בבא בתרא קז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תשעין שוה והאי דקאמר עשרים דקא טעי עשרה לאחוריה והאי דקא אמר מנה קא טעי עשרה לקמיה אדרבה האי ארעא מאה ועשרה שויא והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים קא טעי עשרה לקמיה נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקי ליה אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין קא סברי האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא האי דקא אמר עשרים קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותילתא לקמיה ובדין הוא דלימא טפי והאי דלא קאמר סבר מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי אדרבה הא ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא האי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה והאי דקאמר שלשים טעי תליסר ותלתא לקמיה ובדין הוא דקאמר טפי סבר מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי נקוט מיהת תרי קמאי בידך דמתורת מאה לא מפקי ליה אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו תנו דייני גולה עושין שומא ביניהן ומשלשין אמר רב הונא הלכתא כדייני גולה אמר רב אשי טעמא דדייני גולה לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו:
מתני' אהאומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום והוא מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובן חריץ וכמה הוא חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה:
גמ' א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בלוקח נוטל כחוש שבו א"ל רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן א"ל אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ואמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום אמר ליה גאלא לדמי דה"נ לדמי:
מקבל עליו מקום גדר כו':
התאנא חריץ מבחוץ ובן חריץ מבפנים וזה וזה אחורי גדר
רשב"ם
[עריכה]תשעים - דינר שויא דהיינו כ"ב סלעים וחצי וכל אחד טועה מעט זה שאומר כ' מזלזל שתי סלעים ומחצה משויין וזה שאומר מנה מעלה בדמים שתי סלעים ומחצה דניחא ליה למימר ששניהן טועין קצת זה למעלה וזה למטה ונאמר דשוה צ' דהיינו כ"ב סלעים ומחצה דהשתא אזלינן בתר דברי שנים הפחותים ותפשת מועט תפשת ולא נלך אחרי מי שאומר מנה ונימא דהוא לבדו עומד על אמיתתו של דבר מכל וכל והשאר טעו:
לאחוריה - ששוה עשרה יותר והניח עשרה אחריו שהיה לו לתפוס בחשבונו:
לקמיה - שלקח עשרה לפניו כלומר יותר מן הראוי הוסיף ולקח מחשבון שלפניו העתיד לבא שלא היה ראוי לתפוס:
מאה ועשרה שויא - והוה ליה למימר תידון במאה ועשרים דמאי חזית דאזלת בתר ראשון ושני אבל השלישי טעה יותר מדאי אדרבה תפוס דברי השני והשלישי אבל הראשון טעה יותר מדאי:
נקוט מיהת תרי קמאי כו' - כלומר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש לנו לילך אחרי שנים הפחותים דמתורת מנה לא מפקי ליה כלומר שלפי דבריהם יש לנו לומר שקרוב למנה שוה אבל לא מנה בכלל ולא אחר תרי בתראי שאומרין יותר ממנה דתפשת מרובה לא תפשת והרי כולם מודים שקרוב למנה שוה הלכך יתן תשעים:
עושין שומא כו' - כדפרישית לעיל ות"ק סבירא ליה דאיכא למימר דלא טעי איניש כלל והלכך אמצעי תפוס והשאר שמא טעו ור' אלעזר בר' צדוק סבר טעי איניש בעשרה לזלזל או בעשרה להוקיר ואחרים סברי טעי איניש בי"ג ושליש בדבר ששוה יותר משמונים:
ובדין הוא דלימא - דשויא טפי [מנה] וששה דינר דהיינו י"ג ושליש יתר על שויו והאי דלא אמר היינו משום דדיו מה שמוסיף על חבירו כ' שחבירו אומר פ' והוא אומר מנה ואע"פ שאין אנו יודעין איזה דברי ראשון אפ"ה נושאין ונותנין בדבר וכל אחד יודע מה בלבו של חבירו ולאחר שנשאו ונתנו בדבר תוקעין את לבם לומר הנראה בעיניהם וכיון שידע שחבירו רוצה לומר שמונים ירא הוא לומר יותר ממנה:
אדרבה הא ארעא כו' - הך סוגיא כי ההיא דלעיל מפרשא כולה:
טעמא דאחרים לא ידעינן - דלא מסתבר טעמייהו הלכתא עבדינן כוותייהו בתמיה אלא הלכתא עבדינן כת"ק דאמר תידון במנה:
ה"ג תנו דייני גולה עושין שומא כו' - סתם ברייתא שונין כאחרים והכי גרסי' לה בפירושי ר' חננאל:
דייני גולה - שמואל וקרנא:
הלכתא כדייני גולה - דהיינו נמי הלכתא כאחרים ודלמא חדא מכלל דחבירתה איתמר ומשום דמילתא דפשיטא היא דהיינו הך לא חש הגמרא להקשות ולמימר והא אמרה רב הונא חדא זימנא אלא היכא דלא דמו אהדדי הנהו תרתי מילי שפיר שיש שינוי לשונות בין זה לזה והטעמים שוין התם אורחיה דגמרא לפרושי כן נראה בעיני:
מתגי' משמנין ביניהם - מפרש בגמ':
משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום - כולה מפרשא בגמ':
ומקבל עליו - מוכר לתת מחצי שדהו מקום הגדר לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדה מוכר לו כל צרכי שדה אבל היכא דמכר לו שדה שלם התם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולו ומה יוסיף ליתן לו יותר:
חריץ - פושיי"ר בלע"ז:
ובן חריץ - חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול:
ו' טפחים - רחבו באורך כל השדה ובגמ' מפרש למה לי כל הני:
גמ' לוקח נוטל כחוש - יד הלוקח על התחתונה לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותו שדה דדלמא דמי חצי השדה אמר לו לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה כדמפרש לקמיה והיינו רווחא דמוכר דרוצה אדם בקב עידית יותר משני קבין זיבורית והא דקתני משמנין היינו כדמפרש בבכורות בפרק הלוקח עובר פרתו דקתני שני רחלין שלא ביכרו וילדו שני זכרים כו' ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן ומפרש ר' יוחנן בגמ' וכהן נוטל כחוש וכל כי הך סוגיא איתא התם ומפרש מאי משמנין שומן יהא ביניהן ואי מייתי כהן ראיה שקיל ה"נ שומן יהא ביניהן ומה ששוה חצי השדה היפה יותר מן החצי הכחוש יהא ביניהן ויוסיף לו מוכר ללוקח מן הקרקע הרבה עד שיהא שוה כחלק היפה שעיכב המוכר לעצמו כדמפרש לקמיה ומיהו לגמרי לא יפסיד הלוקח השומן כי התם דהתם שמא הכחוש של כהן הוא הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מוכר ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש אלא משום דמצי א"ל דמי חצי השדה מכרתי לך כדלקמן הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה:
והאנן משמנין ביניהן תנן - דמשמע יד שניהן שוה ליטול זה כשומא שנוטל זה מן היפה ומן הכחוש דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע והכי נמי מוכח בבכורות דהכי משמע ליה משמנין לר' חייא בר אבא דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע דאמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן התם והא משמנין ביניהן תנן ואמר ליה נמי ר' יוחנן אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא דקתני מת אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה ואי ס"ד משמנין ביניהן דכי הדדי פלגי הכא נמי לפלוג כי הדדי אלא מאי משמנין כו':
אדאכלת כפנייתא - תמרים בבבל שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה:
תרגימנא - לרישא מסיפא:
אמאי משמנין ביניהן - כלומר אם כדבריך כן הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין ימתחו קו המדה ויטול הלוקח חציה בדרום הן כחוש הן יפה שהרי כך פירש לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפא משמנין שמע מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא וכדפרישנא לעיל כלומר מה ששוה חצי שדה זו מכרתי לו מן הקרקע באיזה מקום שארצה אתן לך מיהו רישא דמתני' שמין כל השדה ואם עלו דמיה ק' דינר נותן מוכר ללוקח מה ששוה נ' דינר במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התחתונה וזהו פירוש משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירוש כדמי חצי שדהו אבל סיפא דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום הן כחוש הן יפה ומה ששוה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה דהיינו בכחוש דיד הלוקח על התחתונה דדלמא זה שאמר חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו כן נראה בעיני וכן פירש רבינו חננאל:
תוספות
[עריכה]דמתורת מנה לא מפקי ליה. וליכא למימר דניזיל בתר בתראי דלא גרעי ממנה דיש לתפוס המועט כדפ"ה:
מסתייה דקא טפינא [כולי האי] אחבראי. שכן הסדר דשנים הפוחתים מדברים אדרבה האי ארעא מאה ותליסר ותילתא שויא. תימה לר"י דהשתא אי לא הוי אלא תרי דחד אמר מנה וחד אמר שלשים הוה אמינא דמאה ועשרה שויא דכן האמת נראה לכ"ע והשתא דאיתיה להאי דפחות מכולהו אמר תלתא ותילתא הוי טפי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לה א ב ג ד ה מיי' פכ"א מהל' מכירה הלכה כ"ב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ח סעיף כ':
ראשונים נוספים
קא טעי י' דינר. אמר פחות ממה ששוה: והאי דאמר מנה טעי י' יותר משויו:
אדרבה. מאי חזית דאזלת בתר הני תרי[3]דאזלי חד בתר כ' וחד בתר מנה וממצעת ליה אאמצע זיל בתר הני בתראי דחד אמר מנה וחד אמר ל' וממצע ליה בק"י. ומשני ר' אלעזר לעולם בתר צ' דינר הוא דאזלי דנקוט הני תרי בידך דחד אמר כ' סלע וחד אמר מנה משום דמתורת מנה לא מפקי ליה לקרקע דליכא בהו דשם ליה טפי ממנה אבל מאן דאמר ל' סלע מפיק ליה מתורת מנה:
אחרים אמרו עושין שומא ביניהן. בין הראשון ובין השלישי ומשלשין מה שיש ביניהן דבין ההוא דאמר כ' דהיינו פ' דינר ובין מאן דאמר ל' דהיינו ק"כ דינר איכא ביניהו מ' דינר וחלק מ' לג' חלקים ונמצא לכל חלק וחלק תליסר ותלתא ואמטול הכי מתחלקין הכי דהאי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא והאי דקאמר כ' דהיינו פ' הוסיף עליהן תליסר ותלתא הרי כאן תשעים ותלתא ותילתא וקא טעי האי תוספת דאמר פחות ממה ששוה. והאי דקאמ' מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמי' טפי והשתא תוסיף הני תליסר ותילתא על תשעין ותלתא הרי כאן ק"ו וב' שלישין והאי דלא קאמר האי תוספת שעל המנה סבר מסתאי כלומר די לי שהוספתי על חבירי כל כך שהוא אומר פ' דינר ואני אומר ק' ומוסיף עליו כ' דינר:
אדרבה. מאי חזית דאזלת בתר הני דכ' ומנה זיל בתר הני דחד אומר במנה וחד אמר ל' לאוקמי נמי האי[4]שלש שומא והכא מצית לפרש האי ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא כלומר בין האי דאמר כ' למאן דאמר ל' איכא מ' דינר חלוק מ' לג' חלקים תמצא לכל חלק תליסר ותילתא ומש"ה האי דקאמר מנה טעי תליסר ותילתא ואמר פחות משוייה והאי דקאמר ל' טעי תליסר ותילתא לקמיה טפי משוויה ובדין הוא דנימא טפי מק"כ דינר בו' ושני שלישים והאי תוספ' ו' דינר ושני שלישי בדין הוא דבעי לאיסופי על ל' סלעים אלא סבר מסתאי דקא מטפינא על חבירי שאמר מנה כ' דינר. ומאי חזית דאזלת בתר הני זיל בתר הני. ומשני לעולם בתר האי דשויא ליה מנה דינא הוה דאזלי דמתורת ק' לא מפקי לי' אבל האי דשויה ליה ל' קא מפיק ממנה. וטעמא דאחרים לא ידעי' משום דאיכא לאקשויי עלייהו כדמקשי' אדרבה האי ארעא כו' ועוד ובדין הוא דלימא טפי ולא פסקי למילתייהו והיכי נעביד הלכתא כותייהו ומש"ה אמר טעמא דאחרים לא ידעינן:
דייני גולה. שמואל וקרנא אמרו כמילתא דאחרים קא פרשי' לי' ומקשי' להו כמו לאחרים:
פיס' האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך. והיתה אותה שדה חציה עידית וחציה זיבורית וכל אותה שדה שוה ל' דינר. אבל חציה האחד שוה כ' דינר וחציה האחר שוה י' דינר אם נותן לו חציה השדה הכחוש משמנין ביניהם. כלומר ישומו כמה חלק זה הנשאר למוכר מוטב מחלק הלוקח וישלים המוכר או מגוף הקרקע או יחזיר לו מן הדמים עד שיהא חלקו שוה כחלקו וה"נ לוקח אם חציו שלו טובה מחציו של מוכר משלים מחלקו בקרקע עד שיהא חלק המוכר שוה כחלקו. ואם אמר לו בפירוש חציה של צד דרום אני מוכר לך והוא גרוע או מוטב מחצי האחר משמנין ביניהם בדמים שאם חצי שבצד דרום זיבורית היא כנגד הנשאר ינכה לו המוכר מן הדמים כנגד מה שהיא ואם מוטבת היא יוסיף לו הלוקח מעות ולעולם החצי שבדרום נוטל הלוקח בין פחות בין מוטב הואיל ואמר חצי שדה אני מוכר לך מ"מ משמנין ביניהן שיהא חלקו שוה קתני רישא דמתני' דמשמנין ביניהן ובגופה של קרקע שמעינן השתא:
אמר ר' חייא ולוקח נוטל כחוש. שברשות מוכר הוא אם הוא רוצה להשלים לו מן העידית ישלים או ינכה לו מן הדמים ולעולם החלק כחוש יטול לוקח:
והא אנן משמנין ביניהן תנן. דמשמע ברשות תרוייהו שאם נתן לו הזיבורית יחזור לו העידית שיעור שיהו שוין יחד בין בזיבורית בין בעידית. ואם נתן לו העידית יחזור לו ממנה עד שיהו שוין דהשתא משמע דברשות דתרווייהו הוא:
אדאכלת בפגתא דבבל. כלומר שהיית אוכל תמרים ולא היית מדקדק בדבר:
יהא חציה בדרום קאמר ליה. דמשמע אותה חציה ממש או עידית או זיבורית:
אלא לדמי. לעולם חציה בדרום נוטל ואם היה זיבורית ינכה לו מן הדמים ואם יש לו עידית יחזור לו לוקח מעות:
ה"נ. לעולם לוקח נוטל כחוש וינכה לו מן הדמים ממה שהוא פחות והיינו משמנין:
פיס' ומקבל עליו המוכר ליתן לו מקום הגדר. שלא ידרסו בשדהו. וחריץ בן ג' טפחים רוחב מחוץ לגדר. וכן חריץ קטן בן חריץ גדול ולגדר כדי שלא תקפוץ שם חיה ותפסד תבואתו:
תנא חריץ מבחוץ. של גדר. ובן חריץ סמוך לגדר. וזה וזה מבחוץ לגדר:
האי ארע' תשעין ותלת' ותילתא שויא. יש מקשים אדרב' נימא האי ארעא תמנין ושית' ותרי תילתי שויא והאי דקא מנה קא טעי תליסר ותלת' לקמיה והאי דקאמר עשרין טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאי בעי לי' לגרועי טפי אלא סבר מסתאי דקא גרע כולי האי אתבראי ואיכא למימר דגרועי קא גרע ולא מסתפי מחברי' אבל להוסיף הוא בוש והם אמרו היכי אפשר לומר כן השתא אלו הוו תרי חד אמר מנה וחד אמר תלתין הוה פלגינן בינייהו ואמרינן האי ארעא מאה ועשר שויא השתא דאתא חד וקא גרע ואמ' עשרין היכי עדיף וא"כ היכי מצי' לאקשויי אדרבא האי ארעא מאה ותליס' ותלתא שויא וטעו בזה דאי הוו תרי לא פלגי' בינייהו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה והשתא אזלינן בתר רוב דעו' ועוד דתרי ולא כלום הוא שאין יורדין לשום פחות מג' ואם אמר נמי כדשימי על דרך תרי עד דאמרי תרי וכ"ש היכא דאמר כדאמרי תרי, ואין זה צריך לפנים.
ולי נראה דגבי יורדין לשום יד בעל הקרק' על העליונה ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות והיינו דאקשינן אדרבא לעלויי והא דקא מתרץ נקוט מיהא תרי קמאי דמתורת מנה לא מפקי משום דקים להו לאינשי בין מנה למיות' ממנה טפי ממאי דקילהו בשא' שומות משו' דדייק איניש בין מנה ליות' ממנה והכי דייק לישנא דקאמר' תור' מנה ולא קאמר' בהדי נקוט דקמאי דמפחתי, וזה שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל, ולפי זה נסתלקה מעליך הקושיא שהקשו למעלה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש: כלומר ונוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי, והחצי דקאמר, לדמי קאמר, כדמפרש ואזיל, ומשמנין מלשון שומא
אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן: דמשמע שמשמנין החלקים ביניהם ונוטלים בשוויה בין בכחוש בין בשמן ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם, ואם איתא מאי משמנין, והא בדרום אמר לה ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן, אלא לדמי, כלומר, שלא יטול ממש בדרום קאמר ליה, אלא שיטול בשדה בדמי חציה שבדרום, ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה, וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי, ולעולם השמן נשאר אצל המוכר, וזהו עלוי כחו, דרוצה אדם בקב עידית מקביים זבורית. כך פרשו ר"ח ור"ש ז"ל. ואני תמה, אחר שסיים לו את הרוחות ואמר לו חציה בדרום, היאך יש במשמע שיטול בדמי חצי בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון, ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו.
והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש בה הראב"ד ז"ל, וזה לשונו: משמנין ביניהם, פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש, כלומר, כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה, אלא הכחוש לצד אחר והשמן לצד אחד, ומוסיפין על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש, לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כחוש, ויד בעל השטר על התחתונה. והא אנן משמנין ביניהן תנן, דמשמע שמשוין אותן בשמן ובכחוש, תרגימנא מסופא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש, אלא לדמי, אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש עד שישתוה לדמי השמן, ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש, הכא נמי לדמי, השואה בדמים, ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז (עריכה)
כו. ת"ר שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחידי במיעוטו. ופוסקין את השומא על פי הרוב. אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלע, שהן שמונים זוז, ואחד אומר בשלשים סלע, שהן מאה ועשרים זוז לידון במנה. קסבר נקוט מילתא מציעתא. רבי אלעזר בר' צדוק אומר נידון בתשעים קסבר האי ארעא תשעין שויא האי דקאמר עשרים קא טעי עשרה זוזי לקמיה והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעין זוזי שויא, והך דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים.
ומקשינן אדרבה האי ארעא מאה ועשרה זוזי שויא והאי דקאמר מנה קא טעי עשרה לאחוריה והאי דקאמר שלשים סלע דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי עשרה לקמיה. ופריק נקוט מיהת תרי קמאי לדידך דמתורת מנה לא מפקי לה.
אחרים אומרין עושין שומא ביניהן ומשלשין. כלומר הארבעין דינרין שנחלקו בהן נוטלין מהן שליש שהן שלשה עשר ושליש ומוסיפין אותן על השמונים שהכל מודין בהם ונעשה הכל תשעים ושלשה ושליש ונידון בתשעים ושלשה דינרים ושליש. קא סבר האי ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא והאי דקאמר עשרים קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר עשרים [וחמישה] קא טעי תליסר ותולתא לקמיה ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי. כלומר דילמא מנה ושבעה פחות שליש דהוו להו תליסר ותולתא טופיאנא אתשעין ותלתא ותולתא, אלא סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. דקאמר שמונים זוז. ואשתכח דקא סליק מסהדותא דתרויהו דהאי ארעא תשעים ותלתא ותולתא שויא, והאי דאמר שלשים סלע שהן מאה ועשרים דינרין הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומקשינן אדרבה כלך לדרך זו דהאי ארעא מאה ותליסר ותולתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותולתא לאחוריה והאי דקאמר שלשים דאינון מאה ועשרים זוז קא טעי תליסר ותולתא לקמיה. ובדין הוא (דילמא) [דלימא] טפי שויא עד תשלום מאה ועשרין ושבעה נכי תולתא, והאי דלא אמר סבר מסתאי דקא מטפינא כוליה האי אחברא. ופריק נקוט מיהא תרי קמאי לידך דמתורת מנה לא מפקי לה.
א"ר הונא הלכה כאחרים אמר רב אשי טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כותיהו. הילכך הלכתא כת"ק דאמר נידון במנה. חדא דמסתברא טעמיה דנקיט מילתא מציעתא, ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דהאי דאמר עשרים דאינון שמונים זוז ואידך דקאמר מנה תרויהו מודו [ד]לא שויא טפי ממנה, ואידך דקאמר שלשים סלע דאינון ק"כ זוז הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים. והאי דקאמר מנה ודקאמר שלשים תרויהו מודו דלא שויא פחות ממנה והאי דקאמר שמונים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים:
ה. האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ (ט"ט) [ששה טפחים] ובן חריץ שלשה. מתניתין דא"ל חצי שדי אני מוכר לך בשויה. וסופא נמי דא"ל חציה בדרום אני מוכר לך בשויה. דבכה"ג כפסיקת דמים דמיא וקני, כדאמרינן בפרק השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך (ע"ז עב,א) א"ל בדשימי ביה תלתא אפי' תרי מגו תלתא, דש"מ דאע"ג דלא פריש ליה סתם דמים כמאן דפריש ליה דמים הוא. אבל לא א"ל בשויה, כיון דלא פסק דמים לא קני.
והאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא, אוקימנא בגמרא לדמי, כלומר דהאי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא, דאי אמר ליה חצי שדי אני מוכר לך בשויה, חולקין את השדה לשני חלקים שוין במדה, האחד שמן והאחד כחוש, ולוקח נוטל כחוש, דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה. ומאי משמנין ביניהם דקתני, ששמין את הכחוש והלוקח נותן דמיו למוכר. ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, הני מילי היכא דאתברר ההוא מידי דזאבין ליה, דכיון דאתברר דזאבין ליה האי מידי בעין יפה זבין ולא שייר לנפשיה זכותא בגויה. אי נמי דאי מכר בור שבבית ולא מכר את הבית, כיון דאתברר דזבניה להאי בור ולא סגיא לאתהנויי בגויה בלא דרך, מסתמא איקני ליה נמי דרך למיעל לבורו, דכיון דאתברר דזבניה להאי בור נהליה מסתמא בעין יפה זאבין ליה ובכל מאי דצריך ליה זבניה נהליה.
אבל היכא דעיקר ספיקא בעיקר הדבר המכור הוא ליכא למימר הכא מוכר בעין יפה מוכר, דכל היכא דמצי לזבוני כחוש לא מזבין שמן. דאי לא תימא הכי, הא דתנן (לעיל בבא בתרא סא,א) המוכר את הבית לא מכר את היציע, לרבי עקיבא אמאי לא מכר את היציע. אלא משום דאמרינן כיון דיציע לאו בכלל משמעותיה דבית הוא ולא מידי דצריך ליה לבית הוא זיל בתר משמעותיה של שטר, וכיון דבמשמעותיה של שטר תליא מילתא אמרינן יד בעל השטר [על] התחתונה ובית זבין ליה יציע וחדר לא זבין ליה. הכא נמי גבי חצי שדי אני מוכר לך, כיון דלא פריש ליה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה וכחוש זבין ליה שמן לא זבין ליה. ואפילו במתנה, דלכולי עלמא בעין יפה יהיב, כל כי האי גוונא לית ליה אלא כחוש דיד בעל השטר על התחתונה, וליכא לפלוגי ביה בין מכר למתנה. ואי אמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשיוויא, שמין חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש, והלוקח נותן דמיו למוכר והמוכר נותן לו חציה שבדרום.
נמצאת אומר דהאי משמנין ביניהן לשון שומא הוא. ודמיא לההיא דתניא בפ' השוכר את הפועלים (ב"מ פז,א) השוכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נוטל כפחות שבשכירות דברי רבי יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם דמשמע בבינונית, והכא נמי כי שימינן בבינונית שימינן. ואיכא מאן דאמר דהאי משמנין לשון שומן הוא, כלומר שהשומן יהא ביניהם בדמים. ומצינו (בין) [כן] לשון מפריש וחולק כדאמרינן התם (סנהדרין יא,א) תא חזי בין תקיפי קמאי לענותני בתראי וכדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה. ואע"ג דהני פירושי לחד טעמא סלקי, פירושא קמא דייק טפי, מההיא דהשוכר את הפועלים, דאי אמרת לשון שומן הוא קימא להו רבנן ורבי יהושע בחדא שיטתא שהשומן מפריש ביניהם ונוטל בפחות. ואי מההוא דאמרי' בבכורות (יח,ב) גבי דאלו שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי עקיבא אומר משמנין ביניהם וא"ר יוחנן והכהן נוטל כחוש ומאי משמנין ביניהן שומן יהא מפריש ביניהם, לא דמו, דהתם לא שייך לאוקומה לדמי כלל אלא השומן יהא מפריש ביניהם בחלוקה שבעל הבית נוטל שמן והכהן נוטל כחוש, ואלו הכא אוקימנא לדמי. ותו אי האי משמנין ביניהם דקתני שהשומן יהא מפריש ביניהם בדמים דשיימינן ליה לההוא פלגא דזבין ליה לפום כחישותיה או לפום שומניה ויהיה ליה דמי הוא, מאי קמ"ל תנא, כיון דלא אשמועינן דלוקח נוטל כחוש פשיטא דדמי לפום שומניה או לפום כחישותיה הוא דיהיב ליה. אלא מחורתא כדפרשינן. ולא תיקשי לך נו"ן יתירה דמשמנין, דאורחיהו לרבנן לאוסופי נו"ן דומיא דסמים וסמנין.
סופא דקתני ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלוקח קאי, שאם הגיעו ללוקח בחלקו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ אינו יכול לכוף את המוכר לתת לו את השאר כשיעור מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, אלא מקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ בכלל חצי השדה דיד בעל השטר על התחתונה. והכי נמי מסתברא דאלוקח קאי, דאי אמוכר קאי אמאי מקבל, דהא קימא לן יד בעל השטר על התחתונה והשתא כוליה כחוש יהיב ליה ללוקח מקום גדר מקביל ליה. ועוד לישנא דמקבל עליו אלוקח משמע ולאו המוכר, כדתנן (לעיל בבא בתרא צב,א) המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טינופת לסאה, ודכותה טובא בפרק המוכר פירות. וכמה רוחב החריץ, ששה טפחים, ובן חריץ שלשה. נוסחא אחרינא, כמה הוא חריץ תשעה טפחים, ובן חריץ שלשה. והאי דקא יהיב תנא שיעורא לחריץ ובן חריץ, הא קמ"ל דאי הוי טפי מהאי שיעורא לא מקביל ליה לוקח אנפשיה. וכיון דפליגי נוסחי בשיעורא דחריץ, דינא הוא דמקבל תשעה דקרקע בחזקת בעליה קיימת:
כז. והא דתנן האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבה א"ל ר' חייא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן. דהא ס"ד האי משמנין ביניהן דקתני ליטול מחצה בשמן ומחצה בכחוש הוא, דאי לאו הכי למה לי שומא. א"ל אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה אסופא דקתני סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואי ס"ד האי משמנין ביניהם שומת שמן וכחוש הוא דשקיל, פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אמאי משמנין ביניהן הא חציה בדרום קאמר ליה. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי קתני גביה חציה בדרום משמנין ביניהן, לדמי קתני, דשיימינן ליה לההוא חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש ויהיב ליה לוקח דמי דיליה. ומדסופא שומת דמים היא, רישא נמי שומת דמים היא, דלוקח נוטל כחוש ונותן דמיו למוכר לפי שומתו, ולא מצי מוכר למימר ליה לא שקילנא מינך אלא פלגו דמי כולה שדה.
אשתכח השתא דהאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא לאו למימרא דפלגינן לה בשוה ושקיל לוקח פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אלא האי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא דשימינן ליה בפלגא כחוש ויהיב ליה לוקח למוכר דמים דידיה, ולעולם אין הלוקח נוטל אלא החצי הכחוש שבה. ודוקא דקאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך בשויה, אבל בסתמא לא קני עד דפסק דמים. וכן סופא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חציה בדרום אמר ליה, ולית ליה אלא חציה בדרום בין שמן בין כחוש אלא שומת דמים היא דשימינן ליה לההוא חציה שבדרום ויהיב ליה לוקח למוכר דמי דידיה. ודוקא נמי דאמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשויה כדברירנא:
האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה כו'. ובדין הוא דלימא טפי סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. והאי דלא אמרינן איפכא נימא דהאי ארעא תמנין ושבעה פחות תילתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמיה והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאיבעי ליה לגרועי טפי אלא דסבר מסתאי דקא גרענא כולי האי אחבראי. היינו טעמא משום דלטפויי אחבריה כוליה האי בוש אבל לגרוע אין בוש. הר"ן ז"ל.
מתניתין האומר לחברו חצי שדה אנו מוכר לך משמנין כו'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא ובנתינת שבח בחצי הכחוש מבחצי היפה כדי שישתוו שניהם. אמר ליה וליטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין ביניהן כלומר אי סלקא דעתך האי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח בין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום אמר לו ואין לו אלא אותו החצי בין כחוש ויפה אלא לדמי כלומר זו השומא אינה להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא כדי לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו לפי כשמכר לו סתם מכר לו חציו בדרום בלי שיפרש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהן כדי שיתברר כמה שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושה כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכים אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהם לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שזה חציה שבדרום כדי ליתן לו דמיו וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהם אינו להשוות החלקים ולתת שבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סכום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש במה ששוה וטעמא דמילתא משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי סיים לו אם כחוש אם יפה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי כולו ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו המקום המכור דרך על המוכר ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר אבל במוכר לחברו חצי שדה סתם שהוא לענין בירור המקום ושמכר לי איזהו כחוש אם יפה כגון שמוכר לו חצי שדהו סתם ואין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם החצי כחוש אם החצי היפה ולפיכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמעות. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את הבור ולא את הדות אלמא כיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא בור ולא דות לא מכר לו אלא בית ושדה בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכי נמי כיון שחצי שדה מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם החצי הכחוש אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומעשים בכל יום לפני רבינו הרב ז"ל וקא דאין שאינו נוטל אלא כחוש ואפילו במתנה דכולי עלמא בעין יפה נותן הכא קדאין שהנותן חלק לחברו בשדה סתם בלי שיברר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל המתנה אלא החלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתניתין משמנין ביניהם שאינו להשוות החלקים כו' אלא לשום אותו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן האיך קנה אותו הלוקח כדי שיצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיקת דמים עדיין לא קנה לוקח כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם. תשובתך כי אמרינן שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחברו דבר זה אני מוכר לך סתם דכיון שלא הזכיר בכמה הוא מוכר לו אף על פי שהוא שוה חמשים יש לומר שלא הסכימה דעתו למכרה אלא במנה וגם הלוקח לא סמכה דעתיה לפי שאמר בלבו שיבקש עוד יותר ממה שהוא שוה אבל אמר ליה דבר זה אני מוכר לך במה שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהם לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתבאר כמה שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמי שפסק לו מעיקרא בשעת המכר דמי. תדע דהא גרסינן בפרק השוכר את הפועל אמר ליה כדשיימי ואין יכול להוסיף על שומתם כלום ולבקש ממנו יותר בפסיקת דמים וכיון שכן הא מתניתין הכי נמי מתוקמא כגון דאמר ליה החצי השדה אני מוכר לך כמה ששוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שוויו כלום ומבקש ממנו יותר כששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסק להו מעיקרא בשעת המכר דמי. הרא"ם ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות תירץ וזה לשונו ונראה לי דכי אמרינן לא פסק לא סמכא דעתיה דוקא כשמושך המטלטלים ולא אמר ליה המוכר משוך וקנה אלא שמושך בפניו וכיון שלא פסק אמרינן דלא ניחא ליה למוכר שיקנה במשיכה והוא הדין בקרקעות אם החזיק בפנינו ולא פסק לא קנה אבל ודאי היכא דאמר ליה לך חזק וקנה בין החזיק בפניו בין שלא בפניו קנה ומתניתין הא קמשמע לן דאף על גב דלא פסק לו דמים וכבר החזיק לוקח על פיו וקנה אין ביד הלוקח לומר אתן כפי מה שאחפוץ שאין אונאה לקרקעות קמשמע לן כיון דאמר ליה חצי השדה אני מוכר לך סתם מכר בשויו משמע ונותן לוקח על פי שמאים דמי חצי השדה משלם. והא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך כו' לא אצטרכינן אלא לגלויי רישא דמשמנין דקתני לא להשואת החלקים שיהא לשניהם בשמן ובכחוש אלא לדמי קאמר ולעולם לוקח נוטל כחוש. מתוך בבא דסיפא השמיענו דנוטל חצי שדהו דקתני חצי כחוש. עוד נראה בעיני דמיירי כשפסק לו זיתים ומספיקא אמרינן שאף על פי שהחזיק לוקח וקנה החצי אפילו הכי הוי מוחזק ולוקח נוטל כחוש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו מספיקא אין הלוקח נותן בכחוש דמים שפסק לו דאמרינן לוקח הוא מוחזק בדמים והמוציא מחברו עליו הראיה הילכך אין נותן לו אלא דמי הכחוש. ומכל מקום אין יכול לטעון לא אתן לך דמים כלל מספיקא עד שתתן לי בשמן. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר נוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי והחצי דקאמר לדמי קאמר כדמפרש ואזיל. ומשמנין מלשון שומא. אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע ומשמנין החלקים ביניהם ונוטלין בשוה בין בכחוש בין בשמן. ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם ואם איתא מאי משמנין והא בדרום אמר לו ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן אלא לדמי כלומר דלא שיטול ממש בדרום קאמר ליה אלא שיטול ממנו בשדה בדמי חציה שבדרום ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי ולעולם השמן נשאר אצל המוכר וזהו עלוי כוחו דרוצה אדם בקב עדית מקביים זיבורית כך פירשו רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל. ואני תמה אחר שסיים לו את הרוחות ואמר ליה חציה בדרום האיך יש במשמע שיטול דמי חציה בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו. והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו משמנין ביניהם פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש כלומר כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה אלא הכחוש לצד אחד והשמן לצד אחד ומוסיפים על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כתוש ויד בעל השטר על התחתונה. והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע שמשוין אותם בשמן ובכחוש. תרגימנא מסיפא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש אלא לדמי אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש צד שישתוה לדמי השמן ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש הכי נמי לדמי השואה בדמים ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ולא מחוור דכיון שסיים לו חציה שבדרום למה לא יטול בדרום ואם רצה שיטול בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו לפיכך נראין הדברים דודאי בדרום הוא נוטל. ומיהו אינו נוטל חציה בדרום מדה בחבל אלא משמנין ביניהם לדמי ועושין מן השדה שני חלקים שוים בדמים ונוטל חלקו בדרום. והיכא דאמר ליה נמי חצי שדהו משמנין את החלקים בדמים ולוקח נוטל כחוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מכירה וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין לו דמי כולה ונותן לו בדרומה בחצי כל הדמים. עד כאן.
סליק פרק שביעי
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה