שולחן ערוך יורה דעה קנז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך יורה דעה · קנז · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז ש"ך באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי' מכוין להעבירו על דת:

הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז) ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו)

ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג. ואם הוא שעת הגזירה‏[1] (על ישראל לבדם) (ב"י בשם נ"י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור.


הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה) מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ת בשם הר"ן)

ובעבודת כוכבים ג"ע ש"ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי' אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור:

הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג. אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה -- אין צריך ליהרג (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש).
וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע ושפיכות דמים -- אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא -- צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול -- יעבור ואל יהרג (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה).
ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל).
עובדי כוכבים שאמרו לישראל "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו" -- לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו "תנו לנו פלוני" (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים "תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה" -- יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל (רמב"ם פ' הנזכר).
כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה דיסודי התורה).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(א) רשאי. והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל. וכתוב בהגהת סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו ע"ש שהאריך:


(ב) אם העובד כוכבים מכוין כו'. אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. ר' ירוחם סוף נתיב י"ח. וכתב הב"ח ס"ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה ס"ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו כדלקמן בהג"ה גבי מצות עשה דהא הב"י פסק כהרמב"ם ואפ"ה כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה ה' ולאהבו בכל לבם ומביאו ב"י וד"מ:


(ג) ולא יעבור ל"ת. אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח ס"ס תרנ"ו וע"ש:

ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכ"ו ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא:


(ד) בפני י' מישראל. דוקא ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה ע"ש:


(ה) ערקתא דמסאנא. פירש רש"י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר וכגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו והרי"ף פי' שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עובד כוכבים וכתב מהרי"ק דהיינו כמ"ש רש"י שיש צד יהודית בדבר וב"י כ' דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש:


(ו) על ישראל לבד. אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי:


(ז) אפילו אערקתא כו'. כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:


(ח) או שרוצים להשליכו כו'. ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים. הרא"ש רפ"ק דכתובות:


(ט) א"צ ליהרג. אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוי משום דקרקע עולם היא ולא עבדה מעשה הלכך לאו גילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב:


(י) רק לאו בעלמא כו'. דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה:

וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם:


(יא) דלפני עור כגון שאנסו להשאיל דבר לעובד כוכבים וכיוצא בו:


(יב) עובד כוכבים הבא כו'. אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור כ"כ הרמב"ן בספר ת"ה והביאו הר"ן פרק יה"כ הובא בבית יוסף וכ"כ הנ"י וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הב"י בא"ע סימן ט"ז בשם א"ח וכ"כ הרב שם ס"ב וכ' הא"ח שם שנראה לו דהיינו דוקא בפרהסיא וכן נראה מדברי הרב שם וטעמם דלא הוי ג"ע אלא מטעם דהבא על ארמית קנאים פוגעים בו והיינו בפרהסיא דוקא ולפי זה הא דהוי בכלל ג"ע היינו דאפי' להנאת עצמו יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות וכן מבואר בא"ח שם וכן משמע בפוסקים שם מיהו בנ"י ס"פ סורר ומורה כתב דכיון דאפילו לא פגעו בו קנאים חייב כרת הלכך אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועיין עוד בא"ע סימן ט"ו וט"ז איזהו ג"ע:


(יג) הבא כו'. כגון שהיא עושה מעשה שמביאה הערוה עליה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דכתובות והתוספות ס"פ סורר ומורה דאם לא כן תיפוק ליה דלא עבדא מעשה וכמו שנתבאר:


(יד) על בת ישראל. דוקא פנויה אבל א"א גילוי עריות ממש הוא שם וכ"כ העט"ז ואע"ג דדעת ר"ת דאפילו אשת איש נמי מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים:


(טו) אלא אם כן חייב מיתה. וכתב הרמב"ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ' ד"מ בשם הגה"מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו ועיין בב"ח סעיף ד' שכתב כמה חילוקי דינים בזה והיה נראה לי שאין דבריו מוכרחים ולפי שהרחיק עדות וכ' שבתשובה בירר דבריו בראיה ברורה לא השגתי עליו:



באר היטב

(א) מכוין: אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. רבינו ירוחם. וכתב הב"ח דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה מבואר דבפרהסיא רשאי למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו וגם הב"י כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם לאהבה את ה' ולירא אותו בכל לבם והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ויש פוסקים חולקים על זה וכתב בת"ה והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על אבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קדושת השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו וכ' בהגהת סמ"ק דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתן לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול מיהו יש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו עיין באו"ח שהאריך.


(ב) לא תעשה: אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב באורח חיים סימן תרנ"ו וע"ש ש"ך. וכתב עוד ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סימן שכ"ו ובאורח חיים סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא עכ"ל.


(ג) בפני: ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעים מהעבירה והכי מוכח בש"ס גבי והא אסתר וכו'. ש"ך.


(ד) ערקתא: פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה וכנון שיש צד יהדות בדברי שדרך הישראל להיות רצועות מנעליהם שחורות ושל העובדי כוכבים אדומות כדי שיהא הפרש במלבושיהון וב"י כתב דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובדי כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש. וכתב עוד דדין זה אפרהסיא דלעיל נמי קאי דשוה לשעת הגזרה והב"ח פסק בשעת הגזרה אפילו מכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) והשיג עליו הש"ך וכתב דאין דבריו מוכרחים ושי"ל ספק נפשות להקל וכ"כ הט"ז ואם הגזרה היה על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מקרי.


(ה) להשליכו: ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחות לעבודת כוכבים כ"כ הרא"ש.


(ו) ליהרג: אא"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם אבל הש"ך השיג עליו ופסק דאפילו בפרהסיא א"צ ליהרג ע"ש.


(ז) לעבור: ומשמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא. ש"ך.


(ח) דלפני: כגון שאנסו להשאיל דבר לעבודת כוכבים וכיוצא בו.


(ט) עריות: דוקא פנויה אבל אשת איש גילוי עריות ממש הוא ולפ"ז צ"ל דאסתר פנויה היתה וגבי פנויה אפילו היא עושה מעשה כגון שמביאה הערוה עליה אפ"ה אינה בכלל עריות אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור [דקנאין פוגעין בו וחשבינן ליה מחייבי כריתות ואם הצלת נפשו תלוי כשיעבור עבירה אחת מעצמו ועי"ז תבוא לו הצלה מותר לעשות כן] והיינו דוקא בפרהסיא מיהו בנ"י כתב דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועי' בא"ע סי' ט"ו וט"ז איזהו ג"ע עכ"ל הש"ך וט"ז.


(י) חייב: וכתב הרמב"ם ומ"מ אין מורין להם כן לכתחלה ופי' הט"ז אלא יניחו הדבר להמון עם וכמו שירצו יעשו ואע"ג דשבע בן בכרי לא היה חייב מיתה בדין תורה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ מוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות כגון אם עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה [לכן כתב בה"י סי' רס"ז מי שמל גרים ובא עלילה על הקהל מותר לומר להעובדי כוכבים שזה עושה המעשה שמל הגרים דאע"ג דמצוה עביד אסור להכניס עצמו בס"נ עכ"ל]. ועוד נ"ל דבמקום שאין רשאין למסור אותו אין חילוק בין שמוסרין אותו למיתה או לשאר יסורים או אפי' לממון לעולם אין מוסרין אותו (דכיון שנפל ביד עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו) עכ"ל וכתב ד"מ דצריך לכתחלה לחזור על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו.


(יא) כולם: ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמא אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינה בכלל ג"ע וא"כ היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה עכ"ל הט"ז.







▲ חזור לראש

  1. ^ פי' שגזרו עליהם להעבירם על דתם