בבא בתרא מ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אואין צריך לומר כתובו במודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו גהודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו דקנין בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו הוקיום שטרות בשלשה (סימן ממה"ק) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי האי קנין היכי דמי אי כמעשה בית דין דמי ליבעי תלתא אי לא כמעשה בית דין דמי אמאי אינו צריך לומר כתובו בתר דבעי הדר פשטא לעולם לאו כמעשה בית דין דמי והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר כתובו משום ודסתם קנין לכתיבה עומד רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו זאפי' עלי ועליך אמרי נהרדעי כל מודעא
רשב"ם
[עריכה]וכן מודעא בפני שנים - מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים ולומר דעו לכם שמכירה זו או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני בעל כרחי ולא יהיה ממש באותו שטר שאעשה והיום או למחר תבענא ליה בדינא ומרענא לשטרא אפומייכו שמסרתי מודעא לפניכם קודם שנעשה השטר ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחרי כן אין המודעא שוה כלום דאם כן כל השטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבא לפוסלן:
ואין צריך לומר כתובו - שטר מודעא כללא דמילתא כל מידי דזכות הוא לו אין העדים צריכין ליטול הימנו רשות והא דלא כייל ותני להו ולימא מחאה ומודעא וקנין בפני ב' ואין צריך לומר כתובו היינו משום דרבא קאמר להו משמיה דר"נ ולאו בחד יומא שמעינהו אלא כל מילתא שמעה באפי נפשיה והדר חברינהו רבא כחדא כסדר כמו ששמען והיינו דכתבינן ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה דמעתה לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין בפרק האומר בסופו (דף כא:) גבי גט דמהני ביטול המודעות והוא הדין לכל השטרות:
הודאה בפני ב' - אדם שמודה לחבירו בפני ב' שחייב לו מנה צ"ל כתובו שיצוום הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות דכל שעה שירצה לגבות חובו יוציא שטרו על הלוה אבל שלא ברשות לוה אין כותבין דחוב הוא לו וכיון דעל הלוה לכתוב והוא לא צוה איכא למימר דלא ניחא ליה לעשות חוב שחייב מלוה בשטר דעד השתא הוה מלוה על פה ואע"ג דהודה בפני עדים נאמן הוא לומר כל שעה שירצה פרעתי דקיי"ל (לקמן קע.) המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלוה נאמן לומר פרעתי אלא א"כ יביא עדים שפרע בפניהם אפילו הוציא המלוה על הלוה כתב ידו של לוה שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי כ"ש בשטר שיש בו עדים:
קנין - סודר על כל דבר בפני ב' ולא בעי תלתא ומשום דגבי קיום שטרות אמר ג' הוצרך לפרש בכל הני דדי בשנים:
ואין צ"ל כתובו - כדמפרש טעמא לקמן:
קיום שטרות בג' - מי שיש לו שטר על חבירו וחושש שמא ילכו העדים למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חוב הכתוב בשטר יטעון הלוה כי פרוע הוא או מזוייף הוא ויצטרך לקיים שטרו בעדים המכירים חתימת ידי עדים שבשטר ולא ימצא כיצד יעשה הולך לב"ד ומביא העדים עצמן ומעידין על חתימת ידיהן בפני ב"ד והם כותבים בסוף השטר למטה מחתימת העדים במותב תלתא כחדא הוינא ונפק שטרא דא קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים בו ג' הדיינים והוא הנפק וגם אשרתא דדייני ולכך צריך ג' דשנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין ב"ד חצוף בסנהדרין (דף ג.) והכא אפי' דיעבד נמי לא דא"כ מה יש בין הנפק לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לב' עדים שמעידים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול אבל כשהן ג' והן ב"ד זו עדות גמורה שהעידו על חתימת ידן לפני ב"ד והכשירו ב"ד את השטר ועכשיו חותמין ב"ד ששטר זה כשר הוא ודומה לפסק דין:
אמר רבא אי קשיא לי - בכל הנך דינים דאמר לי רב נחמן גבי קנין לחוד הוא דקשיא לי האי קנין למאי מדמי ליה רב נחמן אי כמעשה ב"ד דמי ומשום דדומה לדין של דיינין שמוציאים מזה ונותנין לזה ואף עדי קנין ע"י עדותן שרואין בקנין יוצא ממון זה בשעת הקנין מיד המקנה ליד הקונה ומשום דדמי למעשה ב"ד קאמר ר"נ אין צ"ל כתובו אלמא אע"ג דחוב הוא למקנה לכתוב שטר וליפות זכותו של קונה אפ"ה כותבים העדים בלא רשותו כדין כל מעשה ב"ד שכח ב"ד יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהן וא"כ ליבעי ג' כקיום שטרות:
ואי לאו כמעשה ב"ד דמי - ומשום הכי קאמר דסגי בב' אמאי אינו צ"ל כתובו והלא חוב לו לכתוב בלא רשותו:
לעולם לאו כמעשה ב"ד - דהא ודאי סהדותא בעלמא הוא ומשום הכי סגי בב':
דסתם קנין לכתיבה עומד - משום דאין לאחר קנין כלום דכיון דמקנה ליה בסודר בפני עדים וממהר להקנותו מיד ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק בקרקעות מתכוין הוא להקנותו בעין יפה ומסתמא רוצה שיכתבו לו כדאמר בכתובות בפ' אע"פ (דף נה.) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו לכתוב השטר שמא חזר דסתם קנין לכתיבה עומד אבל לא קנו מיניה איכא למ"ד התם צריך לאימלוכי ביה ואע"ג דציום בהדיא לכתוב לו:
אמאן דלא ציית דינא - סרבן בדין דאי ציית דינא לימא ליה לא אניסת דאי קאניס לך אמאי לא תבעת ליה בדינא:
אפי' עלי ועליך - דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזימנין דאין ב"ד מזומן מיד:
תוספות
[עריכה]מדעת מוכר ושטר מתנה מדעת נותן ושטר מלוה מדעת לוה ועדות נמי לא חשיב דמפיהם ולא מפי כתבם ופירש"י בפי' החומש שלא יכתבו עדותן באיגרת וישלחו לב"ד וי"ל דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו שבדבר מועט מבטלים החזקה דהא אפילו יתברר לנו שלא שמע המחזיק מחאה מהני לבטל החזקה וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס וקיום שטרות נמי משום דמעשה ב"ד הוא וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון החייב ועוד אומר ר"י ששמע מן ר"ת שנוהגים לשלח העדים עדותם באיגרת לב"ד וחשיב עדות והא דדרשינן בספרי. מפיהם ולא מפי כתבם לא אתא אלא למעוטי דוקא אלם שאינו בר הגדה אבל ראוי להגדה אין הגדה מעכבת בו והא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר מעצמו אבל אין זוכר מעצמו לא היינו כשאינו מוציא כתב ידו בב"ד ועוד שמא עד אחד בכתב אין חשוב עדות שאין שטר אלא בב' להכי לא מהני בההיא דכתובות אפי' יוצא כתב ידו אלא א"כ זוכר בראיית עדות וצ"ע בההיא דעד אחד בכתב בגט פשוט . (לקמן דף קסה. ושם ד"ה אמר.) וא"ת מאי קמ"ל דאין צ"ל כתובו פשיטא כיון דזכותו הוא ובמחאה איכא למימר דנקיט ביה ואין צ"ל כתובו אגב אחריני ולא אתא לאשמועינן במחאה אלא שהיא בפני ב' אבל במודעא קשה למאי איצטריך וי"ל דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא צוה להם לכתוב והם כתבו שצוה כשרה ולא מיחזי כשקרא דמסתמא לפיכך מחה או מסר מודעא בפניהם כדי שיכתבו:
קנין בפני ב' ואין צריך כו'. אומר ר"ת דלא אתא למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים דהא אמרינן בקדושין (דף סה:) דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואמרי' בפ' הזהב (ב"מ דף מו.) גבי היה עומד בגורן כו' ואי אמרינן מטבע נקנה בחליפין ניקנינהו ניהליה אגב סודר ומפרק דלית ליה סודר ולקנינהו אגב קרקע דלית לי' והא עומד בגורן קתני כשאינו שלו איכפל תנא לאשמועינן בגברא ערטילאי דלית ליה כלום אלא ש"מ דאין מטבע נקנה בחליפין ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישנינן דליכא עדים ועוד דבפ"ק דסנהדרין (דף ו.) אמרו רבנן פשרה ביחיד אע"ג דפשרה בעיא קנין כדמסיק התם:
ואין צריך לומר כתובו. וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא חזר בו ומיהו יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפ' המוכר את הספינה (דף עז.) זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמרינן בריש אע"פ (כתובות דף נה. ושם ד"ה כתובו) כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר להו כתובו דאפי' לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אע"ג דאמר להו כתובו:
קיום שטרות בשלשה. אע"ג דר"נ גופיה ס"ל בסנהדרין (דף ה:) ב' שדנו דיניהם דין קיום שטרות שאני כדפ"ה דאי ליכא אלא ב' מה יש בין קיום שטר לשטר שלמעלה הימנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לב' עדים ששמעו מפי עדים שלמעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול אבל כשהם ג' ניכר שהם ב"ד שהעידו עדים לפניהם על כתב ידם והכשירו השטר ודומה לפסק דין והא דאמרינן בפ' ב' דכתובות (דף כב. ושם ד"ה ודלמא) ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמר ר"נ ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך ודלמא ב"ד חצוף הוא דאמר שמואל ב' שדנו דיניהן דין דכתב ביה בי דינא דרבנן דבי רב אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים אלא ה"פ ודלמא רבנן דבי רב אשי סבירא להו בקיום שטרות כדשמואל בעלמא אבל שמואל מצי סבר שפיר דקיום שטרות בג' אע"ג דבעלמא ב' שדנו דיניהן דין כמו ר"נ וא"ת. דרב נחמן גופיה קאמר בב"מ (דף לא:) גבי עובדא דאיסור גיורא ורב ספרא עבוד עסקא וכו' משמע התם דתרי לאו ב"ד מדקאמר ליה זיל אייתי לי תלתא דפלגת קמייהו א"נ תרי מגו תלתא וי"ל דהתם מיירי דלא עשאן ב"ד בפירוש אלא פלג קמייהו בסתם הלכך אי קמי תרי פלג נראה דלעשותן עדים נתכוין ואי קמי תלת פלג נראה דלעשותן ב"ד נתכוין אבל במקום שעשאן ב"ד בפירוש בשנים סגי [וע"ע תוס' גיטין לב: ד"ה ורב נחמן]:
אמאן דלא ציית דינא כו'. תימה מודעא דמאי אי דגיטין ודמתנה גלוי מילתא הוא דודאי הוא אנוס בשום ענין שאין יכול לבא לבית דין ואי דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני וכ"ת רבה ורב יוסף לית להו דרבא מ"מ הוה ליה למיפרך ולשנויי כדפריך בסמוך אנהרדעי ועוד והא אביי ורבא גופייהו דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך א"כ לא איירי במודעא דזביני וכי ההוא מעשה דפרדיסא לא שייך הכא דאפי' ציית דינא פשיטא דכתבינן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]צג א מיי' פי"א מהל' טוען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף ה':
צד ב מיי' פ"י מהל' מכירה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף א':
צה ג מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה א', ומיי' פ"ז מהל' טוען הלכה ב', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף ב' וסעיף ז, וטור ושו"ע חו"מ סי' פ"א סעיף ח' וסעי' י, ועיין מה שכתב המ"מ בפ"ה מהל' מכירה הלכה ט:
צו ד מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף ג', ועיין במיי' פ"ה מהל' מכירה הלכה ט' ובמגיד משנה שם, וטור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ט, וטור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף א':
צז ה מיי' פ"ו מהל' עדות הלכה א', סמג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ג' וסעיף ד:
צח ו מיי' פי"א מהל' מלוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף ג':
צט ז מיי' פ"י מהל' מכירה הלכה ב', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף א':
ראשונים נוספים
הודה בפני שנים. ואמר אני מחויב מנה לפלוני. זה אין כותבין אלא אם כן אמר להו כתובו משום דחוב הוא לו: תפש קנין משום דבר בעולם בפני שנים אין צריך לומר להם כתובו ומפרש לקמן:
קיום שטרות. צריכים להעיד שנים בפני ג' בית דין על חתימת עדים:
הא קשיא לי. [הא] דאמר רב נחמן בקנין אי כמעשה בית דין דמי דמה בית דין אין נמלכין וכותבין אף קנין נמי אין צריך לימלך בו העדים אם כן ליבעי ג' דומיא דב"ד ואי לאו מעשה בית דין אלא כהודאה דמי אמאי אין צריך וכו':
דסתם קנין לכתיבה עומד. דאין לאחר קנין כלום:
אלא אמאן דלא ציית דינא. אבל אי גברא דציית הוא לא כתבי' עליה:
וראיתי לרבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה שפירש בהא דאמרינן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. דהודאה בפנ' עד אחד לאו הודאה היא כלל ואפילו אומר לו אתה עדי דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מחייב ממונא אפומיה הלכך משטה הוא בו ואי אודי לא מחייב בהודאתו ואי כפר לא משתבע והא דאמרינן הודאה אחר הודאה מצטרפין איכא לפרושה כגון שכל אחד אומר בפני ובפני אחר הודה לו ולא נראה לי שמצאתי בירושלמי במסכת סנהדרין אההיא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום ואמרו בירושלמי אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו עדות כגון שאמר לו אתה עדי ובמודעא נמי משכחת לה כגון דקא מודה ליה האי לוקח דמסר מוכר מודעא לעד אחד דמודעיה מודעא ויש לבעל דין לחלוק ולומר כיון דסבר האי מוכר למחר לא מצינא למתבעי' בדינא גמר ומבטיל למודעיה.
קנין בפני שנים. כתבו רבינו חננאל ז"ל ורבינו הגדול נ"ל במסכת קדושין פרק האומר (סה,ב) דהוא הדין בלא עדים כלל דלא אברי סהדי אלא לשקרי ואי מודה הוי קנין וכן עיקר דהא דאמרינן קנין בפני שנים הכי קאמר אע"ג שלא קנה מידו אלא בפני שנים כותבין ואין צריך לומר כתובו.
ומסתייע נמי מהא דאמרינן בבבא מציעא (מו,א) ולקנינה ניהליה אגב סודר ולפרוק דליכא סודר וכו' ואקשינן איכפל תנא בגברא ערטילאי. דלא אית ליה כלום. ואמאי לימא כגון דליכא סהדי אלא ש"מ אע"ג דליכא סהדי מהני קנין סודר ומאן דדחי משום דסתם גורן אנשים הרבה יש בו לא צהיר דמכל מקום לא הוה לאוקומה בגברא ערטילאי וניח' טפי לאוקומה בדליכא אינשי אי נמי איכא אלא שהן קרובין או עבדים וזה דרך הגורן.
ואי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי אין צריך לומר כתובו. פי' משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי וטריך ממשעבדי ומ"מ יכיל למימר פרעתי ואפילו קבעו ליה בי דינא זמן דעביד איניש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן פרק שנים אוחזין בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרעיה אבל מקמי דנפק מב"ד אמר להו כתובו לי זכות' כותבין לו זכותו ואע"פ שהלה עומד וצווח ואם כתבו לא הוה ליה כמלוה בשטר והטוען אחר מעשה ב"ד אין שומעין לו וכן נמי בגברא דלא צאית דינא כותבין ונותנין לו ואינו נאמן לומר פרעתי כדמוכח התם בפ"ק דבבא מציעא וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו ואמרינן נמי בפרק גט פשוט למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקים ההיא מתני' כגון דקיימי בי דינא אפומ' דביב' דאלמ' גוב' מן היורשין ומן הלקוחות ואם בא מלוה לכתו' כותבין ונותנין לו ואינו יכול לומר לא בעינא דמשויתו ליה עלאי מלוה בשטר שהדין נותן שיכתבו לו.
לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. יש אומרין דבמודע' דגיטא ומתנתא פליגי וקסבר רב יוסף אע"פ שמאמינים אותו וכותבין על פיו אע"פ שאין יודעין האונס משום דגלויי מלתא בעלמא הוא דאי לא אניס למה ליה למיהב מתנתא ומיכתב גיטא וממסר מודעא אפילו הכי אי האי גברא צאית דינא אמרינן ליה אי איתא דאניסת כדקאמרת תא קום עליה בדינא מדלא קיימת עליה בדינא לאו מינם אניסת ואביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלאי ועלך דכיון דלגלויי מלתא היא משום הך טענה לית לך למימר דלאו קושטא קאמרי דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מכנפי בי דינא.
ואחרים פירשו הא דרבה ורב יוסף בין בגיטא ומתנתא בין בזביני ודידעינן אונסיה ואפילו הכי כיון דלא קאי בהדי' דינא א"ל זיל לבי דינא והוה ליה כמאן דיכיל לאשתמוטי מאותו האונס לעולם דמודעיה לאו מודעא דלאו אונס הוא כדאמרינן בגיטין כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחולי אחיל ואביי ורבא דאמרי תרייהו כיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית לדינא ואי בעי לא צאית אונס הוא, ולשון זה נ"ל.
ומיהו בגיטין ומתנתא דידעינן דאנס ליה ליכא למימר דמנפשייהו נמי מבטלן במוכחא מלתא בעלמא ולא פליגי רב יוסף עליה אלא בכל מסירה דמודעא הוא בגיטא ומתנה בדלא ידעינן ובזביני אפילו ידעינן בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא שפירשנו הך מימרא דאביי ורבא אפשר לאוקמינהו בדגיטא ומתנתא ולפי' לא אקשינן עלה הא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני.
אמר רבא אמר רב נחמן מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו (מחאה) [הודאה] בפני שנים ואין צריך לומר כתובו: פירוש, שאף על פי שכל שטר שאין המחוייב בדבר מכתיבו אינו שטר, ודומיא דספר המקנה שאומר שאין כותבין שטר ללוקח אלא אם כן אמר מוכר לעדים כתובו, אפילו כן אלו כותבין למי שמוחה, לפי שהקרקע שלו הוא ועומד בחזקתו כל שלא יביא הדר בו ראיה, ובשלו לתועלתו כותבין ואף על פי שלא אמר להן כתובו, וכן במודעא, ותרתי קא משמע לן רב נחמן, חדא הא, ועוד דהלכה כמאן דאמר בפני שנים, דדי בסהדותא ולא בעינן גלוי מילתא, כלומר מחאה מפורסמת לכל בשעתו.
הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו: פירוש, משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר, כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי, ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות, ואי נמי פעמים שיכתבו לו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו, ויחזור ויגבה בו, ודוקא בהודאת מטלטלין, אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו, דמאי איכפת ליה, וכדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב).
והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימר דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא, דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד, אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפין. אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו, אמר דבהודאה אף על פי שהודה בפני שנים צריך לומר כתובו, והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים, ואפילו בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו. ועוד דמשום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו, אמר דבשנים לעולם צריך לומר כתובו. ושלשה היכי דמי, כגון דכנפינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני, וכדאיתא בפרק זה בורר (שם).
וכולה מילתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינן צריכין לבית דין, אלא בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו, דלתועלת בעל הקרקע כותבין, ויש לו דין שטר כספר המקנה. והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו, מה שאין כן בשלשה, דפעמים שאין צריך לומר כתובו, וכדאמרן. מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות, דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כנפינהו איהו, כלן עדים הן, וצריך לומר כתובו.
ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו, דבית דין בעינן, הא שנים הוו להו עדים מפי עדים. וקנין בפני שנים נמי לאו למימרא שלא יהא מתקיים אלא בשנים, דאפילו בינו לבין חברו מתקיים, וכל שהוא מודה לו שהקנה לו בקנין ואינו חב לאחרים קנה, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל בקדושין פרק האומר (סה, ב) וראיה יש מהא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מו, א) וליקנייה אגב סודרא דלית ליה וליקנייה אגב קרקע דלית ליה, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום, ואם איתא לימא כגון דליכא סהדי כשרין לזה ולזה והא מילתא שייכא טובא בגורן ולא איצטריך לדחוקה כולי האי, אלא ודאי כל שקנה ואפילו בינו לבינו מתקיים, ובפני שנים דקאמר, הכי קאמר, כל שקנו בפני שנים אף על פי שאין כאן בית דין אלימא מילתא דקנין ואין צריך לומר כתובו, ואסיק משום דסתם קנין לכתיבה הוא עומד.
והראב"ד ז"ל כתב משמיה דגאון ז"ל אין קנין מתקיים אלא בשנים, ואפילו בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי, והוא ז"ל הוסיף ואמר דפעמים מתקיים אפילו בלא עדים ופעמים בעינן שנים, כיצד אם שלף נעלו ונתן לרעהו, שהוא קנין המפורש בכתוב, מהנה אפילו בינו לבין חברו. אבל בקנין סודר, אי ליכא תרי מחזי להו כחוכא. ואין זה מחוור ודברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל עיקר.
הא דאמרי רבה ורב יוסף לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא: במודעה דזביני קאמרינן, דאילו בגיטא ובמתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא, ואפילו ידעינן באונסיה ולא מסר מודעה מתנתו וגטו בטלין, וכדאמרינן לקמן בעובדא דההיא אתתא דאמרה אי כתבת לי כולהו ניכסיך הוינא לך, אלא איהו בזביני קאמרי, וטעמא דידהו דכל דאפשר לסלוקי אונסיה בבי דינא ולא אזיל, אנן סהדי דגמר ומקנה, [ו]דמיא לההיא דאמרינן בגיטין פרק הנזקין (נח, ב) אין אנפיראות בבבל, דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל קמייהו אחולי אחיל, והילכך אפילו מסר מודעה וידעינן באונסיה לא כתבינן ליה, דאמרינן ליה אי אניס לך זיל לבי דינא, דהא צאית דינא. ואביי ורבא אמרי אפילו עלי ועלך, דדילמא לא אפשר ליה השתא למיזל ולמידן בהדיה קמי בי דינא, והילכך אי מסר מודעה וידעינן באונסיה כתבינן. והא דלא אקשינן הכא ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני, כדאקשינן בסמוך, היינו משום דלא מפרש' מימרייהו השתא במאי, אי דוקא בגיטא ומתנתא ואי נמי אפילו בזביני.
אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתוב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה היא: מדקא אמרינן לאו מודעה היא ולא קאמרי' לא כתבינן מודעא אלא במאן דידעינן ביה באונסיה, שמעינן מינה דסבירא להו לנהרדעי דאף על גב דלא ידעינן כתבינן סתם פלוני מסר מודעה בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור, דזמנין דאנסין באנפי סהדי וליתנייהו קמן השתא, הילכך נכתוב ליה דמסר מודעה ולכי משכח סהדי דידעין באונסיה מבטל להו לזביני. והאי דקאמר לאו מודעה היא, לאו למימרא דלאו מודעה היא כלל, אלא דלאו מודעה היא לבטולי זבינא בלא סהדי דאונסא קאמר, ולעולם כותבין אף על פי שאין מכירין. ואיצטריכי נהרדעי למימר הכין, דלא תימא כל דנפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה סתמא דמילתא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעי באונסו, וכדאמרינן (לקמן קנ"ה א) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, אלא מימר אמרינן האי ניתן ליכתב סתם אף על פי שאין מכירין, ולפיכך אין מבטלין עד שיביא ראיה. ואפשר דאפילו למאי דאמרינן מודה רבא היכא דאניס, מיכתב נמי כתבינן, כנהרדעי, דלא פליג רבא עלייהו כלל, דאי לא תימא הכין, אף אנו נאמר דלכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא, דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו, וכמו שכתבנו, כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כג) הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו. כתב הנה ר' שמואל זצוק"ל. אפי' הוציא המלוה ללוה כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי. ונראין לי דבריו. אבל ר' יצחק מפאס זצוק"ל כתב בשלהי מסכתין כיון דכמלוה ע"פ דמיא אי טעין ואמר פרעתי נאמן. ואינו נראה לי דנהי דלא גביא ממשעבדי. משום דלית לה קלא אבל לא שני משטרא מעליא דחתימת ידו כמאה עדים דמיא וכי היכי דבשטר דאיכא סהדי לא מהימן לומר פרעתי הם ה"נ בכתב ידו:
(כד) קנין בפני שנים. כ' רבי יצחק זצוק"ל דאין קנין סודר מתקיים בלא שני עדים. ואפי' שניהם מודים. והרבה בזה דברים שנראו לי הכל הבל. דלא נקט קנין בפני שנים אלא מפני שצריך לומר ואצ"ל כתובו. שאם אומר לעדים כתבו לי הקנין שראיתם אע"פ שלא אמר כתובו כותבין לו שמא יכפור לו היום ומחר. והעדים לא ימצאו שילכו למדינת הים או ימותו. אבל ההודאה אע"פ שהודה לו בפני עדים וירא שמא יכפור לו אין כותבין לו עד שיאמר להן כתובו. אבל אם הן מודים בין בהודאה בין בקנין מה אנו צריכים לעדים. לא איברו סהדי אלא לשקרא. עיין בתשובות ל':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קד. אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים וא"צ לומר כתובו. מה בין מחאה למודעא, מחאה לשעבר מודעא לעתיד. מה לשון מחאה, כאדם שממחה בחבירו ומערער עליו על שאוכל את שדהו או שנוטל את שלו או שהוא מזיקו, מודעא שמודיע לעדים שאינו מתכוין להקנות. כללא דמילתא, כל היכא דההוא מילתא דמסר קמי סהדי לזכותא דנפשיה היא אין צריך לומר כתובו, דאנן סהדי דמינח ניחא ליה:
קה. הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קיום שטרות בשלשה. מאי הודאה בפני שנים, הודאה מתקיימת בפני שנים. וצריך המודה לומר כתובו, דכל לחיובי נפשיה צריך לומר כתובו עד דמגלי אדעתיה דניחא ליה כדמיברר גבי קנין. ומאי קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, אילימא דאי קנו מיניה בינו לבין עצמו אע"ג דמודי ליה לא משתעבד, לא איברו סהדי אלא לשקרי, ועוד הא קיימא לן הודאת בעל דין כמאה עדים. ועוד הא מתניתא דהיה עומד בגורן ואין בידו מעות דקא מקשינן מינה בפרק הזהב (ב"מ מו,א) אי ס"ד מטבע נקנה בחליפין נקנינהו ליה אגב סהדי ולא פרקינן דליכא סהדי, אלמא אע"ג דליכא סהדי נמי משתעבד, אלא הא קמ"ל דקנין מתקיים בפני שנים, ואע"ג דאין חייב מודה, ואין צ"ל כתובו.
אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי האי קנין אי כמעשה בית דין דמי ליבעי שלשה אי לאו כמעשה בית דין דמי אמאי א"צ לומר כתובו הדר אמר רבא לעולם לאו כמעשה בית דין דמי והיינו טעמא דאינו צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד:
קו. ושמעינן מהאי קושיא דרבא דכל מעשה בית דין לא מיקיים בפחות משלשה, ודלא כשמואל דאמר (סנהדרין ה,ב) שנים שדנו דיניהן דין, דהא הכא בדאיעבד קאי וקא קשיא לן ליבעי שלשה:
קז. וש"מ דכל מעשה ב"ד א"צ לומר כתובו, ואי אודי בבי דינא כתבי סהדי ויהבינן ליה לתובע בלא דעתיה דנתבע. והוא דקבעי דוכתא ואזמנוה לדינא כדמיברר בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כט,ב), וכן כל כיוצא בזה. ממאי, מדקא מקשינן אי לאו כמעשה בית דין דמי אמאי א"צ לומר כתובו, דמשמע דאי הוה סבירא לן דכמעשה ב"ד דמי הוה ניחא לן דא"צ לומר כתובו. וש"מ דכל מידי דלאו מעשה בית דין היכא דאתי לחיובי נפשיה צריך לומר כתובו לבר מקנין:
קח. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. ומשכחת לה במודעא דפשרה, דסבירא להו לאביי ורב יוסף דכי ציית דינא לא כתבינן, דהוה ליה כמודעא דזביני היכא דלא ידעי ביה סהדי דאניס. אביי ורבא קאמרי תרויהו אפילו עלי ועליך. דאע"ג דציית דינא כיון דיכיל למכפריה ולאשתבועי ליה בשיקרא אין לך אונס גדול מזה. וקי"ל כאביי ורבא דבתראי אינון. ודוקא במודעא דפשרה, וכ"ש במודעא דגט או במתנה וכיוצא בהן לדברי הכל, אבל במודע' דזביני לא, כדבעינן למימר קמן (ע"ב):
מחאה בפני שני עדים ואין צריך לומר כתובו: תימה מאי קא משמע לן פשיטא כיון דזכותו דוא זכין לאדם שלא בפניו. וליכא למימר דהכי קאמר דאפילו לא אמר כתובו מחאה מעלייתא הוא דאם כן דומיא דהכי צריכים אנו לפרש הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו והא ליתא דבכמה דוכתי בתלמוד איכא הודאה אפילו לא אמר כתובו ובפרק זה בורר נמי אמרינן דצריך לומר אתם עדי אבל כתובו משמע דאין צריך. ואיכא למימר דאשמועינן דאף על פי שנכתב שלא מדעת המערער והמחזיק מועיל השטר לראיה שמסברא היה לנו לומר שאפילו יאמר לו המערער כתובו לא תהא כתיבתם עומדת לראיה שאין חשוב שטר אלא עדות שנכתבה מדעת מי שהיא חובתו כו' ככתוב בתוספות כדאמרינן בגטין פרק מי שאחזו אלם אינו יכול להגיד מתוך הכתב דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובפרק ב' דכתובות כו' ככתוב בתוספות. ומכל זה נראה שלא היה ראוי לכתוב המחאה לעמוד לראיה אלא מדעת המחזיק אפילו יאמר המערער כתבו אלא תקנת חכמים היא כו' ככתוב בתוספות וסלקא דעתך אמינא אף על פי שתקנת חכמים היא שתועיל המחאה בלא דעת המחזיק מכל מקום צריך דעת המערער אף על גב דאנן סהדי דניחא ליה שיכתבו מכל מקום דעת חד מנייהו בעינן קמשמע לן דמועיל לראיה אף על פי שנכתב שלא מדעת שניהם. מיהו הוא גופא מספקא לן אם כתבו העדים עדותם וכתבו בתוכו שמדעתם נכתב כדי שיהא מלוה בשטר אם ראוי להוציא בבית דין. ומפי רבינו תם שמעתי שנוהגים לשלוח העדים כו' ככתוב בתוספות. ואם כן הוא יש תימה במאי דקאמר הכא שאין צריך לומר כתובו ואין לומר דמעיקרא לא אצטריך אלא לאשמועינן דמחאה בפני שנים ואגב הני אחריני מסיים בה הכי דבשלמא גבי מחאה אצטריך למימר לאפוקי ממאן דאמר בפני שלשה אלא מודעה למאי אצטריך. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו: פירוש משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי. ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות. ואי נמי פעמים שיכתבו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו ויחזור ויגבה בו. ודוקא בהודאת מטלטלים אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו דמאי איכפת ליה וכדאיתא בפרק זה בורר. והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימרא דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפים אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים ואפילו היה בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו ועוד משום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו אמר דבשנים צריך לומר כתובו ושלשה היכי דמי כגון דכתבינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני וכדאיתא בפרק זה בורר וכולה מלתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינם צריכים בית דין אלא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו דלמעלת בעל הקרקע כותבים ויש לו דין שטר בספר המקנה והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו מה שאין כן בשלשה דפעמים שאין צריך לומר כתובו וכדאמרן מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כתבינהו אינהו כולם עדים הם וצריך לומר כתובו ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו דבית דין בעינן הא שנים הוו להם עדים מפי עדים. הרשב"א ז"ל.
קנין בפני שנים: על מה שכתבו בתוספות ועוד בפרק קמא דסנהדרין כו' כתוב בתוספות הרא"ש ואין נראה ראיה משום דאפשר שהקנה בפני שנים לקיים מה שיאמר היחיד מכל מקום נראה לי דאפילו ראיה אינו צריך דמאי שנא קנין חליפין ממשיכה מסירה הגבהה וחזקה דמועלת ביחיד. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר אברהם לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים ואפילו הוא מודה לו שאם מפחד כפירה הוא גם כל המעשה שיעשה אדם עם חברו מתנות ומכירות ומחילות וחלופי חפץ בחפץ והלואות כולם צריכות שנים ויש מהם צריכות כתיבה ויש אינם צריכות ומהימנו את אלו אבל נראה כי שאר הדברים מתקיימים בהודאת שניהם ואלו אין מתקיימים אלא בעדים ולפיכך הוצרך לומר קיום שטרות לומר שאין מתקיים אלא בשלשה מעתה קנין אין מתקיים אלא בעדים וכן כתב גאון ז"ל. אלא שה"ר יצחק ז"ל חולק בדבר ואני מוסיף על דברי הגאון ז"ל כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום משא ומתן ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין האמור במקרא שלף נעלו ונתן לרעהו אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו. כן נראה לי. עכ"ל.
קיום שטרות בשלשה: שאין שנים יכולים לקבל עדות כו'. ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין כו' הני מילי בדבר שיש בו משא ומתן דמוכחא מלתא דדינא קא עבדי אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי לא מחזי דדייני נינהו בפחות משלשה ומחזי דעד מפי עד והיכא דהן עצמן מכירים חתימת ידי העדים ואין צריכים לקבל עדות מאחרים אפילו הכי בעינן תלתא חדא דלא פלוג רבנן בקיום שטרות ועוד דאי ליכא אלא תרי לא מהניא סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף על גב דבשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים לו מפיהם ולא מפי כתבם כגון שטר מכר ומחאה ומודעה הני מילי במעשה הנעשה בפני העדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שהן יודעים מעצמם כגון שמכירים חתימת ידי העדים או שראו באחד שהלוה את חברו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני עדים בכהאי גוונא ודאי לא נתנה עדות ליכתב דלא דמיא לספר המקנה. כן נראה בעיני. ואם תאמר אלא מעתה אם הזמינום בשעת שחתמו עידי השטר שהיו יודעים ומכירים חתימתם ויעידו עליה הכי נמי דמצי למכתב סהדותייהו ואף על פי שאין שם שלשה. לא היא שהרי לא היה קיום דבר על ידיהם כשהוזמנו שם אלא עיקר קיום הדבר על ידי העדים החתומים היה. עליות הר"י ז"ל.
על מה שכתבו בתוספות והא דאמרינן בפרק ב' דכתובות כו': לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל ואומר רבינו תם דלא גרסינן כשמואל סבירא להו דמשמע דאין הלכה כן ואדרבה קיימא לן כשמואל דקאי רב נחמן כותיה בסנהדרין. ונראה שיש לקיים גירסת הספרים והכי קאמר ודלמא רבנן דבי רב אשי בקיום שטרות כשמואל סבירי להו בעלמא. עד כאן.
עלה בידינו בענין הקנין קנה מידו בין בקרקע בין במטלטלים בקנין סודר בינו לבין עצמו או שחייב עצמו במנה בקנין בינו לבין עצמו הרי זה קנין גמור כיון שהוא מודה בקנין זה אינו יכול לחזור בו שלא הוצרכו העדים אלא כדי שלא יוכל לכפור בדבר. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא אבל אי ציית דינא אף על גב דאנוס לא כתבינן והאי מודעה לאו מודעה היא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועלך. איכא מאן דאמר דהא אביי ורבא במודעה דמתנות הוא דלא בעינן אונסא דהא לא שקיל ליה זוזי כי היכי דנבעי ביה אונסא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא דבעינן דלא ניחא ליה למיתב ההיא מתנה אבל במודעה דזביני דקא שקיל זוזי לא הויא מודעה אלא עד דמברר לאונסיה כדאמרינן לקמן אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב ביה אנן ידענא ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה. מודעה דמאי אי דגיטא ומתנה גלויי מלתא בעלמא הוא ואי דזביני הוא והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. ומשני מודעה בלא אונסא הוא קאמר אבל היכא דאניס כמעשה דההוא פרדיסא כתבינן. ואנן לא חזי לן האי פירושא חדא דמודעה דגט ומתנה ליכא מאן דבעי אונסא מדקא מתמהינן לקמן ואמרינן מודעה דמאי אי דגיטא ומתנות גלוי מלתא בעלמא הוא מכלל דמלתא דברירא הוא וליכא דפליג עלה ואם כן היכי קאמר רבה ורב יוסף דלא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא. ונראה לי דהכי פירושו כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בידך ואמר ליה היאך לא היו דברים מעולם דליתא עליה אלא שבועה דר"נ ואצטריך למעבד עמיה פשרה ומקמי דליעבד עמיה מסר עליה מודעה ועלה קאמרי רבה ורב יוסף דהאי מודעה לאו כלום הוא משום דהא ציית דינא ואביי ורבא פליגי דאף על גב דציית דינא כיון דכפר לה אין לך אונס גדול מזה והלכתא כותייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אמרי נהרדעי כו': מדקאמרינן לאו מודעה היא ולא אמרינן לא כתבינן מודעה כו' ככתוב בנמוקי יוסף ובמגיד משנה. ואפשר דאפילו למאי דאמרי מודה רבא היכא דאנוס מיכתב נמי כתבינן כנהרדעי דלא פליג רבא עלייהו כלל. דאי לא תימא הכי אף אנו נאמר דכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו וכמו שכתבנו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה