ביאור:בבלי כתובות דף פ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רבי אבא אמרי בי רב: אפילו שיגרא דתמרי [1]. [2]

בעי רב ביבי: [אם אכל] חובצא דתמרי [3] מאי?

תיקו.

לא אכלה דרך כבוד מאי [4]?

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא: חד אמר בכאיסר [5] וחד אמר בכדינר.

אמרי דייני דפומבדיתא [6]: עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות [7].

רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אכלה [8] ערלה [9], [10] שביעית [11], וכלאים [12] – הרי זו חזקה [13].

א"ר יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה [14] - כמוציא על נכסי אחר דמי [15]; מאי טעמא? עבדו בה רבנן תקנתא [16] כי היכי דלא ניפסדינהו [17].

ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי [18]; אזיל גברא אפיק שית מאה, אייתי ארבע מאה; בהדי דקאתי [בדרכו בחזרה מבית חוזאי] - איצטריך ליה חד זוזא, ושקל מנייהו [מהזוזים שהביא משלה]. אתא לקמיה דרבי אמי, א"ל: 'מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל' [ומה ששלה – נשאר שלה, ואינו מקבל פיצוי].

אמרו ליה רבנן לרבי אמי: הני מילי - היכא דקאכיל פירא; הא - קרנא קאכיל, והוצאה היא!

אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול.

ישבע כמה הוציא ויטול:

א"ר אסי: והוא - שיש שבח כנגד הוצאה [19].

למאי הלכתא [20]?

אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה - נוטל את ההוצאה בלא שבועה.

אמר ליה רבא: אם כן - אתי לאיערומי [21]!

אלא אמר רבא [22]: שאם היתה הוצאה יתירה על השבח [23] - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח [24], ובשבועה [25].

איבעיא להו: בעל שהוריד אריסין תחתיו [26] – מהו [27]?: אדעתא דבעל נחית [28] - [29] איסתליק ליה בעל איסתליקו להו [30]? או דלמא אדעתא דארעא נחית, וארעא כי קיימא - לאריסי קיימא [31]?

מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי שנא מ'היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות - שמין לו וידו על התחתונה' [32]?

התם - ליכא איניש דטרח [33], הכא איכא בעל דטרח [34].

מאי הוי עלה?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינן: אי בעל אריס הוא [35] - איסתלק ליה בעל אסתלקו להו [36]; אי בעל לאו אריס הוא - ארעא לאריסי קיימא.

איבעיא להו[37]: בעל שמכר קרקע לפירות [38] מהו? מי אמרינן 'מאי דקני - אקני'? או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל -


עמוד ב

משום רווח ביתא [39], אבל לזבוני – לא?

יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה עשוי.

רב פפא אמר משמיה דרבא: לא עשה ולא כלום.

אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר - לאו בפירוש אתמר [40] אלא מכללא אתמר: דההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא [41], אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה [נתן לה, לשניה] חדא מנייהו [42]! אתאי [43] לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן דחזא סבר משום דסבר 'מה שעשה עשוי' [44] - ולא היא: [45] משום רווח ביתא [46], והא [וכך, באופן זה] - קא רווח [47].

והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום.

מאי טעמא?

אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף [48]; רבא אמר: משום רווח ביתא.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא [49] [ואז נאמר – לפי אביי – שמה שעשה עשוי]; אי נמי: בעל אריס הוא [50] [ואין לחשוש שמא יקלקל]; אי נמי: זוזי וקא עביד בהו עיסקא [51] [ולכן אין צורך להגביל את הבעל].

משנה:

שומרת יבם שנפלו לה נכסים [52]: מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים;

מתה - מה יעשו בכתובתהּ [53], ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה [54]?

בית שמאי אומרים: יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב [55],

ובית הלל אומרים: נכסים [56] בחזקתן [57], וכתובה [58] בחזקת יורשי הבעל; נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב.[59]

הניח אחיו [הנפטר] מעות - ילקח בהן קרקע [60], [61] והוא [62] אוכל פירות [63].

פירות [שהשאיר האח המת]:

התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות;

המחוברין בקרקע:

אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות [64];

וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע שלו [65], התלושין מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן [66]: קדם הוא - זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר [67], בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.

לא יאמר לה "הרי כתובתיך מונחת על השלחן" אלא כל נכסיו [68] אחראין לכתובתה.

וכן לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

גירשה [69] - אין לה אלא כתובה [70]; החזירה - הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה בלבד [71].

גמרא:

איבעיא להו: שומרת יבם שמתה - מי קוברה [72]: יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה [73]? או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה?

אמר רב עמרם: תא שמע, דתניא: 'שומרת יבם שמתה:

הערות[עריכה]

  1. ^ תמרים נידוכין יחד, כדרך שדורסין תאנים יחד, ליטראות ליטראות; אף אלו כן; ומיקרי 'שיגרא'
  2. ^ ואני שמעתי 'שיגרא' – טרויות: כמין אשכול תמרים; וקשיא לי: מאי 'אפילו' דרבי אבא? הא גרוגרות גריעי מתמרים, כדתנן: 'אכל גרוגרות ושילם תמרים - תבא עליו ברכה'! ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי דרבי אסי - לא הוה קשיא לי מידי. יש ספרים משובשים וכתוב בהן "וכמה הרבה? אמר רבי אבא כו'" וגירסת שוטים היא זו: 'כמה הרבה'? למאי הלכתא איבעיא להו? ומאי נפקא לן מינה? כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם.
  3. ^ לאחר שעשו בהן שֵׁכָר ונשאר הפסולת; אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר
  4. ^ בכמה הויא אכילה
  5. ^ שוה איסר
  6. ^ רב פפא בר שמואל, בפרק קמא דסנהדרין (יז,ב)
  7. ^ דחשבה אכילה בחבילי זמורות, שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה: מה שאכל אכל
  8. ^ לוקח
  9. ^ שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות: שהפרי אסור בהנאה
  10. ^ או
  11. ^ שהוא הפקר
  12. ^ או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו
  13. ^ עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו
  14. ^ יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן
  15. ^ ואם מיאנה בו - שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה
  16. ^ דשמין לו כאריס
  17. ^ שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס - תו לא מפסיד להו; מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן - הרי אטול שבחי לפי עמלי
  18. ^ שם מקום, והיה רחוק הימנה, והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו
  19. ^ הוא דאמרינן ישבע... ויטול
  20. ^ קאמר 'והוא שהיה שבח כנגד יציאה'?: לאקולי עליה, דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה? או לאחמורי עליה, ולמימר: דאי יציאה יתירה - לא שקיל אלא כשיעור שבח, ואפילו בשבועה לא אמרינן 'ישבע כמה הוציא ויטול'
  21. ^ ואמר בציר משבחא פורתא, דלישקול בלא שבועה, ואף על גב דלא אפיק כולי האי
  22. ^ הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא, ולומר
  23. ^ שהשביחה
  24. ^ לא אמרינן 'יטול כל מה שהוציא', אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח
  25. ^ שישביעוהו שכך הוציא
  26. ^ בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש, ועמד וגרשהּ משאכל קימעא
  27. ^ שיטלו האריסין כפי שבחם
  28. ^ הוא הכניסם ולא היא
  29. ^ וכי
  30. ^ איסתלקו אינהו, ולא שקלי מידי כי דיניה [של הבעל] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל
  31. ^ אם לא הורידם הבעל - היתה היא מורידה לתוכה אריסין
  32. ^ ליטול היציאה כשיעור שבח, כדאמר בבא מציעא, ב'השואל', והכא אמר 'בעי לסלוקי בלא כלום'
  33. ^ ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן, ומה הפסידן? הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה
  34. ^ שיטריח בהן, ואמרה להו [האשה לאריסים שהוריד בעלה שגרש אותה]: אי לא נחתיתו אתון - איהו עביד, ולא הוה שקיל השתא מידי
  35. ^ ויודע בטיב אריסות, שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה
  36. ^ דאמרה להו "קא מפסידתו לי, דאי לא נחתיתו - הוה איהו נחית ועביד, ולא הוה שקיל השתא מידי"
  37. ^ כנראה: יהודה בר מרימר ורב פפא, או תלמידים בבית המדרש בתקופתם, ולא ידעו מהדיון של אביי ורבא הנמצא בגמרא מיד לאחר ההסבר של רב פפא.
  38. ^ מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות
  39. ^ שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה
  40. ^ לא שמעה מרבא בהדיא
  41. ^ שפחות מלוג היו, ולא שמאתם לו בכתובתהּ
  42. ^ לשרת לשניה
  43. ^ קמייתא
  44. ^ ואפילו נתנה לאחרת לשימושה
  45. ^ לעולם
  46. ^ אית ליה לרבא תקנת פירות
  47. ^ ביתא, שאף עתה היא עושה צרכי הבית
  48. ^ השדה [ירד בערכו], שלא יחוש הלוקח לזבלהּ ולטייבהּ, דקא סבר: "למחר נפקת מנאי, שאין הגוף שלי"; אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע - ומשבח לה
  49. ^ דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה
  50. ^ כלומר: שנותן ללוקח פירות מזומנים
  51. ^ שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח, ומשתכר בהן' ואיכא רווח ביתא
  52. ^ כשהיא שומרת יבם
  53. ^ בנדוניא שהכניסה לו, ושמאתן לו בכתובתה, וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם
  54. ^ הן נכסי מלוג, שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן, אלא: משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה
  55. ^ ביבמות פרק 'החולץ' קא מפרש: מאי שנא רישא, כשהיא קיימת, דלא פליגי שאין לו כח בהם, ומאי שנא סיפא, כשמתה, אמרו בית שמאי 'יחלוקו יורשי הבעל בהם'? ומפרש נמי: דדוקא נקט 'יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב' בנכסי מלוג, אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל; ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה - תניא ושבקה [ולא חזרה המשנה לשאלה בענין כתובתה לתת עליה תשובה במשנה, ולכן רש"י כאן מפרש שתשובת ניתנה במשנתנו רק על 'נכסים הנכנסים והיוצאים עמה’]
  56. ^ דצאן ברזל
  57. ^ ובבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (דף קנח,ב) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין: אי בחזקת יורשי הבעל, הואיל ואחריותן עליו, או בחזקת יורשי האשה, שהיו שלה
  58. ^ הכי גרסינן: 'כתובתהּ': מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל
  59. ^ עיין רש"י פג,א ד"ה נפקא מינה לשומרת יבם
  60. ^ לפי שכתובתהּ על נכסי בעלהּ הראשון, כדקתני לקמן - לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה
  61. ^ אלא
  62. ^ שהיבם, אם מייבם אותה
  63. ^ וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה
  64. ^ דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה
  65. ^ בגמרא פריך עלה
  66. ^ קסבר: מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה, ומחיים דבעל בעינן תפיסה, כדלקמן ב'הכותב' (דף פד,ב), והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושים?
  67. ^ מפרש בגמרא
  68. ^ שיירש מאחיו
  69. ^ ליבמתו לאחר שכנסה
  70. ^ אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה, ואינו רשאי למכור
  71. ^ דתנן בפירקין דלקמן [פ"ט מ"ט]: המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה; ובגמרא פריך: למה לי לאשמועינן ביבמה
  72. ^ משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן
  73. ^ ותניא בפרק 'נערה שנתפתתה' (לעיל דף מז,ב) קבורתה תחת כתובתה