הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה.
לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ויבכו בני ישראל את משה וגו' עד ולא קם וגו'. זכר הכתוב שבכו בני ישראל את משה ל' יום ואמרו בערבות מואב. אחרי שכבר נזכר שהיו שם ושם מת משה להודיע שלא נסעו משם עד אשר תמו ימי בכיתו. והנה הקדים הכתוב הודעת שני חיי משה לספור הבכי הוא להודיע שהיה בכיתם בעגמת נפש וכאב לב. לפי שראו היותו חזק ובריא לא כהתה עינו ולא נס ליחה לכן האמינו שמת בחטאת העם ושמפני הרעה נאסף הצדיק ולכן היו בוכים אותו בשברון לב ובעצבון גדול. האמנם למה היו ימי בכיתו ל' יום יסודו הוא מה שאחז"ל בשלהי פרק אלו נאמרין ובמועד קטן (דף כ"ז) אל תבכו למת ואל תנודו לו יותר מכשיעור כיצד ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם רשאין לרחם עליו יותר ממני וראוי שנדע מה ראו על ככה לספר המנין מהימים האלה לבכי ומה הגיע עליהם לסדר ל' יום לגיהוץ ולתספורת וכבר ראיתי בזה לחכמי הדור טעמים חלושים וטענות דקות ושדופות קדים ולא ישרו בעיני: והנראה@55 לי הוא שהאבילות היה מנהג קדום באומות ולפי שימי שנות האדם כפי המנהג הטבעי ע' שנה היו עושין ההספד ע' יום וכמו שנא' ביעקב ויבכו אותו מצרי' שבעים יום שהיה הספדם יום לשנה לא כפי שנות אותו המת בפרט כי אם כפי המנהג הקבוע אליה' ע"פ הטבע הנהוג משנות האנשי'. אבל יוסף לא עשה האבל על אביו כל אותן הע' יום בהיות' במצרי' אם לטרדתו במשא מלך ושרי' או שלא רצה לעשות כמעשיה' ואחרי שיצאו עם המת ממצרי' בגורן האטד נאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים כי היו ז' כנגד ע' שנות ימי האדם הרגילין לחיות כאלו יתאבל האדם על קרובו להפסידו ממנו אחרי שחיה בתוך עמו ע' שנה או בעבור שלא נמלאו לו ע' שנה אם מת קודם שהגיע אליה' וכמו ששבעי' שנות ימיו אינם שוים בכח וגבור'. אבל ל' שנה הראשוני' הם בתגבורת הכח. ושאר היריד' תמצא בהם היריד' מהכח ההוא כך בענין האבילות הג' ימים הראשוני' שהם כנגד ל' שנים הראשוני' מחיי האדם יהי' בהם תגבורת הבכי וההפסד ושאר הימי' הם להספד לא לתגבורת הבכי וכחו. ולפי ששבע' המה הימי' מכוונים כנגד הפקד גוף האדם וחיותו מבין קרוביו לכן הם מיוחדי' לבכי ולהספד. האמנם ה"ל להפקד חכמת המת ותורתו מקרוביו ובכלל שלמיותיו הנפשיי' לא הגופיי'. ולכן היו ימים רבים כנגד מעלת הנפש ומעלת השלמיות הנפשיים על הגופיים ולכן לא היה בהם לא בכי ולא הספד לפי שהנפש ושלמיותיה אינם מתים ונעדרי' כדברים הגופיי' אבל נתיחדו אלה לתספורת ולגיהוץ כאלו יורו המתאבלי' שלהעדר חכמת קרובו ותורתו היו כטמא כלם כי לא הטהרו לסבת העדר מהם למודו ותורת פיו וכבר נתיחד זה המספר ל' יום לעניני המצות התוריות כמ"ש במסכ' שמחות שלשים לאבל שלשים לתספור' ולגיהוץ שלשי' להלואות ל' ליפת תואר ל' לאירוסין שלשי' לנשואין ל' לאלמנ' ל' ליבמה ל' למדיר את אשתו ל' לנזירו' כאילו היה זה המספר ל' יום מיוחד דבר מצוה ושלמות נפשיי. ולפי שהיו כמו שאמרתי ל' יום האסורי' לאבל בתספורת להפקד שלמות נפש המת ולמודו ודרך תורתו. לכן היה שבמות אהרן שלמדם תורה ובמות משה רבינו שהזהירם והשלימם בתורתו התאבלו על הפקד מהם דרך הנהגת' ותורתם ל' יום אבל כפי גודל הצער ועוצם הכאב היו כלם לא לבד לתספורת כי אם גם להספד ולבכי והוא על דרך מה שאחז"ל בפ' כיצד הרגל ואביה ירוק ירק בפניה ק"ו לשכינה י"ד יום וכן בהיות על כל אדם ג' לבכי היה ראוי שיהיו על משה ל' יום כי גם כל ימיה' היה ראוי שיתאוננו על הפרד מעליה' תורתו ונבואתו וכל טובותיו. ואפשר עוד לומר כפי דרכיהם ז"ל בשבת פ' ר' עקיבא שלפי שהי' משה גבר תליתאי דיהב אוריין תליתאי בירח תליתאי ליו' תלתאי שהם חמש שלישיות כנגד תורה שבכתב וכנגדן חמש שלישיות כנגד תור' שבעל פה שלכן היו השלישיו' י'. ואחר שהיו ג' ימים קבועים לאבל יעלו למשה רבינו ל' יום לבכי ולמספד ולפי שנשתתפו משה ואהרן כשבת אחים גם יחד. ובהיותם לומדי תורה והמצו' לישראל ובהיותם בגזרה א' וראוי ישראל ששני הרי עולם האלה קבלו המות בעבור חטאת העם לכן היה מספר ימי הבכי על שניהם שוה ומתדמה עם היות בשניה' הבדל עצום במדרגותיה' ובמעלות נבואותיה' גם נוכל לומר שבמש' נאמ' ויתמו ימי בכי אבל משה מה שלא נאמר כן באהרן לפי שבאהרן הסכימו העם לבכות עליו אותם השלשי' יום לא עוד. אמנם על אדון הנביאי' לא היו מסכימים במספר המוגבל ההוא ולא היו ישראל מפסיקי' בבכיה אם לא שיהושע הפסיקם בעניני עברת הירדן וזהו שאמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויהושע בן נון מלא וגו' וישמעו אליו בני ישראל וגו'. ר"ל שתמו ימי אבלם לפי שנשא יהושע במקום משה והיה מלא רוח חכמה מפאת ההשפע' שהשפיע עליו משה רבו. ולכן שמעו בקולו לכלות בכי ולהתם מספד כי בזה יתמו ימי בכי אבל משה ולא כפי רצון העם והרגש צערם ואמר ששמעו אל יהושע לא מפני היותו חכם כי אם לפי שהיו דבריו כאשר צוה השם את משה. ולכן היה נראה להם כאלו משה היה עדין חי ושלא מת כיון שהיו ביניהם מצותיו ותורותיו ויהושע בשמו היה עושה מעשיו ויהי אחרי מות משה צוה אותם על עברת ירדן כמו שנזכר בספרו. ובספרי אמר הן קרבו ימיך למות כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצער ומתאבל עליו והיה אומר אבי אבי רבי רבי. אבי שגדלתני מנעורי. רבי שלמדתני מנעורי תורה והי' מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לו הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך לך. וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני. שנא' ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד אלא מובטח אני שהוא בן הע"ה שנא' הנך שוכב עם אבותיך וקם והכונ' במאמר להודיע שלא היה ראוי להתאבל על מש"ר מפני דברים פרטיים נוגעי' אל יהושע בלבד מה שהוא אביו או רבו כי אם על הענין הכולל שאחרי שנסתלק הרועה הנאמן ההוא מצאום רעות רבות וצרות ולכן אמר שהיה לפני ה' בכי ומספד ר"ל שהי' תמיד עזר לישראל הבכי והמספד בעונ'. ולא היה כבר משה חי לבקש עליהם רחמים אלא שלא היה ראוי להתאבל עליו יותר מדאי לפי שהי' בן העול' הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלמותו בהתענגו במחיצתו מזיו השכינ' ואין ספק שבכי העם והספדו היה מיד כשמת מרע"ה כי הוא אחרי ברכתו את השבטי' בעלותו להר למות הודיעם את קצו ואינו רחוק שנרא' עליה' דבר מבהיל חשך ענן וערפל בעת פטירתו ואז נשאו את קולם בבכי כי ידעו כי מת גבור':
"לז "ויבכו וגו' ויתמו ימי בכי אבל משה במות כל גדול הדור יקום אחר תחתיו וזרח השמש ובא השמש ויתום האבל אבל במשה שלא קם כמוהו ולא יקום לא תמו רק בכי של אבל
משה שפסקו מלבכות אבל האבל על מיתתו לא יתום לעולם, ומבאר הטעם כי גם:
ויבכו בני ישראל את משה - הרי אחד: ויתמו ימי - הרי שנים: בכי אבל משה - הרי ג':
ל' יום - אלו מה טיבם? אלא מלמד שבכו אותו קודם למיתה ל' יום. ומניין לימי נזירות, שהם ל' יום? נא' כאן ימי ונא' להלן ימי. מה ימי האמור כאן ל' יום - אף ימי האמור להלן ל' יום: