ביאור:בבלי כתובות דף פ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

רבי אבא אמרי בי רב: אפילו שיגרא דתמרי ^[1]. ^[2]

בעי רב ביבי: [אם אכל] חובצא דתמרי ^[3] מאי?

תיקו.

לא אכלה דרך כבוד מאי ^[4]?

אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא: חד אמר בכאיסר ^[5] וחד אמר בכדינר.

אמרי דייני דפומבדיתא ^[6]: עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ^[7].

רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אכלה ^[8] ערלה ^[9], ^[10] שביעית ^[11], וכלאים ^[12] – הרי זו חזקה ^[13].

א"ר יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ^[14] - כמוציא על נכסי אחר דמי ^[15]; מאי טעמא? עבדו בה רבנן תקנתא ^[16] כי היכי דלא ניפסדינהו ^[17].

ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי ^[18]; אזיל גברא אפיק שית מאה, אייתי ארבע מאה; בהדי דקאתי [בדרכו בחזרה מבית חוזאי] - איצטריך ליה חד זוזא, ושקל מנייהו [מהזוזים שהביא משלה]. אתא לקמיה דרבי אמי, א"ל: 'מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל' [ומה ששלה – נשאר שלה, ואינו מקבל פיצוי].

אמרו ליה רבנן לרבי אמי: הני מילי - היכא דקאכיל פירא; הא - קרנא קאכיל, והוצאה היא!

אם כן הוה ליה הוציא ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול.

ישבע כמה הוציא ויטול:

א"ר אסי: והוא - שיש שבח כנגד הוצאה ^[19].

למאי הלכתא ^[20]?

אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה - נוטל את ההוצאה בלא שבועה.

אמר ליה רבא: אם כן - אתי לאיערומי ^[21]!

אלא אמר רבא ^[22]: שאם היתה הוצאה יתירה על השבח ^[23] - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ^[24], ובשבועה ^[25].

איבעיא להו: בעל שהוריד אריסין תחתיו ^[26] – מהו ^[27]?: אדעתא דבעל נחית ^[28] - ^[29] איסתליק ליה בעל איסתליקו להו ^[30]? או דלמא אדעתא דארעא נחית, וארעא כי קיימא - לאריסי קיימא ^[31]?

מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי שנא מ'היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות - שמין לו וידו על התחתונה' ^[32]?

התם - ליכא איניש דטרח ^[33], הכא איכא בעל דטרח ^[34].

מאי הוי עלה?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינן: אי בעל אריס הוא ^[35] - איסתלק ליה בעל אסתלקו להו ^[36]; אי בעל לאו אריס הוא - ארעא לאריסי קיימא.

איבעיא להו^[37]: בעל שמכר קרקע לפירות ^[38] מהו? מי אמרינן 'מאי דקני - אקני'? או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל -

עמוד ב

משום רווח ביתא ^[39], אבל לזבוני – לא?

יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה עשוי.

רב פפא אמר משמיה דרבא: לא עשה ולא כלום.

אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר - לאו בפירוש אתמר ^[40] אלא מכללא אתמר: דההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא ^[41], אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה [נתן לה, לשניה] חדא מנייהו ^[42]! אתאי ^[43] לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן דחזא סבר משום דסבר 'מה שעשה עשוי' ^[44] - ולא היא: ^[45] משום רווח ביתא ^[46], והא [וכך, באופן זה] - קא רווח ^[47].

והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום.

מאי טעמא?

אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף ^[48]; רבא אמר: משום רווח ביתא.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא ^[49] [ואז נאמר – לפי אביי – שמה שעשה עשוי]; אי נמי: בעל אריס הוא ^[50] [ואין לחשוש שמא יקלקל]; אי נמי: זוזי וקא עביד בהו עיסקא ^[51] [ולכן אין צורך להגביל את הבעל].

משנה:

שומרת יבם שנפלו לה נכסים ^[52]: מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים;

מתה - מה יעשו בכתובתהּ ^[53], ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה ^[54]?

בית שמאי אומרים: יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב ^[55],

ובית הלל אומרים: נכסים ^[56] בחזקתן ^[57], וכתובה ^[58] בחזקת יורשי הבעל; נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב.^[59]

הניח אחיו [הנפטר] מעות - ילקח בהן קרקע ^[60], ^[61] והוא ^[62] אוכל פירות ^[63].

פירות [שהשאיר האח המת]:

התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות;

המחוברין בקרקע:

אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ^[64];

וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע שלו ^[65], התלושין מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן ^[66]: קדם הוא - זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר ^[67], בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.

לא יאמר לה "הרי כתובתיך מונחת על השלחן" אלא כל נכסיו ^[68] אחראין לכתובתה.

וכן לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.

גירשה ^[69] - אין לה אלא כתובה ^[70]; החזירה - הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה בלבד ^[71].

גמרא:

איבעיא להו: שומרת יבם שמתה - מי קוברה ^[72]: יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה ^[73]? או דלמא יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה?

אמר רב עמרם: תא שמע, דתניא: 'שומרת יבם שמתה:

הערות

^ תמרים נידוכין יחד, כדרך שדורסין תאנים יחד, ליטראות ליטראות; אף אלו כן; ומיקרי 'שיגרא'
^ ואני שמעתי 'שיגרא' – טרויות: כמין אשכול תמרים; וקשיא לי: מאי 'אפילו' דרבי אבא? הא גרוגרות גריעי מתמרים, כדתנן: 'אכל גרוגרות ושילם תמרים - תבא עליו ברכה'! ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי דרבי אסי - לא הוה קשיא לי מידי. יש ספרים משובשים וכתוב בהן "וכמה הרבה? אמר רבי אבא כו'" וגירסת שוטים היא זו: 'כמה הרבה'? למאי הלכתא איבעיא להו? ומאי נפקא לן מינה? כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם.
^ לאחר שעשו בהן שֵׁכָר ונשאר הפסולת; אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר
^ בכמה הויא אכילה
^ שוה איסר
^ רב פפא בר שמואל, בפרק קמא דסנהדרין (יז,ב)
^ דחשבה אכילה בחבילי זמורות, שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה: מה שאכל אכל
^ לוקח
^ שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות: שהפרי אסור בהנאה
^ או
^ שהוא הפקר
^ או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו
^ עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו
^ יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן
^ ואם מיאנה בו - שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה
^ דשמין לו כאריס
^ שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס - תו לא מפסיד להו; מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן - הרי אטול שבחי לפי עמלי
^ שם מקום, והיה רחוק הימנה, והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו
^ הוא דאמרינן ישבע... ויטול
^ קאמר 'והוא שהיה שבח כנגד יציאה'?: לאקולי עליה, דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה? או לאחמורי עליה, ולמימר: דאי יציאה יתירה - לא שקיל אלא כשיעור שבח, ואפילו בשבועה לא אמרינן 'ישבע כמה הוציא ויטול'
^ ואמר בציר משבחא פורתא, דלישקול בלא שבועה, ואף על גב דלא אפיק כולי האי
^ הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא, ולומר
^ שהשביחה
^ לא אמרינן 'יטול כל מה שהוציא', אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח
^ שישביעוהו שכך הוציא
^ בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש, ועמד וגרשהּ משאכל קימעא
^ שיטלו האריסין כפי שבחם
^ הוא הכניסם ולא היא
^ וכי
^ איסתלקו אינהו, ולא שקלי מידי כי דיניה [של הבעל] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל
^ אם לא הורידם הבעל - היתה היא מורידה לתוכה אריסין
^ ליטול היציאה כשיעור שבח, כדאמר בבא מציעא, ב'השואל', והכא אמר 'בעי לסלוקי בלא כלום'
^ ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן, ומה הפסידן? הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה
^ שיטריח בהן, ואמרה להו [האשה לאריסים שהוריד בעלה שגרש אותה]: אי לא נחתיתו אתון - איהו עביד, ולא הוה שקיל השתא מידי
^ ויודע בטיב אריסות, שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה
^ דאמרה להו "קא מפסידתו לי, דאי לא נחתיתו - הוה איהו נחית ועביד, ולא הוה שקיל השתא מידי"
^ כנראה: יהודה בר מרימר ורב פפא, או תלמידים בבית המדרש בתקופתם, ולא ידעו מהדיון של אביי ורבא הנמצא בגמרא מיד לאחר ההסבר של רב פפא.
^ מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות
^ שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה
^ לא שמעה מרבא בהדיא
^ שפחות מלוג היו, ולא שמאתם לו בכתובתהּ
^ לשרת לשניה
^ קמייתא
^ ואפילו נתנה לאחרת לשימושה
^ לעולם
^ אית ליה לרבא תקנת פירות
^ ביתא, שאף עתה היא עושה צרכי הבית
^ השדה [ירד בערכו], שלא יחוש הלוקח לזבלהּ ולטייבהּ, דקא סבר: "למחר נפקת מנאי, שאין הגוף שלי"; אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע - ומשבח לה
^ דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה
^ כלומר: שנותן ללוקח פירות מזומנים
^ שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח, ומשתכר בהן' ואיכא רווח ביתא
^ כשהיא שומרת יבם
^ בנדוניא שהכניסה לו, ושמאתן לו בכתובתה, וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם
^ הן נכסי מלוג, שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן, אלא: משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה
^ ביבמות פרק 'החולץ' קא מפרש: מאי שנא רישא, כשהיא קיימת, דלא פליגי שאין לו כח בהם, ומאי שנא סיפא, כשמתה, אמרו בית שמאי 'יחלוקו יורשי הבעל בהם'? ומפרש נמי: דדוקא נקט 'יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב' בנכסי מלוג, אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל; ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה - תניא ושבקה [ולא חזרה המשנה לשאלה בענין כתובתה לתת עליה תשובה במשנה, ולכן רש"י כאן מפרש שתשובת ניתנה במשנתנו רק על 'נכסים הנכנסים והיוצאים עמה’]
^ דצאן ברזל
^ ובבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (דף קנח,ב) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין: אי בחזקת יורשי הבעל, הואיל ואחריותן עליו, או בחזקת יורשי האשה, שהיו שלה
^ הכי גרסינן: 'כתובתהּ': מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל
^ עיין רש"י פג,א ד"ה נפקא מינה לשומרת יבם
^ לפי שכתובתהּ על נכסי בעלהּ הראשון, כדקתני לקמן - לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה
^ אלא
^ שהיבם, אם מייבם אותה
^ וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה
^ דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה
^ בגמרא פריך עלה
^ קסבר: מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה, ומחיים דבעל בעינן תפיסה, כדלקמן ב'הכותב' (דף פד,ב), והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושים?
^ מפרש בגמרא
^ שיירש מאחיו
^ ליבמתו לאחר שכנסה
^ אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה, ואינו רשאי למכור
^ דתנן בפירקין דלקמן [פ"ט מ"ט]: המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה; ובגמרא פריך: למה לי לאשמועינן ביבמה
^ משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן
^ ותניא בפרק 'נערה שנתפתתה' (לעיל דף מז,ב) קבורתה תחת כתובתה

[1] תמרים נידוכין יחד, כדרך שדורסין תאנים יחד, ליטראות ליטראות; אף אלו כן; ומיקרי 'שיגרא'

[2] ואני שמעתי 'שיגרא' – טרויות: כמין אשכול תמרים; וקשיא לי: מאי 'אפילו' דרבי אבא? הא גרוגרות גריעי מתמרים, כדתנן: 'אכל גרוגרות ושילם תמרים - תבא עליו ברכה'! ואי הוה גרסינן להא דרבי אבא ברישא מקמי דרבי אסי - לא הוה קשיא לי מידי. יש ספרים משובשים וכתוב בהן "וכמה הרבה? אמר רבי אבא כו'" וגירסת שוטים היא זו: 'כמה הרבה'? למאי הלכתא איבעיא להו? ומאי נפקא לן מינה? כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם.

[3] לאחר שעשו בהן שֵׁכָר ונשאר הפסולת; אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר

[4] בכמה הויא אכילה

[5] שוה איסר

[6] רב פפא בר שמואל, בפרק קמא דסנהדרין (יז,ב)

[7] דחשבה אכילה בחבילי זמורות, שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו, וגירש את אשתו, ואמר רב יהודה: מה שאכל אכל

[8] לוקח

[9] שני ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות: שהפרי אסור בהנאה

[10] או

[11] שהוא הפקר

[12] או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו

[13] עולין לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו

[14] יתומה שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן

[15] ואם מיאנה בו - שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה

[16] דשמין לו כאריס

[17] שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס - תו לא מפסיד להו; מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן - הרי אטול שבחי לפי עמלי

[18] שם מקום, והיה רחוק הימנה, והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו

[19] הוא דאמרינן ישבע... ויטול

[20] קאמר 'והוא שהיה שבח כנגד יציאה'?: לאקולי עליה, דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה? או לאחמורי עליה, ולמימר: דאי יציאה יתירה - לא שקיל אלא כשיעור שבח, ואפילו בשבועה לא אמרינן 'ישבע כמה הוציא ויטול'

[21] ואמר בציר משבחא פורתא, דלישקול בלא שבועה, ואף על גב דלא אפיק כולי האי

[22] הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא, ולומר

[23] שהשביחה

[24] לא אמרינן 'יטול כל מה שהוציא', אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח

[25] שישביעוהו שכך הוציא

[26] בנכסי אשתו ליטול מחצה או שליש, ועמד וגרשהּ משאכל קימעא

[27] שיטלו האריסין כפי שבחם

[28] הוא הכניסם ולא היא

[29] וכי

[30] איסתלקו אינהו, ולא שקלי מידי כי דיניה [של הבעל] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל

[31] אם לא הורידם הבעל - היתה היא מורידה לתוכה אריסין

[32] ליטול היציאה כשיעור שבח, כדאמר בבא מציעא, ב'השואל', והכא אמר 'בעי לסלוקי בלא כלום'

[33] ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן, ומה הפסידן? הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה

[34] שיטריח בהן, ואמרה להו [האשה לאריסים שהוריד בעלה שגרש אותה]: אי לא נחתיתו אתון - איהו עביד, ולא הוה שקיל השתא מידי

[35] ויודע בטיב אריסות, שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה

[36] דאמרה להו "קא מפסידתו לי, דאי לא נחתיתו - הוה איהו נחית ועביד, ולא הוה שקיל השתא מידי"

[37] כנראה: יהודה בר מרימר ורב פפא, או תלמידים בבית המדרש בתקופתם, ולא ידעו מהדיון של אביי ורבא הנמצא בגמרא מיד לאחר ההסבר של רב פפא.

[38] מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות

[39] שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה

[40] לא שמעה מרבא בהדיא

[41] שפחות מלוג היו, ולא שמאתם לו בכתובתהּ

[42] לשרת לשניה

[43] קמייתא

[44] ואפילו נתנה לאחרת לשימושה

[45] לעולם

[46] אית ליה לרבא תקנת פירות

[47] ביתא, שאף עתה היא עושה צרכי הבית

[48] השדה [ירד בערכו], שלא יחוש הלוקח לזבלהּ ולטייבהּ, דקא סבר: "למחר נפקת מנאי, שאין הגוף שלי"; אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע - ומשבח לה

[49] דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף לה

[50] כלומר: שנותן ללוקח פירות מזומנים

[51] שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח, ומשתכר בהן' ואיכא רווח ביתא

[52] כשהיא שומרת יבם

[53] בנדוניא שהכניסה לו, ושמאתן לו בכתובתה, וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם

[54] הן נכסי מלוג, שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן, אלא: משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה

[55] ביבמות פרק 'החולץ' קא מפרש: מאי שנא רישא, כשהיא קיימת, דלא פליגי שאין לו כח בהם, ומאי שנא סיפא, כשמתה, אמרו בית שמאי 'יחלוקו יורשי הבעל בהם'? ומפרש נמי: דדוקא נקט 'יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב' בנכסי מלוג, אבל יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל; ואף על גב דנקט רישא מה יעשו בכתובתה - תניא ושבקה [ולא חזרה המשנה לשאלה בענין כתובתה לתת עליה תשובה במשנה, ולכן רש"י כאן מפרש שתשובת ניתנה במשנתנו רק על 'נכסים הנכנסים והיוצאים עמה’]

[56] דצאן ברזל

[57] ובבבא בתרא בפרק 'מי שמת' (דף קנח,ב) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין: אי בחזקת יורשי הבעל, הואיל ואחריותן עליו, או בחזקת יורשי האשה, שהיו שלה

[58] הכי גרסינן: 'כתובתהּ': מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל

[59] עיין רש"י פג,א ד"ה נפקא מינה לשומרת יבם

[60] לפי שכתובתהּ על נכסי בעלהּ הראשון, כדקתני לקמן - לפיכך נכסי המת אחראין לכתובתה

[61] אלא

[62] שהיבם, אם מייבם אותה

[63] וקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה

[64] דקסבר כל מה שגדל ברשות המת אחראין לכתובה

[65] בגמרא פריך עלה

[66] קסבר: מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה, ומחיים דבעל בעינן תפיסה, כדלקמן ב'הכותב' (דף פד,ב), והוא הדין נמי דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושים?

[67] מפרש בגמרא

[68] שיירש מאחיו

[69] ליבמתו לאחר שכנסה

[70] אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה, ואינו רשאי למכור

[71] דתנן בפירקין דלקמן [פ"ט מ"ט]: המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה; ובגמרא פריך: למה לי לאשמועינן ביבמה

[72] משום דיש לה שני יורשין קמבעיא לן

[73] ותניא בפרק 'נערה שנתפתתה' (לעיל דף מז,ב) קבורתה תחת כתובתה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]