שולחן ערוך חושן משפט קמו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · קמו · ה · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב באר הגולה

שולחן ערוך

מחאה בפני ב' כותבין אע"פ שלא אמר להם כתובו:

הגה: ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו על עצמו ליכתוב לו שמיחה אבל לא יכתבו שמענו שמיחה דהוי עדות מפי כתבם (נ"י פ' חזקת הבתים)

וכיון שמיחה בשנה ראשונה א"צ לחזור ולמחות בכל שנה ושנה אבל צריך שלא יהא בין מחאה למחאה ג' שנים גמורות שאם שהה בין מחאה למחאה ג' שנים לא עלתה לו מחאה:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כותבין אע"פ שלא א"ל כתובו הטעם דזכות הוא להמערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוס' אע"פ ששאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיהא חשיב עדות כדי לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא להמחזיק כדי שעי"ז יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה:

ויכתבו בלשון שליחות פלוני העדנו כו' פי' העדנו הוא ל' שליחות שהעיד אותנו לדבר זה ואף שלא ציוה להם בפירוש לכתוב מ"מ כיון דייחד עדים לדבר ועשה כדי שיוודע הדבר מסתמא היה דעתו שיכתוב כי הכתיבה בשטר מוציא הקול ומ"מ לא יכתבו פלוני שלח לנו או עשה לנו שלוחים כיון דבאמת אינם שלוחים ממש שהרי אם רוצים ישתקו ואפ"ה הוי מחא' וכמ"ש בסעיף ג':

דהוי עדות מפי כתבם פי' וכתיב על "פי שני עדים ולא מפי כתבם וכמ"ש הטור בשם רש"י והרמב"ם בסי' כ"ח וכוותיהו פסק המחבר שם סי"א ודוקא בל' העדנו יכולין לכתוב שהוא ל' שטר וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ס"א ס"י ע"ש ובלשון השטר כ"ע מודים דמועיל עדותם משום תקון העול' כמ"ש בסי' כ"ט משא"כ כשכותב עדותן בכתיבת ידו ושלחו לב"ד דבזה פסק שם דלא מהני וה"נ כשיכתב בל' "שמענו ודו"ק ומ"מ לדברי ר"ת שכתב הטור בשמו שם סימן כ"ח דכל העדים שראוים להעיד שאינ' אילמים שולחין לכתחלה עדותן בכתב לב"ד דס"ל [ס"ל] נמי בזה דרשאין לכתוב בל' שמענו ואפשר דמ"ה סתם הטור וכתב שיכתבו המחאה ולא כתב באיזה לשון יכתבו משום דבסי' כ"ח הביא דברי ר"ת באחרונה ומשמע שהסכים לדבריו ואף דהמחבר פסק בסכ"ח כהרמב"ם וכאן ג"כ סתם וכתב שיכתבו המחאה י"ל דהמחבר העתיק לשון הרמב"ם שהעתיק הגמ' כדרכו ובגמ' לא נזכרו חילוקי' אלו משא"כ הטור שכתבן בסי' כ"ח ודו"ק:

וכיון שמיחה בשנה ראשונה כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי דבשנה ראשונה ל"ד קאמר ☜ דה"ה אם לא מיחה עד סוף השנה שלישית א"צ לעשות מחאה אחרת עד שיחזור להיות ג' שנים ויש בו צד רבותא במ"ש שמיחה בשנה ראשונה דאף דגילה דעתו לעשות מחאה מיד לא אמרי' מדשתק אח"כ כ"כ חזר ממחאתו קא משמע לן:

שאם שהה כו' לא עלתה כו'. הטעם דיכול להתנצל המחזיק לומר כשראיתי דשחק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה:

ש"ך - שפתי כהן

(ד) מחאה בפני שנים כו'. אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר:



באר היטב

(ז) ב':    אפילו בזה שלא בפני זה מצטרפין כ"כ הנ"י בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר. ש"ך.


(ח) כתובו:    הטעם דזכות הוא למערער וזכין לאדם שלא בפניו וכתבו התוספו' אע"פ דשאר שטרות אין כותבין אלא מדעת מי שהוא חובתו תקנה היא זו שיחשב עדות לבטל החזקה בעדות כל דהו וגם תקנה הוא למחזיק שעל ידי זה יחזיק בשטרו כשיוודע המחאה. סמ"ע.


(ט) שהה:    הטעם דיכול המחזיק להתנצל ולומר כשראיתי דשתק ג' שנים לא נזהרתי עוד בשטרי ואמרתי דחזר בו ממחאתו הראשונה. שם.



קצות החושן

(ג) ויכתבו בלשון שליחות ז"ל הסמ"ע ודוקא בלשון העדנו יכולין לכתוב שהוא לשון שטר ובלשון שטר כ"ע מודים דמועיל עדותן ולדעת ר"ת שכ' הטור כשמו בסי' כ"ח דכל שהעדים ראוין להעיד שולחין עדותן בכתב ה"נ א"צ לשון והעדנו ואפשר מה"ט סתם הטור בכתיבת המחאה ולא כת' באיזו לשון יכתבו ע"ש. ואינו נרא' לענ"ד דודאי לשון שטר ל"ש כלל גבי מחאה אפי' כתבו בלשון והעדנו דלשון שטר ל"ש אלא בשטר קנין או שט"ח והא דצריך לשון והעדנו היינו משום דבתוס' פרק חז"ה דף מ' הקשו בהא דאמרו מחאה בפני שנים ואין צ"ל כתבו דהיכי מהני מחאה ומודעה מפי כתבם דהא כל שטר שנעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר וה"ל מפי כתבם ותירצו דבמחאה הקילו משום דבקל מבטלין חזקתו וכן במודעה הקילו כדי להציל האנוס מיד אונסו וע"ש ובנימוק"י שם ז"ל כתבו האחרונים ז"ל דצריך לכתוב בל' שליחות פלוני העדנו על עצמו לכתוב עליו שמיח' אבל כתבו שמענו מפלוני שמיחה כה"ג לאו עדות הוא ומפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא ואע"ג דבעלמא בכל שטר בעי' צוואת מקנה דומיא דספר מקנה היינו בדבר שבינו לחבירו אבל במחאה ומודעה אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבו בל' שליחות וכדכתיבנא עכ"ל וזה הוא כשטת רש"י ובעה"מ דטעמא דשטר מהני היינו משום דנעשה מדעת מוכר או הלוה ותו לא הוי מפי כתבם אלא מפי כתבו דלוה או דמוכר ועמ"ש בסי' כ"ח סק"ו ומש"ה במודע' ומחאה נמי כשכותבין והעדנו על עצמו בל' שליחות ה"ל כאלו כותב המערער מחאתו שמוחה וה"ל מפי כתבו:

אמנם לשטת הרמב"ן טעמא דשטר בעדים שנעשה מדעת המתחייב דמהני ומשום דה"ל תורת שטר ובשטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ועמ"ש בסי' כ"ח שם וא"כ במחאה ומודעה אפי' נעשה מדעת המוח' נמי הוה מפי כתבם כיון דלא ס"ל טעמא דרש"י ובעה"מ אלא משום תורת שטר וגבי מחאה ומודעה ל"ש כלל תורת שטר וכמ"ש. ומש"ה קשיא להו לתוס' במודעה ומשאה דכיון דליכא תורת שטר בזה ה"ל מפי כתבם והוצרכו לו' מחמת תקנה בעלמא גבי מחאה להפקיע חזקתו וגבי מודעא להציל הנאנס וכמ"ש תוס'. והיינו נמי טעמא דטור שסתם ולא כ' באיזו לשון יכתבו משום דס"ל נמי עיקר כדעת תוס' והרמב"ן דלעולם ל"מ אלא שטר וא"כ ע"כ אינו אלא משום דבקל הפקיעו חזקתו ותו אין לחלק בין לשון שליחות או לא. אבל הנ"י דהביא בשם האחרוני' לכתוב בל' שליחות היינו משום דאזלי בשטת רש"י ובעה"מ ושפיר מהני ל' שליחות וכן הרמ"א נמי אזיל בשטת האחרונים והוא נמי כשטת רש"י ובעה"מ וכמ"ש וז"ב:

אמנם קשה למה כ' הרמ"א כאן לכתוב בלשון שליחות והעדנו על עצמו והוא כדעת האחרונים שבנ"י וכיון דכתבו האחרונים במודעא נמי לכתוב לשון שליחות א"כ הי' לרמ"א לכתוב בסי' ר"ה גבי הודעא לשון שליחות ולא ראיתי מי שירגיש בזה ועמ"ש ישוב לזה בסי' ר"ה סק"א:


(ד) לכתוב לו שמיחה כ' מוהרי"ט בחלק ח"מ סי' ע"ט ז"ל ונראה בעיני שאע"פ שהמחאה ניתנה לכתוב דוקא כשנכתב בזמן שמועיל המחאה כגון תוך שלשה שנים דאז ודאי לא מיקרי עדות שלא בפני בע"ד שאין בכתיבה זו חובה למחזיק שהרי יכול הוא עדיין למחות בפני אחרים ואינם עכשיו אלא כשעושין שליחותו של מוחה אבל לאחר ג' שבאין עכשיו על חזקתו של מחזיק בעבור זה והם אינם שלוחין עתה שהרי אינו יכול למחות עכשיו אלא שמעידין שזה מיחה בתוך שלשה ואע"פ שהי' כתוב בלשון שליחות ל"מ אם לא שיעידו בע"פ ובפני בע"ד עכ"ל. והנה ראיתי בתומים שכ' עלה ז"ל ודבריו תמוהין כי מה טעם יש בכך דהא ניתן לכתוב להציל העשוק מ"ש בתוך ג' שנים או לאחר ג' שנים ולא מצאתי לו ראיה ועזר בשום פוסק עכ"ל. ול"נ דברי מוהרי"ט נכונים לפמ"ש בנ"י לכתוב לשון שליחות משום דהוי מפי כתבם משום הכי צריך לכתוב לשון שליחות והוי מפי כתבו וכמ"ש בסק"ג ומשום דבמחאה ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו וכמ"ש בנ"י וא"כ היינו דוקא תוך שלש אבל לאחר שלש דתו אין הדבר תלוי בו במערער דהא תו לא מצי מחה אחר שלש ואם העדים כותבין שמיחה תוך שלש ה"ל מפי כתבם אפי' כתבו ל' שליחות אלא דמ"ש מוהרי"ט משום שלא בפני בע"ד לא הי' צריך לזה אלא משום מפי כתבם וכיון דהרמ"א פסק לכתוב לשון שליחות ממילא ל"מ אחר שלש וכמ"ש דלאחר ג' תו אין הדבר תלוי בו במוחה וז"ב:

ועוד נראה דאפי' לדעת התוס' שכתבו בטעמא דכותבין מחאה ומודעא ומשום דבמחאה בקל הפקיעו חזקתו ע"ש בתו' היינו נמי דוקא תוך שלש דעדיין אין חזקתו של מחזיק ברורה דהא עוד ידו נטויה למחות מש"ה בקל הפקיעו חזקתו וגם חזקת שלש שנים אינו אלא תקנת חכמים וכמ"ש בסי' ק"מ סק"ב אבל לאחר שלש דכבר נתברר חזקתו של זה המחזיק אין אנו מקבלין עדות מפי כ' כמו בשאר עדיות. ומ"ש בתומים מ"ש תוך ג' או לאחר ג' כיון דניתן לכתוב להציל העשוק נראה שנתחלף לו בין מחאה למודעה ובתוס' כתבו גבי מחאה משום דבקל הפקיעו חזקתו ובמודעא כדי להציל הנאנס מיד האונסו ע"ש והיינו משום דבמודעה דהי' אונס אלא דאמרי' אגב אונסי' גמר ומקני ומשום הכי הקילו מפי כתבם כל שידוע לעדים שהי' אונס אבל במחאה הרי הוא כשאר עדיות שבתורה דאם הוא של חבירו הרי הוא עשוק ואפ"ה ל"מ מפי כתבם ומש"ה כתבו תוס' גבי מחאה הטעם משום דבקל הפקיעו חזקתו:

וא"כ אפי' לפמ"ש תוס' נראה דלא הפקיעו אלא תוך שלש דעדיין לא החזיק והפקיעו שלא יחזיק אבל היכא שכבר החזיק תו לא הפקיעו חזקתו. מיהו במודעא אפי' כתבו אחר המכירה ומה שמסר לפניהם קודם המכירה מהני ומטעם שנתבאר בדברינו סי' ר"ה סק"א ע"ש:





▲ חזור לראש