ביאור:בבלי כתובות דף פה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

לא קנה! [1]

תפסוה אינהו [רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע] [2].

רב פפא מימלח מלוחי [3]; רב הונא בריה דרב יהושע ממתח לה באשלא [משך את הספינה בחבל]. מר אמר: אנא קנינא לה לכולה [4], ומר אמר: אנא קנינא לה לכולה.

פגע בהו רב פנחס בר אמי, אמר להו: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים!

אמר להו [צ"ל 'אמרו ליה’]: אנן נמי - מחריפותא דנהרא תפיסנא [5].

אתו לקמיה דרבא, אמר להו: קאקי [6] חיורי [7] משלחי גלימי דאינשי [8]! הכי אמר רב נחמן: והוא שתפסה מחיים [ועליהם להחזיר ליורשים לפי רבי עקיבא ולפי ריש לקיש, ולפי רבי יוחנן – אין צריכים להחזיר].

אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה [9] זוזי בי חוזאי [10], שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו. אזל פרעינהו. אמר להו: "הבו לי שטרא"! אמרו ליה: סיטראי נינהו [11]. אתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה: אית לך סהדי דפרעתינהו? אמר ליה: לא! אמר ליה: מיגו דיכולין לומר 'לא היו דברים מעולם' יכולין נמי למימר 'סיטראי נינהו'.

לענין שלומי שליח [12] מאי [13]?

אמר רב אשי: חזינן: אי אמר ליה "שקול שטרא והב זוזי" – משלם; "הב זוזי ושקול שטרא" - לא משלם.

ולא היא: בין כך ובין כך משלם, דאמר ליה: לתקוני שדרתיך [14] ולא לעוותי.

ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה [15] מלוגא דשטרי [16]. אתו יורשים קא תבעי ליה מינה. אמרה להו: "מחיים [17] תפיסנא להו [18]". אתאי לקמיה דרב נחמן, אמר לה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים ולא יהבית ניהליה? אמרה ליה: לא.

[אמר רב נחמן:] אם כן, הוי תפיסה דלאחר מיתה [19], ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא.

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה [20] בי דינא דרבא; אמרה ליה בת רב חסדא [21]: ידענא בה דחשודה אשבועה.

אפכה רבא לשבועה אשכנגדה [22].

זימנין [23] הוו יתבי קמיה [דרבא] רב פפא ורב אדא בר מתנא; אייתו ההוא שטרא גביה.

אמר ליה רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא.

אמר ליה [רבא]: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר?

אמר ליה: לא.

אמר ליה [רבא]: אף על גב דאיכא מר עד אחד - לאו כלום הוא.

אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא?

[אמר רבא:] בת רב חסדא קים לי בגווה [24], מר לא קים לי בגוויה [קשה – וכי אין רב פפא ראוי שיסמכו עליו? תוספות סוף ד"ה מרענא: 'וי"ל דרב פפא קרוב היה', ועיין הרא"ש על אתר בסימן ו].

אמר רב פפא: השתא דאמר מר 'קים לי בגוויה' - מילתא היא, כגון אבא מר ברי, דקים לי בגוויה, קרענא שטרא אפומיה. 'קרענא' ס"ד [וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו? אפוקי ממונא הוא, ותרי בעינן]!? אלא מרענא שטרא [25] אפומיה.

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי, אמר להו ההוא בעל דין: תיתי ותישתבע במתא [בעיר שלנו [26]] אפשר דמיכספא [שתתבייש] ומודיא [ותודה, ולא תישבע]. אמרה להו: כתבו לי זכוותא דכי משתבענא יהבי לי "[27]"! אמר להו רב ביבי בר אביי: כתבו לה. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי [28] אמריתו מילי מוליתא [חלשים]? הא אמר רבא (לעיל כא,ב): 'האי אשרתא [29] דדייני [30] דמיכתבא [שנכתבה] מקמי דנחוו [31] סהדי אחתימות ידייהו – פסולה', אלמא? מיחזי כשיקרא – הכא נמי מיחזי כשיקרא [32]!

וליתא [ואין הלכה כך], מדרב נחמן, דאמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר: אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה – כשר; ואפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי מאיר אלא בגיטי נשים, דבעינן כתיבה לשמה, אבל בשאר שטרות מודו ליה, דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: 'שטר שלוה בו ופרעו [33] - אינו חוזר ולוה בו [34], שכבר נמחל שיעבודו [35]' - טעמא דנמחל שיעבודו, אבל למיחזי


עמוד ב

כשיקרא [36] לא חיישינן [37] [ויכולים לכתוב לה מראש את הפסק, שאם תשבע - זכתה].

ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא [38] בי [39] רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי. שכיב רבי מיאשא, ולא פקיד [40]. אתו לקמיה דרבי אמי [41]. אמר להו: חדא - דידענא ביה ברבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי דלא אמיד [42], ועוד: הא קא יהיב סימנא [43]!

ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם - אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא.

ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא. שכיב חסא ולא פקיד [44]. אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו: ידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד: הא קא יהיב סימנא!

ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם - אימר איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא.

ההוא דאפקיד מטכסא [45] בי רב דימי אחוה דרב ספרא. שכיב רב דימי ולא פקיד. אתא לקמיה דרבי אבא. אמר להו: חדא דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד, ועוד: הא קא יהיב סימנא! ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם - אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא.

ההוא דאמר להו [46] "נכסיי לטוביה" [47], שכיב. אתא טוביה. אמר רבי יוחנן: הרי בא טוביה!

אמר "טוביה"! ואתא רב טוביה; "לטוביה" אמר, "לרב טוביה" לא אמר!

ואי איניש דגיס ביה [48] - הא גיס ביה.

אתו שני 'טוביה', שכן ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם [49]; קרוב ותלמיד חכם - תלמיד חכם קודם.

איבעיא להו: שכן וקרוב מאי?

תא שמע: (משלי כז י: רעך ורעה אביך אל תעזב, ובית אחיך אל תבוא ביום אידך) טוב שכן קרוב מאח רחוק.

שניהם קרובים ושניהם שכנים ושניהם חכמים?

שודא דדייני [50]. [51]

תוספות מסכת כתובות דף פה עמוד ב ד"ה שודא דדייני - לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר, אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה, ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין [52] גבי '"הולך מנה לפלוני" ומת משלח' - מה שירצה שליח יעשה, וקרי ליה התם שודא; ועוד בפ' בתרא דקידושין [53] אמרינן דנאמן דיין לומר "לזה זכיתי כו', אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן, ופריך: וניהדר ונידייניה? ומשני: בשודא דדייני! - ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של נותן, אכתי ניהדר ויעשה שודא; וכן בירושלמי: למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין; ואם תאמר: אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר?! וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא - לאו דיינא הוא.

אמר ליה רבא לבריה דרב חייא בר אבין: תא אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך: הא דאמר שמואל 'המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו [54] – מחול [55], ואפילו יורש [56] מוחל' - מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו - שאינו מחול, מפני שידו כידה.

קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה [57] בטובת הנאה [58]; איגרשה [ונעשתה זכאית לכתובה] ושכיבה. אתו [59], קא תבעי לה לברתה [60]! אמר להו רב נחמן: ליכא דליסבא לה עצה?

הערות[עריכה]

  1. ^ דלאו כל כמיניה לחוב זה כדי לזכות את זה.
  2. ^ שאף הם נושים בו מעות
  3. ^ מנהיגה [את הספינה] בעוגין שלה, שקורין ריימ"ש בלעז: 'ממלח' שקורין ווירני"ר בלעז, לשון 'וייראו המלחים' (יונה א ה)
  4. ^ הנהגתי בריאה משל חבירי
  5. ^ לא מצאנוה על שפת הנהר שהיא כסימטא, אלא מזה חטפנוה: שהיה מוליכה באמצע הנהר, שכל הספינות הולכות שם, והוי כרשות הרבים
  6. ^ אווזים
  7. ^ על שזקנים היו
  8. ^ מפשיטין טליתות האנשים
  9. ^ נושים בו
  10. ^ אנשי אותה מדינה
  11. ^ מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם
  12. ^ [פצוי על אבדן הכסף בצורה זו - שישלם השליח] למשלח
  13. ^ מי הוה פושע, שהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר
  14. ^ והיה לך לדקדק בתקנתי
  15. ^ מאבי יתומים
  16. ^ תיק מלא שטרות
  17. ^ בחוב שהיה חייב לי
  18. ^ החזקתי בהם
  19. ^ שכל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותיה, וכי אמרינן 'תפיסה מחיים' - כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו, ולא היו פקדון בידו
  20. ^ שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת
  21. ^ אשתו של רבא
  22. ^ התובע אותה ישבע ויטול כדתנן (שבועות פ"ז מ"א; דף מד,ב) ואלו נשבעין ונוטלין: שכנגדו חשוד על השבועה
  23. ^ פעם אחרת
  24. ^ דלא משקרא
  25. ^ ולא אזדקק לגבות באותו שטר, ומקרע נמי לא קרענא ליה
  26. ^ על פי הב"ח
  27. ^ שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי
  28. ^ בית עלי, שהן כרותי ימים; ולי נראה 'ממולאי' – גבנונים, בעלי מומין שאינן חיין כשאר בני אדם, לשון 'שקל מוליא ושדי בנצא' (בבא בתרא נד א)
  29. ^ אשרתא: לשון חוזק, כמו 'יישר כחך' (יבמות סב א)
  30. ^ גירסת רש"י: אשרתא דשטרי: קיום השטר: שכותבין דיינין "במותב תלתא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו"
  31. ^ שיעידו זה כתב ידי
  32. ^ לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה
  33. ^ בו ביום
  34. ^ אפילו בו ביום, ואף על גב דלאו מוקדם הוא, שהרי ביום הלואה נכתב
  35. ^ משפרעו - בטל השטר, ונמצאת מלוה השניה מלוה על פה, ואינו גובה מן הלקוחות
  36. ^ שלא נכתב על מלוה זו
  37. ^ אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור
  38. ^ שבע מרגליות צרורות בסדין אחד הפקיד
  39. ^ ביד
  40. ^ לא צוה לאנשי ביתו, שחטפתו מיתה
  41. ^ לתבוע את היורשין [רש"י אומר בלשון רבים, אך לפי הספור להלן נראה שהיה אחד], והיורשין אומרים שמא של אבינו היו
  42. ^ אינו עשיר
  43. ^ דאמר "בסדין הם צרורות, והם שבע"
  44. ^ שטבע בנהר, כדאמר ביבמות בפרק בתרא (קכא,ב)
  45. ^ לבוש משי; צינד"ל בלע"ז
  46. ^ בצוואת מיתה
  47. ^ ולא פירש לאיזה טוביה
  48. ^ רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך
  49. ^ דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה, דאמר מר (ברכות לד ב) 'כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו'
  50. ^ הטלת הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה דרכו של מת לקרב: את זה יותר מזה, או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה, שיש לומר "בו נתכוין המת לזכות"
  51. ^ 'שודא': כמו 'שדי בימא' (שמות טו ד), דמתרגמינן ירה בים = הטיל בים.
  52. ^ דף יד: ושם
  53. ^ דף עד. ושם
  54. ^ המוכר שהוא מלוה - מחלו ללוה
  55. ^ דאמר ליה לוה ללוקח "לאו בעל דברים דידי את"
  56. ^ של מלוה
  57. ^ מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה
  58. ^ דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה, שקורין גרי"ד: מפיק רצון; ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק שמא תמות היא בחיי בעלה – מְפַחֵד, ואינו לוקחה אלא בדמים מועטים
  59. ^ לקוחות
  60. ^ הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמהּ, ואלו באין ליטול אותה הימנה לומר: אמך מכרה לנו