לדלג לתוכן

פרקי דרבי אליעזר פרק יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

גמילות־חסדים לאבלים – מניין אנו למדין? מהמקום, שהוא גמל חסד למשה רבינו עליו השלום, שקברו בידו. ואלולי שהדבר כתוב אי־אפשר לאמרו, שנאמר: "וַיִּקְבֹּ[ו]ר אֹתוֹ בגאי בנוסחינו: "בַגַּיְ". בְּאֶרֶץ מוֹאָב"

רבן גמליאל בנו של ר' יהודה אומר: לא למשה לבדו גמל הב"ה אלא אף לאהרן: כשעלו להור ההר היו נדונין כל שבטי ישראל ואומרין: משה ואלעזר הניחו אהרן בהר ההר וירדו להם, ולא האמינו כי גוע אהרן וגמלו לו חסד. מה עשה הב"ה? נטל ארונו של אהרן, והעביר מעל מחנה ישראל, וראו כל ישראל את ארונו טס ופורח באויר, והאמינו כי גוע אהרן. וגמלו לו חסד האנשים והנשים והטף – למה? שהיה אהרן רודף שלום ואוהב שלום[1], ועובר על מחנה ישראל בכל יום ונותן שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. לפיכך גמלו לו חסד, שנאמר (במדבר כ כט): "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

ר' יוסי אומר: שבעת ימי־האבל מניין אנו למדין? מיעקב אבינו, שכך עשה לו יוסף בנו, שנאמר (בראשית נ י): "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים".

גמילות־חסדים מניין אנו למדין לאבלים? מאיזבל, שהיתה ביתה סמוך לשוק, וכל מת שהיה עובר בשוק – היתה יוצאת מתוך ביתה ומכה בכפי ידיה, ומקוננת בפיה, ומהלכת עשרה צעדות. וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מתוך ביתה, ומצלצלת בכפי ידיה, ומקלסת בפיה, ומהלכת עשר צעדות. ונתנבא עליה אליהו זכור לטוב: "וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל" (מלכים ב ט:י), והאברים שהיו גומלי חסד לא שלטו הכלבים בהם, שנאמר: "וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ וכו' כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם" (מלכים ב ט:לה)

גמילות־חסד לאבלים מנין אנו למדין? מאנשי יבש גלעד, כיון שנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד: "אותו האיש שהצילנו מחרפת בני־עמון, אין אנו חייבין לגמול לו חסד?!" ועמדו כל הגבורים שבהם, והלכו כל הלילה לחומת בית־שן, ולקחו את גופת שאול ואת גופת בניו מחומת בית־שן, שנאמר: "וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה [וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם]" (שמואל א לא:יב).

לאבלים מנחמין בלחם וביין, שנאמר (משלי לו א): 'תְּנוּ שֵׁכָר [לְאוֹבֵד] וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ".

אנשי יבש גלעד היו גומלין חסד עם שאול ובניו, אף אני נותן לכם שכרכם ולבניכם לעתיד לבא, כשעתיד הב"ה לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם, ראשון הוא מקבץ חצי שבט מנשה, שנאמר (תהלים ס:ט): "לִי גִלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה"; ואחר־‏כך אפרים, שנאמר (שם): "אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי"; ואחר־כך יהודה, שנאמר (שם): "יְהוּדָה מְחֹקְקִי".

"לִי גִלְעָד" – זה אחאב מלך ישראל שמת ברמת גלעד, "ולִי מְנַשֶּׁה" – כמשמעו. "אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי" – זה ירבעם. "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" – זה אחיתופל. "מוֹאָב סִיר רַחְצִי" (שם ס:י) – זה גחזי. "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" (שם) – זה דואג. "עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי" (שם) – אמר הב"ה: עלי לפלש להם זכות ולעשותם רועים אלו ואלו.

ר' פנחס אומר: שלש שנים שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד, שלשה שנים שנה אחר שנה, שנאמר (שמואל‏־ב כא א): "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים"; ולמה שנה אחר שנה?

בראשונה עלו כל ישראל לרגלים, אמר להם דוד: צאו וראו שמא יש בכם בני־אדם שהם עובדי עבודה זרה, שבעון עבודה זרה הגשמים עוצרים, שנאמר (דברים יא טז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" – מה כתיב אחריו? "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם" (שם שם יז); יצאו ובדקו, ולא מצאו.

בשנה שנייה עלו כל ישראל לרגלים, אמר להם דוד: צאו וראו שמא יש בכם בני־אדם מגלה עריות, שבעון מגלה עריות הגשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג ב): "וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ" – מה כתוב אחריו? "וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים, וּמַלְקוֹשׁ לא בנוסחינו: "לוֹא". הָיָה" (שם שם ג); יצאו ובדקו ולא מצאו.

בשנה השלישית עלו כל ישראל לרגלים, אמ' להם דוד: צאו וראו אם יש בכם בני־אדם שופכי דמים, שבעון שופכי דמים הגשמים נעצרים, שנאמר (במדבר לה לג): "ולא תחניפו את הארץ"; יצאו ובדקו ולא מצאו.

אמר להם דוד: "מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי"; מיד עמד והתפלל לפני הב"ה על שאול: "אינו שאול שנמשח בשמן המשחה? אינו שאול שבימיו לא נעשתה ע"ז בישראל? אינו שאול שחלקו שמואל הנביא ואתם בארץ והם בחוצה לארץ?", מיד עמד דוד ונכנס לכל זקני ישראל וגדוליהן, ועברו את הירדן, ובאו ליבש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו שלא משלה בהם רמה, שנאמר (תהילים לד כא): "שֹׁ[ו]מֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה", ונטלו את עצמות שאול ויהונתן בנו, ונתנו אותם בתוך ארון המת, ועברו את הירדן, שנאמר (שמואל־ב כא יד): "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ [...] ויעש בנוסחינו: "וַיַּעֲשׂוּ". כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ" – מה צִוָּה הַמֶּלֶךְ? צוה להיות מעבירין ארונו של שאול בכל גבול שבטו, והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול היו יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהן וגומלים חסד עם שאול ועם בנו כדי שיצאו כל ישראל ידי־חובתן בגמילות־חסד; וכן עשה עד שבא לארץ אחוזתו, לגבול ישראל בארץ בנימין בירושלים, שנאמר (שם): "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן", בסביב ירושלם. וכיון שראה הב"ה שגמלו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שם): "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן".

ר' נתנאל אומר: שלש מאות שנה עד שלא נולד יאשיהו – שמו, ובן שמנה שנים מלך; וכי נער של שמנה שנים, מה דעתו? והלא מאס את האלילים, ושבר את המצבות, וגדע את הפסילים, וכרת את האשרים, והיה זכותו מבהקת לפני כסא הכבוד. ובשביל הרעה שהיו ישראל עושין בסתר נאסף הצדיק, שנאמר (ישעיה נז א): "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק". ונאספו כל יהודה וירמיהו הנביא לגמול חסד ליאשיהו, [שני] שנאמר (דה"י־ב לה כה): "וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ [וַיֹּאמְרוּ כָל הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל יֹאשִׁיָּהוּ עַד הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל]".

ר' לוי אומר: "הַשָּׁרִים" – אלו הלויים, שהיו עומדין על הדוכן בשיר, "וְהַשָּׁרוֹת" – אלו נשותיהן.

ר' שמעון אומק: לא על הלויים ולא על נשותיהן בלבד הן אמרו, אלא גם על הנשים החכמות, שנאמר (ירמיה ט טז–יז): "כֹּה אָמַר ה' [צְבָאוֹת] הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת, וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי" – מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין כן לכל זקני ישראל ולגדוליהן, שנאמר (דה"י־ב לה כה): "ויתנ[ו]ם לחוק לישראל".

ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הב"ה, וכשבנה בית־המקדש בנה שני שערים – אחד לחתנים, ואחד לאבלים ולמנודים. והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים – היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: "השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות"; והנכנס בשער האבלים, והיה שפמו מכוסה, והיו יודעין שהוא אבל, והיו אומרין לו: "השוכן בבית זה ינחמך"; והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה –היו יודעין שהוא מנודה, והיו אומרין לו: "השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע דברי־חביריך, ויתן בלב חבריך לסלוח לך, ויקריבוך אצלם". כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים.

ומיום שנחרב בית־המקדש התקינו חכמים ז"ל שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבית־הכנסת, ולבתי־מדרשות, ואנשי־המקום רואים את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבין לארץ; כדי שיצאו כל ישראל ידי־חובתן בגמילות־חסדים, ועליהם הוא אומר: ברוך אתה ה', נותן שכר טוב לגומלי־חסדים.

פירושים

[עריכה]

אלא אף לאהרן כשעלה להר ההר. מוה"ר חסיד שבכהונה בספר ולא עוד אלא הרבה להקשות במאמר זה ועל מאמר התנחומא בזה. וכדי ליישב נכנס בדרכים ארוכים יע"ש. ולי אני עבדו יתכן לומר מלתא זוטרתי ויתיישב הכל, והוא במונח של מוה"ר דהענין סובב על שעשה את העגל, והוא דגרם אהרן הריגת כמה בני אדם עברו ושובו משער לשער, ועוד זאת בקרח אתם המיתם את עם ה', והעיקר על אהרן בשביל הכהונה, וע"ז חשבו לעשות לאהרן כדין מתני' דמכות פ"ב מ"ז כהן גדול שהרג אינו יוצא משם לעולם שם תהא דירתו שם תהא מיתתו, וזה דבר ישראל בעד משה שגזר עליו שלא יצא משם לעולם עד שימות, כמו שגזר שלמה לשמעי גלות שהיה בידו עון הריגת נוב עיר הכהנים, וכדין ערי מקלט בשביל הרציחה שגרם בעון העגל ובכהונה הגדולה בקרח כדין שוגג. הגם דעל העגל עצמו נתכפר הנה נשאר הרציחה ועתה יכופר, ועל זה בא לישראל דבר תמוה דהוא בעצמו לא הרג ואין שם בהר ההר ערי מקלט, אלא הוא הכל דבר מחודש לגונזו לאהרן על כפרת העגל כמו ערי מקלט דהוא חובת גלות, דחלילה דחשדו ישראל קדושים דמשה רבינו המיתו ואלעזר בנו עמו אם לא באופן זה, עד שפתח ה' פי המערה וראו הארון שכבר מת האמינו דאינו שגנזו משה, כן נראה לענ"ד ומתיישב שפיר כל הקושיות ודוק.

והתפלל וא"ל על שאול. עיין בילקוט שמואל ב' סימן כ"א דשם הלשון מתוקן. ומ"ש ואינו שאול שנמשח בשמן המשחה. מינה תברא למ"ש להפך. עיין לחכם בני [יצחק] הי"ו בספר אבות הראש ח"א בקונטרס הלכתא למשיחה, דאסף וקיבץ כל האמור בענין.

וכשבנה בית המקדש בנה ב' שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים וזכר למקדש. הנה עתה החתן ושושביניו יושבין בהיכל ה' מקום מיוחד, ולאבלים בקצה הביה"כ עגול מקום לאבלים, והולכין לבקר כל יחידי הק"ק באמצע הזמירות ואחר התפלה, וזה במקום ישיבה על הארץ דקאמר הכא דנקט לפי המקומות שיושבין על הכסאות, דלמקומות שיושבין במחצלאות על הארץ עושין היכר במקום כמנהגינו, ויש בתי כנסיות דמכריז השמש שיש אבל או שמחה להודיע שילכו לבקרם, אך למנודה אין לו מקום, ואדרבא אינן מניחין אותו לבא לבית הכנסת ובדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

ועליהם הוא אומר ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים. לא פירש מי הוא האומר, דאין זה פסוק דשייך דעליהם אמר קרא, ובודאי דאין זה מטבע ברכה לומר בהזכרת השם ובמלכות כי אם שהרואה אומר בלי שם ומלכות, והוא נגד מה שמברך אדם על עצמו בד' צריכים להודות.

  1. ^ ובדומה לזה מובא באבות א יב.