שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח/דף קלח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלח עמוד א[עריכה]

כאן בצווח מעיקרא. פירוש כגון שהשליך לו שטר המתנה בתוך חיקו והוא צווח מיד לא קנאה ואם שתק ולבסוף צווח קנה. הראב"ד.

דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים כו'. בכריתות פרכינן מדתנא קמא אדריש לקיש במה שאמרו דריש לקיש אמאי אוכלים בתרומה והא כיון שאמר אי איפשי בהן הוו להו הפקר. ומפרקינן קסבר האי תנא מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה הילכך לתנא קמא הוו להו עבדים הפקר ולרבן שמעון בן גמליאל הרי דין של יורשי (שני) ראשון. ולענין הלכה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה שהדבר ספק וטעמו משום דבפרק השוחט בסופו משמע דמספקא להו לרבנן אי כתנא קמא אי כרבן שמעון בן גמליאל הילכך אם קדם אחר וזכה לעצמו אין מוציאין מידו משום דאפשר דקיימא לן כתנא קמא ואם חזרו בעלים ותפסו אין מוציאים מידם משום דאפשר דנקטינן כרבן שמעון בן גמליאל. אבל הריא"ף ז"ל כתבה סתם ונראה שהוא פוסק כרבנן ודאמרינן בחולין לא אמרו בה התם משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל דהיינו משום דליכא למימר התם דמדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לעבודה זרה דדילמא שתק וחשב לעבודה זרה ולמה ליה למצווח ודאמרינן משום כבודו דרבן שמעון בן גמליאל לאו דוקא דאפילו לרבנן נמי איכא למיחש משום טעמא דכתיבנא אלא כיון דרבן שמעון בן גמליאל אמר בהדיא דאמרינן סופו הוכיח תלו לה ברבן שמעון בן גמליאל. הר"ן ז"ל.

תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו'. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דוקא כשאמר לו בחובו הוא דאמרינן שאין לו אלא חובו אבל אם אמר לפלוני בעל חובו סתם ולא אמר לא כראוי לו ולא בחובו רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ואם הוא פקח נוטל שניהם דבדעתיה תליא מילתא כיון דסתמא קאמר והכי מוכח בכתובות פרק אלמנה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

דף קלח עמוד ב[עריכה]

ודילמא כראוי לו בחובו קאמר. ואם תשאל מאי טעמא דייקינן הכי גבי בעל חובו ולא דייקינן גבי בנו ואשתו. יש להשיב שאני בנו ואשתו דכיון דמקרבה דעתיה לגבייהו איכא למימר דמטפי להו הנהו מאתים זוו אבל גבי אחר דלא מקרבא דעתיה לגביה לית לן למימר דטפי הוא דמטפי ליה הני מאתים זוז אלא בראיה. ומיהו הא קמתמהינן עלה בגמרא משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי בחובו קאמר. הרא"ם ז"ל.

שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבים אף על פי שאין מכירים כו'. כתבו בשם הריב"ש בעל התוספות דנפקא מינה מהא להא דכותבים שהמחוייבים נשבעים הסת ואף על גב דאמרי יתמי שמא וכך אמרו שהורה הרב אב בית דין ומילתא דמסתבר היא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

כותבים ונותנין. פירוש וכותבים אותה צוואה ונותנים אותה ביד היורש ואף על פי שאין מכירים אם יש לו אצל אותו פלוני כלום לפי שאין חותמין בתורת עדות שיש לו עליו מנה אלא צוואתו כך בלבד הוא שכותבים. לפיכך כשהוא גובה כלומר כשיבוא היורש לגבות צריך הוא להביא ראיה שיש למורישו אצל אותו פלוני כמו שצוה וחכמים אומרים אין כותבים עד שיהיו מכירים. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים לפי שסומכים הם שכשיוציא היורש שטר זה לפני בית דין אינו מגבהו אלא עד שיביא ראיה שיש למוריש אצל פלוני זה מנה כמו שצוה ואין חוששין לבית דין טועין. ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין כו'. אלמא חוששין לבית דין טועין כלומר שמא יטעו הדיינים כשתבוא היבמה לפניהם בשטר חליצה זו ויתירו אותה בלי שיכירו אם היא עצמה אשת המת והחולץ אחי המת לפי שאומרים אלולי שהכירו אותם הדיינים שחלצה בפניהם לא היו חולצין לה. ומהדרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי כו'. ושמעינן מהא דאמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי דהיכא דאייתי איניש שטרא לבית דין לקיימו שלא בפני בעל דין ואייתי סהדי וקמסהדי אחתימות ידייהו דסהדי דחתימי בשטרא דלית להו לבי דינא לקיומי לשטרא אפומייהו עד דבדיקי אי הנך סהדי דמקיימי לשטרא חזו דמסהדי אהאי סהדותא ולית להו שום מדעם דקרובתא או לא דהא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הילכך אי לא אדכרו להו לשמייהו דסהדי באשרתא וקטעין השתא בעל דין ואמר דילמא סהדי קרובים הוו לא משגחינן לטענתייהו משום דלא משגחינן להו לבי דינא דמקיימי ליה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי דחזו ליה להאי סהדותא ולבתר דבדקי לה למילתא שפיר. הרא"ם ז"ל.

מתניתין: האב תולש כו'. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשים. אין לדקדק מכאן הא מה שהניח מחובר אף על פי שעומד ליתלש אינו של יורשים דלא כתלוש דמי דודאי כתלוש הוי דהכי קיימא לן בכתובות פרק נערה ובבבא קמא פרק הכונס דפסיק רב הילכתא כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים. והא דאצטריך למתני מה שהניח תלוש משום דמיירי אפילו בהנך דנתלשו קודם זמנן ולא היו עומדים עדיין ליתלש בשעה שמת האב אפילו הכי כיון דנתלשו הרי הן של יורשים. תוספי הרא"ש ז"ל.
אבל הרב רבי יונתן ז"ל כתב וזה לשונו: האב תולש ומאכיל. הא מתניתין פשיטא היאן אלא איצטריכא למידק מינה טעמא דהניח תלושים ממש הוא דהוו של יורשים הא אי הוו עדיין מחוברים אותו הבן שניתן לו גוף הקרקע שלו הן אף על פי שגדלו ברשות האב ועומדים ליקצר ולא חשבינן להו כתלושים ויזכו בהן שאר יורשים אלא כמחוברים ממש הוו וכגוף הקרקע הוו. עד כאן לשונו.

גמרא: תלוש אין מחובר לא. כלומר תלוש הוא של יורשים אבל מחובר זכה בו הבן שכתב לו הנכסים במתנה כמו שזכה בגוף והתנן שמן את המחוברים ללוקח פירוש ללוקח מן האב אלמא אף על גב דמחוברים הוו בשעת מיתת האב זכה בהן הלוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהם. ומפרקינן לא קשיא כאן בבנו כאן באחר. כלומר הא דאמרינן תלוש אין מחובר לא דאלמא הבן זוכה בפירות המחוברים כמו שזוכה בגוף כשלא מכר האב הפירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון דדעתו של אדם קרוב אצל בנו מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו והתם דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות מחוברים גבי בנו של מוכר. ושמעינן מינה דמאן דמגרש לה לאינתתיה ואית לה בארעא דילה פירות מחוברים בשעת גירושין דהנהו פירות דבעל נינהו ודינא הוא דשיים להו עלה דהא בדמגרש לה אחר ניהו לגבה ולא מחיל להו ניהלה וכל שכן היכא דתלושים דשקיל להו בעל לגמרי. והא דאמרינן שמין את המחוברים ללוקח ולא אמרינן הרי הן ללוקח טעמא דמילתא משום דכיון דמחברי בארעא לית ליה ללוקח למשקלינהו לגמרי דהא בעידנא דמית אב מחוברים הוו ולא מטו למהוי תלושין ואית ליה לבן שהוא בעל הקרקע זכייה בגווייהו וכי מיתלשי ברשותיה מיתלשי וליכא נמי מן דינא למזכי בהו הבן לגמרי דהא כבר יצאו הפירות לעולם ומטו לכתפים וגופא הוא דזכי ליה האב פירא לא זכי ליה הילכך שמין אותם ללוקח דאמרינן האי ארעא כמה היא שויא בפירי וכמה שויה בלא פירי מאי דאיתוסף בדמי ארעא בעידן מיתת האב משום הנך פירי שקיל להו לוקח אבל פירי גופייהו שקיל להו הבן ואף על גב דכי תליש להו שוו טפי דכיון דעבדי הכי אשתכח דקא שקיל להו לוקח לפירי דשבק אב כפום דהוה שוו בעידנא דשכיב אב ושקיל להו הבן להאי תוספת דאיתוספו דמייהו דהא ברשותיה איתוספו והאי דמיא לההיא דתנן בפרק האשה שנפלו הניח פירות מחוברים לקרקע אמר רבי מאיר שמין אותם כמה הן יפים בפירות וכמה הן יפים בלא פירות והמותר ילקח בו קרקע כו'. הרא"ם ז"ל.