ביאור:בבלי כתובות דף לד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

רבי שמעון היא[1], דאמר [2]: שחיטה שאינה ראויה - לא שמה שחיטה.

התינח עבודת כוכבים [3] ושור הנסקל [4], אלא שחיטת שבת - שחיטה ראויה היא, דתנן [חולין פ"א מ"א]: השוחט בשבת וביום הכפורים - אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה!

סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר, דתניא [תוספתא שבת פ"ב ה"טו]: 'המבשל בשבת: בשוגג יאכל [5], במזיד לא יאכל [6] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל [7] למוצאי שבת [8], במזיד לא יאכל [9] עולמית [10]; רבי יוחנן הסנדלר אומר [11]: בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים [12] ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים [13]' [14] [כלומר: השחיטה 'אינה ראויה' משום שאינה מתירה לאכילת ישראל, וכאילו נתנבלה הבהמה];

מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר [15]?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה:

(שמות לא יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם [מחלליה מות יומת, כי כל העשה בה מלאכה - ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה] - מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.

אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה?

תלמוד לומר: 'לכם': שלכם יהא.

יכול אפילו בשוגג [16]?

תלמוד לומר: [שם] מחלליה מות יומת [17] - במזיד אמרתי לך [18] ולא בשוגג.

פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר מעשה שבת [19] דאורייתא [20] וחד אמר דרבנן.

מאן דאמר דאורייתא – כדאמרן; מאן דאמר דרבנן: אמר קרא 'קדש היא' - היא קודש ואין מעשיה קודש.

ולמאן דאמר דרבנן - מאי טעמייהו דרבנן [21] דפטרי [22]?

כי קא פטרי רבנן – אשארא [23].

טובח לעבודת כוכבים - כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה [24], אידך כי קא טבח - לאו דמריה קא טבח [25]?!

אמר רבא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה [26].

שור הנסקל - לאו דידיה הוא דקטבח?

אמר רבה: הכא במאי עסקינן: - כגון שמסרו לשומר, והזיק בבית שומר, ונגמר דיניה בבית שומר, וגנבו גנב מבית שומר; ורבי מאיר סבר לה כרבי יעקב [27] וסבר לה כרבי שמעון: סבר לה כרבי יעקב דאמר 'אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו - מוחזר' [28][29] וסבר לה כרבי שמעון דאמר [30] 'דבר הגורם לממון כממון דמי' [31].

רבה* אמר: לעולם בטובח על ידי עצמו


עמוד ב

ורבי מאיר – 'לוקה ומשלם' אית ליה, 'מת ומשלם' לית ליה [33]; ושאני הני [34] - דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס [35]: [36] אף על גב דמיקטיל - משלם [37].

ואזדא רבה לטעמיה, דאמר רבה: היה גדי גנוב לו [38] וטבחו בשבת [39] – חייב [40], שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת; גנב וטבח בשבת [41] - פטור [42]; שאם אין גניבה [43] - אין טביחה ואין מכירה [44].

ואמר רבה: היה גדי גנוב לו, וטבחו במחתרת [45] חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור מחתרת [סיכון חייו כשנכנס למחתרת; וכל המקרה המוזר הזה בא רק להיות הקדמה למקרה הבא, ששני המקרים יחד מבליטים את העקרון של רבה]; גנב וטבח במחתרת – פטור, שאם אין גניבה - אין טביחה ואין מכירה. [עיין בבא קמא קיב,א רש"י ד"ה שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.]

וצריכא: דאי אשמעינן 'שבת' - משום דאיסורהּ איסור עולם [46], אבל מחתרת, דאיסור שעה הוא [47] - אימא לא; ואי אשמעינן מחתרת - משום דמחתרתו זו היא התראתו, אבל שבת, דבעיא התראה - אימא לא? צריכא!

אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו, וטבחה בשבת – חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת; היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור [48].

[49]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רב פפא - פרה אתא לאשמועינן [50]?

אמר ליה: רב פפא - שאולה אתא לאשמועינן [51]: סלקא דעתך אמינא 'הואיל ואמר רב פפא [52] משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה' הכא נמי [53]: משעת שאלה אתחייב באונסיה [54] - קא משמע לן [55].

אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה [56]; מתה - אין חייבין באונסה [57], כסבורין של אביהם היא; וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול [58]; הניח להן אביהן אחריות נכסים [59] - חייבין לשלם.

איכא דמתני לה [60] ארישא [’הניח להן אביהן פרה שאולה’] [61], ואיכא דמתני לה אסיפא [’וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול’]:

מאן דמתני לה ארישא - כל שכן אסיפא [62], ופליגא דרב פפא [63]; ומאן דמתני לה אסיפא [64] - אבל ארישא [65] לא [66], והיינו דרב פפא [67].

בשלמא רבי יוחנן [68] לא אמר כריש לקיש [69], דקא מוקים לה כרבנן; אלא ריש לקיש – מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך: כיון דאילו אתרו ביה – פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור [70].

ואזדו לטעמייהו: דכי אתא רב דימי, אמר: חייבי מיתות שוגגין [71] וחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר [72]: רבי יוחנן אמר 'חייב [73]' וריש לקיש אמר 'פטור': רבי יוחנן אמר 'חייב', דהא לא אתרו ביה [74]! ריש לקיש אמר 'פטור', כיון דאילו אתרו ביה פטור - כי לא אתרו ביה נמי פטור [75].

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: (שמות כא כב: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה) ולא יהיה אסון ענוש יענש [כאשר ישית עליו בעל האשה - ונתן בפללים]

הערות[עריכה]

  1. ^ מדוע לומר כך? האם כדי לומר שאין הלכה כחכמים? או לצמצם את המחלוקת, כמו: נדה ח,ב תוספות ד"ה מאן חכמים א"ר יוחנן ר"א: אע"ג דתנא בלשון "חכמים" ניחא ליה לאוקומי כרבי אליעזר ולא נימא שלש מחלוקות בדבר. ואולי חכמים סוברים כרבי שמעון רק בטובח ומוכר? ועוד: וכי רבי שמעון סובר כך בכל שחיטה? וכי הגנב שמחליט לאכול טרפה יהא פטור, וחוטא נשכר?
  2. ^ בפרק 'מרובה' ו'בכסוי הדם' ו'באותו ואת בנו'
  3. ^ דזבחי מתים אסורים
  4. ^ וכן שור הנסקל: דמשנגמר דינו אסור בהנאה כדאמרינן בבא קמא (מא,א) ובפסחים (כב,ב): ממשמע שנאמר 'סקול יסקל' (שמות יט יג) - איני יודע שהוא נבילה, ונבילה כו'
  5. ^ אפילו בו ביום
  6. ^ הוא, לעולם, אבל אחרים ישראלים אוכלים
  7. ^ הוא
  8. ^ ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד
  9. ^ הוא
  10. ^ אלא אחרים
  11. ^ בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן 'יֵאָכֵל'
  12. ^ לישראל
  13. ^ ישראל
  14. ^ אבל מוכרו ונותנו לעובדי כוכבים
  15. ^ דאמר מעשה שבת אסורין באכילה
  16. ^ תאסר באכילה אם שגג בבישול, שלא ידע שהוא שבת
  17. ^ היכא דאיכא חיוב מיתה אסירי באכילה 'כי קודש'
  18. ^ שהוא אסור כקודש, דהא גבי חיוב מיתה כתיב
  19. ^ במזיד
  20. ^ אסורין מן התורה באכילה לרבי יוחנן הסנדלר
  21. ^ דפליגי אדרבי מאיר
  22. ^ ופטרי מקנס ארבעה וחמשה? הואיל ובטובח על ידי אחר אוקימתא - הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא
  23. ^ אעבודת כוכבים ואשור הנסקל
  24. ^ דאמר מר (חולין מ א) 'היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים - כיון ששחט בה סימן אחד אסרה'
  25. ^ דהא איתסרא עליה, וחיובא דתשלומי ארבעה וחמשה – 'טביחה' כתיב בהו, ועד גמר שחיטה לא מיחייב; ומקמי דמטי גמר שחיטה איתסרא בהנאה על בעליה, ומההיא שעתא אפסדה מיניה, דאי איתא לא הדרא בעינא, ולאו דמריה היא
  26. ^ לעבודת כוכבים: אינו עובד לעבודת כוכבים עד גמר זביחה
  27. ^ פלוגתא דרבי יעקב בבבא קמא מה,א; עא,ב; צח,ב
  28. ^ דאמר ליה 'תורא אשלמת לי - תורא אשלימית לך'
  29. ^ ולמה לא ואמר הבעל: "תורא יהבית לך, פגר אשלימת לי"?
  30. ^ בבבא קמא בפרק 'מרובה': 'קדשים שחייב באחריותן - משלם ארבעה וחמשה' משום דגורם לממון הוא; ואף על גב דהקדש - לאו ממון בעלים הוא, ובהקדש לא שייך קנס, ד'רעהו' כתיב
  31. ^ והאי נמי: אף על גב דלא שוי מידי - גורם לממון הוא, דכי ליתא בעי לשלומי ליה תורא מעליא
  32. ^ 'רבה' גרסינן בכולהו. ותדע מדאמר לקמן 'א"ל רב פפא לאביי: לרבה, דאמר חידוש הוא כו’’ - ואם איתא ד'רבא' גרסינן - הא רב פפא תלמידו של רבא היה, כדאמר לקמן: אמר ליה רב פפא לרבא: 'הי מכה' - מאי שנא דשבקיה לרבא ולא שייליה [לתרוצי שמעתיה] ושייליה לאביי [שמעתא דרבא]? אלא 'רבה' גרסינן, ורב פפא לא היה בימיו, ושייל לאביי שהיה תלמידו של רבה.
  33. ^ בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם
  34. ^ והכא: תשלומי ארבעה וחמשה
  35. ^ קנס הם, וכל משפט קנס חידוש הוא
  36. ^ הלכך
  37. ^ נמי לא מיפטר מיניה; ולקמן פריך: לרבה, אליבא דרבי מאיר - קשיא בִּתּוֹ דמתניתין: נמי קנס הוא וקא פטר ליה אבִּתּוֹ!?
  38. ^ גנב גדי בחול, ונתחייב הקרן;
  39. ^ דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס
  40. ^ ארבעה ומחשה, דקנס חידוש הוא, ורבה סבירא ליה כרבי מאיר
  41. ^ דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת
  42. ^ דקיימא לן 'אין מת ומשלם'; וכיון דאקרן לא מיחייב - קנס נמי לא משלם, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה; ולא סבירא לן כרבי נתן דאמר (שבת צד א) 'חי נושא את עצמו'; אי נמי בכָפוּת
  43. ^ כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה
  44. ^ אינו מחויב קנס, כדפירשתי: דתשלומי ארבעה וחמשה כתיב, ולא תשלומי שלשה וארבעה
  45. ^ מחתרת: שחתר בית והוציאו וטבחו במחתרת עצמה, דההיא שעתא - בר קטלא הוא אי הוה אשכחיה בעל הבית כדכתיב (שמות כב א) [אם במיחתרת ימצא הגנב והכה ומת] אין לו דמים
  46. ^ כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת - ימיתוהו בית דין, הלכך חמירא מיתה דילה לפוטרו מממון
  47. ^ אי לא משכח ליה ההיא שעתא - תו לא מיקטיל
  48. ^ דההיא שעתא דקא טבח לה - גזיל לה ממרה, ומיתה וממון באין כאחד
  49. ^ ולא גרסינן 'שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה', דגבי שואל לא שייך לא כפל ולא ארבעה וחמשה, שהרי חייב בקרן לעולם, אפילו טוען טענת גנב; ואין קנס אלא או בגנב או בשומר חנם הפוטר עצמו בטוען טענת גנב שאומר "נגנבה".
  50. ^ בתמיה: מה למדנו ממנה שלא למדנו מגדי דקאמר רבה
  51. ^ דטובחה בשבת פטור
  52. ^ בהשוכר את הפועלים
  53. ^ נימא
  54. ^ משעת שאלה רמיא עליה חיוב קרן, וכי טבחה בשבת ליחייב
  55. ^ כיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא - ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה
  56. ^ כל ימי משך הזמן ששאלה אביהן מן הבעלים
  57. ^ דאינהו לאו שואלין נינהו עלה
  58. ^ 'כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי' - הכי אמרינן בפרק 'מי שמת' (בבא בתרא קמו ב); והעור יחזירו לבעלים
  59. ^ קרקעות
  60. ^ להאי 'הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם'
  61. ^ ואמרינן דחייבין באונסין דאישתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאלה
  62. ^ כשטבחוה ואכלוה
  63. ^ דאמר לעיל 'ההיא שעתא דמטו לה אונסין - הוא דאתי חיובא עליה' ולא משעת שאלה
  64. ^ היכא דטבחוה, אם הניח להן אביהן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא, ולא בזול, דאיבעי להו למידק
  65. ^ אם מתה - לא מיחייבי לשלומי
  66. ^ ולא אמרינן 'אישתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה'
  67. ^ דאמר לעיל: לא אמרינן משעת שאלה רמו עליה תשלומין, אלא משעת אונסין ואילך, וההיא שעתא ליתיה לשואל דליחייב
  68. ^ דמוקי מתניתין בשלא התרו בו
  69. ^ דאוקמיה כרבי מאיר
  70. ^ הואיל ואיכא צד מלקות
  71. ^ שלא התרו בהן
  72. ^ ממון; ואכולה מילתא קאי, כלומר: חייבי מיתות שוגגין וממון, או חייבי מלקיות שוגגין וממון
  73. ^ בתשלומין
  74. ^ ואין אתה מחייבו אלא משום רשעה אחת: דממון
  75. ^ ולקמן יליף טעמא