מכות ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
טמא יהיה מ"מ ההוא מיבעי ליה לכדתניא טמא יהיה אלרבות טבול יום טומאתו בו בלרבות מחוסר כיפורים א"ל אנא מעוד (טומאתו) קא אמינא איכא דמתני לה אהא (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר אינו צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר (ויקרא כה, ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אלא אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות גיצא קציר העומר שהוא מצוה א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה דרשות דלמא חרישת עומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד ואמאי לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד דכתיב (משלי כט, יז) יסר בנך ויניחך הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי (מצא קצור אינו קוצר) ואי ס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא:
מתני' דהאב גולה על ידי הבן והבן גולה ע"י האב ההכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מגר תושב ווגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב:
גמ' האב גולה ע"י הבן והאמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד בשוליא דנגרי שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה זדגמיר אומנותא אחריתי:
והבן גולה ע"י האב כו':
ורמינהי (במדבר לה, יא) מכה נפש פרט למכה אביו אמר רב כהנא לא קשיא הא ר"ש והא רבנן לר"ש דאמר חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה שגגת חנק לא ניתנה לכפרה לרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא ושגגת סייף ניתנה לכפרה רבא אמר חפרט לעושה חבורה באביו בשוגג ס"ד אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי קמ"ל:
הכל גולין על ידי ישראל וכו':
הכל גולין על ידי ישראל לאיתויי מאי לאיתויי עבד וכותי תנינא להא דת"ר טעבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה גולה דקטליה ולוקה דלטייה אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטליה אלא לוקה אמאי דלטייה (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך אלא אמר רב אחא בר יעקב כגון שהעיד בו והוזם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא הכא במאי עסקינן יכגון שהכהו הכאה
רש"י
[עריכה]לרבות טבול יום - שאם נכנס למקדש ענוש כרת:
לרבות מחוסר כיפורים - מאותן טומאות הצריכות קרבן וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב וארבע טומאות הן הטעונות קרבן הזב והזבה והיולדת והמצורע:
מעוד קאמינא - עוד טומאתו בו עוד קרא יתירא לדרשא הוא:
איכא דמתני לה - להא דא"ל ההוא מרבנן לרבא והא דאותביה רבינא אהא:
אין צ"ל חריש וקציר של שביעית כו' - דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר דאי כדכתיב דאיום השביעי קאי מאי שנא חריש וקציר דנקט אלא ה"ק ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות והששה שאתה עובד בהן בחריש ובקציר תשבות:
הנכנס לשביעית - (וחריש של שביעית) שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית:
וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית - שאם הביאה שליש בשביעית מאז היא ראויה ליקצר ואם קצרה בשמינית צריך לנהוג בה קדושת שביעית:
רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות כו' - ובשבת קאי ולהכי נקט חריש וקציר לומר לך מה החריש שאני אוסר לך בשבת חריש של רשות הוא שאין לנו חריש של מצוה אף קציר איני אוסר לך אלא של רשות יצא קציר העומר:
אם מצא חרוש אינו צריך לחרוש - אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר:
לאו מילתא היא דאמרי - שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי:
מאי טעמא קציר דומיא דחריש - מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש אף קציר בהכי עסקי' שאם מצא קצור אין מצוה לקצור יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור מצוה לקצור:
ואי ס"ד מצוה - בקציר של מצוה מצא קצור אינו קוצר תמיהא היא זו:
מתני' ע"י הבן - אם הרגו לבנו בשוגג:
חוץ מגר תושב - שאין ישראל גולה על ידו:
הכל גולין - מפרש בגמרא לאיתויי מאי:
גמ' בשוליא דנגרי - בלימוד חרש עצים שאינו מלמדו תורה אלא אומנות שוליא יויינד"רינו:
חיותיה הוא - ואף זו מצוה על האב ללמדו דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:) דכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה כשם שאביו חייב להשיאו אשה כדכתיב וקחו לבניכם נשים כך חייב ללמדו אומנות:
מכה נפש - גבי הורג בשגגה כתיב לנוס שמה מכה נפש בשגגה:
פרט למכה אביו - שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא וקא ס"ד דממעט ליה מגלות אפילו הרגו:
לרבן שמעון דאמר - בסנהדרין בפ' ד' מיתות (דף מט:) חנק חמור מסייף ולדידיה ההורג את אביו בחנק דתנן (שם דף פא.) מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה וההורג אביו חייב שתי מיתות שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן והמכה נפש מן הנהרגין וכאן יש חבורת אביו ורציחה ולר"ש דאמר חנק חמור אם היה זה מזיד היה בחנק ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה לא נתנה כפרה לשגגת חנק:
ולרבנן דאמרי סייף חמור מחנק הורג אביו שגגת סייף הוא - שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף ושגגת סייף נתנה לכפרה בגלות:
רבא אמר - ברייתא נמי רבנן וההורג את אביו נמי גולה דשגגת סייף היא והא דקתני פרט למכה אביו לאו להורגו קא ממעיט אלא בעושה בו חבורה בשוגג:
לוקה דלטייה - ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) המקלל את חבירו עובר בלא תעשה ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.):
שהעיד בו - שהוא חייב מלקות:
תוספות
[עריכה]טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מאשר ומיהיה ויש לומר דאשר אורחיה דקרא הוא:
דלמא חרישת העומר דמצוה ואמר רחמנא תשבות. קצת קשה לישתוק מיניה דתשבות ומהיכי תיתי לן דהא למישרי מצרכינן קרא וי"ל דהא לא חייש רק לסתור דרשא דאשמעינן מה חריש רשות ומעתה נאמר דאתא לדרשא אחרינא:
אינו צ"ל חריש וקציר של שביעית כו'. תימה דבשלמא קציר כתיב בהאי ענינא את ספיח קצירך לא תקצור אבל חרישה לא כתיב כלל התם וכ"ת דילפינן מקראי דכתיבי כל שאר עבודות קרקע הא איכא מ"ד פ"ק דמו"ק (דף ג:) דדוקא אהנך דכתיבי בהדיא מיחייב אבל אינך לא וחרישה גופה ממעט התם מדקאמר החורש בשביעית אינו לוקה וי"ל דכיון דקסבר דקציר אתי לתוספת חריש נמי אתא לתוספת:
והא אמרת יצא האב המכה בנו. קשה [לר"י] דהיינו דוקא כשמייסרו ומכהו בתוכחתו אבל אם הלך ביער והורגו בשוגג למה לא יגלה וי"ל דמשמע ליה דמיירי בכל ענין אף אם מכהו לייסרו דאם לא כן אמאי נקט טפי בן מאדם אחר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/מכות/פרק ב (עריכה)
כ א ב מיי' פ"ג מהל' ביאת מקדש הלכה ו' והלכה ז והלכה יד:
כא ג מיי' פ"ז מהל' תמידין הלכה ו', סמג עשין קצט:
כב ד מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ה', סמג עשין עה:
כג ה מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ג':
כד ו מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ג' [ עיין כסף משנה ]:
כה ז מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ה':
כו ח מיי' פ"ז מהל' רוצח הלכה ט"ו:
כז ט מיי' פ"ה מהל' רוצח הלכה ג':
כח י מיי' פט"ז מהל' סנהדרין הלכה י"ב, סמג לאוין קצט:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מכות/פרק ב (עריכה)
ומשני שאני התם דכתב עוד טומאתו בו עוד לרבויי למת מצוה.
טמא יהיה לרבות טבול יום. טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים.
איכא דמתני לה להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא ושינויא דשני ליה רבא אהא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צ"ל חריש של שביעית וקציר של שביעית כו' ופשוטה היא:
האב גולה על ידי הבן. כלומר אם הכה האב את בנו והרגו הרי זה גולה ואוקמה שלא הכהו ללמדו תורה ולא מוסר אלא הכהו ללמדו אומנות והוא דידע אומנות אחרת דכיון דאית ליה אומנות אחרת הא אית ליה חיותא נמצא האב מכהו שלא ברשות לפיכך גולה אבל המכהו ללמדו תורה או מוסר אינו גולה. רמינן ברייתא דקתני בן המכה אביו אינו גולה. כלומר לא סגי ליה בגלות. אמתני' דקתני הבן גולה ע"י האב. ופריק רב כהנא ברייתא ר' שמעון מתני' לרבנן ופשוטה היא. ורבא אמר בשהרגו הבן לאביו דברי הכל גולה וברייתא שעשה בו חבורה ולא הרגו והכי קתני מכה נפש פרט למכה אביו בשוגג ועשה בו חבורה שאינו גולה מ"ט דסד"א כיון שהבן עושה חבורה באביו במזיד אע"פ שלא הרגו נהרג בשוגג נמי כיון שעשה בו חבורה ליגלי קמ"ל דלא:
הכל גולין ע"י ישראל כלומר כל ההורג ישראל גולה. וישראל גולה על ידיהן לאיתויי עבד וכותי שאם הרגן ישראל גולה על ידיהן.
כדתניא עבד וכותי גולה ע"י ישראל אם הרגו ואם קללו לוקה מדכתב נשיא בעמך לא תאור.
ישראל גולה ע"י עבד וכותי אם הרגן ואם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה.
לרבות מחוסר כפורים: פי' שאע"פ שטבל והעריב שמשו אם נכנס למקדש קודם שיביא כפרתו באותן שהן מחוסרין כפרה כזב וכזבה ויולדת ומצורע חייב כרת ובודאי מיניה שמעינן לטבול יום שלא העריב שמשו שאינו מחוסר אלא הערב שמש בלבד דההוא לא חשיב טהור והאי חשיב טהור כדכתי' ובא השמש וטהר. ואיכא מאן דאמר טהר גברא אלא כיון דלשון סתום הוא אי לא כתב אלא חדא ייתורא הוא מוקמינן לה בטבול יום דוקא:
אנא מעוד קאמינא: פירושו אנא מעו' קאמינא דנפיק מת מצוה ולרווחא דמילתא נקט טמא יהי' והכי אורחא דתלמוד' למנקט חד קרא במקו' קרא אחרינא כ"ש בזה שהכל מקרא א' ותפס ראשו. ויש לפרש עוד אנא מעו' קאמינא לה לההיא דטבול יום ומחוסר כפורי' והא דפרכינן לעיל ממת מצוה ה"ה דמצי למיפרך מטומאת קרובים למאן דסבר לה יטמא מצוה דמצו' להטמא לקרובים אלא דניחא לי' למנקט מת מצוה שהיא לד"ה דנפק' לן מול אחותו:
אין צריך לומ' חריש של שביעי' וכו’: פי’ קרא כתי' ששת ימי' תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבו' ולא משמע ליה לר"ע לפרושי בחריש ובקציר תשבות בענין שבת כפשוטו דאמאי נקיט קרא חריש וקצי' יותר משאר מלאכות דהא בכולהו אינא עשה ולא תעשה וכרת וסקילה וליכא למימר שבא לחלק לחייב על כל מלאכה ומלאכה דההיא נפקא לן או מלא מבערו למ"ד הבערה לחלק יצאתה או מאחת מהנה כדאיתא בפ' כלל גדול וליכא למימר נמי דאתי לאוקמי בעשה בלחוד שכבר יצא לא תבערו ללמד על כולן שהן במיתה הלכך ליכא לאוקומי בשבת בראשי' וכיון דכן מוקמינין ליה לשבת של שביעי' דקרייה רחמנא נמי שבת. ואין זה מדרש העוקס את המקרא דהא איכא לפרושי קרא כדפי' רש"י ז"ל דה"ק ששת ימים תעשה מעשיך בחול וביום השביעי ממש תשבות ופעמים שאפי' בימי החול בחריש ובקציר תשבו' וזה בשבת של שמיטה. ור"מ הלוי ז"ל מפרש דכולה קרא נדרש בימי שמיטה וימים האמורי' כאן שנים הם. ואין זה נכון בעיני דאע"ג דכתב קרא ימים במקום שנה כדכתי' ימים תהיה גאולתו ימים או עשור אבל כשיש שם מנין כך וכך או ביום כך וכך לא קרי להו ימי' ולא קאמר יום פלוני במקו' שנה פלו' ולסתום חזון א' המלאך לדניאל ימים אלף למאן דמפרש דבעי לומר שנים. ואין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל:
שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע: וליכא למימר דאתא הא לאוקמי גם בעשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו בשבת וי"ט דהא בר מהא איכא עשה מדכתי' ושבתה הארץ שבת שבתון יהיה לארץ ולא מוקמינן טפי בעש' יתירי כיון דאיכא למידרשי' בער' שביעית לרבותא נקט הכא דלא מיבעיא דלא צריכין לעשה דהא אפי' ל"ת אית ביה דכתי' שדך לא תזרע:
יצא קציר' עומר שהיא מצוה: פי' ודוחה שבת ומאן דלא דריש הכי או סבירא ליה דקצירת העומר אינ' דוחה שבת דהא פלוגתא היא במנחו' או דסבירא ליה דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נימי בפ"ק דמוע' קטן וכדכתיבנ' התם בסנהדרין:
שוליא דנגרי חיותא היא: פי' וצוה נמי איכא ללמדו אומנו' ופריק דגמיר אמנת' אחריתי דאי' ביה לחיותיה:
ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו: פי' קס"ד דבעי לומר פרט להורג אביו וקרא ה כי מידרש כל מכה נפש דוקא שאין בזדונו מיתה אלא בהריגת נפש יהיה גולה פרט להורג אביו שבלא הריג' יש בזדונו מית' בחבל' בעלמ':
לר"ש דאמ' חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה ושגגת חנק לא נתנה לכפרה: פי’ שההורג את אביו יש בו שתי מיתו' חנק משום חובל וסייף משום רוצח וקי"ל דכל שנתחיי' שתי מיתות נדון בחמור' הלכך לר"ש נדון זדונו בחנק החמור הלכך אין בשגגתו גלות דשגגת סייף הקל יש לו כפרה ולא שגגת חנק החמור אבל לרבנן נדון בסייף החמור' הלכך יש לשגגתו כפרה בגלו':
רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו: פי' דלעולם אפי' בריית' אתיא אף לרבנן וה"ק פרט לעושה חבורה באביו בשוגג שאינו גולה כיון שלא הרגו והשתא אתי קרא שפיר כל מכה נפש דהיינו הורג שהיא מכת נפש הוא גולה ולא החובל באביו שאין בו מכת נפש:
סדא כיון דמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי: פי' דאע"ג דאמרי' לעיל דשגגת חנק לא נתנה לכפרה ה"מ לר"ש דסבר שחנק חמור ואין למדין חמור הקל אבל לרבנן דסבירא להו דסייף חמור כיון דסייף חמור יש כפרה לשגגתו בגלו' כ"ש חנק הקל:
ה"ג במתני' הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תוש': וכן גרס רש"י ז"ל והרמב"ן והר"ז הלוי ז"ל וכן הגי' הראב"ד ז"ל ולא גרים חוץ מע"י גר תוש' דהוא לישראל משמ' שהנהרג הוא גר תוש' ובגמ' אוקימנ' למפני' בהדיא בגר תוש' שהרג את ישראל:
אמאי קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור בעשה מעשה עמך: פי’ ונשיא לאו דוקא אלא ה"ה למקלל חבירו דנפקא לן מנשיא וחרש במה הצד כדאיתא בדוכתא בעינן בעושה מעשה עמך ועב' וכותי לאו עושה מעש' עמך הם דכוי אפי' למ"ד כותים גירי אמת הם. דהיינו ר"מ דסתם מתני' כותיה מ"מ כבר קלקלו מעשיהם כדאיתא בב"ק ועבד נמי אע"ג דהוי בכלל עמך לענין חיו' מצות כנשים מ"מ אין ראוי לבא בקהל למה יהא בכלל עמך סתם ועוד דלאו עושה מעש' עמך הוא דסתם עבדים פריצים:
כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה: פי’ שאין בה דין ממון דאלו הוה בה שוה פרוט' נותן ה' דברים ואינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם ובפי' רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות כל היכא דאית ביה תשלומין דשוה פרטה כדאיתא בפ' אלו נערות (דף לב):
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה