ביאור:בבלי כתובות דף לד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

רבי שמעון היא^[1], דאמר ^[2]: שחיטה שאינה ראויה - לא שמה שחיטה.

התינח עבודת כוכבים ^[3] ושור הנסקל ^[4], אלא שחיטת שבת - שחיטה ראויה היא, דתנן [חולין פ"א מ"א]: השוחט בשבת וביום הכפורים - אף על פי שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה!

סבר לה כרבי יוחנן הסנדלר, דתניא [תוספתא שבת פ"ב ה"טו]: 'המבשל בשבת: בשוגג יאכל ^[5], במזיד לא יאכל ^[6] - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל ^[7] למוצאי שבת ^[8], במזיד לא יאכל ^[9] עולמית ^[10]; רבי יוחנן הסנדלר אומר ^[11]: בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ^[12] ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית, לא לו ולא לאחרים ^[13]' ^[14] [כלומר: השחיטה 'אינה ראויה' משום שאינה מתירה לאכילת ישראל, וכאילו נתנבלה הבהמה];

מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ^[15]?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה:

(שמות לא יד) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם [מחלליה מות יומת, כי כל העשה בה מלאכה - ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה] - מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה.

אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה?

תלמוד לומר: 'לכם': שלכם יהא.

יכול אפילו בשוגג ^[16]?

תלמוד לומר: [שם] מחלליה מות יומת ^[17] - במזיד אמרתי לך ^[18] ולא בשוגג.

פליגי בה רב אחא ורבינא: חד אמר מעשה שבת ^[19] דאורייתא ^[20] וחד אמר דרבנן.

מאן דאמר דאורייתא – כדאמרן; מאן דאמר דרבנן: אמר קרא 'קדש היא' - היא קודש ואין מעשיה קודש.

ולמאן דאמר דרבנן - מאי טעמייהו דרבנן ^[21] דפטרי ^[22]?

כי קא פטרי רבנן – אשארא ^[23].

טובח לעבודת כוכבים - כיון דשחט ביה פורתא איתסר ליה ^[24], אידך כי קא טבח - לאו דמריה קא טבח ^[25]?!

אמר רבא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה ^[26].

שור הנסקל - לאו דידיה הוא דקטבח?

אמר רבה: הכא במאי עסקינן: - כגון שמסרו לשומר, והזיק בבית שומר, ונגמר דיניה בבית שומר, וגנבו גנב מבית שומר; ורבי מאיר סבר לה כרבי יעקב ^[27] וסבר לה כרבי שמעון: סבר לה כרבי יעקב דאמר 'אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו - מוחזר' ^[28]^[29] וסבר לה כרבי שמעון דאמר ^[30] 'דבר הגורם לממון כממון דמי' ^[31].

רבה* אמר: לעולם בטובח על ידי עצמו

^[32]

עמוד ב

ורבי מאיר – 'לוקה ומשלם' אית ליה, 'מת ומשלם' לית ליה ^[33]; ושאני הני ^[34] - דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס ^[35]: ^[36] אף על גב דמיקטיל - משלם ^[37].

ואזדא רבה לטעמיה, דאמר רבה: היה גדי גנוב לו ^[38] וטבחו בשבת ^[39] – חייב ^[40], שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת; גנב וטבח בשבת ^[41] - פטור ^[42]; שאם אין גניבה ^[43] - אין טביחה ואין מכירה ^[44].

ואמר רבה: היה גדי גנוב לו, וטבחו במחתרת ^[45] חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור מחתרת [סיכון חייו כשנכנס למחתרת; וכל המקרה המוזר הזה בא רק להיות הקדמה למקרה הבא, ששני המקרים יחד מבליטים את העקרון של רבה]; גנב וטבח במחתרת – פטור, שאם אין גניבה - אין טביחה ואין מכירה. [עיין בבא קמא קיב,א רש"י ד"ה שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.]

וצריכא: דאי אשמעינן 'שבת' - משום דאיסורהּ איסור עולם ^[46], אבל מחתרת, דאיסור שעה הוא ^[47] - אימא לא; ואי אשמעינן מחתרת - משום דמחתרתו זו היא התראתו, אבל שבת, דבעיא התראה - אימא לא? צריכא!

אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו, וטבחה בשבת – חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת; היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור ^[48].

^[49]

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רב פפא - פרה אתא לאשמועינן ^[50]?

אמר ליה: רב פפא - שאולה אתא לאשמועינן ^[51]: סלקא דעתך אמינא 'הואיל ואמר רב פפא ^[52] משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה' הכא נמי ^[53]: משעת שאלה אתחייב באונסיה ^[54] - קא משמע לן ^[55].

אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה ^[56]; מתה - אין חייבין באונסה ^[57], כסבורין של אביהם היא; וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ^[58]; הניח להן אביהן אחריות נכסים ^[59] - חייבין לשלם.

איכא דמתני לה ^[60] ארישא [’הניח להן אביהן פרה שאולה’] ^[61], ואיכא דמתני לה אסיפא [’וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול’]:

מאן דמתני לה ארישא - כל שכן אסיפא ^[62], ופליגא דרב פפא ^[63]; ומאן דמתני לה אסיפא ^[64] - אבל ארישא ^[65] לא ^[66], והיינו דרב פפא ^[67].

בשלמא רבי יוחנן ^[68] לא אמר כריש לקיש ^[69], דקא מוקים לה כרבנן; אלא ריש לקיש – מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך: כיון דאילו אתרו ביה – פטור, כי לא אתרו ביה - נמי פטור ^[70].

ואזדו לטעמייהו: דכי אתא רב דימי, אמר: חייבי מיתות שוגגין ^[71] וחייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר ^[72]: רבי יוחנן אמר 'חייב ^[73]' וריש לקיש אמר 'פטור': רבי יוחנן אמר 'חייב', דהא לא אתרו ביה ^[74]! ריש לקיש אמר 'פטור', כיון דאילו אתרו ביה פטור - כי לא אתרו ביה נמי פטור ^[75].

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: (שמות כא כב: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה) ולא יהיה אסון ענוש יענש [כאשר ישית עליו בעל האשה - ונתן בפללים]

הערות

^ מדוע לומר כך? האם כדי לומר שאין הלכה כחכמים? או לצמצם את המחלוקת, כמו: נדה ח,ב תוספות ד"ה מאן חכמים א"ר יוחנן ר"א: אע"ג דתנא בלשון "חכמים" ניחא ליה לאוקומי כרבי אליעזר ולא נימא שלש מחלוקות בדבר. ואולי חכמים סוברים כרבי שמעון רק בטובח ומוכר? ועוד: וכי רבי שמעון סובר כך בכל שחיטה? וכי הגנב שמחליט לאכול טרפה יהא פטור, וחוטא נשכר?
^ בפרק 'מרובה' ו'בכסוי הדם' ו'באותו ואת בנו'
^ דזבחי מתים אסורים
^ וכן שור הנסקל: דמשנגמר דינו אסור בהנאה כדאמרינן בבא קמא (מא,א) ובפסחים (כב,ב): ממשמע שנאמר 'סקול יסקל' (שמות יט יג) - איני יודע שהוא נבילה, ונבילה כו'
^ אפילו בו ביום
^ הוא, לעולם, אבל אחרים ישראלים אוכלים
^ הוא
^ ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד
^ הוא
^ אלא אחרים
^ בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן 'יֵאָכֵל'
^ לישראל
^ ישראל
^ אבל מוכרו ונותנו לעובדי כוכבים
^ דאמר מעשה שבת אסורין באכילה
^ תאסר באכילה אם שגג בבישול, שלא ידע שהוא שבת
^ היכא דאיכא חיוב מיתה אסירי באכילה 'כי קודש'
^ שהוא אסור כקודש, דהא גבי חיוב מיתה כתיב
^ במזיד
^ אסורין מן התורה באכילה לרבי יוחנן הסנדלר
^ דפליגי אדרבי מאיר
^ ופטרי מקנס ארבעה וחמשה? הואיל ובטובח על ידי אחר אוקימתא - הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא
^ אעבודת כוכבים ואשור הנסקל
^ דאמר מר (חולין מ א) 'היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים - כיון ששחט בה סימן אחד אסרה'
^ דהא איתסרא עליה, וחיובא דתשלומי ארבעה וחמשה – 'טביחה' כתיב בהו, ועד גמר שחיטה לא מיחייב; ומקמי דמטי גמר שחיטה איתסרא בהנאה על בעליה, ומההיא שעתא אפסדה מיניה, דאי איתא לא הדרא בעינא, ולאו דמריה היא
^ לעבודת כוכבים: אינו עובד לעבודת כוכבים עד גמר זביחה
^ פלוגתא דרבי יעקב בבבא קמא מה,א; עא,ב; צח,ב
^ דאמר ליה 'תורא אשלמת לי - תורא אשלימית לך'
^ ולמה לא ואמר הבעל: "תורא יהבית לך, פגר אשלימת לי"?
^ בבבא קמא בפרק 'מרובה': 'קדשים שחייב באחריותן - משלם ארבעה וחמשה' משום דגורם לממון הוא; ואף על גב דהקדש - לאו ממון בעלים הוא, ובהקדש לא שייך קנס, ד'רעהו' כתיב
^ והאי נמי: אף על גב דלא שוי מידי - גורם לממון הוא, דכי ליתא בעי לשלומי ליה תורא מעליא
^ 'רבה' גרסינן בכולהו. ותדע מדאמר לקמן 'א"ל רב פפא לאביי: לרבה, דאמר חידוש הוא כו’’ - ואם איתא ד'רבא' גרסינן - הא רב פפא תלמידו של רבא היה, כדאמר לקמן: אמר ליה רב פפא לרבא: 'הי מכה' - מאי שנא דשבקיה לרבא ולא שייליה [לתרוצי שמעתיה] ושייליה לאביי [שמעתא דרבא]? אלא 'רבה' גרסינן, ורב פפא לא היה בימיו, ושייל לאביי שהיה תלמידו של רבה.
^ בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם
^ והכא: תשלומי ארבעה וחמשה
^ קנס הם, וכל משפט קנס חידוש הוא
^ הלכך
^ נמי לא מיפטר מיניה; ולקמן פריך: לרבה, אליבא דרבי מאיר - קשיא בִּתּוֹ דמתניתין: נמי קנס הוא וקא פטר ליה אבִּתּוֹ!?
^ גנב גדי בחול, ונתחייב הקרן;
^ דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס
^ ארבעה ומחשה, דקנס חידוש הוא, ורבה סבירא ליה כרבי מאיר
^ דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת
^ דקיימא לן 'אין מת ומשלם'; וכיון דאקרן לא מיחייב - קנס נמי לא משלם, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה; ולא סבירא לן כרבי נתן דאמר (שבת צד א) 'חי נושא את עצמו'; אי נמי בכָפוּת
^ כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה
^ אינו מחויב קנס, כדפירשתי: דתשלומי ארבעה וחמשה כתיב, ולא תשלומי שלשה וארבעה
^ מחתרת: שחתר בית והוציאו וטבחו במחתרת עצמה, דההיא שעתא - בר קטלא הוא אי הוה אשכחיה בעל הבית כדכתיב (שמות כב א) [אם במיחתרת ימצא הגנב והכה ומת] אין לו דמים
^ כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת - ימיתוהו בית דין, הלכך חמירא מיתה דילה לפוטרו מממון
^ אי לא משכח ליה ההיא שעתא - תו לא מיקטיל
^ דההיא שעתא דקא טבח לה - גזיל לה ממרה, ומיתה וממון באין כאחד
^ ולא גרסינן 'שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה', דגבי שואל לא שייך לא כפל ולא ארבעה וחמשה, שהרי חייב בקרן לעולם, אפילו טוען טענת גנב; ואין קנס אלא או בגנב או בשומר חנם הפוטר עצמו בטוען טענת גנב שאומר "נגנבה".
^ בתמיה: מה למדנו ממנה שלא למדנו מגדי דקאמר רבה
^ דטובחה בשבת פטור
^ בהשוכר את הפועלים
^ נימא
^ משעת שאלה רמיא עליה חיוב קרן, וכי טבחה בשבת ליחייב
^ כיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא - ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה
^ כל ימי משך הזמן ששאלה אביהן מן הבעלים
^ דאינהו לאו שואלין נינהו עלה
^ 'כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי' - הכי אמרינן בפרק 'מי שמת' (בבא בתרא קמו ב); והעור יחזירו לבעלים
^ קרקעות
^ להאי 'הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם'
^ ואמרינן דחייבין באונסין דאישתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאלה
^ כשטבחוה ואכלוה
^ דאמר לעיל 'ההיא שעתא דמטו לה אונסין - הוא דאתי חיובא עליה' ולא משעת שאלה
^ היכא דטבחוה, אם הניח להן אביהן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא, ולא בזול, דאיבעי להו למידק
^ אם מתה - לא מיחייבי לשלומי
^ ולא אמרינן 'אישתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה'
^ דאמר לעיל: לא אמרינן משעת שאלה רמו עליה תשלומין, אלא משעת אונסין ואילך, וההיא שעתא ליתיה לשואל דליחייב
^ דמוקי מתניתין בשלא התרו בו
^ דאוקמיה כרבי מאיר
^ הואיל ואיכא צד מלקות
^ שלא התרו בהן
^ ממון; ואכולה מילתא קאי, כלומר: חייבי מיתות שוגגין וממון, או חייבי מלקיות שוגגין וממון
^ בתשלומין
^ ואין אתה מחייבו אלא משום רשעה אחת: דממון
^ ולקמן יליף טעמא

[1] מדוע לומר כך? האם כדי לומר שאין הלכה כחכמים? או לצמצם את המחלוקת, כמו: נדה ח,ב תוספות ד"ה מאן חכמים א"ר יוחנן ר"א: אע"ג דתנא בלשון "חכמים" ניחא ליה לאוקומי כרבי אליעזר ולא נימא שלש מחלוקות בדבר. ואולי חכמים סוברים כרבי שמעון רק בטובח ומוכר? ועוד: וכי רבי שמעון סובר כך בכל שחיטה? וכי הגנב שמחליט לאכול טרפה יהא פטור, וחוטא נשכר?

[2] בפרק 'מרובה' ו'בכסוי הדם' ו'באותו ואת בנו'

[3] דזבחי מתים אסורים

[4] וכן שור הנסקל: דמשנגמר דינו אסור בהנאה כדאמרינן בבא קמא (מא,א) ובפסחים (כב,ב): ממשמע שנאמר 'סקול יסקל' (שמות יט יג) - איני יודע שהוא נבילה, ונבילה כו'

[5] אפילו בו ביום

[6] הוא, לעולם, אבל אחרים ישראלים אוכלים

[7] הוא

[8] ולא בו ביום דקנסינן שוגג אטו מזיד

[9] הוא

[10] אלא אחרים

[11] בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן 'יֵאָכֵל'

[12] לישראל

[13] ישראל

[14] אבל מוכרו ונותנו לעובדי כוכבים

[15] דאמר מעשה שבת אסורין באכילה

[16] תאסר באכילה אם שגג בבישול, שלא ידע שהוא שבת

[17] היכא דאיכא חיוב מיתה אסירי באכילה 'כי קודש'

[18] שהוא אסור כקודש, דהא גבי חיוב מיתה כתיב

[19] במזיד

[20] אסורין מן התורה באכילה לרבי יוחנן הסנדלר

[21] דפליגי אדרבי מאיר

[22] ופטרי מקנס ארבעה וחמשה? הואיל ובטובח על ידי אחר אוקימתא - הא שחיטה ראויה היא מדאורייתא

[23] אעבודת כוכבים ואשור הנסקל

[24] דאמר מר (חולין מ א) 'היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים - כיון ששחט בה סימן אחד אסרה'

[25] דהא איתסרא עליה, וחיובא דתשלומי ארבעה וחמשה – 'טביחה' כתיב בהו, ועד גמר שחיטה לא מיחייב; ומקמי דמטי גמר שחיטה איתסרא בהנאה על בעליה, ומההיא שעתא אפסדה מיניה, דאי איתא לא הדרא בעינא, ולאו דמריה היא

[26] לעבודת כוכבים: אינו עובד לעבודת כוכבים עד גמר זביחה

[27] פלוגתא דרבי יעקב בבבא קמא מה,א; עא,ב; צח,ב

[28] דאמר ליה 'תורא אשלמת לי - תורא אשלימית לך'

[29] ולמה לא ואמר הבעל: "תורא יהבית לך, פגר אשלימת לי"?

[30] בבבא קמא בפרק 'מרובה': 'קדשים שחייב באחריותן - משלם ארבעה וחמשה' משום דגורם לממון הוא; ואף על גב דהקדש - לאו ממון בעלים הוא, ובהקדש לא שייך קנס, ד'רעהו' כתיב

[31] והאי נמי: אף על גב דלא שוי מידי - גורם לממון הוא, דכי ליתא בעי לשלומי ליה תורא מעליא

[32] 'רבה' גרסינן בכולהו. ותדע מדאמר לקמן 'א"ל רב פפא לאביי: לרבה, דאמר חידוש הוא כו’’ - ואם איתא ד'רבא' גרסינן - הא רב פפא תלמידו של רבא היה, כדאמר לקמן: אמר ליה רב פפא לרבא: 'הי מכה' - מאי שנא דשבקיה לרבא ולא שייליה [לתרוצי שמעתיה] ושייליה לאביי [שמעתא דרבא]? אלא 'רבה' גרסינן, ורב פפא לא היה בימיו, ושייל לאביי שהיה תלמידו של רבה.

[33] בעלמא בתשלומי ממון לית ליה מת ומשלם

[34] והכא: תשלומי ארבעה וחמשה

[35] קנס הם, וכל משפט קנס חידוש הוא

[36] הלכך

[37] נמי לא מיפטר מיניה; ולקמן פריך: לרבה, אליבא דרבי מאיר - קשיא בִּתּוֹ דמתניתין: נמי קנס הוא וקא פטר ליה אבִּתּוֹ!?

[38] גנב גדי בחול, ונתחייב הקרן;

[39] דלא אתי עליה חיובא דממון באיסור שבת אלא חיוב קנס

[40] ארבעה ומחשה, דקנס חידוש הוא, ורבה סבירא ליה כרבי מאיר

[41] דחיוב ממון דקרן אתא עליה באיסור שבת

[42] דקיימא לן 'אין מת ומשלם'; וכיון דאקרן לא מיחייב - קנס נמי לא משלם, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה; ולא סבירא לן כרבי נתן דאמר (שבת צד א) 'חי נושא את עצמו'; אי נמי בכָפוּת

[43] כלומר שמאחר שפטור על הקרן משום מיתה

[44] אינו מחויב קנס, כדפירשתי: דתשלומי ארבעה וחמשה כתיב, ולא תשלומי שלשה וארבעה

[45] מחתרת: שחתר בית והוציאו וטבחו במחתרת עצמה, דההיא שעתא - בר קטלא הוא אי הוה אשכחיה בעל הבית כדכתיב (שמות כב א) [אם במיחתרת ימצא הגנב והכה ומת] אין לו דמים

[46] כל זמן שיעידו עליו שחילל שבת - ימיתוהו בית דין, הלכך חמירא מיתה דילה לפוטרו מממון

[47] אי לא משכח ליה ההיא שעתא - תו לא מיקטיל

[48] דההיא שעתא דקא טבח לה - גזיל לה ממרה, ומיתה וממון באין כאחד

[49] ולא גרסינן 'שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה', דגבי שואל לא שייך לא כפל ולא ארבעה וחמשה, שהרי חייב בקרן לעולם, אפילו טוען טענת גנב; ואין קנס אלא או בגנב או בשומר חנם הפוטר עצמו בטוען טענת גנב שאומר "נגנבה".

[50] בתמיה: מה למדנו ממנה שלא למדנו מגדי דקאמר רבה

[51] דטובחה בשבת פטור

[52] בהשוכר את הפועלים

[53] נימא

[54] משעת שאלה רמיא עליה חיוב קרן, וכי טבחה בשבת ליחייב

[55] כיון דכל כמה דאיתא הדרא בעינא - ההיא שעתא דקא טבח לה קא גזיל לה

[56] כל ימי משך הזמן ששאלה אביהן מן הבעלים

[57] דאינהו לאו שואלין נינהו עלה

[58] 'כל זוזא חשבינן בארבעה דנקי' - הכי אמרינן בפרק 'מי שמת' (בבא בתרא קמו ב); והעור יחזירו לבעלים

[59] קרקעות

[60] להאי 'הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם'

[61] ואמרינן דחייבין באונסין דאישתעבוד נכסים דאבוהון מחיים משעת שאלה

[62] כשטבחוה ואכלוה

[63] דאמר לעיל 'ההיא שעתא דמטו לה אונסין - הוא דאתי חיובא עליה' ולא משעת שאלה

[64] היכא דטבחוה, אם הניח להן אביהן אחריות נכסים משלמין תשלומי מעליא, ולא בזול, דאיבעי להו למידק

[65] אם מתה - לא מיחייבי לשלומי

[66] ולא אמרינן 'אישתעבוד נכסי דאבוהון משעת שאלה'

[67] דאמר לעיל: לא אמרינן משעת שאלה רמו עליה תשלומין, אלא משעת אונסין ואילך, וההיא שעתא ליתיה לשואל דליחייב

[68] דמוקי מתניתין בשלא התרו בו

[69] דאוקמיה כרבי מאיר

[70] הואיל ואיכא צד מלקות

[71] שלא התרו בהן

[72] ממון; ואכולה מילתא קאי, כלומר: חייבי מיתות שוגגין וממון, או חייבי מלקיות שוגגין וממון

[73] בתשלומין

[74] ואין אתה מחייבו אלא משום רשעה אחת: דממון

[75] ולקמן יליף טעמא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]