפר [14] [15] דלא קא חסרי ביה ממונא [16]*, דכתיב 'אשר לעם' - בדאהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא, וקאמר 'כולן קרויין ביתו'? בשלמא לרבי שמעון, היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר [17]: חד כנגד שעיר הנעשה בפנים [18], וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ [19], וחד כנגד שעיר המשתלח [20]; אלא לרבי יהודה - תרי וידוין ודם הפר למה לי? בחד וידוי ודמו סגיא [21]!?

אחד לו ואחד לביתו, כדתנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נוהגת: מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב - ואל יבוא חייב ויכפר על החייב [22].

תוספות ד"ה דלא מחסרי ממונא דכתיב אשר לעם: אע"ג דהאי נפקא לן מ'ומאת עדת בני ישראל', מכל מקום 'אשר לעם' משמע משל לעם; אלא מדאייתר מוקמינן ליה שאין הכהנים מתכפרים בו, ולא מיבעיא למ"ד במסכת שקלים [23] ובמנחות [24] שאין הכהנים מצווין לשקול, דודאי לא אתי מדידיהו, אלא אפילו למ"ד שמצווין לשקול, והשעיר בא מתרומת הלשכה - מכל מקום אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר - אין גובין משלהן; או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור – כשר, אע"פ שלא זכו בו כהנים.

תוספות ד"ה שני וידוין ודם הפר: משמע שמתכפרין הכהנים בב' וידוין; אם כן מתניתין דיומא דפרק 'אמר להן הממונה' [25], דקתני בוידוי ראשון 'אני וביתו' ותו לא, ובשני 'אני וביתי ובני אהרן' - לא מתוקמא כרבי שמעון, דלדידיה בוידוי ראשון נמי הוה ליה למימר 'ובני אהרן'; ותימה! דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כרבי שמעון, ומסתמא כל הנהו מתניתין דוידוין אתו נמי כרבי שמעון; וי"ל דאפילו רבי שמעון מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי.

הדרן עלך שבועות שתים


שבועות פרק שני ידיעות הטומאה יד,א

משנה:

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע [26]: נטמא וידע [27] - ונעלמה ממנו הטומאה, וזכור את הקדש, [או] נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה, [או] נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע, ומשאכל ידע - הרי זה בעולה ויורד.

נטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, [או] נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה, [או] נעלם ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע - הרי זה בעולה ויורד.

[משנה ב] אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה [28] - שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא [29] במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות [30] ובשיר [31], ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן [32] וכל ישראל אחריהם [33];


עמוד ב

[המשך המשנה] הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת [34], וכל שלא נעשית בכל אלו - הנכנס לשם אין חייב עליה.

[משנה ג] נטמא בעזרה [35] ונעלמה ממנו טומאה, וזכור את המקדש, [או] נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה, [או] נעלם ממנו זה וזה והשתחוה [36] או ששהה בכדי השתחואה [37], או בא לו בארוכה [38] – חייב [39], בקצרה – פטור [40].

זו [41] היא מצות עשה [שבמקדש] [42] שאין חייבין [43] עליה [44].

[45] [משנה ד] ואיזו היא מצות עשה [שבנדה] שחייבין עליה?:

היה משמש עם הטהורה [46] ואמרה לו "נטמאתי [47]", ופירש מיד [48] – חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו [49].

[משנה ה] רבי אליעזר אומר: השרץ, ונעלם ממנו [50] - על 'העלם שרץ' חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

רבי עקיבא אומר: 'ונעלם ממנו והוא טמא': על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש [51].

רבי ישמעאל אומר: 'ונעלם' 'ונעלם' שתי פעמים [ויקרא ה,ב: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם [52] או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם] : לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

גמרא:

אמר רב פפא לאביי: 'שתים שהן ארבע'? 'שתים שהן שש' הויין: ידיעות הטומאה תחלה וסוף, ידיעות הקודש תחלה וסוף, ידיעות מקדש תחלה וסוף!?

ולטעמיך - תמני הויין: דהא איכא טומאה דקודש, וטומאה דמקדש, תחלה וסוף!?

הא - לא קשיא: שֵׁם 'טומאה' - אחת היא.

מכל מקום שית הויין?

אמר רב פפא: לעולם תמני הויין: ארבעי קמייתא - דלא מייתן ליה לידי קרבן - לא קא חשיב; ארבעה בתרייתא - דמייתן ליה לידי קרבן - קא חשיב [53].

ואיכא דאמרי: אמר רב פפא: לעולם תמני הויין, וארבעי קמייתא [54] - דליתנהו בכל התורה כולה [55] - קא חשיב, ארבעי בתרייתא - דאיתנהו בכל התורה כולה [56] - לא קא חשיב.

["כשתתבונן הידיעות תמצא שמונה. הראשונה, שידע שהוא טמא ואח"כ נעלם ממנו ונכנס למקדש, אחר כך ידע ידיעה שניה כי היה טמא כשנכנס לעזרה הנה אלו שתי ידיעות, והשלישית, שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס במקדש, אחר כן ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית, והחמישית, שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא, אחר כן ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית, והשביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח"כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה השמינית. ואלה שמונה מיני ידיעות מהם שתי ידיעות בטומאת גופו, וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אחר כן ידע שהוא טמא, ומהם שתי ידיעות במקדש, והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואחר כך ידע שהוא מקדש, ומהם שתי ידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואחר כן ידע שקדש אכל, ואמנם אמר שהן ארבעה ואף על פי שהם שמונה כמו שמצינו, לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד, אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף ... " [57]

הקריאה של הסוגריים היא על פי חוקי החשבון:

[ ידע [58] שהוא טמא ושכח ונזכר [59] ] X { [ ידע שזה מקדש [60], שכח ונכנס, ונזכר [61] שזה מקדש ] וגם [ ידע שזה קודש [62], שכח ואכל, נזכר שזה היה קודש [63] ] } => 2 X [64] => 2 X 4 => 8.]

בעי רב פפא: נעלמו ממנו הלכות טומאה [65] – מהו?

היכי דמי? אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא [66] – 'זיל קרי בי רב' הוא [67]!? [68]. לעולם דידע בטומאת שרץ, וכגון דנגע בכעדשה ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא; - מאי? כיון דידע דמטמא שרץ בעולם – 'ידיעה' היא [69]? או דלמא כיון דכעדשה לא ידע אי מטמא אי לא מטמא – 'העלמה' היא [70]?

תיקו.

בעי רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש [71] [אולי אחרי החורבן] – מהו [72]?

אליבא דמאן? אי אליבא דרבי עקיבא, דבעי ידיעה בתחלה - הא לא מחייב על העלם מקדש? אי אליבא דרבי ישמעאל, דמחייב על העלם מקדש - הא לא בעי ידיעה בתחלה [73]?

לא, צריכא אליבא דרבי [74] דבעי ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש, ואמר 'ידיעת בית רבו שמה ידיעה' – מאי? כיון דידע דאיכא מקדש בעולם – 'ידיעה' היא [75]? או דלמא כיון דמקומו לא ידע ליה [76] – 'העלמה' היא [77]?

תיקו.

אחד הנכנס לעזרה [שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר, ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם]:

מנא הני מילי [78]?

מר רב שימי בר חייא: דאמר קרא (שמות כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו

הערות[עריכה]

  1. ^ כשהוא אומר 'על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר' ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה - מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות: כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות - אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש
  2. ^ ו
  3. ^ מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה
  4. ^ ולא שאר כהנים
  5. ^ חולין דף קלא:
  6. ^ שלא יתכפרו בו כהנים
  7. ^ משל צבור, ולא משל כהן גדול; לפי שהפר בא משלו - הוצרך לומר בשעיר משל צבור
  8. ^ שלא יתכפרו בו אחרים, שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים
  9. ^ תלתא כתיבי בפר: [1: ויקרא טז,ו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו; 2-3 ויקרא טז,יא: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו
  10. ^ 'אשר לו' תניינא
  11. ^ השלישי
  12. ^ דקאמר 'יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן, שהרי כבר נאמר 'אשר לו' לומר שאינו בא משל כהנים, וכיון שאינן חסירין בו ממון - לא נתכפרו בו'
  13. ^ בשעיר הפנימי
  14. ^ דלא מכפרו ביה, כדילפינן מ'אשר לעם' יתירא
  15. ^ משום
  16. ^ שלא נקנה משלהם
  17. ^ בפר ומתן דמו - תרי וידויי, דכתיב תרי זימני 'וכפר בעדו ובעד ביתו' ואמר מר (יומא דף לו:) 'בכפרת דברים הכתוב מדבר, שהרי עדיין לא נשחט הפר', ואיכא מתן דמו - הרי שלש כפרות: לכפר על שלש עבירות: שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים
  18. ^ לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף
  19. ^ לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף
  20. ^ לכפר על שאר עבירות
  21. ^ חד כנגד שעיר הפנימי, וחד כנגד שעיר החיצון
  22. ^ לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו, ולאחר שנעשה זכאי בוידוי - מתודה עליו ועל אחיו, ולעולם תרוייהו - חדא כפרה נינהו
  23. ^ דף ב
  24. ^ דף כא:
  25. ^ דף לה:
  26. ^ כבר פירשתיה בפרק ראשון במשנה (דף ב.)
  27. ^ שנטמא: או בשעת טומאה או אחרי כן
  28. ^ שהוסיפו עליה אחר כן
  29. ^ כולהו יליף מקראי:
  30. ^ מפרש בגמרא: שני לחמי תודה, והיו נושאין אותה בהיקף סביב
  31. ^ מפרש בגמרא
  32. ^ מנחמיה בן חכליה גמרינן
  33. ^ לפיכך היא קדושה כראשונה
  34. ^ 'פנימית' ו'חיצונה' - מפרש בגמרא; 'ונאכלת' 'ונשרפת' - מפרש בגמרא
  35. ^ וידע שנטמא
  36. ^ בהעלם זה
  37. ^ בגמרא מפרש שיעורא
  38. ^ שיצא לו דרך ארוכה - שיש קצרה הימנו לצאת
  39. ^ ואפילו לא שהה תחלה; ושיעורין הללו - הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה
  40. ^ היכא דלא השתחוה ולא שהה
  41. ^ טומאה שאירעה לו בתוך עזרה
  42. ^ דיש כאן מצות עשה 'וישלחו מן המחנה [כל צרוע וכל זב] וכל טמא לנפש (במדבר ה ב)
  43. ^ בית דין
  44. ^ פר בהוראה, ולא כהן משיח, כדמפרש בגמרא
  45. ^ איידי דתנא בהוריות (דף ח:) 'אין חייבין על עשה שבמקדש אבל חייבין על עשה שבנדה' - קתני הכא 'איזו היא מצות עשה שבמקדש ואיזו היא שבנדה'
  46. ^ היינו דומיא דעשה שבמקדש: שאירעה לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה
  47. ^ עכשיו
  48. ^ בקושי האבר
  49. ^ אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר, ויפרוש בלא קושי; וזהו 'עשה'; ובגמרא יליף לה
  50. ^ 'או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו' (ויקרא ה ב)
  51. ^ בגמרא מפרש מאי בינייהו
  52. ^ פסוק ג
  53. ^ ידיעות אחרונות מודיעות אותו שחטא; ואית דגרסי 'ארבעי קמייתא דמייתן ליה לידי קרבן קא חשיב' ואין נראה לי, דאם כן מאי 'איכא דאמרי' [להלן]? אם מפני שנוי הטעם - אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו 'מאי בינייהו?'
  54. ^ ידיעות שבתחלה
  55. ^ שהאוכל חלב בשוגג אפילו לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב, ולאחר אכילה נודע לו - חייב
  56. ^ ידיעות שבסוף איתנהו בכל התורה שאין אדם מביא חטאת אלא אם כן נודע לו שחטא
  57. ^ ההדגשות של אביעד
  58. ^ 1
  59. ^ 2
  60. ^ 3
  61. ^ 4
  62. ^ 5
  63. ^ 6
  64. ^ 2 + 2
  65. ^ כשנגע בשרץ וידע שנגע בשרץ אבל אינו יודע שהוא טמא
  66. ^ כגון הצב והלטאה שדומין לצפרדע וסבור שאינו מטמא
  67. ^ תינוקות של בית רבן קורין 'החולד והעכבר והצב' הלכך אין זו העלמה, ויש כאן ידיעה בתחלה; וכשאכל את הקדש - נעלמה ממנו נגיעה ראשונה
  68. ^ יש כאן ידיעה בתחלה והעלם אחריה, ולכשיודע לו בסוף יהא חייב
  69. ^ ידיעה בתחלה יש כאן
  70. ^ ואין כאן ידיעה בתחלה
  71. ^ שיודע שיש מקדש בירושלים אבל אין יודע מקומו
  72. ^ איכא ידיעה בתחלה? או דלמא הא דתנן 'נעלם ממנו מקדש' - במי שהכיר בו כבר קאמר
  73. ^ כדאמרינן בשילהי פירקין (דף יט:)
  74. ^ דאמר בשמעתא קמייתא בפרקין קמא (דף ד.)
  75. ^ למיהוי ידיעה בתחלה
  76. ^ מעולם
  77. ^ אין כאן ידיעה בתחלה, ולא דמי לידיעת בית רבו דטומאה: דאילו התם למד שהשרץ מטמא, וכשנגע בו - ידע שנגע בשרץ, אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו; התם קאמרינן: כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא, וזה ידע כשנגע - אין זה 'העלם'; אבל זה - לא ידע מקום מקדש מימיו: אין כאן ידיעת בית רבו
  78. ^ דבעינן כל הני לתוספת עזרה