ביאור:בבלי מכות דף כ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת מכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

לוקה אחת [1]; וזר שאכלה - לוקה שתים [על אכילת תרומה ועל אכילת מעשר שלא הורם ממנו תרומת מעשר] - שאילו בתחלה אכלה [לפני שהפריש דבר, בעודנו טבל] אינו לוקה אלא אחת'; - טעמא דאיתיה בירושלים, הא בגבולין - לוקה שלש [2] [תוספות ד"ה הא בגבולין לוקה: מדנקט 'והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים' שמע מינה דאילו היה בגבולין לוקה שלש]: דאף על גב דלאו רואה פני חומה!?

דעיילי ואפקי [3].

אי הכי - מאי למימרא [4]?

הכא במאי עסקינן? - כגון דעיילינהו בטיבלייהו [5] וקסבר 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [6]'.

[## האם כמי שהורמו דמיין גם לענין גרימת טומאה בזדון לתרומה ולטבל: האם יש אותו איסור ואותו עונש?]

וסבר רבי יוסי 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי'? והתנן [מעשר שני פ"ג מ"ו]: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן [7] ועברו בירושלים שיפדה מעשר שני שלהן [8] ויאכל בכל מקום; ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן [9] ועברו בירושלים, שבית שמאי אומרים: יחזיר מעשר שני שלהם [10] ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום [11]'; ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין - הא קלטוהו מחיצות!?

אמר רבה [נ"א רבא]: מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן, וכי גזור רבנן - כי איתיה בעיניה, בטבליה לא גזור רבנן.

[תוספות ד"ה אמר רבא מחיצה לאכול מדאורייתא, מחיצה לקלוט מדרבנן: הלכך לגבי דין פדייה – לא אמרינן 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין' לענין שקלטוהו מחיצות ואסור לפדותו, אבל לענין שלוקין בגבולין על אכילתו אמרינן 'כמי שהורמו דמיין' והוי 'ראו פני הבית'.]

[## לפי זה רבה – או רבא – אינו מקבל את החידוש של רבי יוחנן לעיל, שרק מי שהכניס והוציא חייב מלקות, אלא לדעת רבה[-רבא] אין דין קליטה במעשר שני מן התורה כלל ועיקר, ובדין תורה האוכלו בחוץ חייב, האוכלו בפנים עשה מצוה, ופירות שהוכנסו ויצאו - דינם כמי שלא הוכנס כלל!]

רבינא אמר: [12] כגון דנקיט ליה בקניא [13], ותפשוט בעיא דרב פפא [14].

משנה:

הקורח קרחה בראשו [15], והמקיף פאת ראשו [16], והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת [17] – חייב [18];

שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד - [19]חייב על כל אחת ואחת.

על הראש [20] – שתים [21]: אחת מכאן ואחת מכאן [22];

על הזקן: שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה [23].

רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולן כאחת - אינו חייב אלא אחת;

ואינו חייב עד שיטלנו בתער [24];

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב.

גמרא:

תנו רבנן [דומה לסיפרא פרשת אמור פרשה א פרק א, על הפסוק ויקרא כא,ה: לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת]: 'לא יקרחו' - יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'קרחה' [25] - לחייב על כל קרחה וקרחה;

'בראשם' מה תלמוד לומר? [26] לפי שנאמר (דברים יד א) [בנים אתם לה' אלקיכם] לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת - יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד [27]; מנין לרבות כל הראש? תלמוד לומר 'בראשם' לרבות כל הראש;

[28] ואין לי [29] אלא בכהנים [30], שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ישראל מנין? - נאמר כאן 'קרחה' ונאמר להלן 'קרחה': מה להלן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים - אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים; ומה להלן על מת - אף כאן על מת'.

הני ארבע וחמש קריחות - היכי דמי? אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות – פשיטא!


עמוד ב

אלא בחדא התראה [31] - מי מחייב? והתנן [נזיר פ"ו מ"ד]: 'נזיר שהיה שותה יין כל היום - אינו חייב אלא אחת [32]; אמרו לו "אל תשתה"! "אל תשתה"! [33] והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'!?

לא, צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא [34], ואותבינהו [35] בבת אחת [36], [37] דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא [38].

[תוספות ד"ה לא צריכא שסך ה' אצבעותיו נשא. ותימה: אכתי מאי תירץ? כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מחייב ה'? ואי משום דעשה בבת אחת - מה בכך? כיון דחד לאו איכא! וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהויא ליה התראה אכל חדא וחדא?

ויש לומר דשאני הכא, דגלי קרא אכל קרחה וקרחה, דקרחות מחלקות כגון גופים מוחלקין.

מיהו קשה: למה הוצרך לפרש בקרחה דעל ידי נשא? לוקמי בקרחה בידו שיעור ה' קרחות בבת אחת?

ומ"מ לא קשה מהא דנזיר שותה כו', דשאני הכא דגלי קרא דקרחות מחלקות כמו גופים מוחלקין; ויש לומר דלא מתוקמא ליה בקרחה וקרח בידו בבת אחת משום דקרח בידו קרחה במקום אחד והכל אחד בלי הפסק שיעור בינתים, וכה"ג חשיב הכל קרחה אחת, ואין כאן 'על כל קרחה וקרחה'; להכי מוקי לה בה' אצבעותיו בנשא ואותבינהו בבת אחת; ופירוש 'בה' מקומות' - רחוקים קצת זה מזה, שיש הפסק שיעור בין קרחה לקרחה, וקרינן ביה 'על כל קרחה וקרחה';

ואם תאמר סוף סוף לוקמה אפילו בזה אחר זה, ובחמשה מקומות רחוקים קצת כדפירשתי, ומיתוקם שפיר גם בקורח ותולש בידו בלא נשא, ובחדא התראה, משום דגלי קרא דקרחות מחלקות? ומתוך פירוש הקונטרס משמע דא"כ לא היה מחייב כי אם אקרחה קמייתי שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה, דאאינך קרחות לא מיחייב משום דאינם בתוך כדי דיבור להתראה, ומצי למימר "אשתלאי" – וקשה: כיון דהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי למימר "אישתלאי" כדמוכח פרק 'עשרה יוחסין' [39] גבי ה' אלמנות בזה אחר זה, דמחייב אכל חדא וחדא ואפילו בחד התראה, משום דגופים מוחלקים אע"ג דליכא בתוך כדי דבור כ"א באלמנה קמייתא! לכך נראה דאין הכי נמי הוה מצי לאוקומי בזה אחר זה, כדפירשתי, אלא נקט 'בבת אחת' לרבותא: דאפילו באותן דהוה קשה ליה – מיחייב, ומתוקמא שפיר; כך פירוש בשיטה; ומיהו ניחא לפירוש דגרסינן 'בבת אחת וכו', אבל לגירסא ראשונה דגרס 'אלא בחדא התראה' – פירוש ומשום קרחה זה אחר זה מאי איכא למימר? וי"ל דמ"מ קאמר 'בבת אחת' לרבותא טפי: דאפילו בבת אחת משכחת לה בחמשה מקומות מוחלקין בהפסק שיעור, כגון דסך אצבעותיו בנשא, וכל שכן בזה אחר זה דמיתוקמא בה' מקומות אפילו בקורח בידו:]

וכמה שיעור קרחה?

רב הונא אומר: כדי שיראה מראשו [40].

רבי יוחנן אומר משום רבי אלעזר ב"ש [ברבי שמעון? – או בן שמוע, גירסת הרי"ף]: כגריס; אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי בה תלתא תנאי: חד אומר 'כגריס', וחד אומר 'כדי שיראה מראשו', וחד אומר 'כשתי שערות';

ואיכא דמפיק 'שתי שערות' ומעייל 'בכעדשה';

וסימנך [41]: 'בהרת כגריס ומחיה בכעדשה' [דומה למשנה נגעים ד,ו; ו,ב; ו,ה] [42].

[עיין ערוך לנר]

תנא [43]: הנוטל מלא פי הזוג [44] בשבת – חייב; וכמה 'מלא פי הזוג'? אמר רב יהודה: שתים;

והתניא: 'לקרחה שתים'?

אימא: 'וכן לקרחה שתים' [45].

תניא נמי הכי [דומה לתוספתא שבת פ"י מ"ו]: הנוטל מלא פי הזוג בשבת – חייב; וכמה 'מלא פי הזוג'? – שתים; רבי אליעזר אומר: אחת! ומודים חכמים לרבי אליעזר בִּמְלַקֵט לבנות מתוך שחורות [46] - אפילו אחת שהוא חייב [47], ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר (דברים כב ה) [לא יהיה כלי גבר על אשה ו]לא ילבש גבר שמלת אשה [כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה] [48].

[תוספות ד"ה במלקט [49]</ref> לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו [50].

רבא אומר: [51] במקיף לעצמו, ודברי הכל [52].

רב אשי אומר: במסייע [53], ודברי הכל [54].

והמשחית פאת זקנו:

תנו רבנן: פאת זקנו = סוף זקנו; ואיזהו 'סוף זקנו'? - שבולת זקנו [55].

והמשרט שריטה אחת וכו' [על המת]:

תנו רבנן: (ויקרא יט כח) [ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה’] 'ושרט' [56] - יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים? תלמוד לומר: 'לנפש': אינו חייב אלא על המת בלבד.

ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת? - תלמוד לומר: 'ושרט' לחייב על כל שריטה ושריטה.

רבי יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על חמשה מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת? - תלמוד לומר 'לנפש' לחייב על כל נפש ונפש [57].

והא אפיקתיה לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים [58]?

הערות[עריכה]

  1. ^ דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה, וקאכיל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר, וקעבר אלאו דטבל; אבל איסור תרומה דקאכיל ליכא, דהא כהן הוא; ונהי אי הוה אמר "תרומת מעשר באמצעיתה" הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי, דהוה תרומת מעשר לכהן, והוא כהן! ואמעשר ראשון ואמעשר שני לא לקי, דהא אף לזרים שרי
  2. ^ הכי גרסינן: טעמא דמעשר שני בירושלים ומעשר עני בגבולין, הא מעשר שני בגבולין - לוקה שלש!
  3. ^ דעייליה לירושלים וקרא עליה שם, והדר אפקיה חוץ: דחזא מעשר שני פני החומה - הלכך לוקה שלש
  4. ^ דבשלמא אי אמרת 'מעשר שני בגבולין לוקה שלש אף על גב דלא חזא פני החומה' - אשמועינן טובא: דחייבין עליו אף על פי שלא ראה פני חומה, ואיצטריך למיתניה משום דיוקא דידה: 'הא בגבולין..'; אלא אי אמרת בדעייליה ואפקיה - מאי למימרא? לא היא איצטריכא, ולאו דיוקא דידה, דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על הטבל וזר על התרומה ועל מעשר שני חוץ לחומה
  5. ^ דעיילה בטיבלה לההיא תאנה בירושלים, דקלטוהו מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם ממנה
  6. ^ ודמי כמאן דעייל מעשר שני בעיניה, דהוה ליה 'ראה פני החומה'; והלכך: כי אפקה - לוקה עליו, וכגון דאפקה נמי בטיבלה
  7. ^ למעשר
  8. ^ עדיין יש לו פדייה: דכיון דלא נגמרה מלאכתן - לא אמרינן 'כמי שהורמו דמיין, וראה פני החומה', ואין לו פדייה
  9. ^ כדמפרש בזרעים (מעשרות פ"א מ"ה): מאימתי גמר מלאכתן למעשר? בחיטין - משימרח הכרי, בדילועין - משיפקסו כו'
  10. ^ דקסברי בית שמאי: כמי שהורמו דמיין
  11. ^ מדמתני רבי יוסי אליבא דבית הלל 'יפדה' - שמע מינה דהכי סבירא ליה: דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, ומדקאמר יפדה - שמע מינה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ולא ראה פני החומה, ויש לו פדייה
  12. ^ הא דדייקינן לעיל 'הא בגבולין לוקה שלש', וקא בעית 'מאי למימרא?'- איצטריך:
  13. ^ וקא משמע לן דכמאן דראה פני החומה דמי, ולוקה משום 'לא תוכל' אי הדר ארחקיה ואכליה
  14. ^ דבעא לעיל
  15. ^ על המת, כדמפרש בגמרא
  16. ^ משום דבעי למימר הי נינהו 'פאתי ראשו' נקיט ליה
  17. ^ עושה חבורה בעצמו משום צער מתו
  18. ^ הכא לאו דוקא נקט 'שריטה אחת' אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקיט ליה נמי הכא, וכמדומה דלא גרסינן ליה
  19. ^ בגמרא מרבי ליה ד
  20. ^ על הקפת הראש
  21. ^ חייב שתי מלקיות
  22. ^ דשתי פאות יש לו לראש: שהראש - כשתי חתיכות: מקום השיער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו, מקום שלועזין טנפל"א, ושם נקרא 'פאה': ששם סוף הראש = מקום חיבור הפרקים, ונמצא שיש לו שתי פאות: צידעא מכאן וצידעא מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו, ואף על גב דחד התראה קא מתרה ליה "אל תקיף" דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא, כדאמר לקמן גבי קרחה וגבי שריטה - דמייתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט; ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא, דמסתמא כי היכי דאמרינן 'ושרט' לחייב על כל שרט ושרט - הכי נמי אמרינן 'פאת' לחייב על כל פאה ופאה, דהא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי; אלא ממשמעותיה, וכדאמרינן לקמן [בדף זה ריש ע"ב] 'דסכינהו לחמש אצבעתיה נשא': דאף על גב דליכא אלא חדא התראה - מחייבינן ליה חמש
  23. ^ חמש פאות יש לו לזקן: אחד למטה מן האוזן, מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא 'פאה' בחודו של לחי שבולט לחוץ, ששם מתחלת הזקן; וכל מה שלמעלה עד הצידעא - בכלל 'פאת הראש' היא; ושתי השיבולות: כל אחד מהן לסוף הלחי, ונקרא 'פאה'; ואחת מלמטה: שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזין מנט"ן
  24. ^ תנא קמא קאמר לה, ורבי אליעזר פליג עליה
  25. ^ דקרא יתירא הוא
  26. ^ לאו דוקא קאמר ליה, דהא ודאי איצטריך: משום דהוה אמינא 'קרחה כל דהו'; אלא מידרש קא דריש ליה: 'בראשם' משמע כל הראש:
  27. ^ בראש סמוך לפדחת
  28. ^ 'לא תתגודדו' בישראל כתיב, ו'לא יקרחו' – בכהנים;
  29. ^ דחייב על כל הראש
  30. ^ דההוא בכהנים כתיב
  31. ^ הכי גרסינן: אלא 'בחדא התראה' ולא גרסינן 'בבת אחת', אלא דאתרו ביה חדא התראה, ואתא איהו וקרח בזה אחר זה
  32. ^ הואיל ולא אתרו בו אלא חדא התראה, ואף על גב דשתייתו בזה אחר זה היא, דשתייה בבת אחת כל היום ליכא
  33. ^ מתרין בו לכל שתייה ושתייה
  34. ^ 'נשא' פירוש סם: שמשיר את השיער [וחייב על 'לא תקרחו’], והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו
  35. ^ בחמשה מקומות
  36. ^ דהוו להו חמש קריחות
  37. ^ ובחדא התראה
  38. ^ דכיון דבבת אחת קא עביד - מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי? והתראת ספק לא מיחשבא: דהתראה - אכולהו אצבעות שדיא ומנחא, ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו או לא
  39. ^ קדושין דף עז: ושם
  40. ^ שיראה מבשר הראש ערום
  41. ^ דלא תימא מפיק כגריס ומעייל כעדשה
  42. ^ דהכא נמי בשעורי קרחה איכא כגריס וכעדשה, ומהשתא ידעינן דלא אפיקנא אלא שתי שערות: ד'יראה מראשו' לא הוו צריכים לאפוקי, דשוה הוא לדברי כולם, דאין זה שיעור קצוב
  43. ^ ולא גרסינן 'תניא'
  44. ^ חודן של מספרים
  45. ^ ולפרושי אתא
  46. ^ 'שחורות מתוך לבנות' לא גרסינן
  47. ^ דכיון דאדם מקפיד על שער לבן אחד שבין שערותיו שחורות, כדי שלא יראה זקן - אמרינן דכשהוא מלקט אותו מבין השחורות - מלאכה חשובה היא לו, וחייב משום 'גוזז' כיון דחייש לגזיזה זו
  48. ^ שמתנאה עצמו בנויי אשה
  49. ^ שחורות מתוך לבנות שהוא חייב: פרשב"ם דאתא דוקא כרבי יהודה דאמר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה'.] והמקיף פאת ראשו: תנו רבנן: פאת ראשו - סוף ראשו; ואיזהו 'סוף ראשו' (באיזה ענין יהא מקיף סוף הראש שיהא חייב ב'בל תקיפו')? - זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו (אחורי אזנו אין שיער כלום, וכך במצחו אין שיער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער; ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו - זהו מקיף סוף הראש). תני תנא קמיה דרב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף – לוקה. אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבילא (האוכל תמרים בכברה) - לקי (יהא לוקה? בתמיה, כלומר: ניקף מה פשע שהוא לוקה? לאו שאין בו מעשה הוי ולא לילקי)!? דאמר לך 'מני?' (השואל לך: כמאן קאמרת 'ניקף לוקה'?) - (אימא ליה:) רבי יהודה היא, דאמר (לעיל דף ד:) טז.
  50. ^ והיינו לאו שאין בו מעשה: דניקף הוא דקא עבר אלאו ד'לא תקיפו', דשמעינן לקרא הכי: 'לא תקיפו'= לא תניחו להקיף, דמֵנִיחַ להקיף – כמקיף; אי נמי מדאפקיה בלשון רבים, דכתיב 'לא תקיפו' משמע דאתרי קא מזהר רחמנא: ניקף ומקיף
  51. ^ לא צריכת לאוקומי כרבי יהודה הך ברייתא דתני תנא קמיה דרב חסדא, דקיימא
  52. ^ וקא משמע לן דחייב תרתי: משום מקיף ומשום ניקף, דסלקא דעתא אמינא לא לילקי אלא חדא - קא משמע לן
  53. ^ מזמין השערות למקיף
  54. ^ דלא צריך לתרוצי 'רבי יהודה היא'
  55. ^ כולהו חמש פאות דקא חשיב במתניתין - בכלל 'שיבולת' הם
  56. ^ דמצי למיכתב 'לנפש לא תשרטו' במקום 'ושרט לנפש לא תתנו'; לשון אחר ת"ל ושרט: מריבויא דוי"ו
  57. ^ רבי יוסי מוסיף חיובי
  58. ^ והא ודאי רבי יוסי לא פליג בההיא, דהיאך יהא מוציא הפסוק מידי פשוטו