חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המוכר את הבית לא צריכא דאע"ג דמצר ליה מצרי בראי. יש לפ' דיציע נמי אי מצר ליה מצרי בראי לא קנה וה"ק דלהכי תנא חדר לאשמועינן ממשנה יתירה דאפילו היכא שמצר ליה מצרי ברא' איירי מתניתין ואפילו ביציע נמי ורישא בחד גונא וסיפא בחד גונא לא מוקמינן ויש לפרש דדוקא בחדר אבל ביציע אי מצר לו מצרי בראי קנה הכל דברי רבינו בהלכות נרחין כן ומדלא אוקימנא בדלית ליה ארבע אמות שמע מינה בחדר נמי כל אימת דלית ביה ארבע אמות לאו חדר הוא ומדו'.
לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ומיעיטא קרו לבירה נמי בית מהו דתימא כולה זבין ליה. פירוש משום במס' ליה מצרי בראי ואיכא נמי דקרי ליה הכי קא משמע לן פירש הרב רבי שמואל ז"ל והדמים מודיעין ליכ' למימר משום דקרקעות אין להם אונאה ואינו מחוור ואעפ"כ אין דרך בני אדם ליקח בית בדמי בירה והתם איכא למימר גזרת הכתוב הוא דומי' דשטרות.
ואחרים אמרו משום דקיימא לן ברבנן דאמרי אין הדמים ראיה וכיוצ' בה נמי במסכת בבא קמא לא צריכ' דרובא קרו לכד כד ולחבית חבית וכו' מהו דתימ' ליזיל בתר רובו קמ"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב ולא אמר ניחזי דמי היכי.
וקשי' להו הא גבי שור ונמצא נגחן מקשינן לקמן וליחזי דמי היכי ואיכ' דמפרקי לה הכי ודאי כרבנן קיימא לן דאמרי אין הדמים ראיה גבי צמד ובקר כיון דאיכ' דקרו לצמד צמד ולבקר בקר לא אלימ' הוי ראיה דאמר להו אלא הכי קרינא להו והיה לך לפרש והוא הדין והוא הטעם לבית ובירה ושדה ובקעה דשמעתין והתם גבי שור ונמצא ננחן היינו טעמ' דאמרינן וליחזי דמי היכי כיון דחד שמא אית להו לשור תם ולמועד והאי גברא עביד דזבין להא ולהא אע"ג דרובא לרדיא זבני הוו דמים ראיה דלגלויי מילתא בעלמא הוא וזה תירץ ה"ר שמואל ז"ל וכך אמרו דמשום הכי לא קשיא מהא דבפרק המניח את הכד דאפילו יהב ליה דמים דחבית נמי כיון דלאו חד שמא הוא מצי למימר מוכר אנא לכד נמי חבית קרינא לה ואע"פ שהוא בא לשנות עליו עיקר הלשון.
והיינו טעמ' נמי דלא אזלינן בתר רובא לרב דאזיל בתר רובא גבי שור ונמצא נגחן משום דאיכא למימר כי אזלינן בתר רובא הני מילי היכא דכולי עלמא קרו לה בחד שמא ורובא דעלמא להכי זבני כגון הך דשור ונמצ' נגחן אבל במידי דאית להו תרי שמות אע"ג דרובא דעלמא קרו ליה הכי לא אזלינן בממונא בתר רובא ולא נהירא לן.
ואיכא מ"ד דהתם בפרק המניח את הכד לא מצינן למימר וליחזי דמי היכי שאין ביניהם מחלוקת בדמים אלא שלוקח אומר חבית אמרת לי וחבית אתה חייב ליתן ומוכר אומר כדין אני נותן לך לפי דמיך שכד מכרתי לך וההיא דבפרק המוכר פירות היינו טעמא דאקשינן וליחזי דמי היכי משום דהמוכר מוחזק שקבל הדמים וללוקח איכא רובא ולהכי אמרינן וליחזי דמי היכי שאם הם דמי רדיא הרי דמי' ורובא מסייעי ללוקח ובהא אפילו רבנן מודו דהדמים ראיה ואם הם דמי נכסתא הרי דמים והחזקה מסייעי למוכר ובהא נמי אפילו רבנן מודו דהדמים ראיה אבל הכא מאי אמרת אי דמי בירה הוא הרי דמים מסייעו ללוקח ורובא וחזקה למוכר ואין הדמים ראיה דקיימא לן כרבנן.
ולמקצת נוסחי דלא גרסי גבי צמד ובקר דרובא קרו לצמד צמד אלא הכי גרסינן דאיכא קרו לצמד צמד ולבקר בקר לא אמרינן הדמים ראיה אפילו לבטל חזקה לחודה אבל היכא דמסייע' ליה רובא הוו ראיה.
והרב רבי שמואל ז"ל פירש בפרק המוכר פירות דהכי מקשי היכי אמר שמואל יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך והא מכל מקום מקח טעות הוא שאם מכרו לרדיא הרי נגחן הוא ואם לשחיטה כיון שנתן לו דמי רדיא בטול מקת הוא שיש בין דמי נכסתא לדמי רדיא יותר משתות וזה הפי' למי שגורס התם ולחזי דמי היכי שאע"פ שהיה לו לומר כגון דזבין ליה בדמי נכסתא לא ניחא ליה דאי הכי כי לא נמצא נגחן הוי לרב מקח טעות כלומר ביטול מקח ולהכי אוקמה (דעיקר) [דאייקר] בשרא אבל למי שגורס אי דמי נכסת' לנכסתא אינו עולה והוא צריך ליפרוק במה שאמרו אין הדמים ראיה כמו שכתב שם הרב רבי שמואל עצמו זכרונו לברכה.
מיעוט ארעתא תרי. ואיכא דקשיא ליה מההיא דאמרינן בב"מ למרפק ביה פרדיסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה והכא אמרינן מיעוטא ארעתא תרי ואיכא למימר דהתם השואל מוחזק.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו למרפק פרדיסי רפיק ביה כל תרי פרדיסי דאית ליה ואחרים חלקו בין פרדיסי לפרדיסאי ובין ארעתא לארעתאי, ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב שם פרדיסאי.
ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי. משמע אבל מטלטלי לא וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל וקשיא מפרק מי שמת גלימא איקרי נכסי אלמא מטלטלי בכלל ואיכא מאן דאמר התם נכסאי הכא נכסי דנכסאי משמע כל דאית ליה אי נמי התם במתנה הכא מכר ועין יפה דמתנה מרובה והרב רבי שמואל ז"ל כתב כאן שאם אמר כל נכסי אפילו מטלטלי בכלל וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח ומיהו בפרק מי שמת לא גרסינן בנוסחי כל נכסי אלא אמר נכסי לפלניא גלימא איקרי נכסי וכו' וכל נכסי הא גרסינן בפר"ח ובהלכות רבינו ז"ל. ויש לפרש אפילו בתי ועבדי והוא הדין למטלטלי ואגב הנך דלעיל נקטה, וכן עיקר.
מצר לו מצר אחד ארוך וכו' ומצר אחר קצר. על כרחי' מדאמר רב אסי ויקנה כנגד ראש תור ולקמן בסמוך אמר רב אסי מצר לו שלש מצרים ומצר רביעי לא מסר לו לא קנה אלא תלם א' אית לן לפרושי כגון שמצר לו מצר רביעי בצד הארוך ואמר רב אסי ויקנה כנגד ראש תור שכיון שמצר לו מצר רביעי לכך מצר לו שיקנה באורך אותו מצר ארוך כשיעור משך רביעי וכיון שלא מצר שלישי אלא קצר אינו קונה אלא כנגד ראש תור.
ואי קשיא אי הכי מ"ט דרב השתא אי לא מסר ליה מהאי מצר קצר כלום קני כולה שדה השתא דמצר ליה מניה לא קני אין הכי נמי דהתם כל מה שבתוך שלש המצרים הקנה וכאן כיון שסיים לו קצר כנגדו בלבד קאמר.
ושתיק רב. וכתב רבינו תם זכרונו לברכה דשתיקה כהודאה דמי וכך שמעתי דכל היכא דשתיק להו לרב כהנא ורב אסי מודה להו ולא אמרינן משום דלא חש לה דכיון דרב כהנ' ורב אסי לגמריה דרב צריכי לסבריה לא הוו צריכי מיחש הוא חאי' להו וכי שתיק אודויי אודי להו ורבינו הגדול ז"ל סמך אדרב מדחזינ' לסוגי דשמעת' דאזלא הכי דקאמרינן ומודה רב אלו הדר ביה לא שקילי וטרו אליביה, לפי' כתב בהלכות כל הסוגיא.
ויש מביאין ראיה דשתיקה כהודאה דמיא מדאמר בכה"ג במציע' א"ר ספינה אגרה ופגרה אמרי' ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרה לאו פגרה ואי פגרה לאו אגרה ושתיק רב ומקשה רב יוסף מ"ט שתיק רב ש"מ דהא דשתיק משום דאודי להו ולא משום דלא חש לה וכן במסכת ביצה גבי אפרוח וכו' אמרינן הכי ואין זו ראיה דדילמא רב אגמריה סמיך ולא הדר בהו ומיהו מקשא קשי' ליה.
ואף ר"ח ז"ל עצמו מודה בזה, שכך כתב, ואע"ג דאמרינן ומודה רב לא אמרן בהא בלחוד מודה ובזולתו זה חולק שאין הדבר מראה כי שתיקתו מפני שהקל במה שהקשו לדבריו אלא מפני שלא מצא תשובה הוא ולא אמרו ומודה רב אלא לברר כי בזה מודה להם ובזולתי זה לא מצא ראיה אלו דברי הרב ז"ל וכשתמצא לומר שהוא כן מ"מ כיון שלא חזר בו אגמריה סמיך ולא מפקינן לה מהלכתא וכל שכן הכא דכיון דסוגין כותיה משום קשיא לא דחינן מימריה ומשמע לן דספיקא היא.
ורבנן (נמי) דגמרא נמי מספקא להו מדגרסיגן בבבא קמא תא שמע דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה וכו'. שמע מינה אין שמין אדרבה מדאמרי ליה רב כהנ' ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק שמע מינה שמין ולא אסתיים התם לרב אי שמין או אין שמין אלמא ספיק' דגמ' היא אי קבלה אי לא ואי לא קבלה אין הלכה כתלמיד במקום הרב והיינו דאיצטריך גמרא למיפסק והלכתא כרב כהנ' ורב אסי אלמא לא הדר ביה רב הלכך לחומרא אזלינן באיסורי בדינייהו ובדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה כדעת רבינו הגדול ז"ל. אחרי כן מצאתי בנוסחא ראשונה שלו שהיתה מוגהת בכתב ידו וכתוב בה והלכתא כרב כהנ' ורב אסי ונראה שחזר בו, וכן דעתו במס' סוכה כרב.
פי' לא מובלע, שאין המצר הרביעי בתוך שתי השדות ומובלע ששתי השדות שמצר לו ארוכים כנגד השדה שלו וכנגד המצר שנמצ' אותו המצר הרביעי שהוא שלו נבלע בהם ופירוש מצר בכאן הוא מקום פנוי בסוף השדה שאינו נחרש ונזרע ופעמים יש בו אילנות כי ההיא דאמרינן התם החזיק במצר מהו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר והיינו דקאמרינן בשדה לא שייר ולא מידי אלא במצר שאינו מכלל השדה כפי מה שפירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בשם רב'נו הגדול ז"ל אבל הפירוש שפירש הוא דפלגי לה בד' פלגי בקור נזול כמו שצייר בפי' אינו נכון, ולא כיון לדעת רבו ז"ל.
ובמה שכתוב בנוסחאות הגמ' ושמעינן מהני תרי לישני דרבא וכו', ולישנ' דמר רב יהודאי גאון ז"ל הוא, קשי' לי, דכל ספיקי במוכר ולוקח המוציא מחברו עליו הראיה הוא וכל פלוגת' דמספק' ותיקו דגמ' קולו, לתובע ותומר' לנתבע הוא וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא י"ל שקבלה היא ביד הגאון ז"ל בוו ומרבנן סבוראי קבלו פסק זה כמו שקבלו אחרים כגון מיפך שבועה וחיורי דאלו בעלמא הלכה כלישנא בתרא פסקינן והוצרכתי לכתוב זה שלא ילמדו ממנו לשאר ספיקות ותיקו שבתלמוד כמו שכתבתי בפרק שנים אוחזין (ב"מ ו' ע"א).
האומר תנו חלק לפלוני בכור וכו'. אף על פי שרבינו האיי גאון ז"ל פירשה, אין לנו בה אלא דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל דהילכתא היא ולא גמרינן מינייהו משום דרבנן קים להו בהני שיטורי ודילמא חזו דאורח ארעא ששמנה משתתפי' ולוקחים בור לחבית ומספיק להן ולקדרה שנים עשר ולטפיח ששה עשר הילכך כיון שאמר זה תנו לו חלק לחבית נותנין לו כשיעור הזה שכך די לו בין שהיה בור גדול או קטן לא חלקו חכמים בדבר שהבור בינוני כך הוא שיעורו. אבל בתנו חלק גמרינן מיניה דהא לאו משום שיעורא ולאו שיעורא הוא דהא לא קאמר למאי ומשום הכי גמרי מינה בגמרא והאי דנקט בור לתנו חלק אגררה דהנך נקט'.
ורבינו חננאל ז"ל כתב דסומכוס לטעמיה דסבר ממון המוטל בספק חולקין עדיין לא תירץ כלום בחבית וקדרה וטפיח דהא מכל מקום ליכא למיקם אשיעורייהו כי היכי דנימא יחלוקו אלא אומדני נינהו ומיהו טעמא דחלק שהיא רביע אפשר לו לפרש מפני טעם זה דכיון דגמרי מינה בגמר' אלמ' טעמ' דמילת' משום משמעותא דחלק הוא ולאו דוקא בכור אלא הוא הדין בנכסי.
ואיכ' דדייקי ליה מדאמר איהו אין פחות, אלמא שמעינהו לרבנן דאמרי אין לו רביע והא דמייתי גמ' ראיה מסומכוס הכי אמר פליגי רבנן וסומכוס בהא ואם כן אין הלכה כסומכוס בזו דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה התם ואמרי זה כלל בדין המוציא מחברו עליו הראיה ועוד שלא אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בכיוצא בזה אלא היכא דאיכא ריעותא גבי מוחזק כדמוכח בפ"א אי נמי בבהמה העומדת בסימטא כדאית' בב"מ אבל במוכר דעלמא שהוא מוחזק ולא גריע טענתי' בשמא המוציא מחבירו עליו הראיה דמאן דכאי' ליה כיבא איהו אזיל לגבי אסיא, ורבינו הגדול ז"ל כתב דהילכתא כותיה וכל הפורש ממנו כפורש מחיים.
עוד כתב רבינו חננאל ז"ל קיימא לן דהני שמעתא דרבה והא מתניתא דסומכוס בהקנאת מתנה דייקי אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין ואנו עתידים לפרש הדמים מודיעין במקומו ולא מצאתי לו פירוש במקומו לזה אבל ראיתי לו שכתב בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב) ומדאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא חי דרדיא ופריק כגון דאיקור בשרא וקם כרדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכח ובכדי שאין הדעת טועה ונראה שהוא סבר לפסוק הלכה כלישנא קמא דאיתמר התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח ולא משום דין בטול מקח אלא כדין מקח טעות ואפילו במקרקעות נמי בטול מקח שיכול לומר סבור הייתי שאקנה כך וכך והרי הדמים ראיה ואף ע"פ שאינו יכול להוציא מידך בראיה זו כיון שעל דעת כן לקחתי הרי המקח בטל משום מקח טעות ואין הסוגיא נראית.
ובספר המקח (שער כב) ראיתי לרבינו האיי גאון ז"ל שהוא סובר כן במתנית' דסומכוס דליתה אלא במתנה אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתתא דרבה פרש במכר נראה שהוא סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מצר ארעא דמיניה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך ה"ק חלק ששוה הדמים הללו אני מוכר לך ולפיכך אמר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת נוטה אלא לפי הדמים נוטל בדקדוק ובחקירה ומיהו אם בכדי שאין הדעת נוטה אף בשמעת' דרבה הדמים מודיעים שאין דברי הגאון ז"ל חולקין על סברת רבינו חננאל בזה.
ובתוספ' (ו,ה) ראיתי שהיא שנויה שם במכר והכ' גרסי' לה סומכוס אומר המוכר חלק לחברו וכו'. ולדברי רבינו חננאל ז"ל אפשר לומר בריתא בכדי שהדעת טועה ושמא אף לדעת הגאון לכך החליפו בגמרא ושנאוה במתנה סתם ודינו של ר"ח קרוב הוא לעניות דעתי להיות הדמים ראיה בהנך שמעתא כולהו אף לקיים המקח כמו שאמרו בתורא דרדיא וקרון ופרדות, ויתברר לך מדברינו בפרק המוכר פירות לקמן בסייעתא דשמיא.
והא דקתני ואם אמר לי וליורשי מת יחזי' לבניו. הא בסתמא לי ולא ליורשי משמע פי' הר"ר שמואל ז"ל משום דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לו אי אהני יתורא למה שפיר' והיינו לעצמו ומן הטעם הזה יצא לו בהא דאמרי' שאם רצה להוציא בה זיזיו מוצי' או לבנו' עליה על גבה דדוקא הוא עצמו אבל בנו אין לו רשות בכך ואין טעמו מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר כדאית' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"א).
ונראה לי שלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירו' מה שמכר ונתן כגון דקל ופירו' שלי דדמי למעש' שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרי' שאע"פ ששייר בגוף קנין גמר לפירו' מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימ' לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי ולי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים וכו' לא נתנה זקוקה ליבם וכו' אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו ואף על גב דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משויר הוא למוכר ואף היורש יורשים.
אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לפי דברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שאמר דמכל מקום המכר מתבטל כיון שלא נתקיים התנאי כך פירושו היכי אמר' מעשר ראשון שלי דמשמע שתנאו קיים והמקח קיים והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שאי אפשר להתקיים תנאו המכר בטל הוא מעכשיו אבל מה שאמר הוא ז"ל שהמקח קיים והוא שיתן אלא שאין הלוי זוכה בו להוציאו מיד אחר, אינו מחוור.
ויש לפרש דמעיקר' נמי קים לן דהא לאו תנאם אלא שיורא הוא שכיון שבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר על מנת שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו על מנת שמעשר ראשון שלי רוצה לומר שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל לכך ולפיכך הקשינו בגמ' והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שכן אינו יכול לשייר לעצמו אף המעשר שאינו בעולם כשם שאינו יכול למוכרו לאחר.
ומפרקינן שאני שיור דמקום מעשר שייר לפירותיו. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל מצאתי כך וסוגיא דשמעתא סלקא טל מנת שיור' הוא ורבינו הגאון נ"ל כתב בספר המקח לא שנא שיתנ' על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרינן מקום מעשה שיורי שייר ומדמי לה נמי כההוא דגרסינן בחולין (דף קל"ד) גבי על מנת שהמתנות שלי דמר סבר על מנת כחוץ דמי ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי הוץ שיורא על מנת לאו שיור' וזו ראיה לפירושי דהתם אפילו למאן דאמר לאו שיורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא על מנת שהמתנות שלו נותנין לכל כהן שירצה ובדדמי להא איתמר דע"מ חוץ הוי בנזירות פרק שני (יא,א).
על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ורב נתן בעל הערוך ז"ל פירש דיוטא עליה כדרך הפירוש של הרב ר' שמואל ז"ל.
ודיוטא העליונה שלו למאי הילכתא ורב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאם רצה להוציא זיזין על החצר שמכר מוציא.
ופירוש זאת אומרת, כלומר כי היכי דאמרינן גבי מעשר שאם התנה בדבר שאין תנאו מועיל לו אמרינן לא לחנם התנה אלא במה שמכר שייר ה"נ אף ע"ג דלא שייר בחצר כיון שלא היה צריך לתנאי זה שהרי אפי' בסתם לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה ואתני עליה אמרינן אהני תנאיה לאפוקי זיזין בחצר אע"פ שמכרה.
אלא לר"פ, דאמר שאם רצה לבנות על גבה בונה ומפרשינן לקמן דאי נפל הדר בני לה כלומר שאם נפלה הדיוטא יחזור ויבנה אותה כמו שהיתה מאי זאת אומרת שהרי לא שייר מקום אחר וצ"ל זאת אומרת לאשמועי' דיתור לשון מהני מהני' היא ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך ומבריית' לא שמעינן טפי ממתני' ומאי זאת אומרת.
ושאל הרב לעצמו ז"ל ל"ל תנאה, כי היכי דלא לימא ליה להך דיוטא הוא דמשתעבדנ' לך ביתאי ולא לאחריתי בלאו ה"נ לא מצי למימר ליה הכי דתנן בב"מ בפרק הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות וכו' אלמא בלא תנאי נמי היה חייב לבנות וניחא ליה לרב ז"ל דהתם באחין שחלקו משום דא"ל אידור בה כדדרו אבהתיה אי נמי דאתנו אהדדי. אלו דברי הרב ז"ל.
ודינו ופירושו מתמיהין בעיני, שאף באחין שחלקו יתחייב הרב ז"ל לומר כן שאם נטל זה בית וזה עליה ונפל אור אע"פ שאמרו שחלקו זכו בשדה זכו כולן הרי אמרו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה אלמא זו היא עין יפה שלהם שלא יהא לאחד מהם דין ודברים בחלקו של חברו.
ועוד שלפי דברי הרב ז"ל אף הלוקח עליה מחברו ונפלה אינו חוזר ובונה אותה כדאתמר גבי משכיר דא"ל זה נפל אור ורמיא נמי ללוקח שני אילנות שאם מתו אין לו קרקע ולפי' לא העמיד משנת הבית והעלייה בלוקח וא"ת כי לקתה מדת הדין אבל ודאי לא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח אילנות משום דכל אימת דלא תשיבי כשדה אילן כורכמא רישק' נינהו וא"ל עקור כורכמך רישקך זיל כדאיתמר עלה בפרק חזקת הבתים אבל גבי בית ועליה בין שמכרה לאחר בין ששיירה לפניו יש לו קרקע כלומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שאם אין לו לא לזה ולא לזה לבנות התחתון נוטל שני חלקים והעליון שליש כדאתמר התם משום דכמה מפסדא עליה בבית תלתא הילכך אית ליה תלתא ומההיא נמי שמעינן דעליה יש לה קרקע הילכך הקונה עליה קנה קרקע וכל שכן במשייר לעצמו דהא מכתשה בבית ואי לא שייר ושעבדיה לקרקע לכליה א"ל טול עלייתך שקול וזיל וכן הדין באחין שחלקו ואלמלא היה דינו של הרב ז"ל אמת לא היו ראשונים שותקין מלהעמיד משנת הבית והעליה בשהתנו ומה שהביא הרב ז"ל משכיר אינו ענין, שאפילו במשכיר בית אמרו כן בב"מ (קג,א).
ועוד הוקשה לי בפירושו דאי הכי לא קשי' זאת אומרת לרב פפא שהרי יתור הלשון מהני שהקרקע שמכר לו ישתעבד לו לדיוט' אחרת ששייר בקרקע שעבוד זה כשם ששייר מע"ש מקום מעשר ואין בין זה לזה הפרש של כלום ומה שאומר מתניתין היא לרב זביד נמי מתניתין היא שהרי מכר את הבית לגמרי ויתור לשונו מהני לו לשייר בו מקום דרך כמו ששייר בכאן מקום בחצר ועוד היאך לשון הגמרא מסכים לפירושו היה לו לומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה והיאך הזכיר במקום דיוטא עליה אי נמי לא יזכיר לא עליה ולא דיוטא דעלה קיימינן וכן נמי היה לו לומר על גבו שהבית לשון זכר הוא.
ועוד דלקמן (בבא בתרא סד,א) קס"ד שאם רצה לבנות עליה אחרת על גבי הדיוטא יבנה ויוסף כבדות על הבית לפי פירושו ואם כן האיך הקשה ל"ל ע"מ וכי בלא ע"מ יכול להוסיף כבדו' והרי הבית והעליי' של שנים שנפלו שאינן שומעין אפילו למעט בחלונות או לסבך בשקמים או להגביה וכל שכן זה בהא תלמוד השת' נמי קאמרינן דמסתמ' לא קני עומקא ורומא ואפילו הכי אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה אלא משום תנאי דעל מנת ועוד כשתירץ לו דאי נפלה הדר בנה לה ופירשה לדרב פפא בפנים חדשות היה לו לפרק בגמ' שכן דרך התלמוד, ולא באו לסתור ולסמוך על פירושו של הרב ז"ל.
ועו' הקשה עליו ר"ת ז"ל אחיו ז"ל היאך א"ר זביד אם רצה להוציא בה זיזין מוציא כלו' על החצר מי מכרה לחצר זו והלא המוכר את הבית לא מכר את החצר ואם במשכיר בית וחצר היה לו לפרש ועוד השיב שאין הדיוטא עליה מדאמרי' בענין שבת המושיט חייב והזורק פטור ואם הוא גג או עליה הרי הוא רשות היחיד לגמרי.
ופירשה הרב ז"ל לשמעתין הכי, שהדיוטא היא שורת הכותל העליונה כשיש בה בנין באויר, וכן ההיא דמסכת שבת וכן הא דאמרינן בסנהדרין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה שמניחין בה חביות באותו בנין הבנוי באויר שהוא דומה ליציע דיוטא העליונה שלו.
ובעינן למאי הילכתא, כלומר אם היה שם דיוטא בנויה פשיטא ומאי זאת אומר' ואם אין שם בנין מה שייר ומהדרינן לעולם שאין בדיוטא שום בנין עסקינן רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא לחצר שהוא של מוכר שהמוכר את הבית לא מכר את החצר ואם רצה להוציא זיזין באותה שורה שיהו יוצאי' מן החצר שלו מוציא ואף על פי שהוא מכביד על הבית של לוקח בניעוץ זה ובדירתו והוא דר בדיוטא זו כיון ששיירה בפירוש לכך שיירה ואהני תנאיה להכי ומיהו אף ע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא לא מצי לבנות על גבי הבית עלייה משום דלא משתעבד ליה כותלין דלוקח אלא לדיוטא כלומר להשתמש שם בדרך הדיוטות בזיזין אבל לבנות עליהן עליות כולי האי לא קביל עליה ולא מהני תנאיה להכי בסתם.
ורב פפא סבר דלא מצי להוציא בה זיזין ולהוסיף הכבדות אלא שהוא יכול לבנות עליה למעלה באויר כגון על גבי עמודין ולא ישתמש בכותלן כלל אלא באויר ובשילהי שמעת' אוקימנ' לרב פפא שאם נפלה כל הבית כופה לב"ה לבנות ביתו משום הך דיוטא ואף על פי שאין זה משתמש בה מהני לה דלא מיבעית א"נ שהרוח מזיקתו ומפיל בנינו בשהוא בנוי באוי' בלא בית שתחתיו ודוק' משום תנאה אבל בלא תנאה אינו כופה לבעל הבית שהרי אין לו בבתים כלום.
ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דהתם משייר מקום מעשה דבלאו הכי תנאיה מיבטיל ה"נ כיון דליתה דדיוטא לא אמרינן לאו תנאה הוא אלא דמשייר מקום דיוט' לסמוך עליה זיזין ולעשות בה דיוטא שייר מקום לדיוטא כדרך ששייר מקום מעשר אלא לרב פפא מאי זאת אומרת דהתם גבי מעשר שייר בתנאיה למקום מעשר בגוף השרה שמכר אבל הכא מי שייר בגוף הבית שמכר כלל, ולא דמיאן אהדדי.
כך ראוי לפרש לפי דרך פי' רבינו תם ז"ל, ונכון הוא. וכן תמצ' בכל הנוסחאות המדוקדקות דאי נפל הדר בני ליה כלומר בונה לו המוכר ללוקח ביתו של מוכר ולא גרסי בני לה.
ויש מי שאומר שדיוטא היא עליה שחציה לפנים ברשות היחיד וחציה יוצאה לחוץ ברשות הרבים כי היכי דלא תיקשי לך ההיא דגבי שבת (צו,א).
והא דאמר לא קני עומק' ורומא בסתמא. פי' שאם רצה לבנות על גבה באויר של מעלה או דבעי לחפור בה בור ומחילות תחת הקרקע לא מצי עביד עד שיכתוב לו עומקא ורומא ובירושל' גר' הכי לאיזה דבר כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה מגביה וכן תניא בתוספתא ופי' להשפיל בורות שיחין ומערות ולהגביה לבנות על גבה כך פירוש רבינו נטריה רחמנא.
מהני מארעית תהומא ועד רום רקיע למיקני בור ודות ומחילות. כתב הרב רבי שמואל ז"ל דעד רום רקיעא לא מהני ליה ולא מידי דרומא קני אפילו גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים ומתניתין דחקיה לרב ז"ל למימר הכי מדקתני גבי בור ודות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וגבי גג לא קתני ש"מ אי כתב ליה עומקא ורומא קני.
ואיכא למידק עליה, דכי ס"ד למימר דבסתמא קני עומקא ורומא וא"ה סבירא לן גבי גג גבוה עשרה טפחים דלא קנה כדמוכחא שמעתין בהדיא השתא נמי כי סבירא לן דלא קני עד נאמר בפירוש כי אמר בפירוש נמי לא קני גג גבוה עשרה דהא תלמיד סתמא כי ס"ד דבסתמא קני עומקח ורומא והפירוש למאי דקיימא לן בסתמא לא קני עומקא ורומא שוין הן.
ואיכא למימר הא דלא קנה בסתמא גג גבוה עשרה למאי דאמרינן דבסתמא קני עומקא ורומא משום דקס"ד דגג שאינו גבוה עשרה חשיבא הילכך אהני רומיא לגג שאינו גבוה אבל לגג הגבוה לא דחשיב טפי אבל למאי דמתרצינן כי גבוה עשרה טפחים חשיב כי לא לא חשיב כי גבוה עשרה הוי כאויר ומהני ליה רומא וכי לא גבוה עשרה לא חשיב כלל ובטיל אגב [בית].
וזה שפירשנו לפי הנוסחאות שכתוב בהן, הכי נמי מסתברא מדתני סיפא ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה וכו', ואי ס"ד בסתמא לא קני עומקא ורומא מתי איריא כי גבוה עשרה כי לא גבוה נמי אמרי כי גבוה עשרה חשיב, כי לא, לא חשיב. פי' שאינו חשוב כאויר בעלמא אלא תקרה של בית הוא ובטיל.
ויש נוסחאות אחרות שכתוב בהן תא שמע לא את הגג וכו'. ואיס"ד בסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי אמרי כי גבוה עשרה טפחים חשיב. ולפי גרסא זו אתה יכול לפרש לדברי הרב רבי שמואל ז"ל דהכי מקשי נאי סלק' דעתך בסחמא קני כי גבוה עשרה מאי הוי דהא פשיטא לן דאי אמר הכי בפירו' קני גג אע"פ שגבוה ומאי שנא ומשני כי גבוה חשיב ואף על פי שבסתמא קנה עומקא ורימא לא קני גג זה הגבוה עד שיפרש וכי פירשו ודאי קנה אפי' למאן דסבר דבסתמא לא קנו כדמוכח מתניתין וזה הנוסחא דיקא בדעת הרב ז"ל דאי ס"ד כשפירש לא קנה היאך הקשו דבסתמא יקנה ואעפ"כ אין נוח לו משום דכיון דכי לא כתב ליה עומקא ורומא אף האוי' לא קנה לבנו' עליה ע"ג ביתו כלל וכשכתב לו רומא מהני לאויר למה מהני אף לגג שהרי עומקא אינו מהני לו לקנות שם שום בנין אלא שאם רצה לבנות יבנה ואפי' כשתמצא לומר שקנה גג אפילו גבוה בל' רומ' ממשמעות' דמתניתין אכתי עליה בנויה על גביו לא שמעני שיקנה ויהני רום רקיעא למקנה אפילו עליה, ולא יהו עליות מרווחות פחותות מן הבור והדות שאין נכנסין בכלל לשון עומקא ועוד יהני לדות שעל הגג כעין מקוה שבגג הפרווה (מדות ה,ג).
והרב רבי יוסף הלוי ז"ל כתב, דכי לא כתב ליה עומקא ורומא אינו מגביה ולא חופר בור מיהוא קנה גג הבנוי שם שאינו גבוה עשרה דבטי' בית וכשכתב לו עומקא ורומא יכול לבנות שם כל מה שירצה אבל עדיין לא קנה גג הבנוי בזמן שהוא גבוה עשרה ולא עלי' שעל הבית וכי כתב לו מתהום ארעא ועד רום רקיעא קנה הכל נגמרי ולהך סבר' איכא למימר סיפא דקתני ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא אכולה מתני' קאי ואפילו אגג תנא עומקא לבור ורומא לגג והא דקאמרי' בור ודוח ומחילות ולא קאמרינן למעלה גג ועלייה אורחא דמילתא למעלה פירושי מפורשי לה ולא עבידי לזביני סתם והרב רבי משה הספרדי ז"ל פי' מחילות שעל גבי הבית.
והוי יודע שהמוכר בית לחבירו סתם לא קנה עומקא ורומא כשם שאם רצה לבנות עכשיו עליה על גבי דיומדין הרשות בידו כך אם נפל הבית ונעשה הכל אויר אין הלוקח בונה ביתו אלא כמדתו הראשונה ומוכר בונה על גבי דיומדין שהרי האויר משוייר הוא למוכר ומפני שנפל לא נתרוקנה רשות ללוקח וזה אינו צריך לפנים אפילו בשכתב לו עומק' ורומא אם היתה שם עליה על גבי דיומדין כיון שלא קנאה לוקח אותו אויר שיורה משוייר הוא בדאתמר בירוש' המוכר אוי' הורבתו לחברו לא עשה כלום אלא מוכר לו חורבה או משייר לו אויר' וכיון דשיירו משוייר אפילו נפלה חוזר ובונה אותה וכשמכרה לאחר נראה שכיון שאין האויר נקנה ללוקח נפל אזד כדאמרינן גבי משכיר דהא לא קני הכא קנין הגוף אלא אותן עצים ואבנים הוא שקנה אבל בבנויה ע"ג הבית כבר כתבתי בה דעתי שקנה קרקע ואם נפלה חוזר ובונה אותה וכן אני או' בור ודוח או ששיירן בפי' דכיון דארעא אחריתי נינהו מדיוקא דדייקי' בגמרא בפרק המוכר את הספינה משום דאין להם דרך לרבנן הילכך אפילו נפל' חוזר ובונה אותה ויש להם דרך ואע"פ שראיתי לרב רבי יוסף ז"ל דרך אחרת בדברים הללו דרך האמת אין בה שיעור.
ושמעתי שאם אמר מתהום ארעא ועד דום רקיעא ולא אמר עומקא ורומא דלא קני אלא כדין מי שאמר עומקא ורומא בלחוד ותרוייהו צריכי ומשום לישנא יתירה מהני ולא נראה לי כן ושוב ראיתי שאין כן דרך דעת ר"ח ז"ל דהא מסיים מצרים.
ואי ס"ד לא קני. פירוש מדרב פפא מקשי ולא מדרב זביד.
דאי נפיל הדר בני ליה. פי' לבית, וכל שכן לרב זביד כיון שיש לו תשמיש בו הוה ליה כמשייר עלייה.
הא דתנן מכר [וכו'] לא את התנור ולא את הכירי' ולא את הריחי' ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין. ברייתא (סז,ב) פליגא עלה דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא את התנור ולקמן נמי תנן במתני' המוכר בית הבד וכו' אבל לא מכר לא העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין ואלו בברייתא תניא בין כך ובין בך לא מכר לא את העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכו' וכתב עליה ר"ח ז"ל והילכתא בסתמא דמתני' ואע"ג דמתני' חולקת לא חיישינן לה, וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח לפיכך כתבן רבינו הגדול ז"ל סתם שהלכה כסתם משנתנו, והדבר ידוע.
צנור שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה. פיר' האי צנור דפוסל אינו כעין סלון כמו שאמר הרב רבי שמואל ז"ל אלא דוקא צנור שאינו פרוץ כלומר שהוא עשוי לקבלה ויש לו בית קבול אבל אם הוא פרוץ ושתי רוחותיו אינו פיסל כיון שאינו עשוי לקבלה ותנן במסכת מקואות פ' שלישי סילון שהיא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשית לקבלה שמעינן מינה דצינור שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל ושניני עוד המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת עד כאן ואם עשוי לקבל בו צרורות פוסל דתנן התם.החוטט בצנור לקבל בו צרורות בכלי עץ בכל שהוא בכלי חרש ברביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרש בכל שהוא ירד לתוכי עפר ונכבש כשר פירש שנכב' מאיליו ונתבטל שם עד שאין המים יכולים לשטו' לאותו עפר.
ובס' היראים (כו) מפרש שכבשו ברגל ונתבטל קבולו, וקשי' ליה מהא דגרסי' בעירובין (דף ע"ח ב') חריץ עמוק י' ורוחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד מלא עפר אי צרורות מערבין אחד ולא מצרכינן כבישות ותרוץ גבי חריץ שני דהכ' מבטל ליה מתורת כלי.
וזה המקוה שהוא נפסל אינו מקוה שלם כמו שאמר הרב ז"ל אלא דוקא מקוה חסר שאין בו מ' סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אינו נפסל בשאובה דתנן היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזירו מראיה' למראה מים במסכת מקואות (דף קל"א) ותנן נמי שלש מקואות בזה כ' ובזה עשרים ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאוב מן הצד ירדו ג' וטבלי בה ונתערבו המקוו' טהורין והטובלין טהורין פי' שאני או' השנים הראשונים נתערבו תחלה וה"ל מקוה שלם ושוב אינו נפסל בשאובה ותנן נמי התם במסכת מקואות מים שאובין ומי גשמי' שהן מתערבין בחצר ובעוקה על מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול אימתי בזמן שהן מתערבין עד שלא יגיע למקוה היו מקלחין לתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא יערו לתוכן שלשת לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול, וכבר כתבה רבינו הגדול ז"ל.
ועוד או' ר"ת ז"ל דאפילו מקוה שאין בו מ' סאה מכונסין אלא בהשק' כגון שיש כאן שתי גומו' עשרים עשרים ולול פתות מזה לזה ונושקין זה את זה בכשפופר' הנאד שהוא ערוב המקואות מקו' שלם מיקרי ולא מפסיל בשאובה. ומביא ראיה לדבריו דתנן בחגיגה חומר בקדש שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה ואתמר התם דוקא בכלי שיש בפיו כשפופרת הנוד ותנן נמי במקואות השדה והתיבה שבי' אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנור והרי אותן שבכלי שאובין הן ואעפ"כ כיון שמחוברין למקוה טהורין ויש שדוחין דהתם כיון שלא נתלשו ולא נשאבו מעולם כשרין חבל משנתלשו ונשאבו ממש אין השקה מועלת לטבול בהן בכשפופרת הנוד ואין זה נכון, ובתוספתא במסכת מקוו' הכי משמע כדאמרן.
ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן במסכת יומא בגמרא דבני מערבא בפרק אמר להם ים שעשה שלמה בית טבילה לכהנים היא שנאמר והים לרחצה בו וקשיא להו ולאו כלי הוא ומפרקי כההיא דאמר ר' יהושע בן לוי אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגלי שולים פתוחים כרמונים משמע דוקא כמוציא רמון דנפק ליה מתורת כלי ואמאי בנקב כשפופרת הנוד סגי. איכא למימר שלא כיוון לכך אלא כדי שהמים יכנסו לה כעין עיטם בשפע והוא הדין דבנקב כשפופרת הנוד סגי ויש אומרין דהתם שרוב המים נכנסים ונאספים לתוך הכלי צריך מוציא רמון להוציא מדין כלי לגמרי אי נמי שלא יטמא הכלי בטומאת הנכנס לתוכו קודם טבילה.
ואי קשיא אהא דאמרן דמקוה שיש בו ארבעים סאה שלמות תו לא מפסיל לעולם בשאובה והא תנן במסכת מקואות פ"ז מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עלה במסכת יבמות עד רובו כשר מכאן ואילך פסול ואמאי כיון דהוו ביה ארבעים סאה שלמים כשרים היכי מפסיל תו משום שאובה, לא תיקשי דהתם כיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין דכיון דנטל ממים כשרין נטל ושאובין נתן ומיהו עד רובו תלינן לקולא ולא חיישינן ורש"י ז"ל מפרש לה ביין כלומר שנפל שם יין ולא שינו את מראיו דמפסיל ברוב ושאני פסול יין מפסול מים שאובין וכן הוא ודאי לפי סדר המשנה.
הא דאמרינן פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן. איכא למרמא בה והא פשוטי כלי עץ אשכחן דטמאין מדאורייתא כדאמרינן בב"ק מעץ שמטמא במת אינו דין שטמא בשרץ ואע"פ שהוא פשוטי כלי עץ ולא קשיא דשאני התם שהן ראוין למדרס והכי אמרינן בהדיא בבכורות ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאוריית' בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ופריק בהנך דחזו למדרסות.
וכן אם משמשין את החרס ואת משמשיו טמאין מן התורה דתניא בספרא (שמיני ו') יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדולפקי ת"ל כלי עץ ריבה וכו'. אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם. ודוקא משמשי האדם ומשמשיו אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו שמעתין.
וי"א דרישא דספרא אסמכתא בעלמא הוא ואין לשולחן וטבלא טומאה מן התורה אלא בשיש לה בית קבול והכי מוכח במנחות ואם אינן משמשי' לא את האדם ולא את משמשיו זה ברור הוא לדברי הכל שהן טהורין לגמרי והיינו דאמרינן במסכת סוכה גבי הוצין בזכרים כשרה ואמרינן נמי גבי מחצלת עשא' לסיכוך מסככין בה ועוד מביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתינן לה בגמרא במסכת שבת כלי עץ כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם ומקבליהן טמאים ומקבלי כלי זכוכיתאין להם טומאה מן התורה כדמפרש התם בשבת ושמע מינה דפשוטים לאו מקבלי טומאה הן כלל לא מדאוריי' ולא מדרבנן. וה"ר שמואל ז"ל שכתב לא אשכחן טומאה לפשוטי כלי עץ אפי' מדרב' אלא בשראויי' למידרס, לא דק.
שאני שאובה דרבנן. יש מפרשין כל שאובה שבעולם אפילו מלאו בכתף מדרבנן היא וראיה לדבר זה מה ששנו בתוספתא דמסכת מקואות פרק שני מקוה שהניחו ריקם ובאו ומצאו מלא טהור מפני שספק מים שאובין למקוה וחזקתן למקואות כשרין יושמע דאפילו כולה שאובה מרבנן דהא הינחו ריקם קתני ולא קתני שהניחו חסר ואי מדאורייתא ספיקא דאורייתא ודאי לחומרא ועוד דאמרי' במסכת פסחים (יז,ב) גבי מטבחיא בכלין טמאין בקרקע טהורין פירש רב פפא בקרקע טהורין משום דחזו למטבל בה מחטין וצנורות משמנו דאפילו כולה שאובה מדרבנן.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דשלשת לוגין מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מן התורה ואין צריך לומר כולה שאובה ועל פני המים הוי מדרבנן והיה אומר דהא דתניא מפני שספק מים שאובין טהור משום דחזקה מאן קא ממלא לה למקוה אדם טמא שצריך טבילה ודאי לא ממים שאובין מליי' דהא מידע ידיע דלא סלקא ליה טבילה ולפי' כשר וכן משמע התם דקתני מפני שכשרותו מוכיח עליו פירוש כיון שמלא כשיעור מקוה אני אומר אדם טמא בא ומלוהו לטבול ולאו מים שאובין הן.
ומביא ראיה לדבריו מדתנן התם במקואות (ב,ד) ר' אליעזר תומר רביעי' מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים וחכמים אומרים וכו'. משמע מדקא מפליג ר' אליעזר בין בתחלה בין בסוף משום דבתחלה דאורייתא ובסוף כלומר על פני המים דרבנן ותניא בספרא בהדיא אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אף מלאו בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
ובעלי הסברא הראשונה אמרו אין אלו ראיות, דהתם היינו טעמיה דר' אליעזר דמחמיר בתחלה יותר מעל פני המים משום דבתחלה תזו למטבל בה מחטין וצינורות ומקוה פסול הוא הואיל ונקרא עליו שם פסול אינן בטלין ואפי' רביעית דבר חשוב וראוי הוא לפיכך אינו בטל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל.
ואי קשיא אי שאובה כולה דרבנן אמאי פסלי למקוה הניחא אי שאובה דאורייתא שלשה לוגין גזרו בה רבנן אלא אי אמרת דרבנן אמאי גזרו בהו כלל למפסל מקום איכא למימר הואיל ומקוה הוא שרובו של אדם עולה בהן כשנפלו במקוה גזרו בהן משום דאתי למטבל בכלי כדאמרי' התם שהיו משליכין על ראשו ורובו שלשה לוגין והיו אומרים אלו מטהרין.
ומה שרבינו תם ז"ל מביא ראיה מדתניא בספרא אלו אמר מקוה מים טהור וכו' איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מדומע מדרבנן הוא וכדאמרינן במסכת נדה בהדיא ומעשר ירק ידוע הוא שהוא מדבריהם והתם מפקי להו מקראי תדע שהרי צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפילו בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא. וכן נראה שכשם שאינו פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך הצנור.
והרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דכי אמרינן שאובה מדרבנן הני מילי בשאובה על ידי כלים מאיליהן כגון בצנור זה שאין בה תפיסת ידי אדם וכיוצא בו שמאיליהן נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף שאובה מדאורייתא כדהני בספרא יכול אפילו מילא בכתף וכו'.
ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה טובה דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה.
מאי סנטר וכו'. הוי יודע שלדברי הכל באגי נקראין סנטר והמפקח על הבאנג נקרא סנטר על שמן כמו זיהרי וזיהרורי והיינו דתניא במציעא ישראל שנעשה לנכרי אפוטרופוס או סנטר' ולא נחלקו אלא בסנטר של כאן אם הוא אמור על הבנאי עצמן או על האדם הנקרא על שמן.
סברוה מאי שלחין גינוניאתא. איכא דקשיא ליה, והא על כרחין שלחין גנוניתא גנוניאתא נינהו ולא באגי כדתנן במ"ק משקין בית השלחין במועד וכלה כדמפרש התם ותנן בפרק חזקת הבתים וכו' ובית השלחין שעושין פירות תדיר ובאגי אינן עושין פירות תדיר.
ויש שכתב דהך שלחין דתנן גבי מכר בעי אבל בעלמא פשיטא ליה דהא סנטר נמי פשיטא לן דגברא הוא כדאמרינן התם כתב לשם סנטר שבעיר ותניא אפוטרופוס או סנטר אלא האי דהכא בעי ולא בשל עולם ואין זה נכון וכבר פירשתי דסנטר לא קשיא שהממונה על הבנאי שנקראות סנטר נקרא סנטר אבל בית השלחין קשיא וצריך טעם.
ויש אומרין שהנוסחא במשנת חזקת הבתים בית השלחין בה"א וכן היא במשקי' בית השלחין בגמ' מפרש עלה ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצוחתא הוא דמתרגמינן משלהי וכך נמצאות הנוסחאות קצת והכא מדאמרי' ושולח מים אלמא שלחין בחי"ת גרסי'.
וי"ל כלשון הראשון, דבעלמא כלן בית השלחין הן כדכתיב (שה"ש ד,יג) שלחיך פרדס רמונים אבל יש שלחין של שדה אילן ויש של ירקו' וזרעים ויש של תבואה ושבמסכת מועד כולן בכלל לפיכך כללוהו מלשון משלהי שכל הצריך תדיר למים ודרכו להשקותו נקרא כן ולא מתמנעין רבנן למדרש בין ה"א לחי"ת כדאתמר בירושלמי וכאן לפי שרצו לומר שהבאגי הן השלחין של כאן רצו לומר שהוא מלשון שולח מים והן הבאגין שמשקין אותן ממעינות שבעיר דלשון שלוח כתיב במים שנשלחין על פני חוצות דהיינו באגין אע"ג דקרא בגשמים כתיב דהיינו בית הבעל.
הכי גרסינן בספרי עתיקי ודוקני ובפרושי ר"ח: סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור. פסקי באגי הוא דלא מזדבני הא באגי עצמן מזדבני. פי' והיינו רישא דאי אמרת רישא בסנטר גברא סנטר דהוא גברא מזדבן פסקי באגי לא מזדבני בתמיה אלא ש"מ דסנטר היינו באגי ולהכי איצטריך נמי למיתנא סיפא דפסקי באגי לא מזדבני דאף על גב דבאגי מזדבני פסקי באגי לא מזדבני.
וקא מפרקינן מי סברת ר' יהודה כרשב"ג ס"ל פי' והא דקאמר סנטר מכור מכור ממש קאמר כמודה לא אמר אלא כמתמה וכי סנטר מכור והלא אנקולמוס שהוא גברא כמותו אינו מכור משום דשמעיה לרשב"ג דקאמר אנקולמוס אינו מכור אף על גב דלא תני לה הכא ובירושלמי (ד,ז) איתא בהדיא רשב"ג אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור.
מלבנות של פתחים. פירש הרב רבי שמוא' ז"ל במוכר את הבית קח מיבעיא ליה ואחרים פירשו שעל השומרה העשויה בטיט קאמר ששנינו שהיא עצמה מכורה מלבנו' פתחיה מהו היכא דמחבר בטינא לא תיבעי לך דודאי קני כשם שמכר את השומרה עצמה מפני שהיא עשוי' בטיט כי תיבעי לך היכא דנקוט בסיכי והיא מכורה מי אמרינן כיון שהשומרה עצמה עשויה בטיט מלבנות נמכרין עמה או דלמ' כיון שהה אינן עשויין בטיט כמותה אינן מכורין ונכון הוא כדרך הסוגיא ובעיא זו מוכחת דהכי גרסי' במתניתין מכר את העשוי' בטיט ולא מכר את שאינה עשויה וכן כתוב בכל הנוסחאות הכי גריס רבינו חננאל ז"ל וכן כתוב בכל הנוסחאות.
אלא לדמי. כלומר כך אמר לו מוכר ללוקח שדה פלוני' אני מוכר לך חוץ מדמי חרוב פלוני שאני משיי' בה לעצמו כלומר קרקע שוה בדמי החרוב לפיכך רואין אם נשתייר בשדה יתר על אותו דמי חרוב תשעת קבין נתקיים המקח ואם לאו בטל המקח שכיון ששייר מהני ליה יתור לשון שיורו דאי לא למאי בו שייר, כך פי' ר' חננאל ז"ל שקבל מרבו ורבו מרבו, והכי גרסינן לה בספרי עתיקי ובכל ספרי הגאונים ז"ל ומאן דמחיק ליה מקלקל הוא.
אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש "לדמי", שיחזיר מוכ' ללוקח הדמים כלומר בטל מקח שאין לשון זה נכון והבאי הוא ואין פירוש זה מחוור וא"ת ודילמא לשייר לו דרך אמר דכיון דשייר לזה חרוב לנפשיה שייר ליה קרקע כדלקמן בשמעתי' וכל היכא דמשייר ליה קרקע אין לו דרך וכי משייר ליה בפירוש יש לו דרך כדתנן ומודה ר"ע בזמן שאמר חוץ מאלו וכו' איכא למימר בעיין לרבנן הא לר' עקיבא שייר לו דרך לאותו חרוב ולא לשא', ושמא (ש) לכך השמיטה רבינו ז"ל מן ההלכות.
או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי. ואף על גב דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי לא מקיים ליה מהימן למימר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא ולא אמרי' ליה שטרך בידי מאי בעי דשאני התם דכל אימת דלא מקוים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר הוא על כרחו ודילמא לא מהני מגו לבטוליה דא"ל שטרך בידי מאי בעי אי נמי בעיא בעלמא היא ולמאי דקא סלקא דעתך הכא הוא הדין להתם ולית לן בה.
והקשה ר"ח ז"ל מהא דאמרי' בשבועות (מה,ב) מכלל דתרוייהו סבירא להו המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר, ופריק דההיא דחיה בעלמא היא, וגם הרב ר' שמואל ז"ל כתבה ותמה על עצמך פה קדושים ז"ל איך יאמר דבר זה שהרי הסוגיא לפניך פשוטה דקאמר שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם ונאמן בטענה זו מן הדין בלא שום שבועה יהא נאמן לומר נאנסו בלא שבוע' ופריק דאפקיד ליה בעדים ופריך בעדים נמי מגו דיכיל למימר החזרתיו לך שהוא נאמן בלא שום מגו ובלא שבועה כמו שהוא נאמן לומר פרעתי במלוה יהא נאמן לומר נאנסו ופריק בדאפקיד ליה בשטר ואינו נאמן על טענת נאנסו בלא שבועה במגו דיכיל למימר החזרתיו לך שאלו לא האמינה תורה נאנסו בשבועה לא היה נאמן לומר לעולם החזרתיו לך אבל ודאי עכשיו שהאמינה תורה נאנסו אין צריך להחזיר לו בשטר אלא כדי שיפטר משבועה אבל מדין טענת נאנסו עצמו צריך היה להחזיר לו בשטר.
נשבע וגובה מחצה. פירוש דמלוה, ודפקדון פסיד דטענינן להו החזירה לך אביהן וכתב הרב ר' שמואל ז"ל ומשתבעי שבועו' היורשין שלא פקדנו אבא ולא היא שלא תקנו שבועה זו אלא ביורשין הבא ליפרע מן היורשין שהן נשבעין שבועה זו ונוטלין כמו ששנינו שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששביר זה פרוע וכמו שהיא מפורשת במקומה אבל יורשין נתבעין אינן נשבעין כלום. שוב מצאתי למקצת המחברים דמדמו לה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע, ומיהו היסת הוא ואיכא מאן דפטר אפי' מהיסת, ומסתבר טעמיה.
ואיכא דקשיא לי' ונימא גבי יתמי דמחייבי שבועת הפקדון ואינן יכולין לישבע ולאו מילתא היא דתניא במסכת שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשי' ואוקימנא התם כגון דאמר מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענ' דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ויורשין פטורין אלמא לא אמרינן ביורשין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקרא כתיב ולא בין היורשין ואף בשבועות השומרין כתיב.
ומקשו הכא ונטעון להו ליתמי נאנסו, ולא מצי למימר שכרך בידי מאי בעי דהא טוענין ליורשי' ומפרקי דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאין בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירם אבינו לך דאי לא נטעון להו אנן נאנסו ועל כרחך נשבע וגובה מחצה אתו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא בשבאין בטענת חזרה פסקינן וטעמייהו דדייני כולה משום דא"ל שכרך בידי מאי בעי וכ"כ רבינו הגדול ז"ל. דטענינן להו ליתמי נאנסו הי נמי החזרתים לך אבל פירוש טוב מזה כתבנו בספר מלחמות השם, עיין עליו.
הא דתנן במה דברים אמורים במוכר וכו'. יפה פי' הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי ראיתנהו תוך השדה שנתן לו כגון חרוב ובור וגת דהוי הכל בכלל כיון שלא היה לו לפרש אבל במידי דליתי' תוך השדה שנתן לו בגון יציע וחד' לא שנא מכר ממתנה ומשום הכי אמר רב לעיל גבי אחין שחלקו לקוחות הן ויש להן דרך זה על זה משוה דבעין רעה מוכר דהא לא קתני מחניתין דשנו הני ממוכר לגבי דרך וביוצא בה אלא לגבי מילי דשדה.
ובירושלמי (ד,ח ע' פנ"מ שם) מצאתי, רבי אלעזר שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נשמעינה מן הדא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה ואית דבעי מימר הכי א"ר אלעזר האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר וכו'. וכך נראה פירושו. ר' אלעזר שאל זו ששנינו במה דברים אמורים במוכר וכו'. על כל התורה כלה ששנו כאן במוכר שדהו הוא חוזר דהיינו אפילו דרך לומר שאף לדברי חכמים אינו צריך ליקח לו דרך או על הראשונה בלבד דהיינו אבל לא מכר את מחיצת הקנים וכו'. ומוכח דעל הראשונה הושבה שהרי שנו כאן אחין ותניא יש להם דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין במכר לענין דרך ואית דבעי מימר דר' אלעזר גופה פשטה ממתניתין דקחני אחין ומחזי' בנכסי הגר והתם ליכא למימר אכולה שאם החזיק בנכסי הגר בשדה זו ודאי אין לו דרך על שדה אחרת, וזה סיוע לדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל.
ואי קשיא להך סברא הא דאמרינן בחיצון במכר ופנימי במתנה שיש לו דרך ממתניתין ההיא לא קשיא דכיון דחזינן במתני' דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר ושניהם יוצאין מרשותו אמרי' לזה עינו יפה יותר מזה ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו אבל לדברים התלושין כגון אבנים שאינן לצרכה ותבואה התלושה שניהן שוין. והרב ר' משה ז"ל נראה שהוא סובר כן.
אבל רואה אני דברי הרב ר' שמואל ז"ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדיש קדשי והוא הדין ודאי למתנה ומים דברים תלושין שאינן בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה.
אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות וכו'. הרי זה לא קנה קרקע וכו'. איכא למידק הכא מאי אף על גב דקאמר רב הונא הא ודאי אי סבירא להו לרבנן מוכר בעין יפה מוכר וקונה שני אילנות קנה קרקע טפי אשמעינן רב הונא דכי אמרינן לקמן רב הונא כרבנן קשיא לן בגמ' פשיטא ואיכא למימר דה"ק אף על גב דאמור רבנן לא קנה קרקע טפלה לשני אילנות אפילו הכי היכא שמכר לו קרקע ושייר אילנות לפנינו אמרי' דיש לו קרקע אבל אי אמור רבנן דשני' נמי יש להם קרקע לא אשמעי' רב הונא מידי דאנא אמינא טעמייהו דרבנן משום דקסברי שהקרקע טפלה ובין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו ובין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע והיינו דאמר רב הונא "אע"ג".
הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. פי' לפי שהבור והדות עצמן ארעא אחריתי נינהו ואין ללוקח עסק בהם ובתוך שלו אינן מכחישין כלום אלא זה עומד בשלו וזה בשלו ומשום הכי לא נחת לשיורי במה שמכר כלו' אלא הם עצמן ומקומן הוא שמשויירין הן לפי שאינם בכלל המכר אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא הוא חושש שמא יאמר לו לעקור מעכשיו ויהיב דעתיה ומשייר בארעא דלוקח וכיון דנחית לשיורא שייר קרקען לגמרי שלא יהא ללוקח עסק בו.
אמאי מדנפשיה קא ינקי. איכא למידק וכי משייר נמי הא ינקי משל הקדש דאינהו ינקי שש עשרה אמה ואיהו לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואיכא למימר נהי נמי דלא שייר לעצמו לגמרי אלא הקרקע הטפלה לאילנות שהרי הלה זורע את השאר שמכרו לו או שהקדישו מכל מקום כיון דנחת לשיור' שייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנותיו כדי שלא ינקו משדה הקדש.
והא דאמרינן דאי נפל הדר שתיל להו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דמעיקרא נמי ידעינן דאי נפל הדר שתיל להו דמחיים ליכא למעקרינהו אלא ה"ק לא אתא לאשמועינן אלא דאי נפל הדר שתיל להו מה שאין כן בדרך בור ודות לפי דעתו של הרב ז"ל ולפי דעתנו אנו כך ראוי לאומרה קמ"ל דאי נפל הדר שתיל להו שלא תאמר אין שיור עין רעה לרבנן אלא לדבר המסוים אבל שני אילנות כיון דלא חשיב כשדה אילן כורכמא רישקא שייריה לנפשיה, קמ"ל.
ויש לפרשה לשמועה דמעיקרא קס"ד דמשייר קרקען לגמרי שלא יהא לבעל קרקע עמו עסק בו ומשייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנות הללו ואם מתו הא הקרקע שלו אבל לא שיטע אחרים תחתיהם כדי שלא יהו שרשין יוצאין בתוך של חברו דהא לא שדה אילן בפני עצמו הוא שיסמוך למצר משום תנאין שהתנה יהושע אבל בשל חברו שייר ואין לו רשות להזיקו שלא על דעת שדה אילן שייר שנים והשתא אמרינן דקא משמע לן שקנה קרקע לגמרי שאם מתו יטע אחרים תחתיהם.
ורבינו נ"ר דקדק בלשון נפול שאם מתו לא יטע אחרים תחתיהן אלא אם נפלו ברוח בגושיהן הדר מוקים להו ושתיל להו כדמעיקר' ויפה דקדק ומיהו לפי לשון ראשון שפירשנו י"ל דכי אמרינן במסקנא דרב הונא אפילו לר' עקיבא כיון דלאו משום עין רעה דמוכר הוא אלא משום דכל דמשייר לגמרי משייר אפילו ליטע אחרים משמתו אלו יש לו ליטע וכדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מטין כן. ועיקר פירושה של שמועה אכתוב בסוף המסכתא בארוכה בסיעתא דשמיא.