כתובות יח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובכולה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה כי היכי דלישתמיט ליה וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה ורחמנא אמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה רבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוי ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי:
מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין:
גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו רשע תנו רבנן אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנים בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא לר' מאיר מ"ט בשלמא פסולי עדות מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם קטנים נמי כדרשב"ל דאמר ריש לקיש
רש"י
[עריכה]
לא שנא בו ולא שנא בבנו - ואפילו הוא קטן:
אינו מעיז - ולהכי קרי ליה טענת עצמו משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא:
אבל בבנו מעיז - ואפילו הוא גדול:
מתני' העדים שאמרו כו' - שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר:
פסולי עדות היינו - קרובים או משחקים בקוביא:
הרי אלו נאמנים - כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא:
יוצא ממקום אחר - חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר פסולים היינו:
גמ' לא שנו - דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין:
אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון - דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו ואלו פוסלים עצמן באומרם חתמנו שקר בשביל אונס ממון ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
מחמת נפשות - שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם חזק הוא:
כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד - דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד וגו' (ויקרא ה) והכא נמי כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר בשלמא רישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא לאו אפומייהו סמכינן:
הני מילי על פה - כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דבור בא לשנות בו:
אבל בשטר לא - דהגדה כתיב:
לא שנו - דאמרינן הפה שאסר כו':
אלא דאמרי מחמת נפשות - נאנסנו דלא משוו נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו והפה שאסר התיר:
אין אדם משים עצמו רשע - אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות:
אין נאמנין לפוסלו - ארישא דמתניתין פליג העדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו':
הפה שהתיר - וכיון דמחמת נפשות קאמרי נאנסנו לא משוו נפשייהו רשעים ופסולי עדות דקאמרי היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים:
בשלמא פסולי עדות - או קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שההלואה או המקח אמת אבל אנחנו לא היינו ראוים והויא לה כמלוה על פה או אי מכירה היא לא נקנה הקרקע בשטר זה אמר ר"מ דלא מהימני דא"כ מלוה לא שדי זוזי בכדי וכי מחתים עדים על שטרו מידק דייק שיהו כשרים:
תוספות
[עריכה]
ובכולי בעי דלודי. פירש בקונטרס בב"מ (דף ג: ושם) דאתא לפרש דלא תימא אמאי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ולהכי קאמר ובכולי בעי דלודי ליה ולא חשיד אממונא וקשה לר"י דהא אמר בפ"ק דב"מ (דף ה:) דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא ואין לומר דמן התורה חשיד נמי אשבועתא ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשיד לפי שראו שהיו מקילין בממון יותר מבשבועה ותקנו שבועה על החשודים כל זמן שלא נודע שהוא גזלן שכשר מן התורה עדיין אבל גזלן ידוע שפסול מן התורה לא תקנו ולפי זה שבועה שלא שלחתי בו יד היא מדרבנן [ולא הויא דאורייתא אלא שבועה שלא פשעתי בה] והא דכתיב אם לא שלח לא שנשבע שלא שלח אלא ה"ק קרא נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב אפילו שלא פשע דנתחייב באונסים דהא גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפי היה נשבע להכחיש את העד אע"ג דחשיד אממונא והתם הויא שבועה דאוריית' דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדמשמע בפ"ק דב"מ (שם) גבי ההוא רעיא ונראה דאתא לפרש דלא תקשי כיון דאין אדם מעיז יהא נאמן במה שכפר מקצת וכיון דמחייבינן שבועה אם כן מחשבו עזות פנים א"כ יהא נאמן במגו דאי בעי כפר הכל וקאמר דאין זה עזות מה שכופר קצת וא"ת כיון דלא חשיד אשבועתא למה גזלן פסול לשבועה ותירץ הר' יהודה חסיד דדוקא כשהוא חשוד על אותו ממון שבא לישבע אמרינן דלא חשיד אשבועתא דעל ידי השבועה יפרוש אבל אותו ממון שכבר גזל לא יפרוש ע"י השבועה וגבי ההוא רעיא דחשיב ליה גזלן משום דאכל תרי מינייהו אע"פ שצריך לפרוע הני תרי דאכל מ"מ לא יפרוש מן השאר משום שבועה דמה שמשלם בע"כ אין זה השבה מעליא וי"מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה דלא חשיד אשבועתא אלא דמדרבנן פסלוהו כשהוא גזלן ואם תאמר ומאי שנא דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' ולשבועה כשר וי"ל דבשבועת שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמר בשבועת הדיינין (שבועות דף לט.) שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר הקב"ה (לא תשבעו ו) לא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו לשקר:
הרי אלו נאמנים. וא"ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר:
אין נאמנים: הכא ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי:
לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון. דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן בסמוך:
מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו כדפרישית:
ואין אדם משים עצמו רשע. וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ"ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא וי"ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ"ב דיבמות (דף כה: ושם) יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ"ע א"נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א"כ מיד עושין עצמן רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן:
מלוה גופיה מידק דייק. ולרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדאמרי' ביש נוחלין (ב"ב דף קכח. ושם):
קטנים נמי כדרשב"ל. ה"מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא ליה למינקט בכל חד טעמא אחרינא א"נ טעמא דריש לקיש גופיה נמי משום דמלוה מידק דייק והא דלא מייתי דרשב"ל אפסולי עדות משום דר"ל לא הזכיר אלא קטנים בדבריו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
כא א ב ג מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ו' והלכה ז, סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז [וברב אלפס עוד בסנהדרין פ"ג דף רסג]:
ראשונים נוספים
אמר רמי בר חמא לא שאנו אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון: והילכך כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר והשתא משווי נפשייהו רשעים לא מהמני, אבל אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות דלא משווי נפשייהו רשעים הרי אלו נאמנין. וקטנים היינו פסולי עדות היינו, דאף על גב דלא כרשיעי משווי נפשייהו ואפילו הכי קתני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, התם איכא למימר משום דמלוה גופיה מידק דאיק ומחתים, כסברתיה דרבי מאיר אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאיתא בסמוך, ומיהו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר סבירא ליה לרמי בר חמא דנאמנין לומר אנוסין היינו מחמת ממון ולשווי נפשייהו רשעים, דכיון דאנהו משווי ליה שטרא אנהו מצי פסלי ליה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר[2].
ואוקמנא להא דרמי בר חמא דארישא אתמר ואפכא איתמר בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין, לא שאנו אלא כשאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות, אבל אנוסין היינו מחמת ממון אפילו שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, דלאו כל כמינייהו לשוויה נפשייהו רשעים, ופלגינן דיבורא ומהימנינן להו במאי דקאמרינן כתב ידינו הוא זה, ולא מהימנינן להו במאי דקאמרי אנוסין היינו כיון דמשוו ביה נפשייהו רשעים, וכאותה שאמרו (סנהדרין ט, ב) גבי פלוני רבעו לרצונו, דמהימן מהאי טעמא דפלגי דיבורא, דכיון דמשוי נפשיה רשע לא כל כמיניה ופלגוה דיבוריה כמאן דאמר פלוני רבעו סתם חשבינן ליה, וכן נמי לדידי דאזיף בריבית (שם כה, א) דפלגינן דיבוריה ומהימנינן ליה כאלו אמר דאיהו אוזיף בריבתא, ולא מהימניה ליה במאי דקאמר דלדידיה הוא דאוזיף דלאו כל כמיניה לשוויה נפשיה רשע דקרוב הוא אצל עצמו, ומכשרינן עיקר עידותו, והכא נמי דכוותא דפלגינן דיבוריה ומקיימינן עיקר עדותן שהוא מאי דאמרי כתב ידינו הוא זה, וכל שכן דלא אמרינן ניפליג דיבוריה וניהמניהו במאי דאמרי' אנוסים היינו, ולאו נהימניהו במאי דאמרי מחמת ממון ונימא דמחמת נפשות היה אונס, דאנוסין היינו לאו עדות גמור הוא דאכתי לא ידעינן אי מחמת ממון אי מחמת נפשות וסתם אונס מחמת ממון הוא ולא מחמת נפשות, והיאך נאמר אנו מה שלא אמרו הם. והרא"ם כתב דמשום הכי לא פלגינן דיבורא באנוסין היינו מחמת ממון משום דמסייע שטרא להיאך.
פסולי עדות היינו: פירש רש"י ז"ל (במתני'. ועי' שטמ"ק ד"ה ודע): משחקים בקוביא דפסול הגוף הוא. ועוד פירש בלשון אחר: קרובין בנשותיהן ועכשיו לא, כלומר, שנתרחקו. וזה הלשון נכון יותר, דאלו בפסול הגוף אפילו בדרבנן אמאי מהימני, והא אין אדם משים את עצמו רשע.
בשלמא פסולין מלוה גופיה מידק דייק ומחתים: פירוש: וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח, אלא דאמרי דשטרא מיהא פסילא דההיא שעתא פסולי עדות היו.
רבי אליעזר אומר לא שנא בו ול"ש בבנו אינו מעיז הלכך אומרים אין לומר משיב אבידה הוא וחייב שבועה ומיהו אין לומר כך אלא בטוענו שמא גדול שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו דאלו בגדול ושטוענו שמא או בקטן ושטוענו אפילו ברי א"א לומר כן דודאי יכול להעיז דלא עדיף בנו ממנו שאם טוענו שמא אין מעיז וזה הטעם גמור לפי ר"י ז"ל דאמר אין אדם מעיז פנים בפני בע"ח פי' רש"י ז"ל בפני בע"ח שגמלו חסד ולא נהירא דהא בפקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור ומודה במקצת חייב כדאית' בכמה מתניתן אלא הכי פירושו בפני ב"ח שידע האמת כמוהו ולהכי סבר ר"א נמי כשהוא גדול וטוען ברי כלומר שהודה לאביו בשעת מיתתו אינו מעיז ורבנן סברי בבנו מעיז דמצי למימר הוא פייסני' שהודה לו בפניו כדי להשביע את עצמו. וא"ת ולהאי פירוש דפירשו פלוגתייהו ר"א ורבנן בבנו גדול אמאי קרי ליה ר"א טענות עצמו דהא סבר ר"א אפי' בבנו מעיז. תירצו בתוס' דלדבריה' דרבנן קאמר ליה טענות עצמו ופסקו רבותינו ז"ל הלכה כר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי ובמקומ' פי' בארוכה בס"ד והא דפרכינן לעיל ולית ליה לר"א משיב אבידה פטור ופירש רש"י ז"ל והא תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם והקשו בתוס' כמה קושיו' המוצא מציאה וכו' ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי ואמר תקנו העולם שאם לא כן אין לו מגביה מציאה לחבירו ותו והא ר"א לית ליה דכל היכא דליכא מגו ברור שיהא משביעו והא מגו דאוריית' וסברא נמי הוא כדאיתא לקמן בפירקין:
אמר רמי בר חמא ל"ש שאינו נאמן אלא שאמר אנוסים היינו : פי' רש"י ז"ל שאין אדם משים עצמו רשע ואם ניחא אנוסים היינו איכא לפרושי הכי פסולי עדות היינו נמי דאמר גזלנין היינו אלא קטנים היינו מאי רשעת איכ'. ויש לומר דבההיא איכ' טעמ' אחרינא דמלוה גופיה מדקדק ולא מחתים כדאמר לקמן וכן תרצו בתוספ' ואנוסים היינו מחמת ממון ולא סוף דבר מפני שמשימין עצמם רשעים כדפי' רש"י ז"ל אלא שמעידים על עצמם שחתמו שלא כדין והשתא ה"ה כשאומרין קטנים היינו ונכון הוא. וא"ת ויהיו נאמנין לומר בזה שיכולין לומר בזה שיכולין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות וכיוצא בזה. וי"ל שעד אין נאמן כשיש בעדותו חשש מחמת גוף העדות ומה ששנינו ברישא שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ההיא לאו מגו ממש הוא משום דאי בעי היה שתיק:
אמר להו רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: יש שפירש בתוספת מדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו דאית לן למדרש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדדרשינן ביבם אשר לא יבנה בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד לכתחלה בענין זה שרצה לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד ואחרים פירשו שאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן שבועות עדות דלעולם חוזר ומגיד וקרוב לזה פירש רש"י אינו חוזר ומגיד דגבי עדיות חדא הגדה כתיב ואם לא יגיד ולא נהירא דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש מחוור דלא שייך ביה למדרש מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפקא לן האי פי' דלא יגיד מדכתב על פי שנים עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחיוב לאלתר ואם יכולים לחזור ולהעיד האיך יקום דבר והיינו דאמר וכ"ת ה"מ על פה כלומר משום דכי כתיב יקום דבר ע"פ שנים עדים כתיב:
הא אמר רשב"ל עדים החחומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד: הא דריש לקיש בתוספתא היא דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה בין לטהר ובין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו עבדים היינו נאמנין פירוש אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעינן חקירה ודרישה שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה ולפיכך היו מסיעים אותם ממקום למקום כדאיתא התם אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו אנוסי' אנו אינן נאמנים פירש לאחר כדי דבור דוקא וכל כדי דבור כדבור דמי אפי' לענין עדות וכדמוכח בדוכתא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וכו':
אלא אי אתמר אריש' אתמר הרי אלו נאמנים לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו': שאין אדם משים עצמו רשע ולהכי אוקימתא הא דתני פסולי עדות היינו כגון שאמרו קטנים היינו קרובים היינו ונתרחקו או עבדים היינו ונשתחררנו שאין משימין עצמם רשעים. וא"כ כיון שהם בעדות אחד העידו שהיה כתב ידם ושאנוסים היו מחמת ממון ואין אנו מאמינים אותם על אנוסי' ולמה אנו מאמינים אותם על כתב ידם. וי"ל דפלגי' דבורא וכדאמרי' התם גבי פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו דפלגינן דבורא. וא"ת א"כ דפלגינן דבורא ונאמר שהם נאמנים לומר אנוסים היינו אבל אין נאמנים לומר מחמת ממון ויתבטל השאר ולוקי' ממונא בחזקת מריה ויהא יד בעל השטר על התחתונה כי דמחמת ממון פירש דאנוסי' היינו הוא דלית לן למפלגיה הא לית' דהתם נמי לרצונו פירש לרובעו הוא דלא סגיא לרובעה שלא תהא לאונסו או לרצונו וכי אמר לרצוני אמרינן לאו לרצונו הוא אלא לאונסו וקטלינן ליה. וי"ל דאכתי לא דמי להתם עדות רבע' עדות גמור הוא לחייב הרובע בין שיהיה מחמת רצונו של נרבע או לאונסו פירוש דלרצונו מלתא אחריתי היא ושייך בחיוב הנרבע עסקינן וכיון דכך אית לן למפלג דבוריה ולמיתב מסהדותא מאי דאצטריך לו ואידך דפסול לן נמי ודכוותה הכא כשאומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון דכתב ידינו הוא עדות שלם ולא צריכין למימר טפי בענין זה כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון א"צ לעדותינו כלל וכיון שמוסיפין מידי דלא מהניא פלגינן דבורא ונקטינן מאי דסגי לן ומאי דהוין עלה בנדון זה אבל ליכא למנקט אנוסים היינו לחוד בלי מחמת ממון דהא אנוסים היינו עם מחמת ממון כולהו חדא מלתא היא וכיון דאינו מעיקר עדות וכולה חדא מלתא היא לית לן למפלגי כלל אלא דשבקי' תנא וכן אתה אומר בההוא דהרגתיו והגלוהו דפלגינן דבורא ונקטינן אי שהוא עיקר עדות שלפנינו והיינו שנהרג אותו פלוני והותרה אשתו אבל מה שבלשון הזה שזה הורגו שבקינין ליה כיון שאינו נאמן על עצמו ודמיא לה להאי דאמרינן בפרק יש נוחלין בתרי גופי פלגינן בחדא גופא לא פלגינן דבורא וזה נראה לי ברור:
ובתוספות תירצו עוד בזה דאין לחלק לפרושי דאנוסים היינו מחמת נפשות דהא מלתא דלא שכיח' היא ואית ליה קלא על הרוב וכיון דכן א"ל למימר דודאי לא היה בהא מודה כלל וגם זה נכון ומיהו כל שאמר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו והלכו להם ולא פירש מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסים מחמת נפשות בעינן למימר דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעת בעדים שחתמו מחמת ממון וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל קטנים נמי כדריש לקיש וכו' וא"ת וכי רבנן נמי לית להו דריש לקיש והק"ל כרבנן וק"ל דר"מ דסוגיא כוותיה בפרק [מי] שמת ובפרק זה בורר. וי"ל דרבנן סברי דלא מהניא ההיא חזקה במקום מגו וה"ק בפרק מי שמת במעשה של ברק שאמרו חכמים יפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה ולא חששו לריש לקיש מפני שלא היה משטר מקוים אלא שהם הודו בו והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש מתרצים בכאן בענין אחר אבל זה הוא העיקר:
העדים (עדים) שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר פירש רש"י ז"ל הלכך כי אמר שלא נהרגו משוי' נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינו הוא שתהרגו. וזה תימא גדול דמדינא שמעינן הא להדיא אמרינן בכל דוכתי' לד"ה שאין לך דבר עומד מפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ותו דא"כ מאי האי דמהדרינן דאלו אתי לקמן אמרינן להו חתמו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נותיב לר"מ ויש שפי' דהכא במדות חסידות קאמר שהן נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון שבשורת הדין אמרינן להו דלסהדי ולא נקטלהו ואפילו לפ"ז לאו למימרא שיהא מדת החסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ היה גדול הדור ועושה כן לצורך הדור כההיא דמישאל ועזריה דהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפרישוה בדוכתא אלא הם ה"ק שהם היו סוברים שהיה מדות חסידות כי בנהגות שבעולם הרבה בני אדם רוצה ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להם עדות שקר טובא:
מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים. פי' ראובן הוציא שט"ח על שמעון ושמעון טען איני מכיר חתימת העדים ושמא מזויף הוא אינו יכול ראובן לגבות בו עד שלא יקיים שטרו ואם באו העדים החתומים בו לפני ב"ד ואמרו כתב ידינו הוא זה וקיימוהו וחזרו ואמרו אנוסים היינו מחמת נפשות כדאמר לקמן ובשקר חתמנו אלא כדי להציל את נפשינו עשינו וחתמנו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש או שאמרו קטנים היינו בשעה שחתמנו או בעת שראינו ההלואה בעינינו וראיית הקטן אינה ראייה ואע"פ שבשעת הגדה הוא גדול דכתיב או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו בעינן שתהא הראייה והגדה בכשרות או שאמרו פסולים היינו מחמת קורבה שהיינו בשעת הכתיבה או בעת המלוה קרובים למלוה או ללוה או העדים זה לזה ונתרחקנו עכשיו ועדותנו הוא בטלה הרי אלו נאמנים משום מגו. מגו דאי בעי אמרי אין זה כתב ידינו ועכשיו אומרים כתב ידינו הוא אבל חתימתנו בטלה מחמת הטענות האלו הם נאמנים אבל אם יש עדים אחרים שמכירים חתימתן ואומרים לב"ד שזו היא חתימתן ומתקיים השטר על פיהם או שכתב ידן יוצא ממקום אחר שכבר חתמו בשטר אחר שהוחזק ונתקיים בב"ד וב"ד רואים זה וזה ומשוין אותן ומתבררין שזו היא חתימתן ואומרים אלו הטענות לבטל השטר אין נאמנים שכיון שחתמו השטר בחזקת כשרות הוא דסתמא דמילתא החותם השטר בכשרות חותם וכיון שחתמו והגידו שוב אינן חוזרין ומגידים דברישא דאית להו מגו מהימנו אבל השתא דליכא להו מגו לא מהימנו אלא השטר מקוים ע"פ אחרים ופי' המורה פסולים היינו קרובים או משחקים בקוביא ואינו נ"ל שיהיו נאמנין לומר משחקי בקוביא דאמרינן לקמן שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע ואפילו ע"י מגו הלכך אין לפרש פסולים היינו אלא מחמת קורבה:
א"ר ב"ח לא שנו פי' שאם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון פי' שהיה אונס את ממוננו אם לא היינו חתמנו לו שקר בזה ודאי אין נאמנים כשהשטר מתקיים ע"פ אחרים שאין אדם רשאי לחתום שקר כדי להציל ממונו והמורה פי' דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשיעי בעדות פיהם ולפסול השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואין נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים פי' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. א"ל רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ ע"פ פי' כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דיבור בא לשנות בו אבל בשטר לא והאמר ר"ל עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד פי' מ"ה אמר כמו שנחקרה עדותן ולא אמר כמו שהגידו עדותן בב"ד שאם הגידו ועדיין לא נחקרה עדותן יכולין לחזור בהם ולומר. שקר העדנו דתניא בתוספתא דפ"ב דכתובות העדים שאמרו מעידים אנו בפלוני שהוא בן גרושה בן חלוצה נתין וממזר עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאים אנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן אמרו בדאים אנו אין נאמנים כללו של דבר העדים שהעידו לטמא ולטהר לקרב ולרחק עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאים אנו נאמנים ואם משנחקרה עדותן אין נאמנים. אלא אי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנים ארמב"ח לא שנו פירוש דאמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו ע"י מיגו פי' אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות:
ובכולי בעי דלודי ליה — וכי תימא, כשכופר במקצת גם כן נימא שיהא נאמן, שלא היה מעיז פנים? האי בכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה וכו'. פירוש, וכיון דסבר דמצי למתלי ליה בהכי, לא חשיבא ליה כמעיז פנים. ומיהו אפשר שדעתו לכפור, ואפילו לא היה דעתו לכפור עתה אלא יצא מבית דין זכאי – [לא ישתדל עוד לפרעו. הלכך אמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה קודם שיצא מבית דין זכאי]. הילכך משום דכופר בכל מעיז פנים, [ומודה במקצת אינו מעיז פנים], מפני כן זה נשבע ולא מהימן במיגו, שאין אומרים מיגו ממעיז לשאינו מעיז להאמינו באותה מיגו בלא שבועה. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ובכוליה בעי דלודי ליה — הכי פירושו: דלא תימא כי היכי דאין יכול לכפור הכל, כמו כן יהיה נאמן באותו מקצת שהוא כופר, שלא היה יכול להעיז ולכפור אם היה חייב. בכוליה בעי דלודי ליה, אין זה העזות פנים, והאי דלא מודה וכו'; שכמו שאינו יכול לכפור הכל משום דאין אדם מעיז פניו, כמו כן עתה אינו יכול להודות בכל, משום שאין לו לפרוע, ורמא רחמנא שבועה עליה כי היכי דלודי. ואם תאמר: מאחר שאינו חשוד, אלא מתכוון לדחות עד שיהא לו לפרוע, מה עסק לשבועה זו? הלא בוודאי יפרע כשיהיו לו מעות? יש לומר, משום דאיכא למיחש, כיון שהתחיל לכפור ויצא מבית דין זכאי, הואיל ונדחה ידחה ולא יפרע עוד. ע"כ.
כתוב בתוספות: "דהא גבי נסכא דר' אבא" וכו'. תימא, למה הביאו ראיה מנסכא דר' אבא? היה להם להביא ראיה משבועה המחייבו עד אחד, ולא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע. ויש לומר, דהתם כיון דהויא הלואה, אמרינן לא חשיד אשבועתא, דאיכא למימר אשתמוטי משתמיט. הקונטריסין:
רבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז — הילכך לאו משיב אבידה הוא וחייב שבועה. ומיהו אין לומר כן אלא בטוענו גדול, שאפשר לטוענו ברי דומיא דאביו. דאילו בגדול שטוענו שמא, או קטן אפילו טוענו ברי, אי אפשר לומר כן, דוודאי יכול להעיז ולהעיז; דלא עדיף בנו ממנו, שאם טוענו שמא – אין כאן העיז. וזה הטעם גמור לפירוש ר"י זכרונו לברכה.
והא דאמרינן: אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, פירש רש"י ז"ל: בפני בעל חובו שגמלו חסד. ולא נהירא, דהא בפיקדון שלא גמלו חסד אמרינן נמי דכופר בכל פטור, ומודה מקצת חייב, כדאיתא בכמה מתנייתא. אלא הכי פירושו: בפני בעל חובו שידע האמת כמוהו. ולהכי סבר רבי אליעזר נמי כשהוא גדול וטוענו ברי, שאומר שהודה בפניו לאביו בשעת מיתתו, אינו מעיז. ורבנן סברי דבבנו מעיז, דמצי למימר: הוא פייסני שאודה לו בפניך כדי להשביע את עצמו. ואם תאמר: ולהאי פירושא דפרישנא פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן בבנו גדול, אמאי קרי ליה רבי אליעזר טענת עצמו? דהא ר' אליעזר סבר דאפילו בבנו נמי אינו מעיז. תירצו בתוספות, דלדבריהם דרבנן קאמר להו טענת עצמו. ופסקי רבוותא ז"ל הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב, שמשנתו קב ונקי. ובמקומה פירשתיה בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל.
קיצרתי בשמעתא זו, ויש בה להאריך, לפי שהובאה בכמה מקומות בתלמוד. וכעת לא היה לי פנאי להאריך, ובבבא מציעא הארכתי בשמעתא זו בחידושי אשר חיברתי מהראשונים ז"ל. וה' יגמור בעדי ויזכני לכתוב חידושים על כל התלמוד, להשאיר אחרי ברכה, ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה וכן צאצאי צאצאינו, אמן:
מתניתין
[עריכה]העדים שאמרו וכו' הרי אלו נאמנין — דכיון שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, ואין אנחנו יכולים לקיים השטר אלא על פיהם, נאמנין, מיגו שהיו יכולים לומר "אין זה כתב ידינו", כשאומרים: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו" וכו' – נאמנים, שהפה שאסר וכו'. והאי פסולי עדות דקתני, אינו רוצה לומר פסולין מחמת עבירה, דאם כן אין מאמינים אותן במיגו, דהא קיימא לן דאין אדם משים עצמו רשע. אלא הכי קאמר, פסולי עדות היינו מחמת קורבה, שהיינו קרובים באותו הזמן. תלמידי רבינו יונה:
וזה לשון הגאונים: פסולי עדות היינו — פירוש, קרובים היינו למלוה, אבל עכשיו נתרחקנו וכשרים אנחנו להעיד עליו. ומשכחת לה בנושא אחותו או בתו ומתה, דכיון שמתה, אבדה הקורבה והלכה לה. הרי אלו נאמנין לפסול השטר בכך, הואיל ובאו לקיימו מתחילה, שאמרו: "כתב ידינו הוא", דהוה ליה כהפה שאסר וכו'. ע"כ:
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל לא פירש כן האי פסולי עדות דמתניתין. ולקמן בגמרא גבי הא דאמר רמי בר חמא: "לא שנו אלא וכו' מחמת נפשות" נכתוב לשונו ז"ל בסייעתא דשמיא:
הרי אלו נאמנין — ודווקא דקא אמרי "אנוסין היינו" תוך כדי דיבור, אבל לאחר כדי דיבור, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואם תאמר: אי תוך כדי דיבור, מאי איריא דמהימני משום מיגו? תיפוק ליה משום דמהדרי בהו. יש לומר, אי קא הדרי בהו הכי נמי; אבל השתא מיהא לא הדרי בהו, שהרי מודים דכתב ידן הוא, אלא שאומרים: "אנוסין היינו", ומהימני לעקור עדותן אף על פי שמודים בו שהוא כתב ידן, משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. שיטה ישנה:
והקשו בתוספות: ולמה נאמנים? והא מיגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות; דהא לקמן אמרינן: "תרי ותרי נינהו". ויש לומר, כיון שהצריכו חכמים קיום, הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים "כתב ידינו הוא זה", כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דיבור "קטנים היינו". אבל לקמן חשבינן להו בשני עדים, כיון דכבר מקויים הוא, שכתב ידן יוצא ממקום אחר. עכ"ל התוספות.
- ויש לפרש קושייתם, דהיינו משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה וכו'. וכן כתוב בשיטה ישנה לקמן בגמרא, וזה לשונה: וכי תימא הני מילי על פה, אבל בשטר לא? והא אמר ריש לקיש וכו'. ואם תאמר: מאי שנא דלא קשיא ליה נמי רישא דמתניתין, דקתני דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים, דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, והאיך חוזרין ומגידין? וכי תימא לא אמרינן נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אלא בעדים שנתקיים כתב ידן, והא אמרינן בריש פרק קמא דגיטין: "בדין הוא דקיום שטרות נמי לא נבעי כדריש לקיש וכו', ורבנן הוא דאיצטריך, והכא משום עגונא אקילו ביה רבנן". יש לומר, כיון דרבנן מיהא אצרוך, אשתכח באין כתב ידן יוצא ממקום אחר דאי לא מסהדי אינהו אכתב ידן, לא מפקינן ממונא אפומא דהאי שטרא; והשתא דקא מסהדי אכתב ידן, ואמרי "אנוסין היינו", מהימני משום הפה שאסר וכו'. ודווקא תוך כדי דיבור, כדפרישית. עכ"ל שיטה ישנה לקמן בגמרא. ויש לפרש התוספות ז"ל בהכי.
- ומיהו הרא"ש ז"ל בתוספותיו לא פירש כן, וזה לשונו: ואם תאמר, היכי מהימני בהאי מיגו? האי מיגו במקום עדים הוא, דכיון שהם מודים שכתבוהו, אנן סהדי שלא היו פסולי עדות. דהא הך חזקה חשיבא כעדים, כדאמרינן בשמעתין: "תרי ותרי נינהו", דמאי שכתב ידן יוצא ממקום אחר חשיב כעדים מעידים שהם כשרים. ויש לומר, דלהכי נאמנין, לפי שהן באין בטענה, דאי בעו אמרי מזויף הוא, ובהאי מיגו נאמנין אף במקום עדים, דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזויף הוא, אף על גב דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין. ולקמן כיון שהוא מקויים, שכתב ידן יוצא ממקום אחר, ליכא טענת מזויף; אבל הכא לא חשיב קיום מה שאומרים "כתב ידינו הוא", דאינהו גופייהו אמרי "קטנים היינו", עד כאן.
- ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: העדים שאמרו וכו'. שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר, ע"כ. ונשמר רש"י ז"ל שלא נפרש (א"ת) "העדים שאמרו" וכו' שלא בשעת הקיום, אלא אינהו מנפשייהו אתו למימר עלה דהאי שטרא: "כתב ידינו וכו' אבל אנוסין היינו" וכו' כדי לאחזוקי האי שטרא בפסול, ושוב לא יועיל בו קיום כלל; דהא ודאי ליתא, דאם שוב נכיר אנו מעצמינו החתימות, לא יועילו דבריהם כלל ונקיים השטר שפיר. ומיהו אם כשבאו לקיים השטר נפל זה ההפרש, ואמרו: "כתב ידינו" וכו', כיון שכבר נפסל השטר ואתרעאי לפני בית דין, שוב אין לו תקנה, אף על גב דשוב נמצא כתב ידן יוצא ממקום אחר. ומאי דקתני מתניתין: "ואם יש עדים או שהיה כתב ידן וכו' אינן נאמנים", אין לפרש דהכי קאמר, דאם לאחר שאמרו "כתב ידינו" וכו' והימנינן להו שוב באו עדים, או שהיה כתב ידן וכו', אינם נאמנים, פירוש, דמאי דאמרו מעיקרא "כתב ידינו" וכו'. דהאי פירושא ליתא, וכדכתיבנא. אלא הכי קאמר: "ואם יש עדים" וכו', פירוש: אם כשבאו לקיים את השטר ואין אנו צריכין לעדותם, אלא היינו יכולים לקיים את השטר על פי עדים אחרים, או שהיה כתב ידן וכו', אינם נאמנים. פירוש, לומר "פסולים היינו", דהא למימר "כתב ידינו הוא זה" אין אנו צריכין, דבלא עדותן כבר השטר מקויים. וכן פירש רש"י ז"ל, עיין לשונו ז"ל.
- וכן פירשו הגאונים ז"ל וזה לשונם: העדים שאמרו וכו' — פירוש, המלוה שהוציא שטרו לפנינו לגבות חובו, והלה אומר: כתב מזויף הוא, ובאו עדים ואמרו: "חתימת ידינו הוא, אבל אנוסין היינו וחתמנו על זה השטר בעל כרחינו" וכו'. עד כאן:
או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר — כלומר, שאנחנו מוצאין חתימת עדי השטר בשטרות אחרות שיוצאות מתחת ידי אחרים, ואנחנו יכולין לדמות החתימות ולקיים מאלו לאלו, אינם נאמנין לפסול השטר; דכיון שהעידו בשטר, ואנחנו יכולים לקיים את השטר בלא עדות[ם], אינם נאמנים עכשיו לחזור ולפוסלו, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. תלמידי הר"י ז"ל:
וזה לשון הגאונים ז"ל: כתב ידן יוצא ממקום אחר — פירוש, שמצאו חתימת אותן עדים בשטר אחר, ואותה חתימה דומה לזו, ובזאת נדע שהם חתמוהו לזה, הואיל ואין קיום השטר ידוע על פיהם, אבל באו שוב לפוסלו לומר: "אנוסים היו", אינן נאמנים וגובה המלוה את חובו על ידי זה.
- תוספתא (פ"ב ה"א): העדים שהעידו, בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב, בין לאסור בין להתיר, בין לזכות בין לחובה; עד שלא נחקרה עדותן בבית דין, אמרו "מבדין היינו", הרי אלו נאמנים. משנחקרה עדותן בבית דין, אמרו "מבדין היינו" אינן נאמנים.
- ירושלמי: ריש לקיש אמר, עשו העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין. הם אומרים: "אינו כתב ידינו", ואחרים אומרים: "כתב ידן הוא", ויצא ממקום אחר, אינן נאמנים. הם אומרים: "כתב ידינו הוא", ואחרים אומרים: "אינו כתב ידן", אמר רבי מונא: נעשה כשטר שקרא עליו ערעור. רב אסי אמר: ובלבד כשטר שקרא עליו ערעור ונתקיים בבית דין. רבי אלעזר אומר: אף על פי שלא נתקיים בבית דין. אמר רבי לא: מאי טעמיה דר' אלעזר? מכיון שהוחזק להיות חתומים בשטר, נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ע"כ מליקוטי הגאונים ז"ל:
אין נאמנים — כתוב בתוספות, דכיון דמקויים הוא הוי מיגו במקום עדים. תימא, למה חוזרין התוספות לומר מיגו במקום עדים? כבר אמרו לעיל, דכיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר – מיגו במקום עדים הוא; והכא נמי על סיפא קיימינן, דכתב ידן יוצא ממקום אחר. ויש לומר, שהוצרכו לחזור לומר מיגו במקום עדים, משום דהתם מיגו דאי בעי הוה שתיק, דאם היו שותקין ולא היו אומרים "כתב ידינו הוא זה", ממילא היה השטר פסול, וכיון שאמרו "כתב ידינו הוא זה" חשבינן ליה כמקויים, הלכך הוה ליה מיגו במקום עדים. אבל הכא שאמרו התוספות דליהמנו במיגו דאי בעי אמרי "פרוע הוא", אם היו אומרים "פרוע הוא" – השטר לא היה פסול, אלא שהיו אומרים שהיה פרוע; וכיון שאינם פוסלין אותו, מעידים הם שהוא כשר, כמו במקויים דאנן סהדי דהוא כשר. ואם כן, הוה אמינא כיון שגם הם מעידים שהוא כשר, לא שייך לומר מיגו במקום עדים; אפילו הכי הוי מיגו במקום עדים. בקונטריסין:
גמרא
[עריכה]אמר רמי בר חמא לא שנו דאין נאמנים אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון — פירש רש"י ז"ל, שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע. ואם תאמר: ניחא אנוסין היינו איכא לפרושי הכי, פסולי עדות היינו נמי דאמרי גזלנין היינו; אלא קטנים היינו, מאי רשעות איכא? ויש לומר, דבההיא איכא טעמא אחרינא, דמלוה גופיה מידק דייק ולא מיחתם, כדאמרינן לקמן, וכן תירצו בתוספות.
- אי נמי ד"אנוסין היינו מחמת ממון", לא סוף דבר מפני שמשימין עצמן רשעים כדפירש רש"י ז"ל, אלא משום שמעידין על עצמן שחתמו שלא כדין; והשתא הוא הדין כשאומרים "קטנים היינו", ונכון הוא.
- ואם תאמר: ויהיו נאמנים בזה, מתוך שיכולים לומר "אנוסין היינו מחמת נפשות" או כיוצא בו? ויש לומר, שאין עד אחד[1] במיגו כשיש בעדותו חשד מחמת גוף עדותו; ומה ששנינו ברישא שהם נאמנים, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ההוא לאו מיגו ממש הוא אלא משום דאי בעי שתקי. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: תמיה לי, מאי קסבר נמי? אי קסבר דלא אמרינן "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" בעדות בשטר, כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני? וכי תימא משום דלא משוו נפשייהו רשעים, אי הכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ואיהו ודאי על כרחך סבירא ליה דלא אמרינן "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" אלא בעדות על פה, דהא תלמודא קתני "אנוסין היינו מחמת נפשות" מהמני. ועוד קשיא, מאי שנא "קטנים היינו" ו"פסולי עדות היינו" דלא מהימני, ומאי שנא "אנוסין היו מחמת נפשות" דמהימני?
- ויש לומר, דרמי בר חמא סבר שאין אדם משים עצמו רשע ולא שעשה שלא כהוגן, הלכך מחמת ממון, וכן "קטנים היינו", "פסולי עדות היינו", כיון דשלא כדין כתבו ובאיסור עשו שטרם, אינם נאמנים. ומחמת נפשות, כיון שהם לא עשו שום איסור, נאמנים, דסבירא ליה נמי אף על פי שהגיד חוזר ומגיד בשטר. והיכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מהימני בשטר, דרשעים נינהו. אבל כי אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אי אמרת לא מהימני במאי דקא אמרי "אנוסין היינו", במאי דקא אמרי נמי "כתב ידינו הוא זה" לא מהימני, דלית ליה פלגינן דיבורא. ודחינן לה מדאמר ריש לקיש: "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין". פירוש, כמו שאם נחקרה עדותן בבית דין אין יכולים לחזור בהן, כך מכיון שהם חתומים על השטר, אינן יכולין לחזור בהן. והכי איתא בירושלמי, "תני: העדים שהעידו" וכו'. עד כאן, ולקמן נכתוב שארית לשון הרב ז"ל בסייעתא דשמיא:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמר רמי בר חמא לא שנו וכו' מחמת נפשות הרי אלו נאמנים — פירוש, ואף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר. אבל "אנוסין היינו מחמת ממון" אין נאמנים, כיון דכתב ידן יוצא ממקום אחר, משום דמשוו נפשייהו רשיעי. אבל ברישא דמתניתין, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, הרי אלו נאמנין אפילו באנוסין מחמת ממון, דקא סלקא דעתך השתא דכיון שאין כתב ידן יוצא וכו', והוה ליה הפה שאסר וכו', מהימני אכל מאי דקאמרי. וכי תימא: השתא דקא סלקא דעתך דאפילו כשכתב ידן יוצא וכו', כל היכא דלא משוו נפשייהו רשיעי מהימני, ומאי "אנוסין" דמתניתין, מחמת ממון, אבל מחמת נפשות מהימני – אם כן כי קאמרי "קטנים היינו" אמאי אין נאמנים? דהא לא משוו נפשייהו רשיעי, והוה ליה כ"אנוסין היינו מחמת נפשות". יש לומר, דכי קאמרינן דלא מהימני משום דמשוו נפשייהו רשיעי, הוא הדין כל היכא דקא מודו דשלא כדין עשו השטר, והיינו טעמא דקטנים; לאפוקי אנוסין מחמת נפשות, דליכא למימר שעשו השטר שלא כדין, שכך יפה להם וכך חובתם. ולפום האי לישנא דרמי בר חמא אית לן לפרושי "פסולי עדות היינו" דמתניתין, גזלנין או משחקי בקוביא, דמשוו נפשייהו רשיעי. אי נמי קרובים היינו ונתרחקנו, דהוה ליה כקטנים שעשו השטר שלא כדין, עד כאן:
והרשב"א ז"ל כתב, להך לישנא דרמי, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, אף על גב דלאו ברשיעי משוו אנפשייהו, ואפילו הכי קתני כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים? התם איכא למימר, משום דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים, כסברתיה דרבי מאיר, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדאיתא בסמוך. ומיהו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, סבירא ליה לרמי דנאמנין לומר "אנוסין היינו מחמת ממון" ולשוויי נפשייהו רשיעי, דכיון דאינהו משוו ליה שטרא, אינהו מצו פסלו ליה, שהפה שאסר וכו'. עד כאן:
וכתבו בתוספות: מחמת נפשות הרי אלו נאמנים — ואם תאמר: וכי אמרי "קטנים היינו" או "אנוסין היינו מחמת ממון", להימני במיגו דאי בעי אמרי "אנוסין היינו מחמת נפשות"? דהא ברישא דאיכא מיגו, נאמנים לומר "אנוסין היינו מחמת ממון". ויש לומר, דאונס מחמת נפשות לא שכיח. כן כתוב בקצת תוספות. ובספרים אחרים יש עוד תירוץ אחר וזה לשונו: ועוד, דבשני עדים לא אמרינן מיגו, כדפרישית. אי נמי בדיבור דלעיל המתחיל "אין נאמנים", קצת ספרים אין שם כי אם ב' תירוצים הראשונים. ובקצת ספרים מוסיפין: ועוד, דבב' עדים לא אמרינן מיגו; וברישא שייך מיגו דאי בעי שתקי. והם גליונות שנכתבו בתוס'.
- וזה לשון הקונטריסים על זה: תימה, למה חזר הגליון, ותירוץ זה תירצו שני פעמים? ויש לומר, משום דלעיל קאי על מיגו דאי בעי אמר "פרוע הוא", הוה דיבור אחר בפני עצמו, ופשיטא דאין אדם יודע מה שבלב חבירו, ופשיטא דמיגו בתרי לא אמרינן. אבל הכא, שאומרים "אנוסין היינו", בין שיהיה מחמת ממון, בין שיהיה מחמת נפשות, ממה נפשך שניהם בבת אחת אומרים "אנוסין היינו", והוה אמינא דאמרינן מיגו בתרי, שהרי יודע שבלב חבירו שיש לומר "אנוסין היינו"? קא משמע לן הגיליון דאפילו הכי לא אמרי מיגו בתרי. ע"כ.
- ומיהו אם הוא מלשון התוספות, ואתא לתרוצי נמי דלהימנו במאי דקא אמרי "קטנים היינו" במיגו דאי בעו אמרי "מחמת נפשות", לא שייך תירוץ הקונטריסין כלל. ויש לומר, דכולהו הני טענתא הוו מענין א', דבאין לפסול השטר, ולכך איכא למימר דאמרינן מיגו אפילו בתרי, דבנקל ידעו מה שבלב חבירו; אבל טענת "פרוע" אינו ענין להם כלל, דבהאי טענתא הוא אומר דהשטר הוא אמת, אלא שנפרע, הילכך איכא למימר דבתרי לא אמרינן מיגו.
- ועוד, דלעיל איכא למימר, דהאי תירוצא דבשני עדים לא שייך מיגו, בהדי אינך תירוצי, עולה שפיר לתרוצי הך קושיא דמיגו; ולהכי כתבו התוספות לעיל, "הכא ליכא לאקשויי" וכו', פירוש, משום דיש ג' תירוצין בדבר, וחדא אחבירו סמיך. אבל הכא אין לתרץ הני תרי תירוצי דלעיל, דלרמי בר חמא לא שאני ליה בין מקויים בין לשאינו מקויים. תדע, דהא מחמת נפשות נאמנים, ועיקר טעמו דלא מהמני משום דלא משוו נפשייהו רשעים, ולית ליה נמי כיון דהגיד אינו חוזר ומגיד בשטר כשכתב ידן יוצא ממקום אחר. והילכך ליכא למימר הני תרי תירוצי דלעיל, ולכך חזרו והקשו הכא קושיית מיגו, ותירצו שני תירוצין: חדא, דאונס מחמת נפשות לא שכיח; ועוד, דבשני עדים וכו' כנ"ל. ולקמן בשמעתין, גבי שנים חתומים על השטר ומתו וכו', תירצו התוספות עוד, דבשני עדים לא שייך מיגו דאין אחד יודע וכו'; ולקמן נפרש אותו בסייעתא דשמיא:
אמר ליה רבא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד — יש שפירשו בתוס', דהא נפקא מדכתיב: "אם לא יגיד ונשא עונו", דאית לן למדרש: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כדדרשינן גבי יבם: "אשר לא יבנה את בית אחיו", כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וכיון דכן, על כרחך הכי בעי למימר: כיון שלא הגיד בתחילה בעניין זה שבא לומר עכשיו, שוב אינו חוזר ומגיד. ואחרים פירשו, דאם תמצי לומר חוזר ומגיד, לא תמצא קרבן בשבועת העדות, דלעולם חוזר ומגיד. וקרוב לזה פירש רש"י ז"ל: אינו חוזר ומגיד. דגבי עדות חדא הגדה כתיבא, "אם לא יגיד". ולא נהירא, דחיוב שבועת עדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד, ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפילו חוזר ומגיד עדותו. ומזה הטעם אין הפירוש הראשון מחוור, דלא שייך למדרש ביה מידי במי שהעיד בבית דין. אבל הנכון, דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב: "על פי שנים עדים יקום דבר", אלמא על מה שהעידו בבית דין מתקיים הדין, לזכות או לחובה, לאלתר. ואם יכולין לחזור ולהעיד, היאך יקום דבר? והיינו דאמרינן: וכי תימא הני מילי על פה, כלומר, משום דכי כתיב "יקום", "על פי שנים עדים" כתיב; הא אמר רבי שמעון בן לקיש וכו', כן נראה לי. הריטב"א ז"ל:
ויש לי לפרש, דרש"י ז"ל הכי קאמר, דגבי עדות חדא הגדה כתיב. פירוש, דאם הגיד כבר, שוב אין כאן נשיאות עון, אף על גב דיחזור ויכפור. ואם אתה אומר דחוזר ומגיד, אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה, ואכתי קרי כאן "ונשא עונו" אף על גב דהגיד:
וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל: והא דאמרינן, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, נפקא לן מדיוקא דקרא דכתיב: "אם לא יגיד ונשא עונו", ומדהוה ליה למכתב "אם לא הגיד", וכתב "אם לא יגיד", שמע מינה דהא נמי אתא לאשמועינן, דכיון דלא הגיד, שוב לא יגיד. כך פירש הר"י בעל התוס' ז"ל. ויש שלמדין אותו, מדחזינן שאם כפר בעדותו שלא בפני בית דין אין צריך להביא קרבן, ואם איתא דכיון דהגיד דחוזר ומגיד, למה צריך להביא קרבן כשכפר בבית דין? והרי יכול לחזור ולהגיד. אלא שמע מינה דכיון שהגיד בבית דין או חתם בשטר, שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן:
וכי תימא הני מילי על פה וכו', כמי שנחקרה עדותן בבית דין — כלומר, דכי היכי דבעל פה, אחר שנחקרה עדותן בבית דין אינן יכולין לחזור בהם, אבל קודם לכן יכולין לחזור בהם; הכי נמי, כיון דחתימי בשטרא הוו להו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. והכי איתא בירושלמי [הלכה ג]: העדים, מה שהעידו, בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב, בין לזכות בין לחובה, בין לאסור בין להתיר, אם עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו: "מבדין אנחנו", נאמנים; ואם משנחקרה עדותן בבית דין אמרו: "מבדין אנחנו", אין נאמנים. ריש לקיש אמר: עדים החתומים על השטר, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ומיהו הא דקתני במתניתין: "נחקרה עדותן", לאו דווקא, אלא במידי דבעי חקירות נמי בשאר מילי וכשעשו חקירות; אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהם. וכן דעת רבינו נר"ו, והלכה קבועה היא, והרי"ף ז"ל כתבה ביבמות פרק ארבעה אחין. הרא"ה ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל: האמר רבי שמעון בן לקיש וכו' כמי שנחקרה עדותן בבית דין — הא דריש לקיש בתוספתא הוא, דתניא: העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה וכו', אם עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו: "מבדין היינו", נאמנים. פירוש, אפילו לאחר כדי דבור במידי דבעי דרישה וחקירה, שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקירה, ולפיכך היו מסיעין אותן ממקום למקום כדאיתא התם. אם משנחקרה עדותן בבית דין אמרו: "מבדין היינו", אין נאמנים. פירוש, לאחר כדי דבור דווקא, דכל כדי דבור כדבור דמי אפילו לעניין עדות וכדמוכח בדוכתא. ע"כ:
אלא אי איתמר ארישא איתמר, הרי אלו נאמנים, לא שנו וכו', עד לפי שאין אדם משים עצמו רשע — ולהאי אוקימתא, הא דקתני "פסולי עדות היינו", כגון שאמרו: קרובים היינו ונתרחקנו, או עבדים היינו ונשתחררנו, שאין משימין עצמן רשעים. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: לפום האי לישנא בתרא, ליכא לפרושי "פסולי עדות" דמתניתין גזלנין, דאם כן, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין, כדאמרן. אלא קרובים היינו ונתרחקנו, אי נמי משחקי בקוביא, כדפירש רש"י ז"ל, דכיון דפסולא דרבנן הוא, וטעמא הוא דפיסולייהו ליתיה אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, הרי הוא כ"קטנים היינו" שאין נאמנין[2]. והרב ר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל, שתירץ שאפילו תימא מאי פסולין היינו גזלנין, כיון דקא מודו בגופיה דסהדותא ואין אומרים שחתמו שקר בעדות זו, ואפילו בהך פסולא נמי דקאמרי לא אמרי אלא "היינו" והשתא לא הוו, דעשו תשובה, מהימני. וליתיה, ד"אנוסין היינו מחמת ממון", "אנוסין היינו" קאמרי והשתא לא, דעשו תשובה, ואפילו הכי לא מהימני; ומה לי אי פסולייהו דקא מודו איהו האי סהדותא או אטו מילתא אחריתי? ע"כ.
והכי נמי כתב רבינו הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל, "פסולין היינו", משחקים בקוביא. ואיכא למידק, לרבא אמאי מהימני? הא אין אדם משים עצמו רשע. לפיכך נראה כלשון האחר שפירש רש"י ז"ל, קרובים, והא דקתני "היינו" לאו דוקא, אי נמי בקרובין מנשותיהן ונתרחקו. ולדברי רש"י ז"ל איכא למימר, כיון דאיסורא דרבנן הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם, מהימן. והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל כתב, דכיון דלא אמרו "שקר העדנו", לא משוו נפשייהו רשעים; שגם הפסלות שהעידו על עצמם אינו בהם, שהרי חזרו בהן, נמצא שאין נראה מעדות זו שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזו העדות, שהרי באמת העידו. ואיני יודע מהו סח, דהא "אנוסין היינו מחמת ממון" נמי, דילמא עכשיו חזרו בהן ולא יעשו לעולם; ומה לי אם הם רשעים מחמת עדות זו או רשעים מחמת איסור אחר, כיון דליכא למיפלג דבורא בהא? ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: פסולי עדות היינו — פירש רש"י ז"ל, משחקי בקוביא, דפסול הגוף הוא. עוד פירש בלשון אחר, קרובין בנשותיהן ועכשיו לא, כלומר שנתרחקו. וזה הלשון נכון יותר, דאילו בפסול הגוף, אפילו לרבנן אמאי מהימני? והא אין אדם משים עצמו רשע. ע"כ:
ודע, שבפירושי רש"י ז"ל שבידינו במשנה כתוב: פסולי עדות היינו. קרובים או משחקים בקוביא. ולקמן גבי הא דאמרינן בגמרא: "בשלמא לרבנן וכו' הפה שאסר הוא הפה שהתיר", כתוב: הפה שהתיר. וכיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו, לא משוו נפשייהו רשעים; ו"פסולי עדות" דקאמרי, היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים, ע"כ. השמיט הרב ז"ל הכא בגמרא משחקים בקוביא, ולא פירש כבמתניתין, משום דאלישנא בתרא דרמי בר חמא קיימינן, דמוקי לרישא דמתניתין ב"אנוסין היינו מחמת נפשות", ומשחק בקוביא הרי הוא קצת רשע. ומיהו במתניתין אכתי לא איתברר אי כלישנא קמא דרמי אי כלישנא בתרא, להכי נקט קרובים או משחקים בקוביא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומכל מקום לא נקט גזלנין, דאם כן, היינו מאי דקתני רישא דמתניתין: "אנוסין היינו", דהיינו מחמת ממון ללישנא קמא דרמי בר חמא. ואם תרצה לחלק בינייהו, מכל מקום הוה ליה למנקט "אנוסין היינו, פסולי עדות היינו" בהדי הדדי. כן נראה לי לפרש פירושו של רש"י ז"ל.
ומכל מקום אכתי קשה, אמאי נטר רש"י ז"ל לפרושי ההיא דפסולי עדות לקמן גבי הא דאמרינן "בשלמא לרבנן" וכו', ולא פירש כן בסיומיה דלישנא בתרא דרמי דקאמר: אבל אמרו אנוסין וכו' מאי טעמא? אין אדם משים עצמו רשע. ואפשר דכדי לפרש דוחקיה ד"בשלמא", ולדיוקי מאי דקאמר תלמודא כי טעמייהו, שהפה וכו', דהא פשיטא הוא ולא היה צריך הדבר לאמרו, דבמתניתין איתא הכין להדיא, לכך כתב רש"י ז"ל כן; כלומר, דמשום דצריך לתרוצי הכין, לכך קאמר תלמודא "בשלמא" וכו'. והוא דוחק.
ומצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד שכתוב הכין וזה לשונו: לא שנו דאמרינן הפה שאסר וכו' אלא דאמרי אנוסין מחמת נפשות נאנסו, דלא משוו נפשייהו רשעים, וכיון דעלייהו סמכינן וכו' אין אדם משים עצמו רשע, אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו, דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, והעדים שאמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו וכו', כיון דמחמת נפשות קאמרי דנאנסו לא משוו נפשייהו רשעים, ו"פסולי עדות" דקאמרי – לאו בעדותן שוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי: קרובים או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררין. אין נאמנין לפוסלו, ארישא דמתניתין פליג, בשלמא פסולי עדות וכו'. ע"כ. זאת היא הנוסחא הנכונה בפירוש רש"י ז"ל, וכל לשונותיו ז"ל כל אחד על מקומו יבא בשלום.
ומלבד כי לשון הדפוס אינו מסודר יפה, הלשון עצמו מגומגם, דכתב: "ופסולי עדות דקאמרי, היינו טעמא דלא בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דקאמרי" וכו'; משמע דבעי לחלק כמו שחילק הרב רבי יהוסף ז"ל, מדקאמר: "היינו טעמא דלאו בעדות משוו" וכו'. וכיון שכן, קשיא, דלמה ליה למימר דאיירי כדקאמרי קרובים או עבדים וכו'? דלטעמיה דהרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אפילו בגזלנין נמי. אלא הנוסחא האמיתי בפירוש רש"י ז"ל הוא כדכתיבנא.
והכין הוא פירוש לפירושו: כתב ז"ל: "לא שנו דאמרינן הפה שאסר" וכו', פירוש: [ליכא למימר ד]לא שנו קאי א"אנוסין היינו" בלחוד, וקאמר: לא שנו דכי אמרי אנוסין היינו דנאמנין, אלא דאמרי אנוסין היינו מחמת נפשות וכו'; דאי הכי קשיא, דהא ללישנא בתרא נמי משתנה הפירוש דפסולי עדות נמי, דללישנא קמא פירושו היינו פסולי עדות אפילו משחקין בקוביא, וללישנא בתרא פירושו היינו קרובים או עבדים. אלא ודאי אעיקר טעמא דמתניתין קאי, והכי קאמר: לא שנו דאמרינן הפה שאסר וכו'. כן נראה לי, ועולה יפה עם הנוסחא דכתיבנא ודוק.
ולפי שדחו תירוץ הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בשתי ידים, אכתוב לך לשונו ז"ל ותמצא בו טוב טעם ודעת. וזה לשונו ז"ל: אוקמה רמי בר חמא רישא דמתניתין באנוסין היינו מחמת נפשות, אבל מחמת ממון אינן נאמנים, שאין אדם משים עצמו רשע. וכן הלכה. ואמרינן נמי לקמן: רב אשי אמר, לעולם דקאמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ודקאמר אמאי לא מהימני? כדרב כהנא, דאמר אסור לאדם שישהא שטר אמנה וכו'. אלמא אף על גב שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כי מהימני – היכא דאמרי מילתא דלא מתחזי מיניה דהוו רשעים ואסהידו שלא כהוגן; אבל אי אמרי מילתא דמתחזי מינה דשלא כהוגן אסהידו לה לההיא סהדותא ומשוו נפשייהו רשעים, לא מהימני, דאין אדם משים עצמו רשע. ואם תשאל: והא "פסולי עדות היינו", דקא משוו נפשייהו רשעים, דהא קא מסהדי דפסולין היו, וקתני: "הרי אלו נאמנין"? התם אף על גב דקא אמרי "פסולין היינו", לא קאמרי דעדות שקר הוו, אלא קאמרי: בקושטא אסהידנא, ומיהו פסולין היינו באותה עת. וקיימא לן: כל עדות שתחילתה בפסלות ואחר כך בסופה בכשרות, עדות פסולה היא. ולעניין קטנים נמי קיימא לן דאין אדם נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אלא הנך דקתני להו בהדיא במתניתין, דתנן: ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן וכו'. הלכך אף על גב דקאמרי השתא דעדיין כשרותם או גדלותן, דעדות אמת היתה, שנמצא שכשאין לו עכשיו העידו אותה, כיון דקאמרי דבשעת העדות היו פסולין או קטנים – אין עדותן עדות. וכיון שאין אומרים כי עדות שקר היתה, גם הפסלות שהעידו בו על עצמן אינו בהם עכשיו, שהרי חזרו בהן; נמצא שאין נראה מעדות שהעידו עכשיו כי רשעים היו בזאת העדות שהעידו, ומשום הכי אין שם דרך לומר "אין אדם משים עצמו רשע". אבל לעניין "אנוסין היינו מחמת ממון", שהם אומרין כי עדות שקר העידו, שנמצא שעשו עצמן רשעים באותו עדות, אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. נמצא עכשיו, שכל מי שמעיד עדות על חברו ומתוך אותה העדות יעשה הוא רשע, שאינו נאמן באותו דבר לפסול את עצמו, ולפי שאינו נאמן לפסול את עצמו, גם על חברו אינו נאמן, שהרי בכאן עדים אלו הרי הן מעידים כי שטר זה מזויף הוא, וכי ראובן זה אינו חייב לשמעון כלום. ולפי שנראה מאותה שעה כי רשעים הם ואינם נאמנים לפסול את עצמן, גם אינם נאמנים להפסיד את שמעון אותו ממון. ע"כ:
עוד כתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל: וקשיא לן הא דגרסינן בפרק כיצד ובפרק דיני ממונות קמא: אמר רב יוסף, איש פלוני רבעו לאונסו, הוא ואחד מצטרפין להורגו. לרצונו, רשע הוא וכו'. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו הוא, ואין אדם משים את עצמו רשע. וקיימא לן כרבא. והא התם דקא מסהיד עדות שנראה ממנו שהוא רשע, והאמינו לעניין הריגת הרובע ולא האמינוהו לפסול עצמו. וכיון שכן, הכא נמי, אף על פי שאינם נאמנין לפסול עצמן ולשום עצמם רשעים, למה אין אנו מאמינין אותן לענין הפסד אותו ממון על שמעון?
- ותשובה: היינו טעמא דלא מהימנין הכא לאפוקי להאי ממונא משמעון, משום דהא חתמי אשטרא דאית ליה לשמעון גבי ראובן מנה, וקיימא לן דעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ואף על גב דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי, מכל מקום מכי חתמי אשטרא כבר נחקרה עדותן בבית דין, וגילוי מילתא בעלמא הוא דבעינן לאסהודי אחתימות ידייהו דהא ניהו. הלכך כי אמרי: "אנוסין היינו מחמת נפשות", לא שוו לנפשייהו רשעים, מהימנין להו, דהפה שאסר הוא וכו'; וכי אמרי: "אנוסין היינו מחמת ממון", דשוו נפשייהו רשעים, לא מהימני, וכיון דלא מהימני, מוקמינן לה אחתימות ידייהו דבשטר חזקה, דהא עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין. וכיון דלא מהימנין להו במאי דקא אמרי דאנוסין היינו מחמת ממון, נמצא השטר עומד על חזקתו בחותמיו, כדריש לקיש. והא דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, דשמעת מינה דאף על גב דלא מהימן אנפשיה מהימן אחבריה? שאני התם דהא ליכא שטרא בחתימות ידיה דמכחיש בהא סהדותא, ומשום הכי מהימן אחבריה.
- אי נמי יש להשיב, דלעניין איש פלוני רבעו לרצונו, היינו טעמא דמהמנין ליה הוא ואחר להרוג את הרובע, ואף על גב דאינו נאמן על עצמו, משום דאפשר שיהא הרובע חייב על שיהא הוא רשע, ואי זה? זה שרבעו לאנסו; הלכך נאמן הוא לומר: "איש פלוני רבעני לרצוני", להרוג את הרובע כשיצטרף עמו אחר בעדות זו, ואינו נאמן לומר "לרצוני רבעני" להרוג את עצמו, שהרי יש לנו לומר: שמא לא רבעו אלא לאונסו. אבל לעניין "אנוסין היינו מחמת ממון", אם נאמין אותם לעניין הפקעת השטר והפסד הממון על שמעון, ממילא הוו להו רשעים בעדות עצמן; ואם לא נאמין אותן בכך לפסול את עצמן, ממילא הוה ליה השטר (פסול) [כשר] ויהיו הם כשרים, ולפיכך כיון שאינם נאמנים לשום עצמן רשעים, ממילא נשאר השטר כשר והממון שבו קיים. וזה הטעם האחרון הוא הנכון. עכ"ל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל:
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואוקימנא, אלא אי איתמר ארישא איתמר: לא שנו וכו', אבל אנוסין היינו מחמת ממון, אין אדם משים עצמו רשע. ומהימני במאי דקאמרי: "כתב ידינו הוא זה", ואפילו למאן דאמר לא פלגינן דיבורא, דתרי מילי נינהו. ויש מפרשים: רבא לנפשיה מתרץ, דאמר פלגינן דיבורא. ולשון הראשון נראה, דלא מסיימי בגמרא הכי.
- ואיכא מאן דרמי: ונפלגו דיבורא הכי, ונימא: "אנוסין היו מחמת ממון", כאותה שאמרו: "פלוני רבעו לרצונו", הוא ואחר מצטרפין להרגו, משום דפלגינן דיבורא, כדאיתא בפרק זה בורר בסנהדרין (דף ט:); ובפרק כיצד ביבמות (דף כה:), גבי עדות אשה: "הרגתיו", "הרגנוהו", נאמנין משום דפלגינן דיבורא, ונאמן שמת אבל לא שהוא הרגו? איכא למימר, דהכא והתם פלגינן דיבורא, ומקיימין עיקר העדות שהוא "כתב ידינו הוא זה" ו"מת פלוני", וכן "אוזיף ברביתא", ולא מהימן כי אמר תו "לדידי", דשלם סהדותיה במאי דאמר "אוזיף ברביתא". וכן "פלוני רבעו לרצונו", מהימן דפלוני רבעו, ולא מהימן לומר "לרצונו", וכמאן דאמר "פלוני רבעו" סתם חשבינן ליה. והכא נמי, על עיקר העדות שהוא בא להעיד עליה נאמן, דפלגינן דיבורא. ולא פלגינן דיבורא באונס, דאי מהימנין לך דאנוס היה, על כרחיך מחמת ממון היה, שכך הוא אומר, ואין אנו יכולין לומר אונס נפשות הוא שהיה, דאנן לא אמרינן מאי דלא אמר איהו; אלא דכיון דקרוב הוא אצל עצמו, חשבינן ליה כאילו לא העיד כלל. וכן בכאן, שאנו רואים אותן כאילו אמרו "אנוסין היינו" סתם. אבל לומר "אנוסין היינו מחמת נפשות" – לא כל הימנו, הואיל ולא העידו כך; שהרי כשבאין העדים לפנינו אמרו: "שקר העדנו", אין נאמנין, משום דמשוו נפשייהו רשעים, עד שיאמרו דבר שבשבילו העידו שקר ולא יהו רשעים. הלכך, כי אמרו "אנוסין היינו מחמת ממון" ומשוו נפשייהו רשעים, אין אנו מאמינין כלל שהעידו שקר כלל.
- וחכמי הצרפתים אומרים, דרבא לרמי מסיק, וכמאן דאמר לא פלגינן דיבורא; הא לדידיה, נאמנין. וזה שלא כדעת רבינו והגאונים שפסקו הלכה כן. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, משום דמסייע להיאך שטרא, לא פלגינן דבורייהו לאפסולי. וכמה טעמים אחרים כתב, ובחינם (לא) נתחבט בהם. ועיקר דינא דמפלג דבורא כתוב במסכת מכות בסייעתא דשמיא, ע"כ:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: וקשיא לי, כיון דפלגינן דבורא, דאמרינן: כתב ידן הוא זה אבל לא היו אנוסין, אימא הכי: כתב ידן הוא זה ואנוסין היו, דפלגינן דבורא ולא מהימן לן בהא דמחמת ממון, אלא אימא מחמת נפשות. דהא אילו אתו ואמרי: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו", ולא מפרשי מחמת ממון אי מחמת נפשות, הא ודאי מסתמא מספיקא לא גבינן בה; והשתא נמי לא להמנינהו במאי דקאמרי "מחמת ממון", ותהוי כמאן דקא אמרי "אנוסין היינו" סתמא. ומסתברא לתרוצי, דלא אמרינן פלגינן דבורא אלא בשתי עדיות, אבל בחד עדות לא. והכא אתיאן כולהו, הא דסנהדרין דאמרינן "פלוני רבעני לאונסי" הוא ואחר מצטרפין עליו להרגו, "לרצונו" רשע הוא וכו', רבא אמר: אדם קרוב וכו'. פירוש, ואפילו אמר "לרצונו", לא מהימנין ליה בהא, כלומר דהוה לרצונו, והוא ואחר מצטרפין עליו להורגו, דהוו ליה שני עדיות חלוקים שאין צריכין זה לזה, על שני עניינין חלוקים שיוצא מהם שני מעשים, והם שני דינים, אפשר לזה בלא זה: חד דפלוני רבע, דהיינו חד עדות, ואידך דמסהיד אנפשיה דנרבע לרצונו, ואנן מהימנינן ליה לקמא ולא באידך, כשם שאילו לא היה מעיד אלא על עצמו והיה בא לבית דין להעיד על עצמו שנרבע לרצונו, שאינו נאמן על עצמו. ונאמן על אותו אחר, כשם שאילו לא היה מעיד עכשיו על עצמו כלל בעדות זו, אלא שהיה אומר שלפניו רבע, ואינו צריכין להעיד מי ומי. וכן אותה שאמרו ביבמות: "הרגתיו", "הרגנוהו", תנשא אשתו, שאף זו שתי עדיות הם, דאחת שמעיד שמת אותו איש, והאחת שמעיד על עצמו שהרג, והם חלוקין, שאין צריכין כלל זה לזה, שהרי אפשר שמת אותו איש בלא שהרגוהו, ואפשר שהרגו בלא שהרגו איש זה. וכיון שהן מעידין שמת איש זה, ומעידין שהרגו את הנפש, על מה שמעידין על עצמן אינם נאמנים, ואף על פי כן נאמנין במה שמעידין על אותו איש שמת. והכי נמי אתיא מתניתין דהכא, דאמרי: "כתב ידינו הוא אבל אנוסין היינו", שהן שתי עדיות: שהם מעידים שזה כתב ידן, וזהו עדות אחת, ואחר כך מעידים עדות זו, שאנוסין היו מחמת ממון בעדות זה, והרי הם מעידים על עצמן שהעידו עדות שקר בשביל ממון בלא עדות כתב ידן, והרי אלו שתי עדיות חלוקות, שמעידין שזה כתב ידן, ושהעידו עדות שקר בשביל ממון, ואפשר לזה בלא זה. לפיכך מאמינים אותם בראשונה, שזה כתב ידן, ולא בזו שהן אומרים שעדות שקר העידו בשביל ממון, כי היכי דאילו אתו בעלמא וקא מסהדי אנפשייהו הכי דלא מהימני. ותו ליכא למימר, דכי הימנינהו דאנוסין היו, ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות; דהא חד עדות הוא, דעיקר עדות "אנוסין היינו", וכיון דאנוסין הוו, לא סגיא דלא הוה או מחמת ממון או מחמת נפשות, ו"מחמת נפשות" – פירושי הוא דמפרש ופירושא בעלמא הוא. וכגון הא, ודאי הוי חד עדות, ובחד עדות לא פלגינן דיבורא, ודבר ראוי הוא ומוכרע מן הסברא.
- ואל תשיבני מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין (דף קלד:), בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, ואיבעיא לן: אמר למפרע, מאי ליהמוניה להכא? ופליגי בה רב מרי ורב זביד; חד אמר: פלגינן דיבורא, וחד אמר: לא פלגינן דיבורא. וקשיא לן: ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא: פלוני בא על אשתי, הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה? ומתרצינן: בתרי גופי פלגינן, בחד גופא לא פלגינן. דכולי עלמא, אי לאו טעמא דחד גופא – פלגינן, ואף על גב דהוי כחד עדות, ואפילו בהא איכא מאן דאמר דפלגינן דיבורא, ואף על גב דחד גופא, ואף על גב דהוי חד עדות? דההיא דהתם נמי, היינו טעמא דמאן דאמר דלא פלגינן דיבורא, והיינו דקא מתרצינן: בתרי גופי פלגינן, בחד גופא לא פלגינן. ולא סוף דבר בין שני גופין לגוף אחד, אלא הכי נמי קאמר התם: שני גופין, שהם שתי עדיות, שמעיד על אשתו, ועל אותו פלוני אחר; הכא חד גופא, שהוא חד עדות. ולא נקט חד גופא אלא איידי דאידך תרי גופי, והוא הדין לחד גופא לשני עדות, ונקט האי לישנא לארווחי טעמיה, למימר דלא דמיין כלל. ואידך דאמר התם: פלגינן דיבורא, משום דהימנותא דבעל משום טעמא דמתוך שבידו לגרשה, וקא סלקא דעתיה דכיון דהימנותא משום טעמא, חד דינא הוא, דלמאי דקא סגי טעמא מהימן, לאידך לא מהימן, ובהא פלגינן דיבורא אפילו בחד עדות, כיון דמשום טעמא אתינן עלה. ואידך סבר: לא שנא הכי ולא שנא הכי, כיון דחד עדות הוא, לא פלגינן דיבורא ולא מהימן, וזהו הנכון. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר, כיון שהם בעדות אחת העידו, שזה כתב ידן ושאנוסים היו מחמת ממון, ואין אנו מאמינים אותן על אונסן, למה אנו מאמינים אותן על כתב ידן? יש לומר דפלגינן דיבורא, וכדאמר התם באומר "פלוני רבעני לרצוני", הוא ואחר מצטרפין להורגו, דפלגינן דיבורא. ואם תאמר: אם כן נפלוג דיבורא, ונאמנים לומר: "אנוסין היינו", אבל אין נאמנים לומר "מחמת ממון", ויתבטל השטר ונוקי ממונא בחזקת מריה, ויהא יד בעל השטר על התחתונה? וכי תימא, דכיון ד"מחמת ממון" פירוש ד"אנוסין היינו" הוא לית לן למפלגיה, הא ליתא, דהתם נמי "לרצונו" פירושא ד"רבעו" הוא, דלא סגיא לרביעה שלא תהיה לאונסו או לרצונו; וכי אמר "לרצונו" אמרינן דלאו לרצונו הוה אלא לאונסו, וקטלינן ליה.
- ויש לומר, דאכתי לא דמי, דהתם עדות הרביעה עדות גמור הוא לחייב הרובע מיתה, בין שיהא לרצונו של נרבע או לאונסו, ופירושו ד"לרצונו" מילתא אחריתי היא, ושייכא בחיוב הנרבע, ואנן לא בחיוב הנרבע עסקינן. וכיון דכן, אית לן למיפלג דיבורא, ולמסבר מסהדותיה מאי דאצטריך לן, ואידך כנטול דמי. ודכוותה הכא, כשאומר: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון", ד"כתב ידינו" הוא עדות שלם ולא צריכינן למימר טפי בעניין זה; וכשאומר "אנוסין היינו מחמת ממון", אין צריך לעדותן כלל. וכיון דמוסיף מידי דלא מהימני, פלגינן דיבורא ונקטינן מאי דסגי לן, ומאי דחזיין עלה בנדון הזה. אבל ליכא למינקט "אנוסין היינו" לחוד בלא "מחמת ממון", דהא "אנוסין היינו" עם "מחמת ממון" – כולה חדא מילתא היא, וכיון דאינה מעיקר העדות וכולה חדא מילתא היא – לית לן למפלגי כלל, אלא דנשבקיה כוליה. וכן אומר בההיא ד"הרגנוהו", "הרגתיו", דפלגינן דבורא ונקטינן מה שהוא עיקר עדות הנדון שלפנינו, והיינו ש[נ]הרג אותו פלוני והותרה אשתו; אבל מה שיש בלשון הזה שזה הרגו – שבקינן ליה, כיון שאינו נאמן על עצמו. ודמיא למאי דאמר בפרק מי שמת, דבתרי גופי פלגינן דבורא, בחדא גופא לא פלגינן דבורא, וזה נראה ברור.
- ובתוספות תירצו עוד בזה, דאנן לית לן לפרושי ד"אנוסין היינו מחמת נפשות", דהא מילתא דלא שכיח היא, ואית ליה קלא על הרוב; וכיון דכן, אית לן למימר דוודאי לא הוה בהא אונס כלל. וגם זה נכון וקצר. ומיהו כל שאמרט: "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו", והלכו להם ולא פירשו, מסתברא דאית לן לפרושי דאנוסין מחמת נפשות בעו למימר, דכל ישראל בחזקת כשרים הם ולא תלינן רשעות בעדים שחתמו מפני ממון. וכן דעת מורי הרב הלוי ז"ל[3]. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אדם קרוב אצל עצמו וכו' — ופלגינן דיבורא, ומהימנינן להו אכתב ידן, ולא מהימנינן להו א"אנוסין היינו מחמת ממון". ואם תאמר, ונפלוג דיבורא הכי: נהמניה א"אנוסין", ולא נהמניה א"מחמת ממון", ונאמר דאנוסין היו מחמת נפשות? כדאמר בעלמא גבי "פלוני רבעני לרצוני", דקטלינן ליה אפומיה, ומתרצינן דבוריה ואמרינן: לאנסו רבעו! יש לומר דלא קשיא. דאילו אמרו "אנוסין" סתם, צריך פירושא, דבתרי אנפי משמע, מחמת ממון ומחמת נפשות; ואם פירשו מחמת ממון, אין להאמינם. השתא דמפרשי אינהו מהו גופו של אונס, ואמרי דמחמת ממון הוא, אין לנו לפרש פירוש אחר ולומר שאין פירושם אמת; הילכך לא מהימני. אבל ב"פלוני רבעני", אילו אמר "פלוני רבע" – לא היינו צריכין לפירוש אחר, שאין שני פירושין בלשון "רבע"; ועכשיו שמוסיפין ואומרים "רבעני", שהוא תוספות שלא היה צריך לעדותן, פלגינן דיבורא ומתקנינן ליה. כך פירש הראב"ד ז"ל.
- ויש לומר, כיון דמדאורייתא נעשה כמי שנחקרה עדותן של חתומים בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, והרי הן מקיימין שהוא כתב ידן. וממאי דאמרי "אנוסין היינו מחמת נפשות"[4] לא מהימנת להו להביא לך פסול אחר ולומר: אנוסין היו מחמת נפשות.
- ובחמשה מקומות אנו דנין בתלמוד פלגינן דיבורא. חדא הך, ואידך – ההיא דפלוני רבעני, ואידך – פלוני בא על אשתי. ואידך – הא דאמרינן בפרק כיצד ביבמות גבי עדות אשה: "מת", "הרגתיו", "הרגנוהו", לא ישא את אשתו, אבל לאחר תנשא. ואידך – מעשה דבר ביתוס דאמר: לדידי אוזיף לי ברביתא. והתם בפרק מי שמת, דמבעיא לן: אמר למפרע מהו להימוניה להבא, מי פלגינן דיבורא או לא? לא מייתינן עלה אלא הא דאמר רבא: "פלוני בא על אשתי", הוא ואחר מצטרפין להרגו. וטעמא דמילתא, דכולהו אינך פשיטי יותר בהו דיבורא, דאדם קרוב אצל עצמו ומעולם לא נתכוון להעיד על עצמו; אבל אצל אשתו אינו קרוב כל כך דנימא שלא נתכוון עליה להעיד כלל, ואפילו הכי פלגינן דיבורא. וקא פשיט מינה, משום האי טעמא דפלגין דיבורא. והיינו דאמרינן במסכת סנהדרין (דף י.): מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרו, אצל אשתו לא אמרו? קא משמע לן. פירוש, קא משמע לן דאף על גב דלא פשיטא לן באשתו כולי האי שלא נתכוון להעיד, אפילו הכי פלגינן דיבורא.
- וקשיא לי הא דגרסינן בירושלמי (פי"א ה"ה): כתב (נכתב) [כל נכסיו] לשני בני אדם, והעדים קרובים לזה ורחוקין לזה, רבי יוחנן פוסל, ולא פלגינן דיבורא להכשיר עדותם אצל הרחוק? יש לומר, התם הממון מצרפן, שהרי הוא משותף, חלק ידוע לרח[ו]ק ולקר[ו]ב. וזהו שפירשו עלה בירושלמי: מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן, מקיש שלשה לשנים, מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, אף שלשה וכו'; וכמו שהעדות מצרפת העדים והעדים כולם נפסלין בפסול האחד, כמו כן הממון מצרף את העדות.
- והא דאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף ח:): כל נכסי קנויין לך מהו? ומסקינן: עצמו קנה נכסים לא קנה, אלמא פלגינן דיבורא ואין הממון מצרף? התם משום דקיום שטרות דרבנן, והם אמרו והם אמרו. והא דאמרינן במסכת מכות (דף ז.): אלעאי וטוביה קריבי דערבא הוו. סבר רב פפא, לגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע: סוף סוף מלוה בתר ערבא אזיל. יש מפרשים כן, דאלעאי וטוביה היו מעידין על הלואה ועל הערב, וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא ומהימנינן להו אהלואה ולא מהימנינן להו אערב, וסבר רב פפא דפלגינן דיבורא. [ולא] הוה שמיע ליה לרב פפא ההיא כרבי יוחנן דירושלמי, דקסבר שהממון מצרפן. ואמר ליה רב הונא, דוודאי ההלוואה מצרפן.
- והראב"ד ז"ל פירשה לההיא בפרעון החוב, שההלוואה והערב ידועין היו, אלא שהיה הלווה טוען: פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו הם והעידו דמעולם לא פרעו בפניהם. וסבר רב פפא, דכיון דלגבי מלוה ולווה רחיקי נינהו, והן אינן באין להעיד על הערב, עדותן כשרה. ואמר ליה רב הונא: סוף סוף וכו'. והראב"ד ז"ל מפרשה גם כן מטעם נכון מטעם אחר, ואומר שאם היו מעידים על ההלוואה ועל קרובם שהיה ערב, ודאי הוה פלגינן דיבורא ולא היה רב הונא חולק בכך על רב פפא, דהרי הם כשתי עדיות: עדות הלוואה ועדות הערב. וראיה לדבר, דהתם בפרק קמא דגיטין פשיטא לך ד"עצמך ונכסי קנויין לך", עצמו קנה, נכסים לא קנה, דפלגינן דיבורא כיון דשני דברים חלוקין הם. עכ"ל שיטה ישנה:
מלוה גופיה מידק דייק ומחתים — ואם תאמר: דילמא לא היתה ההלואה אמת, ומשום הכי לא דק מלוה ואחתום פסולין? יש לומר, בחייב מודה עסקינן, אלא שאומר "פרעתי". אי נמי העדים אומרין שהלוהו וחתמו על ההלואה, אלא שפסולין היו, והרי אלו כחוזרין ומגידין, דכיון שהעידו שהלוהו וחתמו על ההלואה, אי אפשר דפסולין היו, דמלוה גופיה מידק ומחתים וכו'. שיטה ישנה:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: מלוה גופיה מידק דייק ומחתים — כלומר, דאנן דיינינן להו לפום מלתייהו דקאמרי, וכי קא אמרי "פסולין היינו", הא קא מודו דשטרא קושטא הוא, אלא דפסולין היו, ולפום מילתייהו דיינינן להו, דלפום טעמייהו, כיון דקא מודו דקושטא הוה, תו ליכא להימנייהו דפסולין היו, דכיון דקושטא הוה, ודאי מלוה מידק דייק ומחתים ולא אחתים אלא כשרין. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: מלוה גופיה מידק דייק ומחתים — פירוש, וכשהעדים מודים בעיקר המלוה או בעיקר המקח, אלא דאמרי דשטרא מיהא פסולא, דההיא שעתא פסולי עדות היו. ע"כ:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דקאמרי מלוה גופיה מידק דייק — משום דמוקמי לה לדרבי מאיר כגון דקאמרי: אין, הלוה פלוני לפלוני מנה, מיהו שטרא פסולא הוא, דההיא שעתא פסולין היינו. אבל אי אמרי: פסולין היינו ועדות שקר העדנו וחתמנו, הוא ודאי אין נאמנין לכולי עלמא, שהרי משוו נפשייהו רשעים. ע"כ:
קטנים נמי כדריש לקיש וכו' — והא דלא קאמר: קטנים נמי מידק דייק, משום דלא פשיטא לן בקטנים דמידק דייק בהו, לפי שאין אדם מדקדק בחברו, דיש גוצין ושנותן מעוטות, משום הכי אצריך להא דריש לקיש: חזקה וכו' אלא אם כן נעשה גדול וכו'. פירוש, אלא אם כן נעשה המוכר גדול, אלמא מידק דייק אינש בחברו אם הוא קטן או גדול, וכי היכי דעדים דייקי במוכר אם הוא גדול, הכי נמי דייק מלוה בעדים אם הם גדולים או קטנים. שיטה ישנה:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אלא אם כן נעשה גדול — פירוש, והוא הדין דאמרינן אליבא דר' מאיר שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים. ורבנן נמי אפשר דמודו לדריש לקיש, ואפילו הכי פליגי בהאי, דליכא למימר חזקה אלא בהעדים כשרים, דבהא איכא למימר חזקה, דכיון דסהדי כשרים הם, לעולם לא חתמו על שטר קטן. מה שאין ראוי לומר כן גבי עדים כשהם קטנים, דלאו בני דעת. אי נמי אפשר דהכי נמי סברי רבנן, דאפילו גבי עדים אמרינן לה שאין חותמין על השטר אלא אם כן נעשו גדולים, ומיהו לא אמרינן לה במקום מיגו, דכיון דאיכא מיגו דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, נאמנין. וקיימא לן כרבי שמעון בן לקיש אליבא דרבנן, והרי"ף ז"ל כתבה בפרק זה בורר. והכי אמרינן בפרק מי שמת, יפה ערער, ובני משפחה וכו'. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אלא אם כן נעשה גדול — כלומר, והכא נמי, חזקה אין המלוה מחתים בשטרו עדים אלא אם כן נעשו גדולים. ורבנן דפליגי עליה סברי, דדווקא בעדים הוא דאמרינן דדייקי, כי היכי דלא לסהדו אמעשה קטנים דלית בהו מששא, אבל מלוה לא דייק כולי האי. ואי נמי משום דאיכא מיגו, וכדאמרינן בהדיא: בשלמא רבנן כטעמייהו שהפה שאסר וכו'.
- ואם תאמר: ולר' מאיר נמי, היכי מפקינן ממונא משום חזקה, משום דאיכא מיגו, מבעיא לן בריש פרק קמא דבתרא (דף ה:) וביבמות פרק האשה שלום (דף קטו.) אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לא, ולא אפשיטא, והילכך זוזי היכא דקיימי תיקום?
- ויש לומר, לא כל החזקות שוות ולא כל מיגות שוות, וכמו שכתבתי בקדושין פרק האומר (דף סד.) גבי המקדש את ביתו סתם, וחזקה דהתם לא אלימא, דעבידי אינשי דפרעי בגו זמנייהו, משום דזימנין דמתרמי להו זוזי, ואמרי: כי אתו זמניה לא לטרדן; אי נמי משום דעבד ליה נייח לנפשיה דהלוהו, איהו נמי כי מתרמי ליה זוזי פרע ליה גו זימניה. והילכך איכא למימר התם, דילמא לא אלימא חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זימניה לבטולי מיגו. אבל הכא, חזקה אלימתא היא, דלא שדי איניש זוזי בכדי לאחתומי בשטריה קטנים שאינם יכולין להעיד, ע"כ.
- ובשיטה ישנה תירצו, דאין כל החזקות שוות, דההיא חזקה דהתם פירושה שאין דרך בני אדם לפרוע בתוך זמן, אבל הרשות בידם; והא דטעין "פרעתיך תוך זמני", יש להאמינו משום מיגו. אבל חזקה דהכא פירושה שכל אדם חייב לדקדק בפסולין ובקרובים, וחזקה דלעולם מלוה דייק בהו, דלא שדי אינש זוזי בכדי.
- ואיכא דאמרי, אפילו תימא מיגו במקום חזקה אמרינן, אבל הפה שאסר וכו' לא אמרינן, דכיון שהעידו שזה כתב ידן, וחזקה שאם הוא כתב ידן וההלואה אמת לא היו קטנים ולא פסולי עדות, דמלוה גופיה מידק דייק ומחתים, כי הדרי ואמרי "פסולי עדות היינו" לא מהימני, שהרי הם כסותרים עדותם ודיבורם הראשון וכחוזרים ומגידים, דהא דיבורא קמא הוה משמע בכח חזקה שלא היו קטנים. עכ"ל שיטה ישנה:
הערות
[עריכה]קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה