ביאור:בבלי שבועות דף כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת שבועות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בחטאת קאמרינן [1].

רבינא אמר: כי קתני - מידי דחייל אמידי דבר אכילה הוא: שבועה דחיילא אמידי דלאו בר אכילה הוא - לא קתני;

והרי הקדש דחייל נמי אעצים ואבנים?

אלא כי קתני דחייל אמידי דאית בה מששא, שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא, כגון "שאישן" ו"שלא אישן" [2] - לא קתני.

[3]

משנה:

אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים [4], ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש [5];

כיצד?

אמר "שבועה שאתן לאיש פלוני", ו"שלא אתן", "שנתתי", ו"שלא נתתי", "שאישן" ו"שלא אישן", "שישנתי", ו"שלא ישנתי", "שאזרוק צרור לים" ו"שלא אזרוק", "שזרקתי" ו"שלא זרקתי": רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר (ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה].

אמר לו רבי עקיבא: אם כן [6] - אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין?

אמר לו: מריבוי הכתוב [7].

אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך.

גמרא:

תנו רבנן [הרישא כמו התוספתא נדרים פ"א מ"י]: 'חומר בנדרים מבשבועות, חומר בשבועות מבנדרים: חומר בנדרים: שהנדרים חלים על דבר מצוה [8] כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות [9]; חומר בשבועות: שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים: [מכאן הגירסה שונה מהתוספתא] כיצד? אמר "שבועה שאתן לפלוני" ו"שלא אתן".; מאי "אתן"? אילימא צדקה לעני - מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר (דברים טו י) נתון תתן לו [ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך]! אלא מתנה לעשיר.

שאישן ושלא אישן:

[10]

איני! והאמר רבי יוחנן: 'האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" מלקין אותו וישן לאלתר' [11]!?

התם דאמר "שלשה", הכא דלא אמר "שלשה".

שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק:

איתמר: "שבועה שזרק פלוני צרור לים", ו"שלא זרק": רב אמר חייב, ושמואל אמר פטור: רב אמר חייב: איתיה ב'לאו' ו'הן'; ושמואל אמר פטור: ליתיה בלהבא [12].

לימא בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קא מיפלגי, דתנן:

'רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר (ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה]. אמר לו רבי עקיבא: אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין?

אמר לו: מריבוי הכתוב [’לכל אשר יבטא האדם’] . אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך!'

- רב דאמר כרבי עקיבא [13], ושמואל דאמר כרבי ישמעאל [14]?

אליבא דרבי ישמעאל כולי עלמא לא פליגי [15]: השתא: מילתא דאיתא בלהבא לא מחייב עלה רבי ישמעאל לשעבר, מילתא דליתא בלהבא מיבעיא? כי פליגי אליבא דרבי עקיבא [16]: רב כרבי עקיבא, ושמואל אמר: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא התם לשעבר אלא מלתא דאיתא בלהבא מחייב רבי עקיבא לשעבר, אבל מידי דליתיה בלהבא – לא.

לימא בפלוגתא


עמוד ב

דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קמיפלגי [17], דתנן [פ"ג מ"ז]:

'נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור; לקיים את המצוה ולא קיים – פטור; שהיה בדין שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא, דאמר רבי יהודה בן בתירא: ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה, מצוה שמושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה!? אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות - שכן עשה בה 'לאו' כ'הן', תאמר בשבועת מצוה, שכן לא עשה בה 'לאו' כ'הן' [18]?';

נימא: רב דאמר כרבי יהודה בן בתירא [19], ושמואל דאמר כרבנן?

אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי [20]: השתא 'לאו' ו'הן' לא בעי [21], 'להבא' ו'לשעבר' [22] בעי? [23]; כי פליגי אליבא דרבנן [24]: שמואל כרבנן; ורב: כי לא מחייבי רבנן ב'לאו' ו'הן', דכתיב (ויקרא ה ד) [או נפש כי תשבע לבטא בשפתים] להרע או להיטיב [לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה] בהדיא, אבל להבא ולשעבר - דמריבויא דקראי אתו – מחייבי!

מתיב רב המנונא: [משנה פ"ג מ"יב] '"לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום" "משביעך אני!" ואמר "אמן" – חייב'; בשלמא "לא אכלתי" - איתיה ב"לא אוכל", אלא "לא הנחתי" - מי איתיה ב"לא אניח" [25]?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לצדדין קתני: "לא אכלתי" - לקרבן, "לא הנחתי" – למלקות.

מתיב רבא: [משנה פ"ג מ"ט] 'איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן שהוא של זהב', ואמר עולא [(להלן כט,א)]: והוא שניכר לשלשה בני אדם [26].' טעמא דניכר, הא לא ניכר - עובר משום שבועת ביטוי, ואמאי? הא אינו ב'יהא של זהב'?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: ניכר - עובר משום שבועת שוא, לא ניכר - עובר משום שבועת שקר.

אמר אביי: ומודה רב באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" [27] ואשתכח דלא ידע ליה – דפטור, הואיל וליתיה בכלל "שאיני יודע לך עדות" [28]; "ידעתי" ו"לא ידעתי" – מחלוקת [29]; "העדתי" ו"לא העדתי" – מחלוקת.

בשלמא לשמואל דאמר 'מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר', להכי אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי [30], אלא לרב - למאי הלכתא אפקה רחמנא [31]?

אמרוה רבנן קמיה דאביי לאיחיובי עליה תרתי [32]; אמר להו: 'תרתי' לא מציתו אמריתו, דתניא: (ויקרא ה ה) [והיה כי יאשם] לאחת מאלה [והתודה אשר חטא עליה] - לאחת [33] אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים.

ולאביי - למאי הלכתא [34] אפקיה רחמנא?

לכדתניא: 'בכולן [35] נאמר "ונעלם", וכאן [36] לא נאמר "ונעלם" לחייב על המזיד [37] כשוגג.'

אמרו ליה רבנן לאביי: אימא במזיד מיחייב חדא [38], בשוגג [39] מיחייב תרתי!?

אמר להו: לאו היינו דאמרי [40] 'לאחת' - אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים? [41] ואי במזיד - מי איכא תרתי [42]?

רבא אמר: משום דהוה 'דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו בלבד' [43].

מכלל דאביי [44] סבר איתה לשבועה בעולם [45]? והאמר אביי [46]: מודה רב באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ואשתכח דלא ידע ליה – דפטור, הואיל וליתיה ב"איני יודע לך עדות" [47]?

הדר ביה אביי מההיא.

ואיבעית אימא:

הערות[עריכה]

  1. ^ הא דאמרינן 'דבר שזדונו לאו לא קתני' - בחטאת הוא דאמר, ושבועת ביטוי - חטאת היא
  2. ^ שהשינה אין בה מששא
  3. ^ 'שאזרוק צרור לים' - לא גרסינן הכא.
  4. ^ כדמפרש: "שאתן לפלוני כו'
  5. ^ תרי גווני משמע 'שאין בהן ממש': כגון שינה, ומשמע שאין בהן הנייה, כגון "שאזרוק צרור לים"
  6. ^ דדייקת 'להרע או להיטיב'
  7. ^ 'לכל אשר יבטא'
  8. ^ 'קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל – אסור; ובנדרים מפרש טעמא בפרק 'ואלו מותרין' (דף טז:)
  9. ^ כדתנן במתניתין, ויליף לה (לקמן דף כז.) מקראי
  10. ^ נדר אינו חל על השינה, כגון "קונם שאני ישן", ד'קונם' - לשון הקדש הוא, ואמאי ליחול הקדש? אבל "קונם עיני בשינה" - חל אעין.
  11. ^ משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא, ומשנשבע - יצתה לשקר, אלמא לאו 'שבועת ביטוי הוא', דקתני וישן לאלתר
  12. ^ "יזרוק פלוני" או "לא יזרוק" - אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק
  13. ^ דמחייב בלשעבר
  14. ^ דמחייב ליה [רק] להבא
  15. ^ כלומר: דרב - ודאי תנאי היא, דלא מחייב ליה רב אליבא דרבי ישמעאל, וליתא לפלוגתא דרב ושמואל אליביה, כדמפרש ואזיל
  16. ^ כלומר: אבל בדר"ע פליגי, ולאו דשמואל כתנאי, דאפילו לרבי עקיבא פטר ליה שמואל, וכל שכן לרבי ישמעאל
  17. ^ דרבי יהודה בן בתירא - אנשבע לקיים את המצוה פליג, ולא אנשבע שלא לקיים
  18. ^ דאיתיה ב'הן' וליתיה ב'לאו'
  19. ^ דלא בעי 'לאו' ו'הן', הכי נמי לא בעינן 'להבא' ו'לשעבר'
  20. ^ כלומר: דשמואל ודאי תנאי היא, דלא סלקא דעתא דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא
  21. ^ דכתיב בהדיא 'להרע או להיטיב' דמשמע כגון "אוכל", ו"לא אוכל"
  22. ^ דלא מיפרשי
  23. ^ כל שכן דלא בעי!
  24. ^ דרב - אפילו לרבנן אמר למילתיה, ולא תימא 'לרב תנאי היא'; וכל מקום שיש לשון זה בגמרא - זו היא שיטתה
  25. ^ בשבועת ביטוי? והא 'נשבע לבטל את המצוה' הוא
  26. ^ שכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן - הוא דהויא שבועת שוא: דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם - הוי מפורסם
  27. ^ הכי גרסינן: ומודה רב באומר "שבועה שאני יודע לך עדות" ואשתכח דלא ידע ליה דפטור, הואיל וליתיה ב"איני יודע לך"
  28. ^ דאף על גב דלא בעי 'להבא' ו'לשעבר' – 'לאו' ו'הן' בעי; והאומר "שבועה שאני יודע לך עדות" – 'הן' משכחת בה, 'לאו' לא משכחת בה: דליתיה ב"איני יודע לך": ד"איני יודע לך עדות" - לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא: להתחייב בה חוץ לבית דין, אלא משום שבועת העדות - ואינה אלא בבית דין, ובראוי להעיד!
  29. ^ דרב ושמואל, דאיתיה ב'לאו' ו'הן' וליתיה ב'להבא': ד'נשבע לבטל את המצוה' הוא
  30. ^ ופרשה בהדיא, ובהאי קרבן גופיה: דאי לא כתבה בהדיא - לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא [שבועת העדות היא רק על העבר]
  31. ^ ובהאי קרבן גופיה? הלא בכלל שבועת ביטוי היא
  32. ^ אם ראוי להעיד הוא וכפר בו בבית דין - חייב שתים: משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי
  33. ^ בההיא עניינא כתיב 'כי יאשם לאחת מאלה'
  34. ^ אליבא דרב
  35. ^ בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד: שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו
  36. ^ בשבועת עדות
  37. ^ דליתיה לשבועת ביטוי
  38. ^ משום עדות
  39. ^ דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי
  40. ^ לכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי
  41. ^ ועל כרחך - בשוגג הוא דמיעטיה קרא
  42. ^ ולמה לי למעוטי? הא אין חיוב ביטוי במזיד!
  43. ^ כלומר: לא צריך למעוטיה מ'לאחת', וכי אתא 'לאחת' - למעוטיה מחיוב שתים - לאו לעדות וביטוי אתא, אלא לביטוי לחודיה: שאם אמר "שבועה שלא אוכל" ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין - אינו חייב אלא אחת, אבל עדות וביטוי - לא צריך מיעוטא, דהויא לה עדות 'דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש': בראויין להעיד, ובב"ד; הלכך אין לך בו אלא חידושו, ומשום עדות חייב, ולא משום ביטוי
  44. ^ דאיצטריך קרא למעוטי
  45. ^ כלומר: איתא לשם שבועת ביטוי ב"איני יודע לך עדות", והאי דלא מיחייב תרתי - משום מיעוטא ד'אין אתה מחייבו שתים' הוא; ונפקא מינה היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות, כגון בפסולין לעדות, או שלא בבית דין, דליכא למיפטריה מ'לאחת' - מיחייב משום ביטוי
  46. ^ לעיל
  47. ^ דליתיה לשם 'שבועת ביטוי' בשבועת העדות, ואם איתא - הרי ישנה ב"איני יודע לך עדות": בפסולין שלא בבית דין!