חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלט עמוד ב[עריכה]


מתניתין: והבנות ניזנות. מה שפי' הרב ר' שמואל ז"ל בהדי מזונות עשור נכסי, אינו, דההיא פרנסה מיקריא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים ירשו ולכשיבואו לינש' לבעל נוטלות עישורן.

בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו. פירוש שמעמידים הנכסים בידן של זכרים והן מוציאין להם מזונות וניזונין אף הם עמהם ואם נתמעטו לעולם או שאכלו יות' מדאי לעולם הן ניזונין עד שתכלה פרוטה אחרונה ובנכסין מועטין מוציאין מזון הבנות ומעמידין ביד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמינהו בית דין והן מוציאין להם דמי מזונות ומכאן שהנכסים מרובין (את) הבנות יכולות לומר הוציאו לנו דמי מזונות עד שנבגר כדי שלא ימכרו זכרים את הנכסים בידן של זכרים שכך הדין ואם מכרו מכרו.

אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. רבינו אלפאסי ז"ל אפקה לבר מהילכתא משום דסוגיין כרבנן רהטא וכן כל הגאונים ז"ל ועיקר ואין לחוש לדברי הרב ז"ל שפסק כאדמון. וי"א דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי מתמה ונפקא מינה דאם קדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו כדאמר רב אסי א"ר יוחנן ומהא דאדמון גמר לה דכיון דמספקא ליה לית לן לאפוקי נכסי מידא דלוקח כך פי' רבינו תם ז"ל כדי שלא לעקור כלל המסור בידינו שבכל מקום שרבן גמליאל אומר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כדאיתא בכתובות, ולא דייקא.

גמרא: כל שיזונו מהם אלו ואלו שנים עשר חדש. נראה דטעמיה משום דכיון (דאי) [דכי] איכא השתא מזונות לכולן לשנה תמימה ומקיימת תקנתא דרבנן לא דחינן להו לבנים ואומרים שמת עד שלא יכלו נכסים מי נסיבן בנות לגוברין ושוב אין להם מזונות.


דף קמ עמוד א[עריכה]


פי' מרובין ונתמעטו, אפילו קודם שיבאו בנות לב"ד זכו יורשים ואין נזונו' לעולם עד שתכלה פרוטה אחרונה ועוד מעמידין הנכסים בידן של זכרים והן מוציאין להם וטעמא דמילתא משום דאינהו מכח ירושה הן באין וירושה בשעת מיתה הויא והן לא זכו עד דאתי לידייהו דמתנה היא.

ומועטין ונתרבו. י"א אפילו לאחר שהוציאו להן ב"ד מזונות עד שיבגרו וכן הא דאמר רב אסי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו אומרין אפילו בשגבו להן ב"ד מזונות עד שיבגרו קאמר דהא בחזקת יתמי קיימי שאם נשאו אין להם כלום וסמכו לה מהא דגרסי' ביבמות (ס"ז ב') ר' ישמעאל אומר הבת מאכלת והבן אינו מאכיל מאי שנא בן דאינו מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכל משום חלקו של עובר אמר אביי בנכסים מועטין עסקינן וכו'. ואקשינן נכסים מועטין דבנות נינהו והא א"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ומאי קושיא לימא משום דמגבינן להו מזונות לבנות עד שיבגרו ושוב אין חלקו של עובר כלום אלא שמע מינה לא שנא.

ולא נראה לי אלא התם היינו טעמא משום שאין בית דין יכולין להגבותן משום חלק של עובר שמא בת היא ויש לה וא"ת יגבו חלקן לאלו איכא למימר שמא תמצא עובר נקבה ולא יהיו כאן נכסים באותה שעה שתזון מהם והיא נזונת מחלקו של אלו נמצא שאין מזונות אלו של בנות הללו עראין ועוד אם בחלקן שחלקו להן כבר פשיטא שמאכילות ובן נמי בכיוצא בזה מאכיל.

והביאו עוד ראיה מדאמרינן בכתובות (ק"ג א') יתומים שקדמו ומכרו במודר אלמנה לא עשו ולא כלום והוינן בה בגמרא והא א"ר יוסי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ומה קושיא שאני מדור דתפש' ליה.

ולאו מילתא היא דהיינו דתירץ גמ' התם לא תפשה מחיים הכא תפשו מחיים וכל שכן אם כבר הגבו אותן ב"ד דשמא תפיש' וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל שקדמו קודם שיגבו להן ב"ד מיד היתומים ואף שם בכתובות פי' רבינו שלמה ז"ל וקדמו קודם שיבא לב"ד אלמא אין אחר מעשה בית דין כלום.

וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה: האידנא כינן דתקינו לבנות מטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקילי יהבי' מזונות לבנות ע"כ. ונראה שאינו סובר כדברי הגדול ז"ל במטלטלי דשבק אבוהון דנזונין מהן אלו ואלו כמו שכתוב בהלכות ודבריו עיקר ועוד תמהני על הגאון דהני זוזי לא משעבדי להו לבנות כלל אלא שעבודייהו אנכסי דאבוהון וכיון שמכרו ואינן יכולות לטרוף הפסידו למה זה דומה למלוה על פה שיצאת על היתומים ומכרו נכסים שאינו גובה מן הדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון.


דף קמ עמוד ב[עריכה]


הא דאמר ר' אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים וכו'. לפי הטעם הנראה כ"ש אלמנה ובן דאמרינן אלמנה ניזונית והבן ישאל על הפתחים וקל וחומר הדבר השתא בת דעדיפה מבן דחי' בן לא כל שכן.

אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי:אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שניהן שוות אין האלמנ' דוחה את הבנות ולא הבנות דוחין את האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. פי' אלמנה ובנות בלא בנים שתיהן נזונות בשוה וכן אלמנה ובנים אבל בשיש בן ובת ואלמנה האלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות.

וטעמא דהא מילת' דכיון דבן ירית מדאורייתא לא אתיא תקנת אלמנה ועקרה ירושה דאורייתא אבל בת לא קא עקר' לגמרי דהא ראויה היא לירש שלא במקום בן ובמקום שיש שם נמי אלמנה מוציאין מן הבת לאלמנה ואין זו עקירה גמורה הואיל ואינם ברשות היורש אותם מן התורה אלא ברשות בת שבאת בתקנה אבל אלמנה שאינה ראויה לירת מן התורה אם אתה מוצי' מיד בן עקירה גמורה היא ובכי האי גונא לא תקון רבנן ועוד כטעמא דמפרש התם דאלמנה לא דחיא ירושה דאורייתא הואיל ואינה תקנה גמורה שהרי היא ראויה להפסיד מזונותיה.

ולא ידעתי אם ראוי לסמוך על הירושלמי בזה, שהיה להם לפרש כן בגמרא שלנו, אבל רבותי סומכין עליו, ובודאי לא מצינו אף בגמרא שלנו מפורש שיהו מוציאין הנכסים מרשות הבנים משום מזונות אלמנה אלא הבנים ירשו והאלמנה ניזונית, ונראה שהרב ר' משה הספרדי ז"ל לא סמך על הירושלמי בכאן ודעתי נוטה לו.

ואלמנה ובנים ובנות כשדוחה את כולן מוציאין לה מזונות כדי פרנסתה כל ימי חייה והשאר לבנות ומפרנסים את האלמנה אחד לשלשים יום כדאמרינן בכתובות (צ"ז א') ומשמע דלפום מאי דאמרינן שאלמנה קודמת פשיטא דאלמנתו ממעטת בנכסיה שכיון שמוציאין לה מעכשיו כל מזונותיה ממעטת ואע"ג דבעל חוב לא ממעט אע"פ שתובע חובו וגובין לו מעכשיו התם הוא משום דנכסי קמי יתמי רמו ואינהו הוא דמגבו ליה חוביה והוה ליה כמרובין ונתמעטו אבל אלמנה ביון דנכסי ברשותיה קיימי ודאי ממעטת דאיהי נמי בתקנתא דרבנן איתא והויא לה כבת שכל אחת ואחת מתמעטת בנכסים לגבי חברתה ואע"ג דאי מינסב' לית (ליה) [לה].

ובהלכות רבינו הגדול ז"ל לא גרסינן אלמנתו מהו שתמעט בנכסים בלישנא בתרא אלא בלישנא קמא משום דקס"ד שאין מוציאין לה מזונות אלא ברשותן של בני' עומדין והן זנין אותה לפיכך אמרו מהו שתמעט בנכסים אבל בלישנא בתרא דמספקת ליה אלמנה ובת ופשט ליה אלמנה קודמת ודאי ממעטת דהא עדיפ' מבנות גופייהו דשקלן.

והוי יודע דכי איבעיא לן אלמנתו מהו שתמעט בשיש שם כדי כתוב' ומזונות הבנים והבנות עד שתבגרו דאי לא משום כתובה תמעט דהויא לה כבעלת חוב ועדיפ' מינה ובירושלמי אמרו שפרנםת הבנות ממעטת.

הא דאקשי' אדאדמון מאי קאמר. הכי פירוש': בשביל שהוא זכר ודאי ראוי להפסיד שהוא יורש ומזונות הבת כעין חוב הן עליו ופריק אביי דה"ק ודאי לא תקון רבנן שישאל מי שעוסק בתורה על הפתחים.

ורבא דאקשי וכי מי שאינו עוסק בתורה ראוי להפסיד יותר והלא בכל עניני ירושה שוי' ובמתני' נמי קתני בשביל שאני זכר וכל הזכרים בכלל בין עוסק בתורה בין שאינו עוסק ופריק דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין וכל הנכסים שלי לגמרי ואינן יוצאין מרשותי אלא שאני נותן להם מזונות הפסדתי בנכסים מועטין הוה להו לרבנן למימר שיזונו הבנות ולא להוציא הנכסים מיד הזכר שהנכסים שלו לעולם ואינו חייב אלא שיזונו מהן הבנות בכל עת שיהו שם נכסים.


דף קמא עמוד א[עריכה]


ולא ידעינן הי מינייהו וכו' אידך מנה הוה ליה (מנה) [ממון] המוטל בספק וחולקין. פי' אליבא דסומכוס (ב"ק מו,א), דאליבא דרבנן אוקי ממונא בחזק' זכר שהוא יורש ועל הנקבה להביא ראיה. ואם היו שם יורשין אחרי' דוחין אותן ואין להם אלא א"כ כתבו הרשאה זה לזה, ומ"מ הזכר נוטל יותר כפי חלקו המגיע באותו מנה כשהוא בא לחלוק עם אחיו, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל לפי שהיא שנויה כסומכוס.


דף קמא עמוד ב[עריכה]


הא דאקשינן והא זכר ונקבה לא קאמר ומפרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. משמע דאפי' אמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה וילדה זכר ונקבה אין לו כלוםולא דמיא למתני' דהתם דעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ומשום הרווחא הוא הילכך בין באחד בין בתאומי' נוטלין כפי מה שרצה לחלק להם מנכסיו אבל במבשרני שמא אינו כמבשר בעיניו בתאומים דלא ניחא ליה אי משום צער' דאיתתיה אי משום שאינן בני קיימא כל כך אי משום דלא אפשר ליה בספוקייהו.

והא דאקשינן לקמן ולימא ליה במבשרני, בדין הוא דמצי למימר ליה דמבשרני לא הוי דינא הכי דקתני הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת אלא דלא פשיטא ליה האי דינא כולי האי ועדיפ' מינה אהדר וכן היה יכול לומר אי הכי נוטלת נוטל מיבעי ליה הזכר נוטל וכו' בשביל הזכר נוטל מיבעי אלא דעדיפא מינה אמר ותמהני אמאי קתני אין לו אלא מנה וכי תעלה על דעתך שתתן לו יותר ממה שפי' הנותן ושמא היינו אומרים כיון שאמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה ואם זכר ונקבה מנה כך היה דעתו אם זכר אם נקבה מנה בשביל כל אחד קמ"ל.

ואקשינן אלא למעוטי מאי, כלו' למה פרט הוא כן לימא יטול מנה סתם, זה כתבתי לפי משמעות הגמ' כפשטה. אבל בתוספתא (ה"ג) מצאתי כך: האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר נוטל מאתים אם נקבה נוטל מנה ילדה זכר נוטל מאתים נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה.

ובירושלמי (ה"ב) תני, האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתי' ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר פי' ואע"פ שהוא היה נותן יותר בבשורת הנקבה בתאומה לא ניחא ליה מכל מקום ענין התוס' והירושלמי לדבר אחר נתכוונו שיהא המבשר בשניהם נוטל בפחות שבהם לפיכך יש לנו לפ' זו שבגמ' הכי והא זכר ונקבה לא קאמר אפי' באחד מדלא קתני בריית' המבשרני אם זכר מנה ואם נקבה מנה אלא האומר אם זכר יטול מנה ולא אמר יותר ילדה זכר וכן אם אמר נקבה וכיון שלא אמר אלא על א' י"ל שהא' קשה עליו ביותר ואין עליו לתת לו בשור' ומפרקינ' דאמר שניהם וה"ה לאחד א', ואין פי' זה נכון.

הא דאקשינן ולימ' ליה ר"מ היא. לאו משום דרב הונא לא ס"ל כותי', דהא ביבמות (צ"ג א') ובמציעא (ס"ו ב') אמר כותיה, אלא קושיא היאך אמר איני יודע, והרי ר"מ היא.

ודאמרינן ולימא ליה ר' יוחנן ב"ב היא דאמר. פי' לוקמ' לדידיה בלשון מתנה ולמתני' בלשון ירוש' ור' יוחנן ב"ב היא דאמר כירושה דאוריית' היא וכי היכי דעובר יורש אפי' נולד לאחר מיתת אביו ה"נ ירית ירושה הבאה לו מחמת מתנת מורישיו.

ומהדרי' אימר דשמעי' ליה לדבר שהוא בא לעולם אבל לדבר שאינו לעולם. כיון דעכשיו אין לו קנין ואפי' בירוש' דממילא שהרי אינו קונ' אלא לכשיבא לעולם לאחר מיתת מורישו בירושה שניתן לו אינו קונ' כלל דהא מעכשיו אין לו קנין.

ואקשינן ולימא ר' יוחנן ב"ב היא וסבר לה כר' יוסי, דאמר עכשיו נמי הוא יורש ירושה דממילא ולר' יוחנן ב"ב אף ירוש' הבאה מחמת עצמו שהרי דינן שוה.


דף קמב עמוד א[עריכה]


הא דאמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני. פי' ומני ר' יוסי היא א"נ ס"ל לאביי דלא פליגי רבנן עליה דר' יוסי יוסי בהכי.

ורבא אמר לעולם רבנן היא ופליגי עליה דר' יוסי אפי' בירוש' הבאה מאליה דלית ליה זכיה לעובר ושאני התם ברפויי מרפייא בידייהו מעיקרא והא דקא מייתי רב ששת מנא אמינא לה משום סתמא דברייתא מייתי לה דמשמע ליה דלא פליגי רבנן אדר' יוסי דאי לאו הכי לייתיה מדר' יוסי גופיה בירושה.

הכי גרסי': מאי בינייהו איכא בינייהו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה. דלאביי בראשונ' ולא קנה ולרבא קנה דהא לא מרפיא בידייהו. ולא גרסינן בשמת ולא מת ואח"כ מת דההוא מ"מ לא קנה בתפיס' הראשונה אבל בנוסחאות כתי' בשמת ולא מת ואח"כ מת, ומיהו אעובר קאי, ולא מחוור.

תא שמע תינוק בן יום א' וכו'. איכא למידק הכא וליפשוט מרישא דקתני תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ואמרי' עלה התם בנדה (מ"ד א') בגמ' מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי ואמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה ואחת שאינה גרוש' ויש לו בנים מן שאינה גרושה ויש לו בן אחר מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר לית ליה זכייה אפילו בירושה הבאה מאיליה.

וזו שאלה שאל הרב ז"ל ר' יוסף הלוי ז"ל ופירוקה בס"ל לרב ששת דכי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי ואמרי עובר אינו פוסל לא משום דסברי דעוב' אין לו זכיה דא"כ מיהא תיהוי תיובתא דרב ששת אלא משום דסברי רבנן כיון שיש לו בנים אחרים אין עובר זה פוסל דלא חיישינן למיעוטא דאיכא מפילות ואיכא נקבות והוי להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרי לאפוקי מדרבי יוסי כלומר דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות (ס"ז ב') והיינו דאוקמוה רב ששת גופיה בנדה (מ"ד א') בכהן שיש לו שתי נשים וכו' דאי אין לו אלא אחת גרושה אפילו לרבנן אין אוכלין בשביל המשפחה משום דהוו מפילות מיעוטא אלמא עובר אית ליה זכיה ורב ששת לטעמיה אבל לרב נחמן ורב הונא סבירא להו עובר לית ליה זכייה ורבנן פליגי אפי' בשאין לו בני' שאוכלין בשביל המשפחה כדאיתא ביבמות (ס"ז א').

ויש אומרין דגבי מי שיש לו אשה אחת גרושה לרבנן לא אכלי משום אחין כיון דלכשנולד עובר זה לא אכלי וכיאמרי רבנן אוכל בשביל המשפחה ה"מ בבן כשרה דלכשיולד יאכיל אבל בפסולה שאינו מאכיל לעולם פוסל הוא מעכשיו אם אין לו אחים אבל עכשיו שיש לו אחים אינו פוסל משום דהוו להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרינן לאפוקי מדרבי יוסי כדכת'.

ומהא שמעינן דאפילו למ"ד עובר קני ה"מ דלכשיבא לעולם איגלי מילת' דקני מההיא שעת' אבל אי הפילה איגלי מילתא שלא קנה מעולם והא דאקשינן מואחר כך הפילה אשתו לאו נפל ממש אלא שכלו חדשיו ולא הוציא פדחת חי דמההיא שעת' דמת אביו קני לרב ששת והיינו דקאמרי' מת ולא מת כדכתיב בעיקר נוסחי ולא הזכירו שם נפל לפי שאינו נפל גמור.

ומצאתי בירוש' בפ' כל החולץ (יבמות ד,א) שמואל אמר זכין לעוברין א"ר יוסה אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחיים וכו' תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. א"ר אלעזר לא אמר אלא בנו הא אחר לא ר' יוסי אמר אפי' אחר על דעתיה דרבי אליעזר בלבד ש"מ הא בריא לא בלבד מטלטלין הא קרקעות לא מתנית' פליג' על ר' אלעזר גר שמת וכו'. שאני ההיא שהוא בנו וסיפא פליגי על שמואל מן הדה דר' יוסי החזירו הכל ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה אפילו בראשונה יזכה לא כן א"ר יוסי אף על גב דשמואל אמר מודה הוא והוא שיצא ראשו ורובו בחיים הרי אינו בן קיימא א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש.

זו גרסא ירושלמית,ויש לנו בה סיוע במקצת דבעי' בן קיימא בסוף ובבן שמונה שנולד חי קתני בתוספתא במסכת שבת שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן נמי מוכח שם בגמ' וה"ה בבטן אמו אף על פי שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים כדפרישית. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הפך הדב'.

והוי יודע, דמקמי דתיקשי לן מתני' לרב ששת קשיא לן לדידן נוחל ממאן מאבו' מנחיל למאן לאחין מאבו' אחין מאי נפק' לן מינ' ממה נפש' ירתי אי דאבוה אי דידיה וה"למקשו בגמ' בנדה (מ"ד א') וכי אקשינן לה הכא בגמרין לרב ששת משמע דידעי' דמאי נוחל ומנחיל נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב אלא דלא ידעינן טעמא דעובר לא משום דאיהו מאית ברישא והינ' עיקר פירותיה דרב ששת בהא.

מאי טעמ' דאיהו מאית ברישא. פי' אע"ג דאמרי' מצא שם בן תשעה חי אמרינן בן פקועה חי התם כגון שנהרגה בידי אדם ועדיף חיותא אבל הכא כיון שמתה בציר חיות' ואיהו מאית בריש' כדאמרינן בערכין (ז"א) ודאמרינן בחולין (ל"ח א') מתה והדר ילידתיה, ה"נ פי' כגון שמתה בידי אדם.


דף קמב עמוד ב[עריכה]


ולישנא דמר בריה דרב יוסף הכי אשכחן לה במקצת נוסחי ודייקי לן טפי מר ברי' דרב יוסף אמר לומר שממעט בחלק בכורה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה בן שנולד וכו'. והכי פירושא: מר בריה דרב יוסף מתרץ לה למתני' מסבריה כשמעתי' דאמר משמיה דרבה רביה בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלקו בכור' ומ"ה קתני מתני' בן יום אחד בשעת מיתת אביו אביו ממעט אבל עוב' לא ממעט בין שנולד בין שמת אליבא דרב ששת והאי דאפסיקא הילכתא בכל הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שנולד לאחר מיתת אביו וחיה אינו ממעט בחלק בכורה מדכתיב וילדו דהיני עיקר מימרא דרב יוסף דאמרה משמיה דרבא לא שייכ' בדרב ששת כלל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל וכן עיקר, וכיוצא בסוגיא זו, ופסק זה בפרק אחד דיני ממונו' (סנהד' לג,א) גבי טועה בדבר משנ'.

אלא שרבינו הגדול ז"ל גריס מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמר לומר וכו' ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד וכו' וכן במקצת ספרי' וגרסי נמי והילכתא בכל הני תלתא לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה ולפום הני נוסחי אית לן למימר דסבירא לן ירושה הבאה מאיליה שאני דזכי בה עובר אפי' לכולי עלמא ולא פליגי רבנן עליה דר' יוסי למימרא דלית ליה לעובר זכייה בירושה אלא ר' שמעון בן יוחאי הוא פליג עליה ואמר כולם זכרי' יאכלו משום טעמא דלא חיישי' למיעוטא בדאיתא בדוכתא וכדפרשי' וכי פליגי הני אמוראי במזכה לו מתנה פליגי ואיפסיקא הילכתא לא קנה.

ורבינו ז"ל גריס והילכתא כל הני לישני ואף לגרסיה משמע דתלת לישני הילכת' נינהו אלא שבפרק אלמנה לכהן פסק שאין זכייה לעובר אפילו בירושה ואף שם כתבנו ודברי הרב הלוי ז"ל בכאן מתמיהי'.


דף קמג עמוד א[עריכה]


ולפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון. פי' שיש קשואין שפנימי שלהן מר הרבה ויש אחרי' שאין הפנימי כולו מר אלא מעט וספק הוא ובירושלמי בפ' שלישי דתרומו' על מתני' דתנן התורם קישות ונמצאת מרה וכו' ניחא אבטיח ונמצאת סרוחה קישות ונמצאת מרה לאו מעיקרא מרה היא א"ר יוחנן עשו אות' בספק אוכלין תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו בנימין בר לוי בעי דבר שאפש' לך לעמוד עליו חכמים חלוקין עליו אלא עיקר בדיקת' חולקין וכיון שעשאום כספק אוכלין לא תרמינן מיניה וביה.

אמר רב יוסף קנאי פלגא. נראה לי דה"ה במי שאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני שאין נוטלין אלא כאחד מן הנפרטי' שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לפלוני ופלוני ופלוני ולבני פלוני והיו לו שני בנים. אם תאמר מחצה לכלל ומחצה לפרט נמצא שהפרט בפי' הפסיד ואלו שמיעט בהם וכללם הרויחו אלא דיו לכלל שיטול כאחד מן הפרטים.

אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני מחצה והשנים הראשוני' מחצה.


דף קמג עמוד ב[עריכה]


נכסאי לבנאי. אסיקנא קרו אינש' לברא בנאי וכי תימא אמאי אמר הכי לישתוק מינ' איכא למימר דילמא כתב נכסיו דיתיקי לאחר ולבטוליה קאמר למימר' דהדר ביה. כך שמעתי, ולא נהיר שאף בברי' הדין כן.

מתני': השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. איכא מ"ד אע"ג דבעלמא היורד לתוך שדה חבירו ונטע' שלא ברשות שמין לו מה שהשביח וידו על התחתונה (ב"מ ק,א), הכא גבי אחין אין שמין להם כלל אפי' טרחן דמחלי אהדדי ואורח עלמא הוא דמשבחי נכסי ולא בעי למישם להו, וה"נ אמרי בבבא מציעא (מ,א) התם ידעי ומחלי.

ויש מי שאו' דהשביחו לאמצע ושמין להם בחלק אחיהן שכיר טרחן כשכירי יום וידן על התחתונה ומ"מ לא דמו לשותף שהוא כיורד ברשו' וליתה ומסתבר טעמא קמא דלא שקלי כלל, וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל.

אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן. נראי' הדברי' כשאמרו הרי אנו משביחין בחלקנו כלו' במחצית הנכסי' לפיכך מה שהשביחו השביחו לעצמן.

ויש אומרים אפילו השביחו בכולן נוטלין כל השבח כיון שהאחים קטנים הם ואינן יכולין להשביח כלום נוטלין הגדולים הכל אף ע"פ שאין כן בגדולים וגדולים שהרי שניהם יכולים להשביח וראי' לדבר ממעשה דרב ספרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ומשום דגבר' רבה הוא אמרי' דכמאן דאמ' ראו מה שהני' לנו אבינו דמי ומשמע דכולהו שקלינהו ובכולהו עבד עיסקא ואי לא שקלינהו כולהו הא זוזי כמאן דפליגי דמי ובלא גברא רבה נמי שקיל שבחא דמטי ליה במנת' דשקל לנפשיה אלא כולה שבחא שקל דכיון דקטנים לא מצו משבחי כלל שקלי גדולים כל מאי דאשבוח ולא דאיק אלו דים שיטלו מחצה שלהם וחצי מחצה בשל אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסי העיר כדין היורד ברשו' והכי נמי אמרי' בענין מרי בר איסק במציע' (שם) אבל ליטול הכל לא ורב ספרא נמי למישקל הכי מחצה שלו וחצי מחצה בשל חברו בעי. וי"ל שלא עשה עיסקא אלא במחצה שלו ומאי דמייתי דמי ואמרי זוזי כמאן דפליגי דמו ליתא דלא אמרי' זוזי כמאן דפליגי דמו אלא בשחלק בפני שנים ולומר לך שא"צ בית דין של שלשה אבל לא חלק לא אלא דשקיל שבחיה בגברא רבה ואחיו קטנים.

גמ': לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פי' ממאי דמפיק ארעא אגרו פועלים ואשבחו אבל אם הוציאו הוצאות משלהן השביחו לעצמן דכמאן דאתנו דמי שאין אדם עשוי להוציא הוצאות משלו לאחרי'.

ויש שפירשו שבחו נכסים מחמת נכסים דיקלא ואלים ארעא ואסקא ומחמ' עצמן טרחן ועמלן וליתה כלל דא"כ רישא דמתני' פשיטא דהיכי שקלי אינהו טפי וסיפ' נמי קשיא כי אמרו ראו מה שהניח אבינו מאי הוי אטו כמאן דפליגי דמו ועוד קשי' עובדא דרב ספרא דהא מחמת טרחו של רב ספר' הוה רוחא וטעמא דגברא רבה הוא הא לא הכי לא שקיל. ועוד קשי' הא דגרסי' במציעא גבי מרי בר איסק דאמר ליה אחוה ליפלוג לי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר רב חסדא דינ' קאמר ליה דתנן הניח בנים וכו' ואמאי הא מחמת עצמן הוא להאי פי', אלא ודאי ליתיה ופירוש' קמא עיקר, וכן פר"ח ז"ל. ורש"י ז"ל כתב בפרק המפקיד (בבא מציעא מ,א) דברים שאינן ברורים אצלנו, וכתבנו שם (ד"ה וכן).


דף קמד עמוד א[עריכה]


באשה יורשת. פי' רבינו אלפאסי ז"ל כגון ראובן שנש' בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון.

ויש מפרשים כגון שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים שזה לשון האמור בגמ' קא טרחי קמי יתמי.

תליא ליה סנדלא. פי' קל הוא לו לעשות כן וכדי שיראו הכל כן שאלו רצה להעיד עדים ולהתנות בפניהם שאינו מקנה לו כלום ודאי אין אדם מקנה נכסיו בעל כרחו.

מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ואמרי מקצת דיינא דאף ע"ג דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול ואית להו ראיה מההיא דגרסינן במסכת קדושין (מ"ז ב') התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה וכו' וקדשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרשי לה בגמ' פליגי במלוה בשטרא פליגי במלוה על פה פליגי במלוה בשטר כדשמואל דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אפי' יורש מוחל ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל מר סבר אשה סמכה דעתה סברה לא שביק לה ומחיל לאחריני ומר סבר לא סמכה דעת' במלוה על פה כדרב הונא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא וכו' ואי ס"ד יכול למחול מנא ליה דרבנן סברי במלוה לא לעולם אימא לך דרב אפילו במלוה אמרה ודכולי עלמא אית להו דרב אלא בדסמכ' דעת' קא מפליג ובדשמואל בפלוגתא דרישא אלא לאו שמע מינה דלא מצי מחול היכא דאקני ליה במעמד שלשתן.

ואי קשיא לך הא דגרסינן פ"ק דבבא מציעא (י"ט ב') מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה ודילמא שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו' ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל ואמאי אכתי ניחוש דילמא במעמד שלשתן אקני ליה ואמאי יחזי' לבעל ואיכא דתריץ דהתם הא אודי בעל בשעה שהמחו אצל לוקח דלא פרעה וכיון שכן אי מפיק בתר הכי שובר לאו כלום הוא.

אלא אי קשיא הא קשיא, דגרסי' בבא קמא (פ"ט א') כל לגבי בעל ודאי מחלה ואקשי' בה טובא ולא סלקא לן ואמאי ליקני להו ללקוחות במעמד שלשתן ולא מצי למימחל.

ותירץ רבינו תם ז"ל דהתם בכתובה עסקי' שלא נתנה לגבות מחיי' ולא מהנת ליה מעמד שלשתן כיון שאין עליו כלום בשעתא שמכר דמנה לי בידך קאמרינן אבל היכא דלית ליה גביה כלום לא וגבי כתוב' כמאן דלית ליה גבי' כלו' דמי דדלמא לא מגרש לה ותמות בחייו. וההיא דמציעא נמי בעודה תחתיו היא וכן פרש"י ז"ל וכדאמרי' בגמ' וזבניתה לכתוב' בטובת הנאה אלמא בעודה תחתיו ומשמשתו קאמרינן.

ואני אומר כי אמרינן (קדושין מח ע"א) במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אליבא דפירוקי אחריני דאתמו' התם קאמרי' אבל לההוא פירוקא דאמרי' בדשמואל קא מיפלגי במלוה בשטר בעל פה נמי בדשמואל פליגי וא"ת תרי בדשמואל למה לי איכא למימר חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר מוחל ולר' מאיר אפי' על פה אינו מוחל אי נמי במסמך דעת' אבל המוכר שטר חוב לחברו בכל ענין חזר ומחלו מחול דסתמ' קאמר שמואל וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק שנים אוחזין, ואלו היה חלוק בדבר לא היו הגאונים ז"ל שותקין ממנו.

כתב רבינו תם ז"ל, אע"פ שקנה חוזר עליו. כלומר שאם לא פרעו יכול הוא לתבוע ללוה שהרי לא פטרו, והיינו דאמרי' בבבא מציעא (קיב ע"א) חוזר עליו. ולא כן דעת רבינו הגדול ז"ל, ושם כתבנו.


דף קמד עמוד ב[עריכה]


מתני': האחין השותפין וכו'. פי' האחין שהן שותפין וכן פי' זו ששנינו בבכורות (נ"ו ב') האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון האחין שהן שותפין ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים כסתם לכל דבר וגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיס' הבית ביחד עסקינן.

ואוקימנ' בגמ' לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא, ופי' הענין כגון שמחמת עשר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרי' בבראשית רבה במלכות הרשע' הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עתיר נעבדיניה פוליטוס ואם אינו עשי' ומחמת ממונו של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספת' תניא אם מחמת נכסים לאחין.

והא דקתני סיפא חלה ונתרפא נתרפ' משל עצמו, קתני עלה בתוספת' (י,ב) אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע פי' לפי שהוא כמזונות ומדקיימ' לן גבי כתובת אמה כר' גמליאל דרפואה שאין לה קצבה כמזונות היא ה"נ כותיה קיימא לן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמ' אנן לא פלגינן עלה דרב גמליאל מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואפסיקא הילכתא כותיה בחד דוכתא.

ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל רצה ולא נתרפ' יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו'. ובתוספתא משמע שאפי' היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי.

תני שעשו למקצתן. פי' בחיי האב והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תני לי שושביני מן האב שמת שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו.

והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי' הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר איו מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו' חייב להחזיר מן הדין.

ותמהני על הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז"ל רבי יצחק רבו ז"ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ' בסבלונות הילכת' בין שמת הוא בין שמת' היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי' מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא"ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת' כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם.

ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר' אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע"פ שמת הוא וי"ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ' דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר' היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי' למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר' יהודה הנשיא אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי' הכי בסבלונות מחזירין אפי' הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני, ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא.

ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י"ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק' דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי' הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ"ש מת הוא וה"ה לשושבינות.

הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא כמקום שנהגו דמי קאמר דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי' במת הוא וליכא מאן דפליג דאיכא דאמרי כי אמרי מנהגא מילת' היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמידין אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה כופפת והילכתא כי האי לישנא בתרא וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו' בפרק קמא דמכלתי' (ח,ב).


דף קמה עמוד א[עריכה]


הא דמסקינ' בקדושין דלא הדרי משום גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מצאתי תשובה לגאון ז"ל דבממאנ' הדרי, דתנן (יבמות קח,א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

וחוזרת בעונתה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם עבר עונתה דהיינו שבעה ימי חופה ולא תבע שוב לא יפרע. ולא מחוור, אלא נגבית בעונתה ולא קודם לכן ולא שלא בעונתה, כגון עשה עמו בבתולה ונשא הוא אלמנה אבל נשא כיוצא בה פורע והולך לעולם שנעשי' עליו מלוה.


דף קמה עמוד ב[עריכה]


ואין השביעית משמטתיה. פי' משום דליתיה בכי יגוש דהא לא מחייב ליה כלום עד דנסיב איתתא ודלמא לא מסתייע' ליה מילת' אי נמי נסיב אלמנה והוא עשה עמו בבתולה אי נמי בשנייה.


דף קמו עמוד ב[עריכה]


הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה מתה אינו יורשה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה מזונות ואינו יורשה כדאמרי' התם בגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות.

וזה הפי' אינו נכון שא"כ הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא הוה לן למימר הואיל ולא נכנס אחרי' אלא לבודקה ועוד שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום ועוד דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה ואפילו הקדיח' תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו אלא הא דאמרי' שוב אין לו פירות בשגרשה בתר הכי קאמרינן דהוכיח סופו על תחלתו ואף עפ"כ לא הפסיד' אלא משעת כתיבה ועוד דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה כר' יוחנן.

אלא הכא ארוסה הוות, וכיון שנכנס לחורבה אמרי' לשם נשואין הוא נכנס דחורבא דידיה הוא אבל מכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודק' לאו לשם נשואין הוא נכנס, כפר"ח ז"ל.

ורב יהוסף הלוי ז"ל פי' כדברי הרב ר' שמואל ז"ל, אבל אמר דהכ' דוקא הוא משום דמקחו מקח טעות ובא לבטל קידושין מעיקרן ולא תקין כלום דהא לא מן המומין הפוסלין באשה הוא ועוד שהרי לא נתברר שהיה בה.

סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר. פי' סבלונות מרובין ובשאכל שם. ומאכל ומשתה לא הדר היינו כל דבר שעשוי לבלות' ובשאכל אסיפא דמתני' קאי ובשאכל היא וכדמוכח שמעתין לעיל בהדיא ורבין סבא לפרושה למתני' אתא דלא תימה דוקא סבלונות מועטין שעשויין להשתמש בהן בבית אביה והן כלי כגון ייבא וסבכת' אבל כדי שמן ויין הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה ע"מ שיאכלו בית אביה את שלו קמ"ל רבין דכל שעשוי ליבלות ולהאכיל בין מרובה בין מועט לא הדר אבל כלי כסף וזהב הדרי לעול' ואפי' הדר ביה איהו וקמ"ל נמי דהדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא והאי דאמרת בלשון הלכתא לאו משום דאית ביה פלוגתא אלא אורחא דתלמודא בהכי אבל לא אכל כולהו הדרי כדאמרי' לעיל ולא תצית להנהו כללי דכאיל רב יוסף ז"ל בענין זה.


דף קמח עמוד א[עריכה]


דקל (לאחר) [לאחד] ופירותיו לאחר מי שיירי מקום פירי. פי' וקנו שניהם. או דילמ' לא שייר מקום פירי ולא קני מקבל פירות כדאמר רב נחמן לעיל (בבא בתרא קמז,ב) ונתרוקנה הרשות לבעל הדקל, ולא ידעתי מי הזקיקו לרב רבי שמואל ז"ל לערבב את השיטה ולפרש דאמתני' קאי.


דף קמח עמוד ב[עריכה]


חוץ מדיוטא מהו. פי' דילמא כי אמר ריש לקיש בעל מנת אבג בחוץ לא ואע"ג דעל מנת כחוץ הוא בכל כיוצא בזה מיהו שיור הגוף משמע טפי ואסיק' דחוץ הוי שיור כי היכי דהוי ע"מ שיור.

ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. שמשייר גוף הדיוטא, אהא מילתא מתנינן בעא ופשטה בית לאחר ודיוטא לאחר מהו מי שייר מקום הדיוטא או לא ולא קני ולא מצי להוציא בה זיזין ואמרי' דלעצמו הוי שיור אבל אליבא דרב פפא (סג,ב) ודאי ליכא למיתנ' לה אהא דהא לא שיירי מידי בבית אלא דמשעבד ליה דאי' נפל הדר בני ליה והא ודאי פשיט' דלאחר לא מצי לזבוני ליה דיוטא שאינה שם שנעשה מוכר אויר חורבתו ולעצמו ודאי פשיטא דהוי שיור בקרקע עצמו משייר ושעבודו הוא דמשתעבדא ליה ביתא דהיאך משום תנאיה דדיוט' לא בעי שיורה שהרי לא מכר', וכבר פירשנו השמוע' במקומ'.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. קשיא ליה לרב אב בית דין ז"ל אמאי חיישי' להכי הא בנכסי בחזקת נותן קיימי ואדרבה הוה לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה וניחא ליה דכיון דאמר שדה פלונית ופלונית ולא אמר כל נכסי מוכחא מילתא דאית ליה נכסים אחרים וזה הטעם אינו אלא לנותן כל נכסיו לאחר בפרט אבל לאומר שדה פלונית לפלוני ושדה פלונית לפלוני כמחלק ואין לנו נכסים אחרים לא.

יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. לדברי הרב אבן מיגש ז"ל דוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואף על פי שכתב או קנו מידו דקני' דברי' הוא וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל תלמידו שהאומר משוך ותקנ' וכל שמשמעות להבא לא קנה.

ואינו מחוור לי, שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכר לך או שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו והכי גרסי' במסכת גיטין (מ"ב) נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו הרי היא שלו אתננה לו רבי או' קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר ואלו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע שאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא ולא מצות לקיים דברי המת היא דהא לא קאמר ליורשין תנו אלא מילתא דליתה בבריא היא וליתה בשכיב מרע כלל ומיהו שמעינן מיהא בבריא נמי שאמר טול וזכה וחזק וקנה כולן לשון מתנה הן.


דף קמט עמוד א[עריכה]


הא דאמרי'מתנת שכיב מרע כירושה שויו' רבנן. הוי בה רבינו הגדול ז"ל, אי הכי לא מצי שכיב מרע למיתן מתנה למי שאינו ראוי ליורשו כלו' שאינו קונה בדבור בלבד והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לכל אדם וניחא ליה ז"ל דלא אמרי' הכי אלא בראוי ליורשו כלו' שהוא בנו אע"פ שהוא גר ואינו יורש מן הדין מ"מ כלשון ירושה הוא ולא קני והיינו דשלח רב אחא בר עולא לדברי רבי יוחנן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחרון במקום ראשון כלו' לפי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק.

פי' לפירושו, שלא תקנו חכמים מתנת שכיב מרע בבנו שאינו קונה אלא מטעם ירושה גמורה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו לפיכך כאן שהוא בנו לא תקנו לו חכמים מתנה ואינו קונה הואיל וליתיה בירושה אבל מתנת שכיב מרע אפי' בגר שנותן לאינשי דעלמ' מתנתו מתנה, זהו דעת רבינו אלפאסי ז"ל ורבינו הגאון ז"ל.

ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיב' בפ' יש נוחלין והאי דלא אקנינהו לאחר במתנת שכיב מרע ע"מ להקנות לרב מארי דלא סמכא דעתיה דלהוי אחר מפסי' להו מרבא.

ואני תמה היאך לא לקח בית רובע קרקע כמעשה דמירוני לקמן (בבא בתרא קנו ע"ב) וליכא למימר דחליש ליה עלמא טובא דהא קאמר אי שלח לי.

ומצאתי בגרסת ההלכות דרב מארי בי רב הוה, ולפי זה י"ל דאיסור לא גמיר והכי קאמר רבא אי טעי ועביד אגב ארעא לא קני להו דלית ליה ארעא שאלו היה בקי היה קונה קרקע ומקנה.

אבל רבותינו היו מפרשים דאגר קאי דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמרמיתה פירושה היא לכל אדם שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה דאלו מתנה אין מתנה לאחר מיתה הילכך גר אינו בירושה אינו במתנה אפי' לאחר.


דף קנ עמוד ב[עריכה]


חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם. קשיא לי הא איכא נמי הא דתני' לעיל (קל"ב א') מי שהלך בנו למדינת הים וכו'. דדוק' כל נכסיו כדקא תני בהדי' כל נכסיו וודאי דוק' הוא ואיכא למימר דהיינו ש"מ דהא אוקימנא במתני' גופא דדוק' למתני גופא כר' שמעון בן מנסי' ונראין הדברים דהא לית' אלא בשכיב מרע דאלו בריא כיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני בניה נמי שביק. כן נ"ל.

תו קשה לי והא איכא הא דאמרינן (שם) תיקרע כתובת' ותעמוד על מתנת' דמשמע אם כתב לה למחצה לשליש ולרביע ובא בעל חוב לטרוף כלום ממתנת' גובה אותה משום כתוב' דכיון דשייר מידי לא מחלה לו כלל וכיון דנחת' להנך נחתא נמי לכולהו משום כתובהוהיינו דקתני כל נכסיו ואיכא למימר דילמ' היני בליו א"נ התם אי שייר מידי מגו דנחתא לההוא מידי נחתא לכולהו נכסי ולא מקנא כלל ופשיט' דבעי' כל נכסיו וצ"ע.

והר"ר יוסף הלוי ז"ל כתב שאם אמר למחצה לשליש ולרביע ובא בעל חוב טורף מתנתה והפסידה כתובתה מאותן הנכסים והיינו דקתני גובה כתובתה מן השאר אלמא מאותה מתנה לא, ודבריו עיקר.

הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו. מפורשת אצלנו בפ' ראשון של מסכת גיטין (ח,א).


דף קנב עמוד א[עריכה]


מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין. לאו דוקא כתוב אלא אפי' צוה בקנין ולא כתב כמי שכתב דמי שהרי על דרך ברי' הקנה לו וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין סודר לאחר מיתה דאנן לא משום כתיבת שטר אתינן להו דאטו בריא שנתן שדהו בקנין ומת מי לא קני אלא כל שהקנה לו בדרכי הקנאות כבריא חוששין לו שמא לא גמר להקנותו אלא שקנה לו סודר לאתר מיתה והרי הוא כבריא שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני.

ותמהני מה לי ולגמירת דעת שלו הא תקינו רבנן בשכיב מרע דליקני לאחר מיתה ולאו מילתא היא דהאי כיון דמקני כבריא דיניה כבריא שנתן לאחר מיתה בפי' דלאו כלום הוא עבד ועוד הא קיימא לן בפ' הספינה (ע"ז ב') דכל כי האי גונא קפידא הוי בהא קני בשאר מילי לא תקני ובמתנת שכיב מרע בכולו עסקינן.

והרב אב"ד ז"ל אמר דהוא הדין במתנ' שכיב מרע במקצת במצוה מחמ' מיתה הואיל ואינו צריך קנין אם קנו מידו חיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכן כתב נמי הר"ר משה הספרדי ז"ל ומשמע לי דאפי' רב נמי מודה בה.

והא דאמרי' עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה, דש"מ היא מת קנה אע"ג דקנו מיניה במיפה את כחו הוא.

וקשיא לן, מתני' (קמו,ב) דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת במאי מוקמ' לה על כרחך בשקנו מידו כדאמרי' לעיל וכי הכי קשיא לרב ושמואל ואי בשלא קנו מידו ריש' אמאי מתנתו קיימת בשלמא לשמואל אפשר לאוקומ' במיפה את כחו כדאוקימנא אידך לשמואל וא"ת מ"מ קשיא אמאי לא אותבינן מינה בגמ' כיון דמתני' מתוקמא לעיל כדשמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מית' ניחא לן לאקשויי דשמואלאדשמואל ועוד דמתניתין לא מפרשה בשקנו מידו אלא אוקמתא דגמרא היא ודשמואל מפרשה ליה טפי אלא לרב דאמר מתנת בריא היא קשיא דאי נמי מיפה את כחו כיון דקנו מיניה מתנת בריא היא ולכך יפה כחו דהא מתניתין שייר קרקע כל שהוא במיפה כחו דומיא דסיפא ואפי' הכי הרי היא כמתנת בריא שאין לך יפוי כח גדול מזה.

וכי תימא דילמא סבירא ליה לרב מתנת שכיב מרע במקצת לא בעינן קנין ומוקי לה למתני' בלא קנין לא משמע הכי דהא גמרא דחי לה ועוד דאקשינן במסכת גיטין (ט"ז א') בפשיטא וסבר רב הונא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי' קנין והא קיימא לן דבעי קנין אלמא ליכא דלא סבר לה דאי רב סבירא ליה דלא בעיא קנין מאי קושיא אי רב הונא כרב רביה סבירא ליה ואדרבא אי לא סבר לה קשיא כדאקשינן בקמא ובמס' שבת (קכ"ח א') מדרב אדרב הונא משום דהוה תלמידיה.

ומיהו רב מוקי לה לרישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא והכי קתני שייר קרקע כל שהוא צריך ליתנ' בענין שלא יהא יכול לחזור בו אי נמי משכחת לה במתנת קרקע שאפי' בבריא קונה בשטר בלא קנין ובשאמר כתובו ובמיפה את כחו דעל כרחיה אית ליה מתיובתא דאותיב רבי אבא בר ממל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ב') אי נמי שכתב דיתיקי שדי נתונה לך כל נכסי נתונין לך וזיכה בה לאחר כענין ששנינו בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין במקצת קנה מעכשיו כבריא בכולן קונה בשכיב מרע ובן הא דאמרי' לעיל אם כמחלק אם כנמלך בשקנו מידו במיפה את כחו היא ואליבא דשמואל וכן הא דתני' כולן לראשון וכו' בהכי מתוקמא.

ונקטינן מתנת שכיב מרע שכתוב בה מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפי' כתוב בה מהיום לאחר מיתה דליכא למימר סימני לחיים קאמר ואין זה צריך לפנים.

ומיהו במתנת שכיב מרע שכתוב בה זמן לא אמרי' בה לא ידענא מאי אידון בה אלא להכי כתבי זמן דכי כתיב אחריתי בתרא ליקני קמא לא ליקני.


דף קנב עמוד ב[עריכה]


כתב וזיכה לזה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שמסר לו שטר המתנ' ואיכא דקשי' ליה אי הכי רישא דלא מסר לו שטר המתנ' והתנן ונמצאת דיתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום ולא קשי' דהכא במאי עסקי' דא"ל באפי סהדי קני כל נכסי שאני מזכה לך בשטר המתנה ואלו מתנת שכיב מרע הות לא הוה ליה לממסר ליה שטרא ולמימר ליה זכה בשטר זה אי נמי שאמר לאחר זכה בשטר זה בנכסי לפלוני ולא הוה צריך לשטרא דלא בעי מסר ליה עד לאחר מיתה ורבני ספרד ז"ל פירשו בדאמר ליה לך חזק בנכסים וקני.

והא דאמר שמואל לשני קנה ולא אמר לא ידענא מאי אידון בה משום דזכוי ודאי נמי כיפה את בתו דמי.

וסלקא שמעתי' ראיה לאחר קנין וזכוי כלום ורב יוסף הלוי ז"ל אמר דה"מ במתנת שכיב מרע בכל אבל מצוה מחמת מיתה לעולם חוזר ואפי' לאחר קנין וזכוי.


דף קנג עמוד ב[עריכה]


וכיון דכתיב בה ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר. פי' ואפי' במקצת נמי מצוה מחמת מיתה הוא.

כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן. איכא למידק הכא אמאי לא מקשי' מדתנן במס' גיטין (כ"ח א') הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואיתמר נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו אשתו אוכלת בתרומה.

ולאו קושיא היא דהתם שאני דכיון שהניחוהו חולה חי באותה חזקה יש להעמידו עד שיודע לו שמת אבל הכא הרי מת וקברו מוכיחעליו והוה קס"ד דאביי דספינה נמי כיון שאבדה בים ואין אנו יודעין מה היה להם ורובא לאבוד כמאן דמת דמי ואבודן מוכיח עליהם ורבה לא הדר ביה משום דשמעתיה כר' נתן איתא ואף ע"ג דאית ליה הא מתני' דספינה דשאני הכא דאזלינן בתר השתא והרי מת וקברו מוכיח עליו ומשום הכי אמרי' ודאי מגו מרעי' איתפטר דבית עלמיה ועדי גופייהו לא כתבו ומסרו לו לזה עד שנתברר להם דמגו מרעיה איתפטר דכל כי האי גונא לא חיישי' לעדים טועין ור' יעקב סבר על מקבל מתנה להביא ראיהשעדים כותבים וחותמים ואין חוששין דבי דינא דייקי בתרייהו כיון שכתבו סתם.

ומיהו בדר' נתן תמיהא לי אם שכיב מרע הוא שעליהן להביא ראיה היאך כתבו לו עתה שמא יעמוד ברי' ונמצא' עליו הראיה וי"ל חוששין הוא רצה שיכתבו לו סתם סבור הוא שאם יבריא יחזור מיד בעוד שעדים מצויין לו.

הא דאמרינן אבל עברו עליה ימות הגשמים. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שעברו על הבקעה משנגדר' לרה"י ואינו מחוור לפי שלא הוזכר בשמועה זו גדר אע"פ שבמסכת שבת (ו' ב') איכא דמוקי לה בשנגדר' רוחותיה אלא הכי פירושא שעברו ימות הגשמים על הטומאה משהיתה שם באותה בקעה והילכת' גמירי לה כסוטה דרה"י היא מתחלה בשעה שבאה שם טומאה.


דף קנד עמוד א[עריכה]


ראיה בקיום השטר. פי' ושלש מחלוקת בדבר דרבנן דמתני' ור"מ פליגי בקיום השטר בין שהוא עכשיו בריא בין שהוא שכיב מרע ור' יעקב ורבי נתן ודאי בראיה בעדים פליגי.

ולא מחוור, דאי הכי מעשה דבני ברק מצו לאוקומי כותייהו אלא דכולי עלמא ראיה בקיום השטר ור' נתן סבר אם בריא הוא א"צ לקיימו שאין טענתו טענה לרב הונא בפלוגת' דר' יעקב ור' נתן לרב חסדא רבנן כר' יעקב ור"מ כשמעתי' ורבי נתן כעין מכריע.

שמכר בנכסי אביו ומת. פי' מת מיד, שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח' כן הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה.

סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. פי' עשויין לינשר ואינה ראיה לבני משפחה ולמאי דקאמרי' לקוחות מערערי אין מניחין לכולו שבודאי נושרי'.

ויש מפרשים דבעי' גומו' בעיקרן ואם לאו שומא נינהו, ואיתא במסכת נדה (נ"ב א'). ואם נמצאו שם גומות אומרים לאחר מיתה נעשו.

ובפי' ר"ח ז"ל מצאו דבעי' שערות שחורות, ושמא לבנות היו ונשתחרו. ואין אנו יודעין מנין לו, אלא שהוא מפ' כן מה שאמרו (קנו,א) עד שירב' שחור על הלבן.


דף קנד עמוד ב[עריכה]


למה להו לבודקו ליקיימוה שטרייהו ולוקמי' בנכסי. פי' הוה מצי לתרוצי דלא אשכחו לקיומיה ומשום הכי בדקי ליה אם נמצא גדול הרי טענתן של בני משפחה מוכחשת אלא משמע ליה דבני משפחה לא הודו כלום דלמה להם להודות אלא שנתקיים השטר, ומשום הכי מקשי כיון שיש עדים מצויין לקיימו לוקמוה בנכסי.

זו ששאל ר' שמעון בן לקיש זו ששנויה במשנ' בר קפרא וכו'. לא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היא ששאל ר"ל לדברי ר' יוחנן ואע"ג דהשתא קא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, הא אסיקנא (קנה,א) דלא היו דברים מעולם אלא ראי' בקיום השטר אמר ור"ש בן לקיש ודאי הוה ידע הכי ולפיכך הקשה לו לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי לימא ר"מ היא ולא רבנן אבל לר"ש בן לקיש דברי הכל היא דלא פליגי אלא גבי עדים ואף ע"ג דאיהו אקשיה בתר הכי מהא דתני' אין נאמנין לפוסלו לאו משום דהוה סבר דבעלמא פליגי במודה בשטר אם צריך לקיימו דאיהו נמי סבר דעדים אלימי אלא למגמר' מדר' יוחנן הוא דבעי.

א"נ שאלה בעלמא היא דשאל מיניה ולאו קושיא כלל וא"ל דברי הכל היא דבמתני' ראיה בעדים קאמרי' וטעמא כדאמרן לעיל (בבא בתרא קנד,א) מדכולהו כתיב בהו וכו' אבל הכא ודאי ליכא למימר ראיה בעדים שא"כ אין לך שטר בעולם שוה כלום ואף ראיה בקיום השטר לא צריך הואיל ומודה שכתבו.

א"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה.ואם אינו צריך קיום השטר היאך ערערו יפה.

ואיכא דקשיא ליה, כיון דהשתא על כרחך סבור ר' יוחנן ראיה בעדים דאי לא מתניתין היא דצריך קיום הרי יפה ערערו בני משפחה דהתם ראיה בעדים בעית דומיא דמתני' כדאמרי' בגמ' לעיל וליכא למימר דסבירא ליה השתא נכסים בחזקת לקוחות קיימי דאינהו תפסי להו ועל בני משפחה הראיה אם נתקיים השטר דהא דאמר לעיל נכסי בחזקת לקוחות קיימי לאו משום דתפיסי בהו דהא איכא למימר אוקי נכסי בחזקת אבהתא מידי דהו' אבר שנויה במס' כתובות אבל למ"ד ראיה בקיום השטר בלחוד איתמר שמכיון שקיימו את השטר אין צריכין לראיה אחרת בין שהיו ברשות לקוחות בין שהיו ברשות בני משפחה אבל למ"ד ראיה בעדים לעולם ליכא למימר נכסי בחזקת לקוחות קיימי אלא הכי תירצית' דמילתא דהך סוגיא אמסקנא קיימא בתר דאמר מאן דסבר ראיה בעדים שערעור בני משפחה לאו כלום הוא משום עדים שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ומשמע ליה ברייתא דלקוחות נחתי לנכסי' כדלקמן ודברי הכל שהודה לו ר' יוחנן לפי' הקשה לו לר' היאך אתה אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לדברי הכל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפח' ואם מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אין ערעורם כלום מעיקרו דאי לעדים הרי לא הצריכן ר' עקיבא לעדים דבחזקת לקוחות העמיד נכסים בודאי כדאמרי' והיינו משום חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה גדול ואי לקיום שטר מודה בשטר אינו צריך לקיימו והם לא ערערו לומר אלא קטן היה בשעה שבאו לפני ר' עקיבא כדקתני בהדיא אלא ודאי צריכין אלו לקיים שטרם לפי' יפה ערערו מתחלה עד שקיימו לקוחות שטרם ולפי' העמידו ר' עקיבא בידן.

וא"ל אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא נכסים בחזקת לקוחות הן עומדים ובידם ודאי העמידן ר"ע ולא היה ערעורן של בני משפחה כלו' מעיקרו משום שאינן צריכין לעדי' שחזקה אין חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ואי משום שלא נתקיים השטר אינו צריך לקיימו זו היא סוגיאתה של שמועה.

ויש לפרש יפה ערערו בני משפחה לגמרי, דקס"ד דר"ל אליבא דר' יוחנן בנכסים בחזקת בני משפחה ולקוחות מערערין שלא מצאו לקיים שטרם ולא דאיק דכיון דסוגיין אמסקנא דקסברי' אין העדים חותמין אא"כ נעשה גדול ודאי נכסי' בחזקת לקוחות סבירא לן ואינהו נחתי לנכסים דמשום הכי אתינן ליה להך חזקה כדלקמן (בבא בתרא קנה,א).

והשתא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, והכי קיימ' לן כדפסק רבי' הגדול ז"ל וק"ל נמי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וכן פסקו ר"ח ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל אף ע"ג דלא קיימא לן כותיה במאי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך אלא כר' ינאי רבי' וכר' נחמן דסבר הכי במס' כתובות (י"ט א') ובמסכת שבת (ע"ח ב') נמי הכי משמע.

והא דאמרינן והא ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר. אהא דא"ל לר' ינאי מקשי היכי אמר משנתנו היא והא מעיקרא נמי ראיה בעדים אמר.

ופרקינא איפוך, שלא אמר מתחלה אלא לראיה בקיום השטר.


דף קנה עמוד א[עריכה]


והא דאמר היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. משום דמסתברא נכסי בחזקת לקוחות קיימי ולא יפה ערערו בני משפחה, ואע"ג דאיתמרא דסוגיין לעיל דלאו כי האי סברא, פירושא דגמרא הות למאי דקס"ד ולא היו דברים מעולם.

ומיהו עיקר היה דר' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר דר' אליעזר שמעה מיניה ואמרה בשמיה והוא כפר ואמר ראיה בעדים אמרתי.

וכיוצא בסוגיא זו תמצא בכמה מקומות בתלמוד - ביבמות (ל"ה ב') גבי החולץ למעוברת, ובחגיגה (ז' א') גבי הראיון, ובמס' נדה (כ"ד א').


דף קנח עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני בממונות. ואתינן למיפשטא ממתני' (קנז,א) ודחינן לה קשיא לן וליפשוט מהא דתנן בכתובות (נ"ב א') ולא בראוי כבמוחזק בכתובה והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין.

ויש לומר ההיא בשאר ראוי כגון כופר דלוה דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי פירושה כגון דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי כדתנן והמיבם אשת אחיו אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתך והתם נמי אמרי' בגמ' ולא בראוי כבמוחזק דסיפא לאיתויי נכסי דאבא דאבא אלמא מתני' גופא בשאר ראוי היא והשתא סלק' דעתך דסיפא דההיא משום שבח תנא לה ונכסי דאבא דאבא מוחזקי' הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא דכולהו הוי ראוי כבכור.