ביאור:בבלי מכות דף ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת מכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

והאמר רב יצחק ברבי יוסף [1]: אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא - כולהו סבירי להו יש אם למקרא'!?

היינו דקאמר להו [2] 'ועוד' [3].

[## האם זה גזירה שוה? האם יש כאן מופנה? יותר נראה שיש כאן 'ילמד תחתון מעליון', או 'דבר הלמד מענינו'!]

[הרש"ש על רש"י ד"ה יש אם למסורת: ופירוש 'נישל' – שהשיל הברזל כו': רצה לומר שהוא מבנין פּעֵל הדגוש במשקל 'פִּקֵּד', ואחד מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל; ותוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו; ועי' צה"ת בל"ד מפעלים; אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל, כמו 'ונשל כו' את הגוים 'של נעליך' ואם כן אף אם רבי יסבור יש אם למקרא מכל מקום מפורש הכא דמן העץ המתבקע קאמר, מדלא כתב 'מעצו'! וואולי יש לומר: דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ 'ונשל הברזל עץ' אלא 'מן העץ' משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו.]

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא [4] לדיקלא ואתר תמרי [5], ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן [6].

פשיטא!?

מהו דתימא [7] כ'כח כחו' דמי [8] - קא משמע לן [9].

אלא 'כח כחו' לרבי - היכי משכחת לה?

כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [10], ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [11], ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול.

משנה:

הזורק אבן לרשות הרבים והרג - הרי זה גולה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור [12].

זרק את האבן לחצרו והרג: אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו - אינו גולה, שנאמר (דברים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם - יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ליכנס לשם.

אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו [13], והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין [14] [רמב"ם: שליח בית דין להביא את הנאשם שמסרב לבוא, והכהו השליח].

[## והרופא המטפל? ]

גמרא:

'לרשות הרבים'? מזיד הוא!?

אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

איבעי ליה לעיוני!?

בסותר את כותלו בלילה.

בלילה נמי איבעי ליה לעיוני!?

בסותר את כותלו לאשפה.

האי 'אשפה' - היכי דמי? אי שכיחי בה רבים - פושע הוא, אי לא שכיחי בה רבים - אנוס הוא?

אמר רב פפא: לא צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה [15] בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב [16]: פושע לא הוי, דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום; אונס נמי לא הוי, דהא איכא דמקרי ויתיב.

רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו' [אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור]:

תנו רבנן: [(דברים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] 'ומצא' [17] - פרט לממציא את עצמו [18]; מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה – פטור.

למימרא ד'מצא' - מעיקרא משמע? ורמינהי [סיפרא בהר פרשה ג; משנה ערכין פ,ט מ"ב]: 'ומצא' (ויקרא כה כו: ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו) - פרט למצוי [19]: שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברעה ויגאול ביפה'!?

אמר רבא: הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא: התם מענייניה דקרא: 'ומצא' דומיא ד'והשיגה ידו' מה 'השיגה ידו' – מהשתא, אף 'מצא' נמי מהשתא; הכא מענייניה דקרא: 'ומצא' דומיא ד'יער': מה יער: מידי דאיתיה מעיקרא - אף 'ומצא' נמי: מידי דאיתיה מעיקרא.

הזורק את האבן וכו' [אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין]:

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי?

אמר ליה: כיון דאם מצא חטוב <אינו חוטב> - לאו מצוה, השתא נמי [20] לאו מצוה [21].

איתיביה רבינא לרבא: 'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'; לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה [22], השתא נמי לאו מצוה!?

התם, אף על גב דגמיר – מצוה, דכתיב (משלי כט יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [23]: (דברים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי - <מה יער> דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ואי סלקא דעתך 'מצוה' - מי סגיא דלא עייל?

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: כל היכא דכתיב 'אשר' – 'דאי בעי' הוא? אלא מעתה (במדבר יט כ) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא [ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא] - אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא [24], מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא - הכי נמי דפטור [25]!?

שאני התם דאמר קרא


עמוד ב

'טמא יהיה'[26] (במדבר יט יג: כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו) - מכל מקום.

[תוספות ד"ה טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מ'אשר', ומ'יהיה'? ויש לומר ד'אשר'- אורחיה דקרא הוא.]

ההוא - מיבעי ליה לכדתניא: 'טמא יהיה' לרבות טבול יום [27]; 'טומאתו בו' לרבות מחוסר כיפורים [28]!?

אמר ליה: אנא מ'עוד טומאתו [בו]’ קא אמינא [29].[30]

איכא דמתני לה [31] אהא [שמנה שביעית פ"א מ"ד]:

'(שמות לד כא) [ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת] בחריש ובקציר תשבות; רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש של שביעית וקציר של שביעית [32], שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) [ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור [33]; אלא [34] אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית [35], וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית [36]!

רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה [37]';

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ממאי דחרישה דרשות? דלמא חרישת עומר, דמצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא 'תשבות'?

אמר ליה: כיון דאם מצא חרוש אינו חורש - לאו מצוה [38].

איתיביה רבינא לרבא: 'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'- ואמאי? לימא 'כיון דאילו גמיר לאו מצוה - השתא נמי לאו מצוה'?

התם, אף על גב דגמיר – מצוה, דכתיב (משלי כט יז) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [39]: קצירה דומיא דחרישה: מה חרישה: מצא חרוש אינו חורש [40] - אף קצירה נמי: <מצא קצור אינו קוצר> [41]; ואי סלקא דעתא מצוה [42], מצא קצור אינו קוצר [43]? מצוה לקצור ולהביא!?

משנה:

האב גולה על ידי הבן [44] והבן גולה על ידי האב;

הכל גולין [45] על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב [46]; וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

גמרא:

'האב גולה על ידי הבן'? והאמרת 'יצא האב המכה את בנו'?

דגמיר.

והאמרת אף על גב דגמיר - מצוה קעביד?

בשוליא דנגרי [47].

שוליא דנגרי - חיותא היא דלמדיה [48]!?

דגמיר אומנותא אחריתי.

והבן גולה ע"י האב:

ורמינהי [49] (במדבר לה טו) [לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל] מכה נפש [בשגגה] - פרט למכה אביו [50]!

אמר רב כהנא: לא קשיא: הא רבי שמעון, והא רבנן: לרבי שמעון, דאמר [51] חנק חמור מסייף [52] - שגגת סייף ניתנה לכפרה, שגגת חנק לא ניתנה לכפרה [53]; לרבנן, דאמרי סייף חמור מחנק - הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא [54], ושגגת סייף ניתנה לכפרה [55].

רבא אמר: [56] 'פרט לעושה חבורה באביו בשוגג [57]': סלקא דעתא אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי - קא משמע לן.

הכל גולין על ידי ישראל וכו' [וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב]:

'הכל גולין על ידי ישראל' - לאיתויי מאי?

לאיתויי עבד וכותי.

תנינא להא, דתנו רבנן: 'עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל, וישראל גולה ולוקה על ידי כותי ועבד'!

בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה: 'גולה' - דקטליה, ו'לוקה' - דלטייה [58], אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי? בשלמא 'גולה' – דקטליה, אלא 'לוקה' אמאי? דלטייה? (שמות כב כז) [אלהים לא תקלל] ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך?

אלא אמר רב אחא בר יעקב: כגון שהעיד בו [59] והוזם. דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם - עבד בר עדות הוא?

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? כגון שהכהו הכאה

הערות[עריכה]

  1. ^ בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.)
  2. ^ דקא הדר רבי ואמר
  3. ^ בגזירה שוה
  4. ^ רגב: גוש עפר; כלישני"א בלע"ז
  5. ^ והשיר תמרים
  6. ^ דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע
  7. ^ הא לרבי -
  8. ^ ופטור, שהרגב היה כח ראשון, ונשירת התמרים היה כח שני
  9. ^ שהרגב – כגרזן, והתמרים - כקיסם הניתז
  10. ^ הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו
  11. ^ הוא אשכול התמרים המקובצים יחד
  12. ^ מפרש טעמא בגמרא
  13. ^ להטותו לדרך אחרת
  14. ^ המלקה ארבעים לחייב מלקות
  15. ^ בני אדם לנקביהם
  16. ^ ליפנות ביום
  17. ^ משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל
  18. ^ אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו
  19. ^ במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב 'והשיגה ידו ומצא' - פרט למצוי: אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה - אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות
  20. ^ כי לא מצא חטובה
  21. ^ אין החטבה מצוה, אלא עשיית הסוכה
  22. ^ להכותו
  23. ^ ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי
  24. ^ אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו
  25. ^ מכרת
  26. ^ Note: ואולי צ"ל מאותו פסוק, שבסופו 'טמא הוא', וזה מתאים לה שאמר רבא בתחילת דבריו: הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי (ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי); אך אז – אם הלימוד מ'טמא הוא' - ההמשך אינו נכון, עיין הערה להלן:
  27. ^ שאם נכנס למקדש ענוש כרת
  28. ^ מאותן טומאות הצריכות קרבן, וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש – חייב; וארבע טומאות הן הטעונות קרבן: הזב והזבה והיולדת והמצורע
  29. ^ 'עוד' קרא יתירא לדרשא הוא
  30. ^ Note: לימוד זה כמו הלימוד בסיפרי פרשת חקת פיסקא קכה: הזה ושינה ולא טבל מנין? תלמוד לומר 'טמאתו בו'; הזה וטבל ולא העריב שמשו מנין? תלמוד לומר: 'עוד טומאתו בו'. -
  31. ^ להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא, והא דאותביה רבינא
  32. ^ דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר
  33. ^ דאי כדכתיב: דאיום השביעי קאי - מאי שנא חריש וקציר דנקט?
  34. ^ הכי קאמר: 'ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות' והששה שאתה עובד בהן - בחריש ובקציר תשבות:
  35. ^ שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית
  36. ^ שאם הביאה שליש בשביעית - מאז היא ראויה ליקצר, ואם קצרה בשמינית - צריך לנהוג בה קדושת שביעית
  37. ^ ובשבת קאי; ולהכי נקט 'חריש' ו'קציר', לומר לך: מה החריש שאני אוסר לך בשבת - חריש של רשות הוא: שאין לנו חריש של מצוה - אף קציר: איני אוסר לך אלא של רשות; יצא קציר העומר
  38. ^ אבל קציר - אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמהּ, דכתיב 'וקצרתם [את קצירה] והבאתם את עומר' (ויקרא כג י)
  39. ^ שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי
  40. ^ מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש
  41. ^ בהכי עסקינן: שאם מצא קצור אין מצוה לקצור, יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור - מצוה לקצור
  42. ^ בקציר של מצוה
  43. ^ תמיהא היא זו
  44. ^ אם הרגו לבנו בשוגג
  45. ^ מפרש בגמרא לאיתויי מאי
  46. ^ שאין ישראל גולה על ידו
  47. ^ בלימוד חרש עצים: שאינו מלמדו תורה אלא אומנות; 'שוליא' = יויינד"רינו
  48. ^ ואף זו מצוה על האב ללמדו, דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:): דכתיב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' (קהלת ט ט) הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה: כשם שאביו חייב להשיאו אשה, כדכתיב 'וקחו לבניכם נשים' (ירמיהו כט ו) - כך חייב ללמדו אומנות
  49. ^ גבי הורג בשגגה כתיב:
  50. ^ שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש: שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו, יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא; וקא סלקא דעתא דממעט ליה מגלות אפילו הרגו
  51. ^ בסנהדרין בפרק 'ארבע מיתות' (דף מט:)
  52. ^ ולדידיה ההורג את אביו בחנק, דתנן (שם פא.) 'מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה', וההורג אביו חייב שתי מיתות: שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן, והמכה נפש מן הנהרגין, וכאן יש חבורת אביו ורציחה; ולרבי שמעון, דאמר חנק חמור, אם היה זה מזיד - היה בחנק
  53. ^ ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות: אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה - לא נתנה כפרה לשגגת חנק
  54. ^ שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף
  55. ^ בגלות
  56. ^ ברייתא נמי - רבנן, וההורג את אביו נמי גולה, דשגגת סייף היא; והא דקתני 'פרט למכה אביו' -
  57. ^ לאו להורגו קא ממעיט, אלא בעושה בו חבורה בשוגג
  58. ^ ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) 'המקלל את חבירו עובר בלא תעשה', ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.)
  59. ^ שהוא חייב מלקות