ט"ז על יורה דעה קנז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
ואע"ג שאמרו כל מקום כו'. כן צ"ל:
אפילו על ערקתא. פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה:
ואם הוא שעת הגזרה כו'. בטור מסיים על זה אפילו על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליו יהרג כו' עכ"ל והך להעביר עליו ר"ל שמכוין להעבירו על דת וכ"ה ברמב"ם פרק ה' דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם כו' אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו אפילו בשעת השמד שרי כיון שהוא בשאר מצות כמו שמותר בפרהסיא דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר וכן הוא ברש"י בגמר' בהדיא וכן בר"ן ביומא ובנימוקי יוסף פר' בן סורר והוא פשוט אלא שמו"ח ז"ל רוצה לדקדק מסידור לשון הטור מדלא הזכיר חילוק של להעביר על דת או להנאתו אחר דין של שעת השמד ש"מ דבשעת שמד אסור אפילו להנאתו ולא דק דבהדיא כתב הטור עצמו ברמזים פרק בן סורר החילוק הזה גם אשעת שמד:
שלא לקיים מצות עשה כו'. דהא גם העובדי כוכבים יכולים לבטלו ממנו כגון שישימוהו בתפיסה וממילא יבטל מההיא מצות עשה:
דלפני עור כו'. שהישראל אין עושה כלום רק שנותן לו דבר שהעובד כוכבים משתמש בו לאליל שלו:
ועובד כוכבים הבא על בת ישראלית. פי' והיא פנויה על כן אין בה ג"ע דאי דרך זנות אין איסור רק מכח גזירות ב"ד של שם אי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דהוי משאר עבירות ואין ג"ע אלא באשת איש דישראל א"נ ישראל הבא על העובדת כוכבים דמחייבי מיתות הם דקנאים פוגעים בו ומחייביכריתות חשבינן ליה כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וצ"ל לפי זה דאסתר פנוי' היתה ולא ס"ל דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית כמ"ש ב"י וכ"כ הר"ן בההיא בפרק בן סורר בסי' קע"ט סעיף ז' משמע דאם הצלת נפשות תלוי בשיעבור עבירה אחת מעצמו ע"י זה תבוא לו הצלה מותר לעשות כן:
תנו לנו אחד כו'. הכי איתא בתוספתא ומסיים בה אא"כ יחדוהו כשבע בן בכרי ובירושלמי פליגי בה ר"ל ורבי יוחנן ר"ל ס"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י ס"ל אע"פ שאין חייב מיתה והרמב"ם פרק ה' מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל ותמה ב"י למה לא פסק כר"י דקיימא לן כוותיה לגבי ר"ל בכל דוכתי וראיתי בהג"ה מיימונית שהקשה ג"כ הכי וכ' שמהר"מ הביא לו ראיה לרמב"ם ממ"ש בהג"ה למעלה ונראה שהראיה היא ממה דאיתא בירושלמי עולא בר קשבי תבעתיה מלכא ערק ואזיל לגבי ריב"ל והב"י הביאו כאן והיינו שיש לדקדק בו מאי חטאו של ריב"ל שנסתלק אליהו מעליו ומהיכן היה לו להרגיש ולראות שלא לסמוך על המתניתין שהיא מפורשת דאם כן בכל יום לא נדע על מה לסמוך ונראה שאליהו היה מגלה לו כאן שיש במתני' ב' פירושים דהיינו או כר"ל או כר' יוחנן אם דוקא חייב מיתה או לאו וההוא גברא לא היה חטא כשבע בן בכרי והיה ריב"ל פוסק כר"י והוכיחו אליהו ז"ל דההוא משנה כמשמעות' לאו משנת חסידים אלא כל חסיד יהיה מורא על ראשו שמא כריב"ל דמספיקא אזלינן להקל בנפשות ולא מסרינן נפש על פי זה חש לה הרמב"ם ופסק גם כן כר"ל אלא דעדיין קשה למה פסק הרמב"ם אפי' אם הוא חייב מיתה אפ"ה אין מורין כן והיינו מכח ההיא דאליהו וצ"ל דשם מיירי שההוא גברא היה חייב מיתה ואפ"ה הוכיחו אליהו וכ"פ בכסף משנה ואם כן הדרה קושיא שלי לדוכת' למה נענש ריב"ל ותו מה היה לו לעשות חסידות וכי היה לו להניח להרוג כל ישראל ח"ו מכח חסידות. ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב"ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו וממילא היו מוסרים אותו והוא לא היה לו לומר כלום ועל זה אמר אליהו לאו משנת חסידים היא כלומר שלא על החסידים נשנה כן שהם בעצמם יעשוה אלא יניחו הדבר כמות שהוא. ועל כן פסק הרמב"ם שאין מורין כן לכתחלה אלא יניחו הדבר וכמו שירצו יעשו זהו נ"ל נכון בפי' הירושלמי וברמב"ם ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר"ל ולא ימסרוהו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי כדעה השניה שהביא רמ"א כאן וכן פסק מו"ח ז"ל:
חייב מיתה כשבע בן בכרי. נראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאע"פ דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ אוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון דלענין יסורים פשיטא שהם גרועים ממיתה כדאמרינן באלו נערות (דף ל"ג) אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריה הוה פלחו לצלמא ויליף מזה דיסורים קשים ממיתה ויליף דמלקות חמור ממיתה וראיה דהא בירושלמי לא קאמר תבעיתיה מלכא להריגה אלא סתם תבעיתיה אפשר ליסורין לחוד (ואין) [ויש] לנו להחמיר מספק ואפי' לממון מצינו בפרק הגוזל בתרא דקאמר על זה קרא כתוא מכמר כיון שנפל בידי עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו כן נראה לע"ד:
וכן נשים כו'. ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמאה אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינו בכלל ג"ע ואם כן היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה כן נראה לע"ד:
סעיף ב[עריכה]
אם תוכל אשתו לבוא אליו. פשוט הוא דמ"מ צריך לעשות תשובה על זה דאיהו מיהו נתכוין לאיסורא כדאשכחן בר' חייא בר אשי בקידושין (דף פ"א) שכל ימיו עשה תשובה:
סעיף ג[עריכה]
מותר לברוח לבית עבודת כוכבים. סיים הרא"ש שם ול"ד למתרפא מעצי אשרה דהתם יש חשש שימשוך כיון שהרפואה תלויה בעצי אשרה דגם באשרה אם אמר מעלין סתם והביא לו מאשרה דמותר וכן בזה הא דמצילין הבורח לתוכן אין זה משום עילוי שיש באליל ועוד דבית שאינו נעבד עצמו לא מקרי עבודת כוכבי' ע"כ ולפ"ז לההיא דעה שמביא בש"ע סימן קנ"ה סעיף ג' שאוסרין אפילו בעלין סתם משום לא ידבק בידך וגו' יש לאסור גם כאן. ובסימן קמ"ט מביא הטור דלא ישתה מן מעין המושך לפני אליל אפילו אם ימות אם לא ישתה נ"ל לתרץ דשאני התם שהולך שם לעשות מעשה שיהיה לו תועלת דהיינו כגון לדבר שם עם השר או כיוצא בו וע"ז אסרו שם משא"כ כאן שיהיה שם שב ואל תעשה אין זה אלא הרחקת הנזק ומותר בפקוח נפש: