טור חושן משפט רה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רה | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מוכר באונס ומסירת מודעה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים הרי זה מכר בין במקרקעי בין במטלטלין דאגב אונסיה גמר ומקנה אלא שה"ר יונה חילק דבקרקעי אפילו לא נתן לו כל שויו לפי שאין אונאה לקרקע אבל מטלטלין כיון שיש בו כדי אונאה או כדי ביטול מקח אין כאן תורת מקח ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו אלא על המכירה אבל בסכום המעות אין כופהו אבל אם כופהו ליתן לו בפחות משויה אף בקרקע אין כאן תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה:

במה דברים אמורים שראו עדים שקבל המעות אבל אם לא ראו אלא שהודה בפניהם שקבלם לא: והיכא שראו נתינת המעות לא שנא אנסוהו שימכור שדה ידועה לא שנא אנסוהו בסתם שימכור ומכר לו אחת משדותיו אפי' לא הו"ל לאשתמוטי ולא מנה המעות כשקבלם דהשתא איכא הוכחה שבע"כ קבלם אפ"ה זביניה זביני:

ל"ש אנסוהו אונס הגוף כגון שהכהו עד שמכר לו ל"ש אנסוהו ממון כגון שהפסידוהו בהפסד ממון בין ע"י עכו"ם בין ע"י ישראל כההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לשלש שנים ולאחר ששהתה ג' שנים בידו א"ל אי לא זבנת לי אכבוש שטר המשכונא ואימא לקוח היא בידי והפסדתי השטר ועשה לו שטר מכירה ואסיקנא דהשיב אונס לבטל המקח:

ואם מסר מודעה תחילה שאמר לעדים דעו מה שאני מוכר לפלוני חפץ פלוני או שדה פלוני מפני שאנוס אני המכר בטל אפילו החזיק בו כמה שנים:

ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביניה זביני: ואפילו אם עדי המודעא עצמם חתמו על המכר אינו כלום אפילו אמר להם ברצוני אני מוכר בלא אונס שכשם שאנסוהו למכור כך אנסוהו לומר שהוא מרצונו:

ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו המעות אז לא יחזיר לו את השדה אא"כ יחזיר לו המעות שקבל ואם מעידים בפנינו הודה לו שקבלם אז צריך להחזירם לו בלא מעות שמחמת יראה הודה שקבלם: וצריך שידעו העדים שהוא אנוס אבל לא יסמכו על דבריו שאומר להם שהוא אנוס:

וכתב ה"ר יונה אפילו יאמר כתבו לי שמסרתי מודעא בפניכם וכשיודע ע"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח אין שומעין לו: ולפיכך כל מודעא שאין כתוב בה והכרנו אונסו אינו מודעא:

בד"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה שכפאוהו ליתן או על מחילה או גט אין צריכין להכיר אונסו שאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו אין המתנה או המחילה כלום דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקבל המעות גמר ומקנה מה שאין כן במתנה ומחילה:

כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שצריך מודעא בחמסן שכופה את המוכר למכור לו שלא לרצונו אבל הגוזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזל אין המוכר צריך למסור מודעא:

ואם מסר מודעא ובטלה אח"כ כתב רב האי דלא הוי ביטול אפי' אם פירש בשטר זביני דזבין בדלא אניס וחתם ביה בביטול מודעא לאו כלום היא דההוא אונסא דאנסיה אעיקר זביני הוא גופיה אנסיה לאודויי ליה מאי דבעי:

וכן כתב רב אלפס והרמב"ם וכן כתב הרמ"ה ז"ל דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודעא קודם לכן דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דאם כפוהו לבטל המודעא מהני הביטול ולא הוי מודעא אע"פ שאמר בשעת מסירת המודעא כל מה שאבטל לא יהיה ביטול אינו מועיל דמ"מ לבסוף כשכפו אותו לבטל מה שאמר מקודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומקני ומבטל ובמתנה היכא דידעי באונסיה אפילו אם בטל לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה אבל מסר מודעא ולא ידענו באונסיה ואח"כ בטלה מדעתו מהני הביטול כיון שלא הכרנו באונס ולהכי נהיגי למיכתב ביטול מודעא במתנה ע"כ:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שאנסוהו למכור וכו'. בפרק חזקת (מז.) גמרא האומנין והאריסין וכו' אמר ר"נ אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו ופי' רש"י ראיה. עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו אין ראייתו ראיה רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה היה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ופר"ש קרקע אין לו. לגזלן כמו שאמרנו אין מעמידין שדה בידו: אבל מעות. שנתן לו הגזלן בדמי קרקע זו יש לו שיחזירם לו הנגזל ולא קנסינן לגזלן לאבד מעותיו ושמע מיניה דסבירא ליה לרב ביבי תליוה וזבין לאו זביניה זבינא: במה דברים אמורים. דמעות יש לו כגון שאמרו העדים בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל ונתן לו המעות או שכתבו בשטר אנו ראינו שנתן לו המעות דמשום פחד דגזלן לא מסהדי עדים וכתבו שיקרא. וגרסי תו התם אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני משום דאגב אונסיה גמר ומקני מתיב רב המנונא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני הא איתמר עלה ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל ופר"ש תלויה וזבין. מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני: זביני' זביני. ולא יוכל לחזור בו. מוד' שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי הסקריקון לב"ה זה הלוקח מן הסקריקון כשחזר ולקח מב"ה יהב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תליוה וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני ורב הונא נמי תלויה וזבין אמר אבל תלויה ויהיב לא הוי מתנה ולרב ביבי דמסיים אבל מעות יש לו אלמא ס"ל שאפילו נתן הגזלן לנגזל מעות לא קנה דתליוה וזבין לא הוי זביני' זביני וגרסינן תו אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי לא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי אבל ארצי ליה זוזי לא ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאישתמוטי אבל הוה ליה לאישתמוטי לא והלכתא בכולהו הוו זביני זביניה ופר"ש לא ארצי זוזי. לא מנה המעות גילה דעתו דבע"כ מקבל: דלא הוה ליה לאשתמוטי. מן האנס בשום דיחוי: והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני. ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאישתמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. ומעתה מ"ש רבינו מי שאנסוהו למכור וכו' הוא מימרא דרב הונא דאיפסיקא הלכתא כוותיה והאי אגב אונסיה היינו כשיש עמו נתינת דמים אבל כשלא נתן לו דמים לא קנה וכמו שיתבאר לקמן בס"ד ומשמע בהכונס (סב.) בסוף דכי אמרינן תלויה וזבין זביניה זביני היינו דוקא כשאמר רוצה אני הא אם לא אמר רוצה אני אע"ג דיהיב דמי זביניה לאו זביני ואפשר דלא בעינן שיאמר בפי' רוצה אני אלא כל ששתק וקבל דמים אומר רוצה אני קרי' ביה. ומ"ש בין במקרקעי בין במטלטלי וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה ופשוט הוא דכיון דבגמ' לא פליג בינייהו מהי תיתי לן לפלוגי וגם דטעמא דאגב אונסיה גמר ומקני שייך במטלטלין כמו בקרקעות ומ"ש אלא שהר"י חילק וכו' ומ"ש ונראה לפרש דבריו כשאינו כופהו וכו' טעמא דמסתבר הוא ומצאתי שכתב נ"י בפ' הנזכר וכתב הריטב"א דכיון דבתר דעתיה דמוכר אזלינן ליכא לדמויי לגמרי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קיבל פרוטה משדה זו דליהוי מכירה דשאני אשה דהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה אבל הכא ליכא למימר דמשום פרוטה שנותנין לו מתרצה על קרקע של ק' מנה ונראה שדעת הרנב"ר נוטה לזה אע"פ שאחרים אומרים דשוים הם עכ"ל. ונראה שכן הוא דעת רשב"ם שכתב אלא רב הונא מסברא דידיה קאמר דמתוך יסורין גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי ומדקאמר לא מפסיד מידי משמע שלא היה מפסיד משלו כלום:

ומ"ש בד"א שראו עדים וכו' הוא מ"ש בגמרא (מז:) בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו וכו' ואע"ג דרב ביבי קאמר לה והא איפסיקא הלכתא כרב הונא ודלא כרב ביבי ע"כ לא איפסיקא הלכתא דלא כרב ביבי אלא במאי דאמר מעות יש לו למימרא דתליוה וזבין לאו זביניה זביני וחוזר קרקע לבעליו והלה מחזיר לו מעותיו אבל במאי דאמר דכי אמרו עדים בפנינו הודה שקיבל מעות והלה אומר לא קבלתי מעולם ומחמת יראה הודיתי כן מהימנינן ליה וכדרב כהנא וכו' לא נדחו דבריו ולדידן דקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני היכא דלא ראו עדים שקבל מעות אלא שהודה בפניהם שקבל ועכשיו אומר שלא קבל מהימנינן ליה ואין כאן מכר והדרא ארעא למרה וכן נראה שהוא דעת רבינו ומה גם להרמב"ם שפוסק כרב ביבי בפ"ט מהלכות גזילה ומחלק בין אונס את חבירו למכור וגזלן דהאונס את חבירו שימכור אם לא מסר מודעה הוו זביני' זביני אבל גזלן שחזר וקנה אע"פ שלא מסר מודעה מכרו בטל אפי' ראו עדים שמנה לו מעות דכיון דקי"ל כרב ביבי ילפינן מיניה לדין אונס את חבירו שאם הודה שקבל מעות ועכשיו אומר שלא הודה שקבל אלא מחמת האונס אבל הוא לא קבל דבר מעולם שהוא נאמן ואין כאן מכר מעולם והדרא ארעא למרה וטעם הרמב"ם שפוסק כרב ביבי יתבאר בס"ד וז"ל הרמב"ם בפ"י מהלכות מכירה מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תליוהו עד שמכר ממכרו ממכר וכו' אע"פ שלא לקח הדמים בפני עדים ולכאורה נראה מדבריו שאפילו הנגזל מכחיש אינו נאמן כיון שהודה בפני עדים שקבלם וכן פירש דבריו הראב"ד והשיג עליו שטעה בזה בדברי הרי"ף בהנזקין וכתב ה"ה שהרמב"ם מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ושלא בעדים ואסיקנא דאפילו לא ארצי בעדים קנה והוא שמודה לו ולא אמרי' אגב אונסא מודה כל זמן שלא מסר מודעא עכ"ל ביאור דבריו כל זמן שלא מסר מודעא שלא קיבל המעות ושהוא מודה שקבלם מחמת היראה: ובהניזקין (נה:) אמתניתין דלקח מסקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל אמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כשמואל ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בח"ה א"ר הונא תלויה וזבין זביניה זביני ואותיב רב המנונא עליה מהא מתניתין לקח מסריקון וכו' ופריק הא אתמר עלה אמר רב ל"ש אלא דאמר ליה לך חזק וקני וכו' ואקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר ופריק מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואסיקנא בכולהו זביניה זביני ואפילו בשדה זו בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה אלא בשטר בלבד קנה וכי אמר ליה בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה למימרא דהלכתא כרב ולא צריכין למכתב אחריות ההיא ל"ק מידי דהא אמרי' מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואף על גב דאיפסיק הלכתא בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה התם גבי תלויה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למישקל מיניה זוזי אבל הכא גבי אשה וסקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי הלכך לא מהניא כתיבת שטר עלייהו עד דכתבי אחריות עד כאן לשונו מפשט דבריהם שכתבו וכי אמר ליה בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למהדר ביה משמע שהן מפרשים דמאי דאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי לאו דיהיב זוזי ממש אלא הכי קאמר מודה שמואל היכא שהמוכר והלוקח נחתי אדעתא דמעות דכל כהאי גוונא קנה בשטר אף בלא כתיבת אחריות אף על פי שעדיין לא נתן מעות אינו יכול לחזור כיון שאין הלה מעכב מעותיו אלא אומר לו תא שקול זוזך וז"ש בין ארצי ליה זוזי וכו' כלומר דאף על גב דעדיין לא ארצי ליה זוזי כיון שאומר תא שקול זוזך קנה בשטר אף על פי שאין בו אחריות ואינו יכול לחזור בו אבל כי לא נחתי אדעתא דזוזי כגון גבי אשה וסקריקון לא קנה עד שיכתוב אחריות אבל הראב"ד כתב בפ"י מה"מ דלא אמר הרי"ף אלא אף על גב דבשעת מכירה והתלייה לא ארצי ליה אלא לבסוף מכירה היא נראה שסובר דגם להרי"ף לא הוו זביניה זביני אף על גב דאיכא שטר אא"כ קבל מעות וכפשטא דגמרא דקא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו יהיב זוזי דוקא ולפי זה צ"ל דברי הרי"ף שכתב ואסיקנא והלכתא בכולהו זביניה זביני ואפי' בשדה זו בין ארצי ליה בין לא ארצי ליה אלא בשטר בלבד קנה וכי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך לא מצי למיהדר ביה דה"ק דאפילו לא ארצי ליה זוזי אלא בשטר בלבד מכר לו ע"כ ולא נתרצה אלא היה אומר ע"כ אני מוכר ואם כי א"ל בתר הכי תא שקול זוזך נתרצה הוי זביניה זביני ותו לא מצי למיהדר ביה ולפי זה דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף לעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אף על פי שכתב שטר לא הוו זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להראב"ד לפרש כן דברי הרי"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמו שכתבתי:

ומ"ש רבינו והיכא שראו נתינת המעות ל"ש אנסוהו וכו' הכל מתבאר מתוך הגמרא שכתבתי ופירושו בארצי ולא ארצי כפרשב"ם

ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' כלומר אנסוהו אי זה אונס שיהיה שמצדו מכר אם מסר מודעא המכר בטל ואונס הגוף שם (מח.) טבי תלא לפפי אבינרא וזבין ואמרי' דהוי אונס ובלא"ה פשוט הוא דאין לך אונס גדול מזה: ומ"ש ל"ש אנסוהו אונס ממון וכו' בין ע"י עכו"ם בין ע"י ישראל הם דברי הרמב"ם בפ"י מה"מ וה"פ לא מיבעיא אם פחד ההפסד היה ע"י עכו"ם אלא אפילו היה ע"י ישראל דאיכא למימר דשמא יחזיר לו אח"כ הגזילה ומאחר דלא אניס כולי האי ס"ד דלא גמר ומקני קמ"ל וכן כ' הרא"ש בפרק הנזכר וכ"כ העיטור בשם ר"ח ויליף לה מההיא עובדא דההוא פרדיסא דאיתא בפרק הנזכר (מ:) גמרא שלש ארצות לחזקה ואמרינן דהוי אונס וכמ"ש בסמוך בס"ד ובפרק הנזכר גמרא האומנין והאריסין גרסינן טבי תלא לפפי אבינרא וזבין חתם רבה בר בר חנה אמודעתא ואאשקלתא אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים רב הונא לטעמיה דאמר תליוה וובין זביניה זביני ופר"ש תלא לפפי. באילן ששמו בינרא למכור לו שדהו: רב הונא לטעמיה. מהכא שמעינן דכתבי' מודעא אזביני אפילו בתליוה וזבין ודלא כרבא דאמר לעיל לא כתבינן מודעא אזביני אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובדא אפילו בתליוה וזבין דכתבינן מודעא עכ"ל ומימרא דרבא איתא בההוא פירקא (שם) נמי גמרא ג' ארצות לחזקה דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא ופר"ש לא כתבינן מודעא אזביני. נראה לי טעמא דרבא משום דאמרינן לקמן בפירקין הלכתא תניוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם שכפאוהו למכור אחד משדותיו והוא בירר מעצמו אחד מהן ומכרה דלא הוי אונס אבל בשדה זו לא והלכך לא כתבינן מודעא דאי בשדה זו הא לא הוי זביניה זביני ולא צריך מודעא אלא יביא עדים שאנסוהו ותבטל שטר מכירה בלא שום מודעא ואי בשדה סתם הא הוי זביניה זביני ואין אונס בזה השדה שהרי מדעתו בירר ומכר את זה השדה ובמודעא זו שיכתוב פסולה דמודעא בלא אונס לאו כלום היא: ומשני מודה רבא דכתבי' מודעא היכא דאניס. כה"ג דמעשה דפרדיסא דמתוך פחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס לגמרי בלא דמים קא מזבין ליה אין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד הכא ודאי כתבינן מודעא דהא אונס גמור הוא האי עובדא דפרדיסא פירש רבינו חננאל אתא מרא דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו שרוצה זה לגוזלו פרדס בטענותיו ואמר להו אנא תבענא ליה קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבינתה ניהלי ולית לך עלי מידי ובתר הכי אמר ליה בחשאי אנא מזבנינא לך ואמר ליה כתוב לי שטר מכירה שלא בפני והביאהו לי ואתן לך הדמים והלך זה וסיפר לעדים מה שאמר ליה זה לכתוב לו שטר מכירה וכן עשה וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעת' שטען לקוחה היא בידי זה ג' שנים ואנא כתבנ' ליה שטר מכירה מהיום כמו שאמר שלא בפניו ואקבל הדמים השתא מסר אנא מודעא קמייכו דלאו ברעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא אלא משום דכפר במשכנתא ובתר הכי תבענא ליה בדינא ומפקינא לה מיניה על ידי שיראו שטר מכירה זו שמהיום ואני אוציא המודעא לפניו המבטלתו והוא לא יתן אל לבו לטעון לומר שג' שנים היתה לקוחה לו שקודמין לשטר זה עכ"ל וכבר כתבתי בסמוך דגבי עובדא דטבי תלא לפפי כתב רב הונא לטעמיה וכו' מהכא שמעינן דכתבינן מודעא אזביני ודלא כרבא דאמר לעיל לא כתבי' מודעא אזביני אלא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא והכא חזינן עובד' אפילו בתליוה וזבין דכתבינן מודעא עכ"ל ביאור דבריו דלרבא שלש חלוקות בדבר בשדה סתם זביניה זביני אפילו מסר מודעא משום דכיון דמדעתו בירר ונתן לו שדה זו ליכא אונס ובשדה זו אינו צריך מודעא דהא כי מברר שהיה אנוס בשעת מכירה בטלה זביני הילכך לא כתבי' וכי הוי כגוונא דפרדיסא דאי לאו דמסר מודעא לא הוי אפשר לברורי אונסיה אי מסר מודעא בטלה זביני דהא שדה זו הוא ואי לא מסר מודעא זביניה זביני דהא לא ידעו עדים באונסיה דמאתר שאינו אומר לו בפני עדים אי לא מזבנית לי אכבשיה לשטר משכנתא נמצא שאינם יודעים באונסו אלא על פי מסירת המודעא ואע"פ שהוא אומר בפני עדים זבינתה ניהלי ואח"כ רואים שטר מכירה מאוחר לשטר שאמר להם (המוכר) [הלוקח] שהיתה מכורה לו איפשר שבשעת מכירה גמר והקנה מפני שהיה צריך למעות והשתא הדר ביה כיון שלא גילה דעתו בשעת מכירה שמחמת האונס הוא מוכר וכי מסר מודעא בשעת מכירה גלי דעתיה דמחמת האונס הוא מוכר והלכך כל כי האי גוונא כתבינן מודעא כן נראה לי ואל תסתור דברי ממה שכתב ומשני מודה רבא דכתבינן מודעא היכא דאניס כי האי גוונא דפרדיסא דמתוך פחד שמפחידין אותו דהפסיד הפרדס בלא דמים קא מזבן ליה ואין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד הכא ודאי כתבינן מודעא דהא אונס גמור הוא וכתב בסוף מעשה דפרדיסא כהאי גוונא דמפסיד הכל אם לא ימכור מודה רבא דכתבינן מודעא דמשמע מדבריו אלו דטעמא דכתבינן מודעא בעובדא דפרדיסא משום דהוי אונס גדול ולא מהטעם שכתבתי שהוא משום דאי לאו מודעא לא הוה ידעי באונסיה דיש לומר דע"כ טעמא משום הכי הוא דאלת"ה אלא דטעמא דכתבינן מודעא הוא משום דהוי אונס גדול וכדמשמע מפשט דברים הללו איכא לאקשויי דטפי עדיף תליוה וזבין דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואלמלא נגדוה לחנניה וכו' ואפילו הכי לא כתבינן מודעא ואדרבה כל שהאונס גדול לא צריך למיכתב מודעא בשדה זו ועובדא דפרדיסא שדה זו הוה כדפירש ר"ח וכתבו רשב"ם אלא ודאי טעמא דכתבינן מודעא בעובדא דפרדיסא הוא משום דאי לא מסר מודעא לא איפשר לן למידע אם מוכר מרצונו או על כרחו: ומ"ש דמתוך פחד שמפחידין אותו וכו' הוא להוכיח דאונס כי האי אונס הוי כיון שמפסיד כל שדה ודעת התוספות לפרש כרשב"ם שכן כתבו אבל שדה זו לא והא דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה וכו' לא משכחת לה אליבא דרבא אלא כי ההוא מעשה דפרדיסא דבסתם שדה לא מהניא מודעא ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה עכ"ל. וגבי עובדא דטבי כתבו דרב הונא פליגא אדרבא דאמר לא כתבינן מודעא ובמה שכתבתי לדעת רשב"ם אין מקום למה שתמה עליו הרמב"ן ז"ל וקל להבין ולפיכך לא ראיתי להאריך בזה: ומ"ש עליו ועוד שאם כדבריו לדידן נמי בשדה סתם לא מהניא מודעא ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שחלק בין שדה זו לשדה סתם עכ"ל כלומר דכיון דרשב"ם מפרש דטעמא דרבא דאמר לא כתבינן מודעא אזביני הוי משום דבשדה סתם לא מהניא ובשדה זו לא צריך ורב הונא לא פליג עליה אלא בשדה זו לומר דזביניה זביני והילכך צריך למיכתב מודעא אבל בשדה סתם לא פליגי וא"כ אף לדידן דקי"ל כרב הונא ובשדה זו צריך מודעא משום דאי לא מסר מודעא הוו זביניה זביני מ"מ לא כתבי' מודעא לשדה סתם משום דלא מהניא דהא לא פליגי רבא ורב הונא בהכי ולא ראיתי לאחד מהגאונים שחילק בין שדה זו לשדה סתם זו היא תמיה' הרמב"ן על רשב"ם. ואני אומר אם לדין יש תשובה שאע"פ שלא נמצא כן לאחד מהגאונים כדאי הוא רשב"ם לפרש כן ועוד שהרי נמצאו גדולים שסוברים לחלק בין שדה סתם לשדה זו וע"ד שכתב הרמב"ן לדעת רשב"ם הלא הם רבי' חיים וריצב"א ככתוב בהגהות בפ"י מה"מ וגם דאי איכא למתמה אשיטה זו אהא איכא למתמה דהא רב הונא סתמא אמר תליוה וזבין זביניה זביני דקאי בין לשדה סתם בין לשדה זו ויהיב טעמא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואם כדברי רבי' חיים וריצב"א הול"ל בשדה סתם משום דליכא אונס ובשדה זו משום דאגב אונסיה גמר ומקני ומדיהיב חד טעמא לתרוייהו משמע דס"ל דגם בשדה סתם יש אונס. ועוד דמסיק תלמודא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפילו בשדה זו דמשמע דבכולהו הוו זביניה זביני מחד טעמא והוא משום דאגב אונסיה גמר ומקני מ"מ יש ליישב לדעתם דכיון דס"ל לרב הונא דאפילו איכא אונס זביניה זביני תו לא איצטריך בשדה סתם לאהדורי בתר טעמא דליכא אונס אבל אה"נ דטעמא דשדה סתם הוי משום דליכא אונס דכיון דאשכחן דרבא ס"ל הכי לית לן לפלוגי בינייהו כל היכא דאפשר וכי אמר תלמודא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני ואפי' בשדה זו לאו מחד טעמא הוו זבינייהו זביני דבשדה סתם הוי טעמא דליכא אונס ובשדה זו הוי טעמא משום דאגב אונסיה גמר ומקני ואם כן אע"פ שנודה דרשב"ם ס"ל לפלוגי בין שדה סתם לשדה זו ליכא תמיהא דהא איכא מאן דס"ל הכי וכ"ש שאפשר דרשב"ם ס"ל דל"ש לן בין שדה זו לשדה סתם וכמו שאוכיח לקמן בס"ד שזו סברת רשב"ם לדעת ההגהות בפ"י מה"מ ולפי שיטה זו צ"ל דכי אמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני לאו מטעמא דרבא כלל הוא דאמר הכי דרבא אמרה בשדה סתם דוקא משום דלדעתו ליכא אונס ור"ה ס"ל דבשדה סתם נמי איכא אונס ואפ"ה הוו זביניה זביני משום דאגב אונסיה גמר ומקני דומיא דשדה זו דאגב אונסיה גמר ומקני והרי"ף כתב אעובדא דטבי תלא לפפי אכינרא וכו' וש"מ דאע"ג דאניס זביניה זביני ואי מסר מודעא לא הוו זביניה זביני ואמרי' נמי בריש פרקין ואלא מודעא דזביני הא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דש"מ דאע"ג דאנוס בזביני צריך מודעא לבטולי וכן הלכתא עד כאן לשונו משמע מדבריו דס"ל דרבא ורב הונא לא פליגי לענין מסירת מודעא דתרוייהו ס"ל דכל היכא דהוו זביניה זביני למר בשדה סתם ולמר בין בשדה זו בין בשדה סתם כתבינן מודעא וכן דעת העיטור וכן דעת הרמב"ם בפרק הנזכר וכן נראה מדברי הרא"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו אפרים כמו שאכתוב לקמן בס"ד וכ"כ בהגהות פ"י מה"מ שראבי"ה כתב דבעובדא דטבי תלא לפפי וחתם רבה בר בר חנה אמודעא לא פליגי רבא ורב הונא דמה לי תליוה מה לי שאר אונס כ"כ הרי"ף ואפשר שג"כ דעת הרב עכ"ל. ותחלת דבריהם שם על דברי הרמב"ם פסק כרב הונא דאמר כתבי' מודעא אזביני וכן פרשב"ם וכן פסק ריב"ם וה"ר אליעזר אבל רבינו שמשון פסק כרבא וכן פסק בסמ"ג בשם ר"י אבל ראבי"ה כתב כו' ורבינו חיים וריצב"א פסקו כרב הונא וכו' ומדבריהם נראה דס"ל דרשב"ם לית ליה דרבינו חיים וריצב"א אלא דלרב הונא בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבינן מודעא שהרי כתבו על דברי הרמב"ם וכן פרשב"ם וריב"ם והר"א משמע דכהרמב"ם ס"ל והרמב"ם מכיון שסתם דבריו אין חילוק לדעתו בין שדה סתם לשדה זו דבכל גווני כתבינן מודעא ואם כן גם רשב"ם וריב"ם והר"א הכי ס"ל ועוד דמדלא עריב לרבינו חיים וריצב"א בהדי רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר ולא עוד אלא שהפסיק ביניהם בפסק ר"ש וסמ"ג וראבי"ה ש"מ דסברת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר לחוד וכסברת רבי' חיים וריצב"א לחוד כדפרישית. וסמ"ג נראה מתוך לשונו דכרשב"ם ס"ל ולא כר"י שהרי כתב במ"ע סימן פ"ב אמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני וכן פסק ר"י אבל רשב"ם פסק שם שאין הלכה כמותו אלא ככל שאר האמוראים שסוברים דכתבינן מודעא עכ"ל: ומדכתב אבל רבינו שמואל ולא כתב ורבי' שמואל משמע דדכותיה ס"ל והו"ל כאילו אמר אע"פ שר"י פסק כרבא רבינו שמואל פסק כרב הונא והלכה כוותיה ובהכי ניחא למה סתם דבריו לדעת ר"י ולא פירש דמודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא לאי זה מהפירושים שהוא תופס עיקר אלא משום דלא ס"ל הכי לא חש להאריך בדבריו כנ"ל: ויש לדקדק לדעת הרי"ף מאי האי דקאמר מודה רבא היכא דאניס דמשמע דמאן דפליג עליה סבר דאע"ג דלא אניס כתבינן מודעא וזה לא עלה על הדעת ונ"ל דלהרי"ף לא כתבינן מודעא אליבא דרבא אפילו היכא דאניס אלא כי הוי כגוונא דפרדיסא שהיה בידו לעשות כמו שאמר אבל כי גזים ליה בדבר שאין בידו לעשות אע"פ שהמוכר אומר מחמת זה אני מוכר לא כתבינן מודעא והיינו דקאמר מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא כלומר היכא שהאונס הוא כעין מעשה דפרדיסא דבריר לכ"ע שהיה בידו לעשות כאשר דיבר ומאן דפליג עליה סבר דאפי' בכה"ג כתבי' משום דאע"ג דאנן בריר לן דאין בידו לעשות מאי דגזים ליה דלמא המוכר לא בריר ליה או הוא ירא ורך הלבב וקי"ל כרבא ורב הונא נמי הכי ס"ל דלא אשכחן להו דפליגי בהכי. אי נמי הוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא לא כתבי' מודעא אזביני באונסא דנפשיה קאמר כלומר שאם אמר לעדים פלוני רוצה שאמכור לו שדה פלוני ואיני מוכרו לו ברצוני ועתיד אני לתובעו בדין אע"ג דבגיטין ובמתנה כתבי' כה"ג בזביני לא כתבי' דאונסא דנפשיה לאו אונסא היא ופרקי' מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן וכבר נזכר בעיטור פירוש זה ומאי דאמר מודה אפשר דמאן דפליג עליה הוה ס"ל דכי היכי דבגיטין ובמתנה כתבי' מודעא אאונסא דנפשיה ה"נ כתבי' בזביני וקי"ל כרבא ואפשר ליישב עוד לכל הפירושים דאע"ג דאמר מודה רבא לאו למימר דאיכא מאן דפליג עליה בהא אלא ה"ק אע"ג דאמר רבא לא כתבי' מודעא היכא דאניס לא אמר אלא שלשון מודה אינו מדוייק ומה שכתב הרי"ף דש"מ דאע"ג דאניס בזביני צריך מודעא וכו' ולישנא דאע"ג משמע לא מיבעיא היכא דלא אניס דצריך מודעא לבטולי זביני והא ליתא דאי ליתא אונס מודעא מאי עבידתא ונ"ל דאע"ג לאו דוקא והוה ליה למימר כאילו אמר דש"מ דכי אניס אע"ג דזביניה זביני צריך מודעא לבטולי. ומשמע לי דכל הנך רבוותא שהוזכרו בהגהות מעשה דפרדיסא כפר"ח שכתב רשב"ם מפרשי ליה דלא אשכחן להו דפליגי בהכי ועוד שהרי הרמב"ם פירשו כפי' ר"ח ומדלא הזכירו ההגהות ששום אחד מאותן הגדולים חלוק עליו משמע דהכי מפרשי אינהו ומדברי כולם למדנו דכל היכא דלא מסר מודעא לעולם זביניה זביני ואפי' ידעינן באונסי' וכן נראה גם מדברי הרא"ש ז"ל בפרק הנזכר וכן כתב הר"ן בפי' וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"מ ובפ"ט מהלכות גזילה דאם לא מסר מודעא אפילו הכירו עדים באונסו מקחו קיים אלא א"כ הוחזק גזלן על שדה זה אבל הרמב"ן ז"ל מפרש מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא כלומר דכי אניס ליה בכי האי גוונא דטעין ואמר לקוחה היא בידי ודאי לא גמר ומקני והרי הוא כמי שצווח דאמר ליה מאי זבני לך אי לא זבנת ניהלך דידך היא דאי כבשת לשטר משכנתא לא מצינא לאישתעויי דינא בהדך הילכך לא אמר מעולם רוצה אני שהרי הוא באונסו מתחלה ועד סוף ואע"פ שאומר רוצה אני למוכרה הילכך אי ידעי' באונסי' שלא היו עדים לזה והלה חזר והודה לו אע"ג דלא מסר מודעא נמי כתבינן אבל כי אניס ליה באונסא דממונא אחרינא אגב אונסיה גמר ומקני אבל היכא דליכא אונסא אלא מההוא מידי דלא מצי לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא לא הוי זביניה זביני דמאי עבד ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא. נקטינן השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זביני כל אימת דלא מסר מודעא בר ממעשה דפרדיסא אבל אי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זביני וכן דעת הגאונים ורבי' הגדול עכ"ל ומ"ש שכן דעת רבינו הגדול אם על הרי"ף הוא אומר כמנהגו משמע דלא קאי למאי דאמר דכמעשה דפרדיסא כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר אלא למאי דאמר בסמוך אבל אי מסר מודעא בכולהו לא הוי זביניה זביני כלומר ודלא כרשב"ם שצריך לחלק לדעתו בין שדה סתם לשדה זו כפי מה שסבר בו הרמב"ן ז"ל וכמ"ש לעיל. ואפשר דקאי נמי אמאי דאמר דכמעשה דפרדיסא כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר שהוא ז"ל סובר שכל עצמו של הרי"ף לא בא אלא ללמדנו דכל היכא דאניס אי ליכא שום מודעא הוו זביניה זביני וזה שאומר וש"מ דאע"ג דאניס הוו זביניה זביני וכו' ופרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דש"מ דאף ע"ג דאניס צריך מודעא לבטולי שנראה בהדיא שלא הביא ראיה מעשה דפרדיסא אלא לומר דצריך מודעא לבטולי זביני ולא להשוות עובדא דפרדיסא לשאר מילי דחילוק יש ביניהם דהא בראש דבריו דמיירי בשאר מילי כתב ואי מסר מודעא ובסוף דבריו דמיירי בעובדא דפרדיסא כתב צריך מודעא ולא כתב צריך מסירת מודעא וע"פ דיוק זה כתב הרמב"ן ז"ל וכן כתב רבינו הגדול: וכתוב בספר העיטור דאיכא מאן דפריש והא אמר רבא לא כתבינן מודעא וקס"ד אפילו ידעינן דאנוס הוא ומשני דכי אמר רבא דלא כתבינן היכא דלא ידעינן דאנוס אף על גב דמסר מודעא אבל כי ידעינן דאנוס כתבינן מודעא ולא הוו זביני ופירש כי ההוא מעשה דפרדיסא שאונסו על גוף השדה ומחמת אותו האונס עצמו מכרו ולא הוו זביני ואע"ג דלא מסר מודעא כתבינן אבל היכא שהאונס מחמת תלייה או מענינא אחרינא לא כתבינן עכ"ל ופירוש זה יש לומר שהוא כדברי הרמב"ן ז"ל דהיכא שאין האונס מחמת גוף הדבר אלא מחמת דבר אחר לא כתבינן אא"כ מסר אבל כי מסר מיהא כתבינן ואפשר שעל כן כתב וכן דעת הגאונים דפירוש זה מדברי הגאונים ויש לפרשו בענין אחר דכיון שהאונס מחמת גוף הדבר כתבינן אע"ג דלא מסר וכשהוא מחמת דבר אחר לא כתבי' אף על גב דמסר והיינו לרבא אבל לרב הונא אף על פי שהאונס מחמת דבר אחר כתבינן כשמסר כדאשכחן גבי טבי תלא לפפי וכו' ויהיה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אי הלכה כרבא או כרב הונא: נמצא כלל שיטות ההלכה הם אלו דלהרי"ף וראבי"ה ועיטור ורמב"ן ורבינו אשר ורבינו אפרים רבא ורב הונא לא פליגי בענין מסירת מודעא דכל היכא דהוו זביניה זביני למר בשדה סתם ולמר בשדה זו אי מסר מודעא בטלו זביני ולדידן דקי"ל דלא שנא שדה זו לא שנא שדה סתם הוי זביניה זביני כתבינן מודעא בין בשדה זו בין בשדה סתם. ולרשב"ם והתוס' וריב"ם וה"ר אליעזר ורבי' שמשון וסמ"ג ור"י ורבי' חיים וריצב"א רבא ורב הונא פליגי דלרבא לעולם לא כתבינן מודעא אלא בכגון מעשה דפרדיסא דלא אפשר למידע דבאונס הוא מוכרו אלא על ידי מסירת המודעא אבל היכא שרואים העדים שאנסו למכור לו שדהו לא שנא שדה זו לא שנא שדה סתם לא כתבינן מודעא בשדה סתם משום דלא מהניא דהא הוו זביניה זביני משום דכיון דלא ייחד לו שום שדה והוא מדעתו בורר את זו הו"ל כאילו ליכא אונסא ובשדה זו נמי לא כתבינן משום דלא צריך דכיון שיביא עדים שנאנס בטלו זביני אפילו בלא מסירת מודעא ולרב הונא בשדה זו צריך לכתוב מודעא משום דאי לא כתביה הוי זביניה זביני מיהו בשדה סתם לדעת רבינו חיים וריצב"א לרב הונא נמי לא כתבינן דטעמא דהוי זביניה זביני הוי משום דכיון דמדעתו בירר אחת משדותיו לאו אונס הוא וזה דעת רשב"ם כפי מה שסבר בו הרמב"ן אך כפי הנראה מדברי הגהות מיימוניות לרשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר גם בשדה סתם כתבינן ולענין הפסק רבי' שמשון ור"י פסקו כרבא ורשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר ור' חיים וריצב"א פסקו כרב הונא אלא שרשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר פסקו כוותיה ע"פ פירושם דל"ש שדה זו ל"ש שדה סתם לעולם כתבי' מודעא ובזה שוים דבריהם לדברי הרי"ף ורבי' חיים וריצב"א פסקו כוותיה ע"פ פירושם דאשדה זו כתבינן מודעא ובשדה סתם לא כתבינן משום דלא מהניא: והרמב"ם סתם דבריו ומשמע דס"ל דל"ש שדה זו ל"ש שדה סתם כתבי' מודעא וכפסק הרי"ף וסייעתו מיהו בשיטת ההלכה לא בירר לן אי זו שיטה תופס עיקר דאפשר דתופס שיטת הרי"ף וראבי"ה דלא פליגי רבא ורב הונא ואפשר דתופס שיטת רשב"ם וחביריו דפליגי והלכה כרב הונא ולדברי כולם לעולם לא כתבי' מודעא אלא היכא דמסר איהו מודעא אבל היכא דלא מסר לא כתבינן בשום פנים ולא בטלי זביני בהכי דכל שלא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וזה נראה שהוא מוסכם לדעת הכל זולתי לדעת הרמב"ן דס"ל דנהי דהכי הוי דינא בכל מילי דעלמא בר מעובדא דפרדיסא דליכא אונסא אלא מההוא מידי דלא מצי לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא כיון דידעי עדים באונסיה כתבינן מודעא אע"ג דלא מסר דכיון דטעין אההוא מידי גופיה לקוח הוא בידי ודאי לא גמר ואקני והרי הוא כמי שצווח מתחלה ועד סוף וכ"נ שהוא דעת אחרת שכתוב בעיטור וכבר כתבתי שאפשר לפרשו בענין אחר נמצינו למדים לפסק הלכה דלהרי"ף והרמב"ם והעיטור והרמב"ן והרא"ש וראבי"ה בין בשדה זו בין בשדה סתם הוי זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני ואי מסר מודעא בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבינן לה ובטלי זביני ולפי הנראה מדברי ההגהות גם זו דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וכן נראה שהוא דעת סמ"ג ולרבי' שמשון ור"י לעולם לא כתבינן מודעא אלא היכא דלא אפשר למידע שהוא אנוס אא"כ ימסור מודעא וכגון מעשה דפרדיסא ולדעתו ג' חילוקים בדבר בשדה סתם אע"ג דמסר מודעא זביניה זביני הלכך לא כתבי' משום דלא מהניא מידי ובשדה זו אע"ג דלא מסר מודעא לא כתבינן כיון דמייתי עדים שנאנס בטלי זביני הילכך לא כתבי' דהא לא צריך וכי הוי כגוונא דפרדיסא דאי לאו דמסר מודעא לא הוה אפשר ליה לברורי אונסיה אי מסר מודעא בטלי זביני דהא שדה זו היא ואי לא מסר מודעא לא אפשר לעדים למידע אונסי' הלכך אי אתי למימסר מודעא קמייהו כתבינן ולרבי' חיים וריצב"א בשדה זו כתבינן ובשדה סתם לא כתבינן ולפי מה שסבר הרמב"ן והרשב"ם גם זה דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וסמ"ג ולהרמב"ן בין בשדה סתם בין בשדה זו כתבי' מודעא היכא דמסר וכשיטת הרי"ף וסייעתו מיהו ה"מ היכא דאניס ליה ע"י מידי אחרינא אבל היכא דאנוס ע"י ההוא מידי גופיה דטעין לקוח הוא ביד אע"ג דלא מסר מודעא כתבי' ואפשר שהוא סובר שזה דעת הרי"ף והגאונים וסברא אחרת כתבוה בעיטור ויש לפרשה כן ולסברא זו הכתובה בעיטור כפי הפי' השני שפירשתי בה י"ל דכל שהאונס מחמת גוף הדבר כתבינן ואע"ג דלא מסר וכשהוא מחמת דבר אחר אפשר לומר דלא כתבי' אע"ג דמסר ואפשר לומר דלא כתבי' אא"כ מסר אבל כי מסר מיהא כתבי': נמצאו כללי הפסק בקצרה דשדה זו לכ"ע כתבי' זולתי לר"ש ור"י ואפשר שגם זה דעת סברא אחרת שבעיטור אלא שלדעת אותה סברא אם האונס מחמת הדבר בעצמו כתבינן ובשדה סתם לכ"ע ג"כ כתבינן זולתי לדעת רבי שמשון ור"י ור"ח וריצב"א דלדידהו אע"ג דמסר לא בטלי זביני ולדברי הרמב"ן גם הוא דעת רשב"ם וריב"ם וה"ר אליעזר וסמ"ג ולסברא הכתובה בעיטור אפשר שגם זה דעתם זולתי שאם האונס מחמת הדבר בעצמו כתבינן וכעובדא דפרדיסא כל היכא דלא מסר מודעא לא כתבי' ולא בטלי זביני לכ"ע זולתי לדעת הרמב"ן דס"ל דכיון דאניס ליה מחמת הדבר בעצמו אע"ג דלא מסר כתבינן ובטלי זביני ואפשר שהוא סובר שזה דעת הרי"ף והגאונים ואפשר שסברא אחרת שכתובה בעיטור הוא כהרמב"ן כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו שהטוען שנתן לחבירו מפני שגזמו להביאו בערכאות של עכו"ם אין בטענתו ממש ולא מיקרי אונס ועיין שם. וכתב עוד שם שאע"פ שר"ח כתב שמכיון שהפחידו בדבר שבידו לעשות אע"ג דלא עביד כתבי' מודעא הר"ם וראבי"ה חולקים עליו ועיין שם. כתב נ"י וא"ת היאך יכירו באונסו בהאי עובדא דפרדיסא וי"ל כגון שהטמין עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח וכ"כ הראב"ד והרשב"א והר"ן ע"כ. מ"כ בשם הרמב"ן שלא הצריכו חכמים מודעא אלא במי שמאנס או מגזם להזיק בגוף המוכר או בממון אחר חוץ מן המקח אבל מי שמוחזק במקח ומגזם בו עצמו לכבשו תחת ידו כעובדא דפרדיסא אין צריך מודעא וכ"כ העיטור בשם גאון וכתב הריב"ש שזהו הפירוש הנכון בשמועה ואף לדברי רוב האחרונים שפירשו בעובדא דפרדיסא שצריך מודעא יש לומר דדוקא בכה"ג שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד איניש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף המקח בזרוע ואח"כ קונה אותה הא חזינן דגזים ועביד עכ"ל :

ואם מסר מודעא תחלה וכו' כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש אפי' החזיק בו כמה שנים וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה וברור הוא דכיון דע"י אונס באת לידו אין חזקה מוציא מידי קניית אונס:

ודוקא באונס דאתי ליה מאחריני וכו' כ"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע"פ שכתב כן לפי פירושו בכגון מעשה דפרדיסא ויש מפרשים בענין אחר לא בשביל שמפרשים בענין אחר נאמר שחלוקים עליו בזה דהא מילתא דסברא הוא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהיה צריך למעות וימסור מודעא וכשיהיו לו מעות יבטל המכר אלא דלעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר מפרשים אינה כתובה לרוב פשיטותה: ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני וכו' הרי הוא בכלל מה שנזכר בסמוך דהא אין האונס מצד הקונה:

ואפי' אם עידי המודעא חתמו וכו' זה נלמד ממאי דגרסי' בפרק חזקת גבי עובדא דטבי תלא לפפי וכו' חתם רבה בר בר חנה אמודעא ואאשקלתא אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומשמע לרבינו דאשמועינן תלמודא דאע"ג שנראים העדים כעוקרין עדות המקח דהו"ל כעדים שאומרים כתב ידינו הוא זה אבל קטנים היינו דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים הכא נאמנים כדמפרש תלמודא טעמא דכיון דעדות בכתב הוא אתי כתב ומרע בכתב וכ"ש היכא ששנים החתומים על המודעא אינם החתומים על המקח דאתו הני ועקרי סהדותייהו דהני ותדע דהא פריך תלמודא עליה איני והאמר רב נחמן עדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנים ואיצטריך לשנויי דשאני הכא דכיון דבכתב הוא אתי כתב ומרע בכתב ואילו היו עדים החתומים על המודעא אינם עדים החתומים על המקח לא הוה פריך ליה אלמא כשעדים החתומים על המודעא אינם החתומים על המכר עדיף טפי מכשהם עצמם החתומים על המכר ולא עוד אלא שאם מסר המודעא לפני עדים החתומים על המכר ולא כתבוה לרב נחמן אינם יכולין לבטל המקח ע"י עדות מסירת המודעא דלא אתי על פה ומרע בשטר ואילו מסר מודעא בפני עדים שאינם החתומים על המכר אפי' לא כתבוה יכולין הם לבטל המקח ע"י עדות מסירת המודעא דלא שייך הכא למימר לא אתי עדות על פה ומרע עדות בשטר דלא אמרי' הכי אלא כשהעדים עצמן מעידין על מסירת המודעא משום דאינן חוזרין ומגידים וכדפרשב"ם ואע"ג דלא קי"ל כרב נחמן אלא כמר בר רב אשי דאמר עדים החתומים בשטר שאמרו מודעא היו דברינו נאמנים וכמ"ש בסי' מ"ו מ"מ שפיר מייתי ראיה מדרב נחמן מדחזינן דלרב נחמן עדיפי טפי כשעידי מסירת המודעא אינם החתומים על שטר המכר אלמא כשעידי מסירת המודעא אינם עדים החתומים על שטר המכר המודעא קיימת לכ"ע דהא לא פלוג בהכי וכן דעת הרמב"ם בפ"י מה"מ שכתב עידי המודעא יש להן לחתום הן עצמן באותו הממכר שנמסרה להן המודעא עליו ואין בכך כלום וכ"כ סמ"ג בסי' פ"ב אבל הגהות כתבו בפ"י מהל' מכירה שרבי' אפרים כתב בתשובה דהא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני היינו טעמא דאין אדם יכול לבטל מה שעתיד לעשות וכו' עד אין המודעא כלום משמע דס"ל דרבא ורב הונא ל"פ דכיון דמאי דאשכחן לר"ה דאמר דמהניא מודעא הוא כשהעדים החתומים על השטר הם עצמן היו עידי מסירת המודעא אית לן למימר דלא פליג אדרבא אלא דדוקא בכהאי גוונא הוא דאמר דמהניא מודעא ומאי דמתמה תלמודא ואמר איני והאמר רב נחמן עדים שאמרו מודעא היו דברינו אין נאמנין היינו לומר דבשום צד לא יועילו עידי המודעא אפי' אם הם עצמן העדים החתומים על שטר המכר ומ"מ יש לתמוה על סברתו דאם הטעם שאין המודעא כלום כשעידי המודעא אינם עידי המכר הוא מפני שאנו יכולין לקיים דברי כולן מהאי טעמא נמי כשעידי המודעא הם עצמם עידי המכר הול"ל שהמודעא בטילה כיון שאנו יכולין לקיים דברי שתי העדויות וי"ל דכשעידי המודעא הם עצמם עידי המכר הרי הוא כאילו צווח בשעת המכר ואמר איני רוצה כיון שהעדים עצמם שמעידים על המכר הם יודעין כוונתו אלא שאינו רשאי לומר כן בפיו מפני יראת האנס אבל כשעידי המודעא אינן עידי המכר הרי עידי מכר מעידים שמכר מכירה גמורה כדרך שאר המכירות שהרי לא אמר להם שאינו מוכר ברצונו אלא אדרבה אומר רוצה אני וכיון דאפשר לקיים דבריהם ולומר דאגב אונסיה גמר ומקני ואין כאן סתירה לדברי עידי המודעא הכי עבדינן ותו איכא למידק שכתב דאין אדם יכול לבטל מה שעתיד לעשות ואח"כ נותן וכ"ע לכן נ"ל שכל אדם שעושה מודעא על מחילה ואחר כך מחל בפני ב' אחרים אין המודעא כלום דמשמע מדבריו שגם במתנה אין המודעא כלום אא"כ עידי המודעא הם עצמם עידי המתנה דהא מחילה מתנה הוא וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"מ ועוד שכתב ואח"כ נותן ואי הוא ז"ל יליף דבעינן שעידי המודעא יהיו עידי המכר מדאמרינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא וקשה דהא רבא כי אמר דלא כתבינן מודעא אלא בכגון מעשה דפרדיסא אזביני לחוד אמר כן ולא אמתנה וזה מוכרח אם מלשונו דאמר לא כתבינן מודעא אזביני דמשמע דוקא אזביני אבל במתנה כתבינן ואם מסוגיא דגמרא דקאמרה מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואי דזביני האמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני משמע דאי אמרינן אמתנה לא קשיא לן מדרבא מידי דרבא לא אמר אלא אזביני ולא אמתנה ואדרבה קשה לן דהא גבי מתנה קי"ל דכתבי' מודעא אע"ג דלא ידעינן באונסיה וכן דעת הפוסקים דבמתנה אע"פ שלא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה אין מתנתו מתנה ואין לומר דס"ל לרבינו אפרים דמוחל לאו מתנה הוא ודלא כהרמב"ם ומ"ש ואח"כ נותן היינו נותן המקח דהא ודאי פשיטא דמחילה לא שייך בה שם מכר אלא שם מתנה דאי אמרת מכר הוא מטעם דאי לאו דיהיב ליה מידי או דעביד ליה נייח נפשא לא הוה מחיל ליה ה"נ איכא למימר גבי מתנה. וצ"ל דס"ל ז"ל דנהי דמעיקרא הוה ס"ל הכי דלא אמר רבא אלא אזביני ולא אמתנה מיהו כי אמר מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא שמעינן דה"ה למתנה כל שעידי המתנה אינם עידי המודעא הרי עידי המתנה מעידים על מתנה גמורה וכיון דאפשר לקיים דבריהם שלא יסתרו לדברי עידי המודעא הכי עבדינן ולפי טעם זה ה"ה לגט דכשאין עידי המודעא הם עידי הגט אין המודעא כלום דכיון דעידי הגט מעידים על גט ויש לקיים דברי עידי המודעא שלא יסתרו הכי עבדינן דכי אמרינן במתנה וגט דבגילוי בעלמא סגי לבטלם היינו כשעידי הגט והמתנה הם עידי הגילוי הא לאו הכי לא. ורבא לא אמר אלא לא כתבינן מודעא ולא עוד דאזביני אינם מדברי רבא אלא מדברי הגמרא שאומר דכי הוו שקלי וטרו בזביני אמר רבא לא כתבינן מודעא ומשמע ליה למקשה דדוקא אזביני הוא דאמר הכי אבל לפי האמת איהו אכולהו מילי אמרה דכל שאין עידי המודעא הם עידי הדבר המודעא בטילה ומאי דאמר לעולם אזביני הכי פירושו אפילו לפי דבריך דמפלגת בין מתנה לזביני משכחת לרבא דכתבינן מודעא בכגון מעשה דפרדיסא שעידי המודעא הם עידי המכר ולרבא מתנה וגט שוים שאם עידי המודעא אינם עידי המתנה והגט המודעא בטלה כנ"ל ליישב דברי רבינו אפרים: אפילו אמר ברצוני אני מוכר וכו' הוא לשון הרמב"ם בפ"י מה"מ ונלמד מתוך מה שאמרו בגמרא בפרק הנזכר על ענין אחר דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור:

ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו וכו' כך כתב הרמב"ם בפ"י מה"מ ונלמד מהאי דאמר רב ביבי בפרק חזקת הבתים (מז:) גבי גזלן שהביא ראיה שחזר וקנה השדה שאין ראייתו ראיה קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה וכו' וכתבתיו בראש סימן זה וכך לי מי שאנסוהו למכור ומסר מודעא כמו גזלן שחזר וקנה השדה הילכך בתרוייהו כל שלא ראו העדים שמנה לו המעות אע"פ שהודה בפניהם שקבלם אם המוכר אומר לא קבלתי ומחמת האונס הודיתי לאו כלום הוא שמחמת האונס הודה כן ומיהו אם המוכר טוען לא הודיתי כן מעולם אי מדמינן לה לאומר לא לויתי דהוי כאומר לא פרעתי או דלמא כיון דלא קבל המעות לא מסיק אדעתיה שהודה צ"ע:

וצריך שידעו העדים שהוא אנוס וכו' בפ' חזקת (מ:) גמרא ג' ארצות לחזקה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא ופר"ש דלא כתיב בה אנן עדים ידעינן באונסא דפלניא שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתב בה הכי אלא סתמא כתבו פלוני אמר לנו שנאנס לאו מודעא היא אבל הרמב"ם בפ"י לא הצריך שיכירו איזה אונס הוא אלא כיון שאנוס הוא כותבין שכך כתב וכל מודעא שאין כתיב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה ואפשר שגם לרשב"ם א"צ שיכירו אי זה אונס הוא וכדמשמע מסוף דבריו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמכירים שהוא אנוס יודעין אי זה אונס הוא והרמב"ן כתב דלא אתו נהרדעי למימר דבעי' דלידעו האונס ולא כתבי' אפומיה דמוכר דהא פשיטא היא אלא ה"ק כל מודעא דלא כתיב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו אינה מודעא אע"פ שכתוב בה ראינו שאנסו למכור לו קרקעות שמא היה יכול לינצל מידו כשמכר לו ולהכי אקשינן מודעא דמאי וכו' ואי דזביני הא אמר רבא וכו' וכיון דלא כתבי' אלא במסירת מודעא למה לי כולי האי כיון דאנוס קמן ומסר לן מודעיה ודאי בטלי זביני ומפרקינן מודה רבא היכא דאנוס כי ההוא מעשה דפרדיסא דכתבינן ואפילו בלא מסירת מודעא כיון דליכא אונסא עליה מחמת ד"א אלא מההוא מידי גופיה דלא מצי לאפוקי מידיה דכתבי' מודעא בלא שימסור וכבר כתבתי סברתו זאת למעלה מ"מ לדברי הכל צריך שיהיה כתוב במודעא אנן ידעי' באונסא דפלניא לשאר מפרשים מכח מימרא דנהרדעי ולהרמב"ם מכח סברא ולהרמב"ן שסובר שיכולין לכתבה בלא מסירה אם כתובה בלא מסירה פשיטא שצריך שיכתוב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו:

וכתב ה"ר יונה אפי' יאמר כתבו לי וכו' כ"כ בעל נ"י בשמו בפ' חזקת וטעמו לפי שהוא חושש שמא יאמרו חזקה לא חתמו אא"כ ידעו באונסו כדאמרינן בעלמא חזקה אין העדים חותמין על השטר וכו' ועיין במגיד משנה פ"י מה' מכירה ועיין במ"ש הרא"ש בפרק מצות חליצה גבי הא דאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין דחיישי' לב"ד טועין וכתב עוד בעל נ"י שהרשב"א חלוק בדבר שכתב דאמרי' לאו מודעא היא ולא אמרי' לא כתבינן מודעא אלא למאן דידעי' באונסיה ש"מ דאע"פ דלא ידעינן כתבינן סתם פלוני מסר מודעא בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור וזימנין דסהדי אחריני ידעי באונסיה ואי לא מסר מודעא לא מבטלי זביני ולפיכך אין מבטלין המכר מחמת מודעא זו עד שיביא ראיה שנאנס עכ"ל וכתב שכן נראה דעת הרנב"ר והה"מ בפ"י מהלכות מכירה לא כתב סברת רבינו יונה אלא סברת הרשב"א בשם י"מ וחתם בה וזה דעת הרשב"א. והיכא שמסר מודעא ולא ידעו באונסו וכתבוה ואח"כ בא זה ותבעו לדין והביא עדים שאנוס היה נ"ל שאפילו לרבי' יונה חשבינן לה מודעא דלא מיעט הרב ז"ל אלא שלא יכתבוה משום דחיישי' שמא לא יצריכו את זה לברר שהיה אנוס ומצאתי סעד לדבר ממה שאמר רבי' ירוחם ואם מסר מודעא בכולן אפי' ע"פ וידעו העדים האונס בטל המקח עכ"ל. ומשמע דכ"ע מודו בהכי דודאי אין המודעא צריכה ליכתב אלא כיון שהעידו העדים שמסר להם והם ידעו באונסו סגי ולא הזכירו בגמרא כתיבה אלא משום דאורחא דמילתא הוא לכתבה למען תעמוד ימים רבים עד זמן שתשבר זרועו של אנס זה וכיון שכן משום דנכתבה מסירת מודעתו של זה לא גרעא וכיון שזה מברר שאנוס היה חשיבא שפיר מודעא:

לפיכך כל מודעא שאין כתוב בה וכו' כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש רבינו ולפיכך אינו נמשך מדברי רבי' יונה דהא גם להרשב"א דפליג מודה בכך דלישנא דגמרא הוא אלא לעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים וכו' ולפיכך כל מודעא שאין כתוב בה וכו' אינה מודעא דאפילו לדעת הרשב"א אינה מודעא גמורה עד שיברר שהיה אנוס:

בד"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה וכו' שם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אילימא דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב"ם גילוי מילתא בעלמא הוא. כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן למה לו ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס בגט ומתנה זו הילכך אין צריך לפרש אונסו: וכתב עוד דגילוי מילתא בעלמא הוא כלומר די לנו בגילוי מילתא בעלמא דלא חיישינן אם תתגלה מילתא או לא דסברא היא דאנוס כדפרישית. משמע מדבריו דהיינו טעמא דלא בעינן למידע אונסיה במתנה וגט דכיון שהוא מוסר מודעא אנן סהדי דקושטא קאמר שהוא אנוס ולפי זה אם יתברר הדבר שלא היה אנוס אין מודעה זו כלום וכן כתב הוא ז"ל אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה כלום דכיון שלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור עכ"ל. ומשמע דהוא הדין לענין מתנה. וכתב נ"י שמדברי הרמב"ם נראה דכל (שלא תלה) מודעתו בדבר שאין בו אונס אין בדבריו כלום אבל הרא"ש כתב גילוי מילתא בעלמא הוא פירוש הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא וכו' עד כשיהיה לו מעות וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' מכירה וכן כתב רבי' ירוחם וכן דעת בעל העיטור וכן דעת הר"ן וכתב שכן דעת הרשב"א בשם רבו ה"ר יונה וכן כתבו הגהות בשם ה"ר יונה ודלא כיש מפרשים בגילוי מילתא בעלמא דודאי יש להאמינו על המודעא שהרי בידו שלא ליתן ולמסור מודעא אם לא מפני שאונסין אותו ליתן וכן נראה מדברי רבי' שכתב שאפי' אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו אין המתנה או המחילה כלום: וכ"כ הרשב"א בתשובה על אשה שמחלה קצת כתובתה לבעלה מחמת האונס שאע"פ שלא מסרה מודעא אין מחילה זו כלום. והיכא שאנסוהו עד שנתן ולא מסר מודעא כיון שהעדים מעידים שהיה אנוס המתנה בטילה וכן כתבו התוספות והרא"ש דדוקא תלויה וזבין הוו זביניה זביני אבל תלויה ויהיב לא הויא מתנה אפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה וכ"כ ר"י וכ"כ מהרי"ק בשורש קי"ח בשם רבינו אפרים וגם זה דעת הר"ן שכתב וז"ל וכן נמי כל היכא דידעי' באונסיה אע"פ שלא מסר מודעא גיטו ומתנתו בטלה וכדמוכח עובדא דההוא גברא דבסמוך דמסקינן ולא היא התם הוא דמוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב ליה כלומר דלאו משום דכתב להדיא מתנתא טמירתא איבטלא מתנה דאחרים אלא מתנה דידיה איפסילא משום דגלי דעתיה דאנוס הוא ולא ברעות נפשיה אקני ליה וכלשון זה כתב ר"ח שלא כדברי מי שאומר דבמסקנא נמי הכי קאמרי' דהכא בלחוד הוא דהויא מודעא לחבירתה משום דעובדא גופיה מוכח דמחמת אונסא הוא וליתא אלא כדאמרן עכ"ל. וכן מתבאר מתוך דברי רבי' בסוף סימן זה וכן דעת רשב"ם דכי אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני היינו כי איכא מתן מעות בהדי אונס. ואם תאמר הא בהניזקין (ד' נה:) אמתני' דסקריקון אמרי' דשלש גזירות גזרו וכולי הילכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני ופי' רש"י הילכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זה והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני ומשמע מהכא דע"י אונס בלא דמים נמי גמר ומקני ויש לומר דשאני התם שאונס חמור הוא שאין לך חמור הימנו דהיינו שהיו הורגים אותם וכיון דאונס גדול הוא אגב אונסיה גמר ומקני אף בלא דמים אבל בשאר אונסים אי איכא זוזי בהדי אונס גמר ומקני ואי לא לא. וקשה על זה דהא ייסורין חשיבי אונס גדול ממיתה כדאיתא בפרק אלו נערות (לג.) וא"כ איכא למימר איפכא דכיון דגבי אונס דמיתה גמר ומקני בלא דמים כ"ש גבי אונס דיסורין והכא בתליוה וזבין קיימינן דהיינו יסורין וכתבו כל הנך רבוותא דלא גמר ומקני אא"כ נתן לו דמים ועוד שלפי זה נצטרך לחלק בין אונס נפשות לאונסין אחרים ואין זה במשמע דברי הגמרא והפוסקים ומצאתי שכתב הרשב"א בהניזקין ואע"ג דקי"ל כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין ומיהו בהרוגי המלחמה אע"ג דלא יהיב דמי אין בו דין סקריקון דאגב אונסייהו גמר ומקני הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד עכ"ל נראה מדבריו דשאני התם שלא היו מקוים לשוב לנחלתם עוד ומשום הכי הוי כאילו קבלו דמי השדות שהרי לא היו שלהם כלל ולא היו מקוים לשוב לביתם עוד והילכך אגב אונסייהו גמר ומקני ולי נראה לתרץ בענין אחר דכשהאנס אומר תן לי קרקע זו ואי לא קטלינא לך ודאי לא גמר ומקני אא"כ נתן לו דמים אבל כשאין האנס תובע ממנו כלום אלא שהוא רצה להרגו וזה נותן לו קרקעו כדי שיניחנו ודאי שאף בלא דמים גמר ומקני משום הכי בשתי גזירות כיון שהופקרו להריגה האנס היה בא להורגו בלא שיתבע ממנו קרקעו וזה היה פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרי כל דקטיל ליקטליה ודאי לא היה בא להורגו אלא על ידי שתובע ממנו קרקעו ומגזים לו שיהרגנו אם לא יתננו לו ולפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים. ועוד י"ל דכי אמרי' דלא גמר ומקני אגב אונסיה אלא כי יהיב דמי דוקא היינו היכא דאיפשר ליה למיקבל עליה למחר וליומא אחרא דאע"ג דהשתא שעה משחקת לו עשויין בעלי זרוע ליפול הילכך לעולם דעתיה למיתבעיה והילכך כל דלא יהיב דמי לא גמיר ומקני אבל כשהיא גזירת מלך כגון בשתי גזירות ראשונות חושב שתתקיים הגזירה כל ימי אותו הדור ומשום הכי לא מסיק אדעתיה למיתבעיה והלכך אגב אונסיה גמר ומקני בלא נתינת דמים ואיפשר שזה בכלל דברי הרשב"א: ולענין פשרה ומחילה כתב הרמב"ם בפ' עשירי מה"מ דפשרה דינה כמכר ומחילה דינה כמתנה וטעם המחילה פשוט דמה לי נותן לו עכשיו ומה לי מוחל מה שהוא חייב לו. ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם והילכך אם אנסו עד שנתפשר עמו פשרתו פשרה אלא אם כן מסר מודעא ואם לא כתבו במודעא אנן סהדי ידעינן באונסיה אין מודעא זו כלום אבל אם אנסו עד שמחל לו אם יש עדים שיודעים באונסו אע"פ שלא מסר מודעא וכן אם מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו אין מחילתו מחילה: כתב מהרי"ק בשורש קפ"ו הנאנס לעשות דבר מה ומטי ליה הנאה מיניה הוי כתליוה וזבין דזביניה זביני הגם כי ההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות :

כתב הרמב"ם בפ"י מה"מ בד"א שצריך מודעא וכו' וכן כתב פ"ט מה' גירושין ג"כ ובאמת שדבריו תמוהין דהא איתא בפרק חזקת וכתבתיו בראש סימן זה אמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידו גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו ואמרינן בתר הכי אמר רב הונא תלויה וזבין זביניה זביני ואותיבנא עליה מדתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבע"ה מקחו בטל אמאי התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומקני ושני הא איתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר נמי לא קנה מאי איכא למימר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן קרקע אין לו מעות יש לו מאי איכא למימר דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל ופי' ר"ש ולרב ביבי דמסיים ואמר בה וכו' אבל מעות יש לו לגזלן שנתן לנגזל אלמא ס"ל דאפילו נתן הגזלן מעות לנגזל לא קנה דתליוה וזבין לאו זביניה זביני ובתר הכי אסיקנא הלכתא דתלויה וזבין זביניה זביני וכיון שכן משמע דכרב הונא קי"ל ולא כרב ביבי אלא תלויה וזבין זביניה זביני אלא אם כן מסר מודעא וכן כתבו הרי"ף והרא"ש וכן נראה מדברי שאר הפוסקים זולתי רבינו ירוחם שהוא כתב דברי הרמב"ם ויש לתמוה שכיון שפסק כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני וכדאסיקנא בגמרא היאך פסק כרב ביבי דלא ס"ל לרב הונא כוותיה דאם איתא דבגזלן נמי סבירא ליה לרב הונא דמקחו בטל לא הול"ל דלא ס"ל כדרב ביבי וטפי הוה עדיף למימר דרב ביבי בגזלן ומש"ה מקחו בטל ורב הונא נמי מודה בהכי אלא ודאי רב הונא לית ליה דרב ביבי וכרב הונא קיימא לן וכבר השיגו הראב"ד ונראה לי שדעת הרמב"ם לומר דרב הונא מודה לרב ביבי דגבי גזלן תלויה וזבין לאו זביניה זביני ורב המנונא דאותיב ליה מלקח מסקריקון וכו' הוה ס"ד דרב הונא פליג אדרב ביבי ותלמודא אהדר ליה לפום שיטתיה דרב הונא לא ס"ל דרב ביבי אבל קושטא דמילתא היא דאית ליה דרב ביבי ועוד יש לומר דאין הכי נמי דרב הונא לית ליה דרב ביבי וכדמשמע מפשטא דגמרא מיהו כיון דרב ביבי משמיה דרב נחמן אמר לה ורב נחמן דיינא הוה והילכתא כוותיה בדיני הכי קי"ל ודבר פשוט הוא דלפי זה שאין פירוש דברי רב ביבי לדעת הרמב"ם כמו לדעת רשב"ם דלפי' רשב"ם תלויה וזבין לעולם לאו זביניה זביני ולפירוש הרמב"ם גם לרב ביבי זביניה זביני אלא אם כן הוחזק גזלן על שדה זו דאף על גב דרב הונא לית ליה דרב ביבי רב ביבי אית ליה דרב הונא: גרסינן בפרק חזקת מודעא בפני שנים ואין צריך לומר להם כתובו ופי' רשב"ם מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים וכו' ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחר כך אין המודעא שוה כלום דאם כן כל השטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבא לפוסלן וכן כתבו הגהות בפ"י מה"מ וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכ"כ רבינו ירוחם: כתב בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרינן אגב אונסיה גמר וקני כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי: גרסינן תו בחזקת הבתים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלי ועלך ופירש רשב"ם אפילו עלי ועלך דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזמנין דאין ב"ד מזומן מיד. כתב הרמב"ן דבמודעא דגיטא ומתנתא פליגי והיינו טעמא דאביי ורבא דכיון דלגלויי מילתא היא אף ע"ג דציית דינא לית לן למימר דלאו קושטא קאמר דזימנין דלא מתרמי ליה ולא מיכנפי דיינא ואחרים פירשו דבין בגיטא ומתנתא בין בזביני היא וס"ל לרבה ורב יוסף דכיון דציית דינא הרי זה יכול לסלק מעליו האונס וכיון שאינו מסלקו לאו אנוס הוא כדאמרינן בגיטין (נח:) כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחולי אחיל ואביי ורבא סברי דכיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית דינא ואי בעי לא צאית אונס הוא ולשון זה נראה לי עכ"ל וכך היא דעת כל הפוסקים שהרי כתבתי לעיל שדעתם הוא לומר דבמתנה אע"ג דידעינן דלא אניס מודעיה מודעא וכן אם ידענו באונסו אף ע"פ שלא מסר מודעא בטלה המתנה ולפי פירוש ראשון משמע דבמתנה נמי אם מסר מודעא וידענו שלא היה אנוס המתנה קיימת ועוד שכל הפוסקים סתמו דבריהם ולא חילקו בין ציית דינא ללא ציית לא במתנה ולא במכר ורבינו ירוחם כתב הא דכתבינן מודעא אפילו למאן דציית דינא גבי אנסוהו למכור ולפיכך נראה שכדברי הפירוש השני הם מפרשים ופסקו כאביי ורבא דבתראי נינהו. ומכל מקום מדברי הרמב"ן כדברי הפירוש השני משמע שאם בית דין של ישראל יש לו הורמנא דמלכא לכוף הבעלי דינין שידונו לפניו לא כתבינן מודעא דהו"ל כמו היכא דאיכא בי דואר דכיון דלא אזיל אחולי אחיל ולא ראיתי כן בדברי שום אחד מהפוסקים והמפרשים ולכן צ"ל שאע"פ שהפוסקים סוברים כדברי הפירוש השני שהזכיר הרמב"ן לומר דהאי פלוגתא בזביני היא מיהו לענין טעמא דאביי ורבא ס"ל לפוסקים שלא כדברי הפירוש ההוא אלא דהיינו טעמייהו משום דפעמים שאין ב"ד מזומן מיד והשתא בכל גווני כתביני מודעא והתוספות משמע דס"ל כדברי הפירוש הראשון שכתבו דכיון דאמר אביי אפילו עלי ועלך א"כ לא איירי במודעא דזביני: כתב הר"ן בפרק חזקת אעובדא דפרדיסא שאף על פי שלא היה האונס ברור לגמרי אלא שהכמין לו עדים אחוריה גדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח כגון זה מעידין על אונסו והכל לפי דעת השומעים וכן כתב הראב"ד ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ובעל נ"י כתב דברים אלו בפרק הנזכר וכתבתים לעיל בסימן זה:

ואם מסר מודעא ובטלה אח"כ כתב רבינו האי דלא הוי ביטול וכו' כ"כ בעל העיטור דכל היכא דאיתיה לאונס ביטול לאו כלום הוא ואפי' קנין לא מהני עד דכתיב בשטרא דסלקיה לאונס מחמת כך וכך ואפילו אי כתב ליה שטרא אחריני בעי לפרושי ביה ורבינו האי כתב במקח וממכר ותדע איך תבטל המודעא כגון שחידש כתב המכר פעם שנית ונסתלק מכל ודוקא בזביני אבל בגיטי אפילו מודעא דנפשיה מודעא היא ואי בטיל למודעא בפירוש וא"נ אנסוהו לבטל המודעא הו"ל כדין גט מעושה בישראל וכשר ובמתנה אי אנסיה לבטליה אונסא דנפשיה בטל אבל אונסא אחרינא דידיעא לא מהני ביטול עד דכתב ידעינן אונסא וידעינן סילוקא דידה והילכך הא דכתבי' בשטרא דזביני ביטול מודעא שופרא דשטרא הוא דאי לא ידיע אונסיה לאו מודעא הוא ואי ידיע לא מהני ביטול סתמא עד דמתפרש מודעא וסילוק דידה אבל במתנה מהני לאונסא דלא ידיע ובגט אפילו באונס דידיע וכן הלכתא עד כאן לשונו : וכתב עוד איתברר לסהדי דבטיל ההיא מודעא כתבינן פלוני בטל ההוא מודעא דהוה עביד לה מחמת הכין ואנן סהדי דאיתפשר עמיה על ההוא אונסא מחמת דיהיב ליה כך וכך ובטיל ליה ברעות נפשיה וכה"ג אית ליה רשותא למיכתב ביטול מודעא עכ"ל:

ומ"ש וכ"כ הרי"ף: ומ"ש והרמב"ם אין דעת הרמב"ם שוה לדעת רבינו האי שהרי כתב בסוף פ"י מה"מ העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטלה ולדעת רבינו האי אע"פ שביטל המודעא בפני עדים אין ביטול זה כלום עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו ורבינו שכלל הרמב"ם עם בעלי סברא הנזכר הטעם הוא לפי שכתב עוד הרמב"ם ואם אמר לעידי המודעא הוו יודעים שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא שהכל בטל ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעים ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם הרי המכר בטל ואף על פי שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארתי וזה סותר לסברת הרא"ש לפיכך כייל להרמב"ם בהדי הנך רבוותא לומר שהצד השוה שבהם דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם העידו עליו עידי המכר שביטל וכו' זה פשוט והוא מבואר בערכין ס"פ האומר משקלי עלי (כא:) דכי בטיל מודעא איבטילא לה וכן כתבו כל המפרשים עכ"ל ולא חילק הה"מ בין היכא שאנסוהו לבטל המודעא להיכא שנסתלק האונס וביטל המודעא מדעתו משמע דס"ל דלהרמב"ם אם ביטל המודעא אפילו מתוך האונס היא מתבטלת וטעמא משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המכר עצמו דאמרי' דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ה"נ גמר ומבטל לה למודעא וכתב עוד הרב המגיד בפרק הנזכר ואם אמר לעידי המודעא הוו יודעים וכו' זו סברא נכונה וכן הסכימו המפרשים וכתב הרשב"א ואותם שכותבים בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי אינו כלום ומכל מקום כתב ומסתברא לי דתקנת הביטול דפוסל עידי המודעא ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם לגבי נפשיה כעדים פסולים וכעין שאמרו בנאמנות וכן כתבו אחרים עכ"ל. והר"ן בפרק חזקת כתב דברי הרשב"א וכתב עליהם שנ"ל שאם מסר מודעא אף על פיסול עדים אכתי לא מהני שאף פיסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל אותם וכבר קדם ומסר מודעא על זה ולפיכך נ"ל דכל היכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא על המכר ועל כל הביטולים שיעשה ואף על ביטול העדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה עד כאן לשונו ודברים אלו כתבם נ"י בפרק הנזכר: כתב הר"ן בריש פרק הכותב מהא שמעינן שמה שכותבים בשטרות בביטול כל מודעי אע"ג דכתב עד עולם לא סגי וצריך למיכתב כל מודעא ומודעי דמודעי עד עולם דאי לא מפרשים דעד עולם לא קאי אלא אביטול מודעי אבל לא אמודעי דמודעי ואי מסר מודעא על ביטול מודעא עדיין לא נתבטלה עכ"ל: וכן כתב הרמ"ה מ"ש או שהודה לו שלא מסר מודעא וכו' תמיהא לי דכיון שהוא אנוס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכדאמרי' גבי הודה שנתן לו מעות וכו':

אבל א"א הרא"ש כתב בפרק חזקת וכן כתבו שם התוספות דאגב אונסיה גמר ומבטל. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ע"ב סימן ו' ואפילו אומר בשעת מסירת המודעא אם אבטלנה לא תהיה בטילה אינו מועיל שהרי הוא מבטל באחרונה מודעא ומודעי דמודעי דנפקו מגו מודעי עד סוף כל מודעי דמודעי עכ"ל: כתוב בהרא"ש בתשו' שם סי' ה' על ראובן שטען שהפקיד ביד שמעון ק' דינרים והשיב שמעון לא הייתי חייב לך אלא פ' ונתתי לך משכונות בעדים ופטרתני מכל תביעות שהיה לך עלי ומחלת לי והוציא כתב חתום בעדים כדבריו וטען ראובן אנוס הייתי ובע"כ הוצרכתי למחול כי יראתי פן אפסיד כל המעות כי אמרת לי אם לא תרצה למחול לי לא אתן לך אפילו פרוטה כי איני חייב לך ומסרתי מודעא מזה והשיב הרא"ש דלאו מודעא היא והמחילה הויא מחילה דהא לא הכירו העדים באונסו של זה דאיכא למימר הדין היה עם שמעון שלא היה חייב לו אלא שמונים ולא דמי לעובדא דפרדיסא דהתם נתגלה האונס לבסוף כשהוציא שטר קנייתו ונדון זה דומה לכל שאר מחילות שאדם תובע לחבירו הרבה והלה כופר ומפשרין ביניהם ונותן לו מקצת ומוחל לו השאר אטו אם זה מסר מודעא תהיה המחילה בטילה א"כ לא תועיל שום פשרה ומחילה בקנין אלא ודאי לאו אונסא הוא כדפרישית : כתב מהרי"ק בשורש קי"ח על ראובן שהיו לו נכסים ביד שמעון ודחה אותו שמעון עד שהוצרך ראובן לעשות לו שיעבודין להוציא נכסיו מתחת ידו ושוב רצה ראובן לבטל השיעבודין באומרו שאנוס היה על כך כדי להוציא מעותיו מיד שמעון שהיה מעכבם שלא כדין שאם השיעבודין הם כעין מתנה כלומר שנתחייב ראובן לשמעון בדבר שלא הגיע לראובן שום הנאה תמורת השיעבוד ההוא אלא שמתוך כך נתרצה שמעון לשלם לראובן אם יתברר בעדים שידעו אונס ראובן בשיעבוד ההוא אז ודאי יוכל ראובן לטעון טענת אונס דהוי כתלויה ויהיב אבל אם השיעבודים ההם היו ע"ד מכירה כגון שנשתעבד ראובן לשמעון ליתן לו או לעשות לו כך וכך ובכך נתחייב גם הוא לעשות לראובן איזה דבר תועלת חלף הדבר ההוא שנשתעבד ראובן לשמעון אע"פ שבעיקר הדבר היה ראובן אנוס והיה אומר לא הוא ולא שכרו מ"מ כיון דמטי ליה הנאה בההוא שיעבודא דאשתעביד לשמעון דמתוך כך נתחייב לו שמעון באיזה דבר חלף השיעבוד ההוא הוי כתלויה וזבין דזביניה זביני אם לא מסר מודעא עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסוף סימן י"ב: כתב הרשב"א שנשאל על ראובן שתבע משמעון תביעה שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותם המעות ילשין אותו ועמד אחד ועשה פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא ולאחר זמן תבע שמעון מראובן אותם המעות שלא נתנם לו אלא מפחד שלא ילשינהו וראובן טוען שאין לו עליו כלום מפני שכבר מחל לו בקנין וביטול מודעא והשיב שהדין עם שמעון מפני שאנוס היה והו"ל כתלויה ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונסו עכ"ל: ובתשובה אחרת כתב הודאה במה שאינה חייבת הרי היא כמתנה ואגב אונסא לבד בלא קבלת מעות אינה גומרת ומשתעבדת עצמה מ"מ נראים הדברים שצריכים העדים לידע שהיתה אנוסה גם בביטול המודעא שאל"כ ביטול המודעא מוכיח שנתרצית אבל כשהעידו העדים שכלל הודאה זו ודברים אלו לא עשתה אותם ולא כתבה כן אלא מתוך האונס הרי ההודאה בטלה ואין בה ממש שאף הביטול לא היה אלא מתוך האונס עכ"ל : ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף וס"א ובהריב"ש סימן קכ"ז וקמ"א ובתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ו' וז' ובכלל פ' סי' י"א ובכלל ס"ו סימן ח'. ועיין בתשובת הריב"ש סימן ר"ן: (ב"ה) כתב הריטב"א בפרק איזהו נשך הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבד שאין מתנתו כלום:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שאנסוהו למכור וכו' הכי אסיקנא בפרק חזקת (דף מ"ח) והא דאיתא סוף פרק הכונס דלא אמר רב הונא תלוייה וזבין זביני' זבינא אלא בדאמר רוצה אני אבל בדלא אמר רוצה אני הו"ל חמסן דרבנן ולאו זביניה זביני ופסול לעדות מדרבנן וכך פסק לשם ברא"ש צריך לפרש דוקא בדאמר בפירוש שלא מכר מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתיק ולא אמר כלום וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה וז"ש רבינו בסתם מי שאנסוהו למכור ומכר וקבל הדמים דהיינו דלא אמר כלום ה"ז מכר וכן פי' ב"י: ומ"ש בין במקרקעי בין במטלטלין כ"כ הרמב"ם פ"י מה"מ ונראה דלמדו כך מעובדא דאיתא בפרק חזקת טאבי תלי לפאפי אכינרא דכתב רשב"ם בל"א שתלה אותו בשביל הכינרא שימכרנו לו משמע שלקח ממנו הכנור דלפי פירוש זה מוכח להדיא דבמטלטלי נמי אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה וב"י כתב מה שכתב: ומ"ש אלא שהר"י חולק כו' איכא למידק הא פשיטא היא דכיון דקנין זה קיים דינו כשאר קניינים דבמטלטלין איכא אונאה ובקרקע ליכא אונאה וי"ל דסד"א דכיון דאגב אונסיה גמר ומקנה לגמרי מקנה אפילו איתא ביה אונאה במטלטלין קמ"ל דלא: ומ"ש ונראה לפרש דבריו וכו' נראה דלא הוצרך רבינו להאי פירושא היכא דאמר בפירוש שאינו מוכר מרצונו בדמים אלו דהתם פשיטא הוא דאין כאן תורת מקח אלא אתא לאשמועינן דאפילו בדשתק ולא אמר כלום וקיבל דמים אלו ע"י שכפוהו ליתן לו בפחות משויו אע"פ כן אין כאן תורת מקח דהו"ל כמו שאנסוהו ליתן שאינה מתנה וכ"כ נימוקי יוסף בשם הריטב"א והרנב"ר ומביאו ב"י וכתב עוד שכך הוא דעת רשב"ם ע"ש ועיק בתשובת מהרי"ק שורש קפ"ו מ"ש בזה: וכתב הריב"ש בסימן קכ"ז דאף על גב דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכא דאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' כדלקמן סעיף י"ב:

בד"א שראו עדים שקיבל המעות כתב ב"י שרבינו פסק כך משום דס"ל דבהא מילתא הלכה כרב ביבי אע"ג דלא קי"ל כרב ביבי במאי דקאמר תלויה וזבין זביניה לאו זביני דהלכה כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני מ"מ במאי דקאמר רב ביבי דכי אמרו עדים בפנינו הודה שקיבל מעות והלה אומר לא קבלתי מעולם ומחמת יראה הודיתי כן מהימנינן ליה וכדרב כהנא וכו' לא נדחו דבריו וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דא"כ מנ"ל לרבינו לפרש כך ודילמא לגמרי נדחו דברי רב ביבי אלא בכל ענין זביניה זביני דכיון דלא מסר מודעא אפילו בהודאה בלחוד נמי אינו נאמן לומר שמפני היראה הודה וכמו שהוא לדעת הרמב"ם לפי מה שפירש ה' המגיד ומביאו ב"י ותו קשה טובא דכתב ב"י תחלה שכך הוא דעת הרמב"ם פ"ט מהלכות גזילה דפוסק כרב ביבי ושהוא נאמן לומר דמחמת היראה הודה אפילו כשלא מסר מודעא היפך מדברי ה' המגיד שהביא בית יוסף אחר כך בסתם ולא חלק עליו. ולפעד"נ דדעת רבינו כדעת הרי"ף והרא"ש בפרק הניזקין שכתבו דלמסקנא בעינן דיהיב זוזי וכדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאלמא אפילו היכא דלא מסר מודעא לא קנה בשטר או בהודאה בפני עדים אלא בדיהיב זוזי פי' דיהיב זוזי בפני עדים וכך פירש הראב"ד דבעינן דיהיב ליה בפני עדים דאז לא מצי א"ל לא יהבית לי מידי כמ"ש בהשגותיו פ"י דמכירה ונראה עוד דאפילו מודה המוכר שקבל הדמים מ"מ מאחר שקבלם שלא בפני עדים לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה אלא אמרינן דעל זה נסמך המוכר מימר אמר כיון דמצינא למימר לא יהבית לי מידי לא גמר ומקנה ולפיכך אע"ג שעכשיו מודה המוכר בפני ב"ד שקבל הדמים לא קנה הלוקח ולהרמב"ם קנה אפילו לא לקח המוכר הדמים בפני עדים מאחר שמודה שקבלם ומפרש להא דקאמר מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דהיינו לומר אפילו יהיב שלא בעדים מאחר שהמוכר מודה עכשיו בפני ב"ד שקבלם אבל אי לא מודה לא קנה אפילו לא מסר מודעא דליכא למימר הכא אגב אונסיה גמר ומקנה כיון דאיכא ספק אם קבל הדמים אם לאו. עוד נראה לומר לדעת הרי"ף והרא"ש דלא הוו גרסי בגמרא הא דאיתא בספרים ולרב ביבי דמסיים בה וכו' דרב ביבי מימרא הוא ומימרא לרב הונא לא ס"ל הך קושיא ופירוקא דידה לא הוו גרסי כל עיקר דהכי מוכח להדיא מדהביאו להא דרב ביבי בפסקים ומפרשי לה דמיירי מדמסר מודעא אזביני אלמא דס"ל דהך דרב ביבי לא פליגא אדרב הונא משום דהא דרב הונא מיירי בדלא מסר מודעא ומש"ה זביניה זביני ודרב ביבי איירי בדמסר מודעא ומש"ה זביניה לאו זביני והיינו דקאמר קרקע אין לו מעות יש לו וכו' גם הרמב"ם פ"י מה' מכירה כתב להך דרב ביבי להיכא דמסר מודעא וכ"כ רבינו בסמוך סעיף ח' ועיין במ"ש בסעיף י"ג: כתב ב"י דלפי מה שפי' הראב"ד בדברי הרי"ף דלא קנה אלא א"כ דלקח דמי המכר לפי זה דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אע"פ שכתב שטר לא הויא זביניה זביני עכ"ל וצריך לבאר דבריו דאע"ג דלפי' הראב"ד בדברי הרי"ף בעינן שיקח דמי המכר בפני עדים ולהרמב"ם קנה אע"פ שלא לקחם בפני עדים מ"מ בדבר זה הם שוים דבשטר לחוד לא קנה לאפוקי ממה שפירש ב"י בדברי הרי"ף לדעתו דאפילו בלא לקיחת דמים כל עיקר קנה בשטר לחוד דלפי זה לא יהיו דברי הרי"ף והרמב"ם שוים כל עיקר:

והיכא שראו נתינת המעות וכו' הכי אסיקנא התם והלכתא בכולהו הוו זביניה זבינא:

לא שנא אנסוהו אונס הגוף וכו' פירוש לא מיבעיא אונס הגוף דכיון דאנסיה יסורים גדולים אגבייהו גמר ומקני אלא אפילו בלא יסורין כגון אונס ממון אפילו על ידי ישראל כההיא דמשכן פרדיסא וכו' נמי חשיב אונס וזביניה זביני אי לא מסר מודעא וראיה מהך עובדא דאסיקנא גמרא דחשיב אונס לבטל המקח כשמסר מודעא מכלל דחשיב נמי אונס גמור היכא דלא מסר מודעא לענין דאמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה וזביניה זביני וכן מפורש בדברי הרא"ש (דף קצ"ז ע"א) ולא כמו שפירש בית יוסף דהאי לא שנא הוא מקושר עם מ"ש לבסוף ואם מסר מודעא וכו'. נראה דהוה קשיא ליה למה הוצרך להביא ראייה מדאסיקנא דחשיב אונם וכו' דליהוי זביניה זביני הא ודאי דכל שכן אי לא חשיב אונס דהמקח קיים והא לא הויא קושיא כלל דאיכא למימר דדוקא בתליוה וזבין דאיכא יסורין התם הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה אבל בשאר אונס לא גמר ומקנה כיון דליכא יסורין ואע"ג דאיכא אונס קמ"ל דלא שנא וכן כתבו התוספות להדיא בד"ה אמר רבא הילכתא (בדף מ"ח סוף ע"א) ע"ש: והך דמשכן פרדיסא שם (דף מ' ע"ב) וכתב לשם רשב"ם בהא דאמר התם דאע"ג דרבא קאמר לא כתבינן מודעא אזבינא משום דבסתם שדה לא מהניא מודעה ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דכה"ג כתבינן מודעא דפי' ר"ח היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס דאזל בעל הפרדס גבי סהדי ואודעינהו שזה רוצה לגוזלו פרדס שלו בטענותיו ואל אנא תבענא להו קמייכו ושמעו מיניה דטעין זבנת ניהלי זה שלש שנים ולית לך עלי ולא מידי ובתר הכי א"ל בחשאי אנא מזבנינא לך ואביא לך שטר מכירה ותן לי הדמים וכו' ופי' ב"י דהיינו טעמא דכתיבנא מודעא לרבא בעובדא דפרדיסא אף על גב דשדה זו היא ולרבא בשדה זו לא צריך למיכתב מודעא משום דאי לאו דמסר מודעא לא אפשר לן למידע אם מוכר מרצונו או בעל כרחו והאריך בזה ואיכא לתמוה דלפירושו גם כן ודאי בלא מסירת מודעא נמי כיון דאתא מריה דפרדיסא גבי סהדי ואודעינהו שרוצה זה לגוזלו לפרדיסו וקא"ל אנא תבענא ליה קמייכו וקטעין זבינתא ניהלי זה ג' שנים ובתר הכי מפיק שטר מכירה מהיום השתא ידוע הוא דאנוס היה במכירת פרדס זה ואע"ג דלא מסר מודעא דאין לפרש דאי לאו דמסר מודעא איכא למימר דילמא בשעת מכירה גמר והקנה דא"כ בעלמא נמי בשדה זו דס"ל לרבא דלא בעינן דמסר מודעא נמי נימא דבשעת מכירה גמר והקנה אלא ודאי לרבא בשדה זו כיון דידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא הכא נמי בפרדיסא כיון דהויא שדה זו וידעינן באונסיה לא הויא זביניה זבינא ולא חיישינן לומר דבשעת מכירה גמר והקנה ואין לומר דבפרדיסא אי לאו דמסר מודעא לא חשבינן ליה דידעינן באונסיה א"כ בדמסר מודעא נמי לאו מפיו אנו חיין שהוא נאנס אלא בע"כ כיון דקאמר באפי סהדי לית לך עלי ולא מידי כי זבינתיה מינך זה ג' שנים והשתא הוא דמפיק שטר מכירה דנכתב מהיום בהא ודאי ידעינן דאנוס היה עכשיו במכירת פרדס זה א"כ לא צריך מסירת מודעא לרבא כיון דהך עובדא שדה זו הוה. ולכן נראה לפע"ד ברור ופשוט דלר"ח ורשב"ם רבא הוא דס"ל לחלק בין תלויה וזבין דאנסוהו אונס הגוף ובשדה זו לא צריך מודעא אלא דלידעו אונסיה אבל באונס ממון כעובדא דפרדיסא אע"ג דשדה זו היא כיון שלא הפחידוהו אלא באונס ממון לא חשוב אונס כולי האי וזביניה זבינא אי לא מסר מודעא אבל אי מסר מודעא גלי אדעתיה דאינס גמור הוא לו ואין בלבו למכור לגמרי אלא עד שינצל מן הפחד שמפחידין אותו להפסיד הפרדס חנם בלא דמים וכה"ג כתבינן מודעא ומיהו אנן תפסינן מסקנת התלמוד דל"ש אונס הגוף ל"ש אונס ממון נ"ש שדה זו ל"ש שדה סתם אי לא מסר מודעא זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוה זביניה זביני דלית הלכתא כרבא: כתב הרי"ף בפרק חזקת הך דרבא דמחלק בין שדה זו לשדה סתם והלכתא בכולהו זביניה זבינא וכו'. והביא ג"כ עובדא דטאבי דתלה לפפי אכינרא וכו' וכחב אח"כ וז"ל ושמעינן מינה דאע"ג דאניס זביניה זביני ואי מוסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכו' עד כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מינה דאע"ג דאנוס בזבינא צריך מודעא לבטוליה וכן הלכתא עכ"ל. ונראה דתחלה אתא לאשמועינן דאע"ג דאניס איזה אונס שיהיה אפילו אונס כל דהוא על ממון ואינו אונס הגוף דתלוהו וזבין והוה אמינא דבאונס קל לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וקמ"ל דאפ"ה זביניה זביני וגמר ומקני אלא דאי מסר מודעא לא הוי זביניה זביני וכדפירשתי בסמוך אצל ל"ש אנסוהו אונס הגוף וכו' ושכ"כ התוס' והרא"ש ובסוף דבריו אתא לאשמועינן איפכא דאע"ג דאנוס בזביניה אונס גדול של יסורין הגוף ואפילו בשדה זו צריך מודעה לבטוליה דלא כרבא והב"י נתקשה בלשונו ונדחק בישובו ומה שכתבתי הוא פשוט:

ואם מסר מודעא תחלה וכו' כך פי' רשב"ם ע"ש ר"ח שכתב היאך ידעו העדים באונס של בעל הפרדס וכו' וקודם שכתב ומסר השטר מכירה אמר לעדים אתם שמעתם וכו' וכ"כ הרמב"ם והגהות פ"י דמכירה וכ"כ גם המרדכי פרק חזקת וכ"כ עוד רשב"ם (בדף מ') אהא דאמר מודעא בפני ב'. ומשמע מדברי רבינו דאין חילוק בין אונס לאונס דבכל אונס שבעולם מהני מסירת מודעה ואם לא מסר מודעה זביניה זביני אע"ג דידעינן באונסיה וכך היא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורוב פוסקים ויש חולקים ומחלקין בין שדה זו לשדה סתם וכבר האריך ב"י בזה אבל המסקנא דאין חילוק וכמ"ש רבינו: כתב הריב"ש דאף לדברי האחרונים דאף בעובדא דפרדיסא בעינן דמסר מודעא י"ל דוקא בכה"ג שבא הפרדס לידו בהיתר ועביד אינש דגזים ולא עביד אבל מי שתוקף המקח בזרוע ואח"כ קונה אותו הא קא חזינן דגזם ועבד עכ"ל. ועיין בנ"י (בדף ק"פ) במ"ש אהך עובדא דפרדיסא:

ודווקא באונס דאתא ליה מאחריני וכו'. נראה שרבינו למד כך מהא דקאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני וקאמר עלה מ"ט אילימא משום דכל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני וה"פ אילימא משום דכל דמזבין אינש וכו' והשתא קאמר רב הונא דאפילו מסר מודעא נמי זביניה זביני אף על גב דלא גמר ומקנה ודלמא שאני אונסא דנפשיה דהתם ודאי איכא למימר דגמר ומקנה ולכך אין במודעתו כלום וכו'. והכי נמי משמע ממאי דקאמרינן התם אליבא דרב מודעא דמאי אי דגיטא וכו' ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני פי' משום דודאי גמר ומקנה ואין במודעא כלום ומשני לעולם דזביני מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא פי' כי קאמר רבא דאין במודעתו כלום ולא כתבינן מודעא אזביני היינו דוקא באונס דאתי ליה מנפשיה אבל באונס דאתיא ליה מאחריני לא מיבעיא אונס הגוף אלא אפי' אונס ממון כמעשה דפרדיסא נמי כתבינן מודעא. ואע"ג דפירוש זה לא נמצא בדברי הראשונים מ"מ פי' מרווח הוא ואין עליו קושיא וכך היה מפרש רבינו ולפיכך פסק דוקא שאנסוהו למכור וכו'. דלא מקרי אונסא אלא דומיא דעובדא דפרדיסא על כל פנים שוב נראה מדברי ב"י שכך היה מפרש העיטור שהרי כתב לעיל וז"ל ויש לדקדק לדברי הרי"ף מאי האי דקאמר מודה רבא היכא דאניס דמשמע דמאן דפליג עליה סבר דאע"ג דלא אניס כתבינן מודעא וזה לא עלה על הדעת ונ"ל דלהרי"ף וכו'. אי נמי הוא ז"ל מפרש דכי אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני באונסיה דנפשיה קאמר וכו' ופרקינן מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא כלומר באונסא דאתי מאחריני כתבינן וכבר נזכר בעיטור פי' זה וכו' עכ"ל: כתב במרדכי הארוך אם הוציא שטר מודעא סתם שאין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטלת המכר או המתנה עכ"ל. וכתב בהגהת ש"ע דהטעם הוא מאחר דידעינן באונסיה מסתמא מסר מודעא קודם לכן עכ"ל. ולא נהירא אלא נראה דהטעם הוא דכיון דאיכא ספק אי נעשית קודם המכירה או אחר כך אין להוציא מיד המוחזק ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא והמכירה בטילה:

ואפילו אם עידי המודעא עצמם חתמו על המכר וכו' שם בעובדא דטאבי תלה לפפי וכו' חתם רבה בר בר חנא אמודעא ואאשקלתא וכו': ומ"ש אפילו א"ל ברצוני אני מוכר וכו' שם דף מ"ז אמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור וממה שכתב רבינו ואפי' אם עידי המודעא עצמם וכו'. משמע דמכל שכן אם עדים אחרים חתומים על המודעא דעדיף טפי וכ"כ גם הרמב"ם פ"י דמכירה ושאר פוסקים ודלא כדמשמע ממ"ש בהגהות מיימוני פ"י דמכירה בשם רבינו אפרים דאם עדים אחרים מעידים על המודעא אינו כלום וכבר האריך ב"י בזה ומיהו נראה דלכתחלה כדי שתהא המודעא מודעא אליבא דכולי עלמא יש לדקדק שאותם עדים שיחתמו על המכר הם עצמם יהיו עידי מודעא אם אפשר אבל אם הם עדים אחרים נמי כשירה המודעא וכדעת רוב פוסקים וע"ל סוף סי' מ"ו אם העדים החתומים על השטר מכירה אומרים בע"פ מודעא היו דברינו אם נאמנים אם לאו:

ואם העדים מעידים שבפניהם מנה לו וכו'. כבר נתבאר בסעיף ב' ועיין במ"ש לשם בס"ד:

וצריך שידעו העדים שהוא אנוס מימרא דנהרדעי שם וכתב נ"י דמשמע דלא בעינן שידעו איזה אונס היה והכי משמע מלשון הרמב"ם פ"י ממכירה. ורשב"ם בפירושו אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשמכירים שהוא אנוס יודעים איזה אונס הוא והרמב"ן כתב דהא פשיטא היא דבעינן דידעי שהוא אנוס אלא צריך שידעו שמחמת האונס מכר דדילמא אע"פ שאנסו למכור היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו ולפיכך צריך שיכתבו לו דמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו. וכתב עוד הרמב"ן דבעובדא דפרדיסא כיון דליכא אונסא עליה מחמת דבר אחר אלא מההוא מידי גופיה דלא מצי לאפוקיה מידיה כתבינן מודעא בלא שימסור מודעא אבל אין כן דעת שאר פוסקים אלא גם בעובדא דפרדיסא בעינן שימסור מודעא וכדמשמע מדברי רבינו והכי נקטינן:

וכתב ה"ר יונה אפי' יאמר וכו'. וטעמו משום דחיישי' לב"ד טועין שידונו ע"פ מודעא זו אע"פ שלא יביא ראיה שאנסוהו למכור וכ"כ הרא"ש בפ' מ"ח דחיישינן לב"ד טועין ונ"י וה' המגיד פ"י דמכירה כתבו דהראב"ד והרשב"א חולקין מיהו אף הר"ר יונה מודה דאם עברו העדים וכתבוהו ואחר כך מברר האונס בראיה המודעא כשרה ועיין בב"י:

ולפיכך כל מודעא וכו' לאו אדברי הר"ר יונה דסמיך ליה קאי אלא אדלעיל קאי דקאמר וצריך שידעו העדים וכו' ולפיכך מודעא שאין כתוב בה וכו' אינה מודעא עד שיברר שהיה אנוס:

בד"א במודעא של מכר וכו' שם אמימרא דנהרדעי שקלינן וטרינן דבמתנתא וגיטא לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא ופי' בו רבינו שאפילו אם אינו אנוס וכו' וכך הוא דעת רוב פוסקים ודלא כפרשב"ם דה"ק דמהימנינן ליה דמסתמא ודאי אנוס הוא אע"ג דלא ידעינן באונסיה אבל אם נודע אחר כך דלא היה אנוס המתנה קיימת דליתא וכבר האריך ב"י בזה ויש להקשות מהא דאסיקנא בריש השולח דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם. וי"ל דהתם הגילוי דעת הוא לאחר מעשה כתיבת הגט הלכך לאו מילתא הוא אבל הכא מיירי דמוסר מודעא מקמי כתיבת הגט הלכך בגילוי מילתא בעלמא שאינו נותן הגט ברצון מילתא הוא לבטולי לגט:

כתב הרמב"ם במה ד"א שצריך מודעא בחמסן וכו' כתב ב"י דקשה טובא דבסוגיא משמע להדיא דכרב הונא קי"ל ולא כרב ביבי וכ"כ הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים דאפילו בגזלן זביניה זביני אם לא מסר מודעא כרב הונא ולא כרב ביבי. והרמב"ם פסק כרב הונא דתלויה וזבין זביניה זביני. וגם פסק כרב ביבי דבגזלן לא הוה זביניה זביני וכבר השיגו הראב"ד והאריך ביישוב זה ולפע"ד נראה מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דלא היו גורסים בגמ' לא הך קושיא ולרב ביבי דמסיים בה וכו' ולא פירוקא דידה אלא דלהרי"ף והרא"ש והנמשכים אחריהם אין חילוק בין גזלן לחמסן דבכל ענין קנה לוקח אם לא מסר מודעא ומפרשים דרב ביבי לא קאמר אלא היכא דמסר מודעא ולהכי קרקע אין לו מעות יש לו וכו' וכמפורש בדבריהם אבל הרמב"ם מפרש דרב ביבי ודאי מיירי בין בגזלן בין בחמסן אלא דבתרי גווני קאמר ולצדדין בחמסן להיכא דמסר מודעא ובגזלן אפילו לא מסר מודעא ובין בזו ובין בזו לא קנה לוקח והיינו דרב ביבי מסיים בה בסתם קרקע אין לו וכו' ומפרש דבתרתי גווני קאמר והיינו טעמא דגזלן דכיון שהוא מחזיק כבר בשדה זו בגזילה בלא דמים הלכך אף על פי דאחר כך נתן דמים לא קנה אפילו לא מסר מודעא כמבואר פ"ט מגזילה משא"כ בחמסן ובזה התיישבו דברי הרמב"ם ולא קשיא מה שהקשו עליו הראשונים וכל האחרונים ולא השיגו דבר נכון ליישב דבריו אבל למאי שכתבנו מתיישב בטוב טעם ודעת עוד נראה לפרש דאף דעת הרי"ף והרא"ש כך הוא שהרי כתבו על דברי רב ביבי ודוקא בדמסר מודעא אזביני וכו' דיש לדקדק דלא הו"ל למימר אזביני אלא הו"ל למימר ודוקא בדמסר מודעא אבל וכו' אלא ודאי משום דס"ל דרב ביבי מיירי בתרתי גווני בגזלן ובחמסן ובגזלן אפילו לא מסר מודעא לא קנה ולפיכך כתבו ודוקא בדמסר מודעא אזביני לאורויי דדוקא בחמסן שבא על שדה זו מתחלה בתורת זביני ליתן דמיה התם הוא דבעינן דליהוי מוסר מודעא משא"כ גזלן דלא בא על שדה זו בתורת זביני מתחלה התם ודאי לא בעינן דמסר מודעא וכך נראה דברי רבינו שכתב כאן דברי הרמב"ם ולא כתב שהרא"ש לא כתב כך כדכתב לעיל סוף סימן קנ"א אלמא משמע דכהרמב"ם ס"ל עיקר א"נ ס"ל דלא נחלק עליו הרא"ש כדפי' וחזר בו ממ"ש בסימן קנ"א ודלא כמו שפירש ה' המגיד פ"ט מגזילה דהרי"ף חולק אהרמב"ם ודלא כמהרו"ך שמחלק בין מ"ש רבינו כאן ובין מ"ש בסימן קנ"א ועיין לעיל בתחילת סימן זה סעיף א' וב':

ואם מסר מודעא ובטלה וכו' וא"ת הלא תלמוד ערוך הוא בפרק האומר משקלי עלי דמהני כשמבטל ליה למודעא קמא והרי"ף הביאו בר"פ השולח וי"ל דס"ל לרב האי דדוקא בגט מהני הביטול ואפילו ידוע דהאונס דאנסי' למיהב גיטא הוא דאנסיה נמי בביטול המודעא אפ"ה הגט כשר כדין גט מעושה בישראל דכשר אבל בזביני לא מהני ביטול באונס ידוע משום דההוא אונסא וכו':

ומ"ש שכ"כ רב אלפס אפשר דבתשובה כתב כך כי לא נמצא בספרי הרי"ף שבידינו ומ"ש שכ"כ הרמב"ם קשה טובא דהלא בספ"י דמכירה מפורש בדבריו שכתב וז"ל העידו עליו עידי המכר שביטל המודעא הרי המודעא בטילה ותירץ ב"י דכיון דכתב הרמב"ם עוד דאם מסר מודעא על ביטול מודעא המכר בטל אע"פ שקנו מידו לבטל המודעא וזה דלא כדעת הרא"ש דכתב דכשמבטל הכל לבסוף המכר קיים לפיכך כייל רבינו להרמב"ם בהדי רב האי והרי"ף והרמ"ה לומר שהצד השוה שבהם דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש עכ"ל: ומ"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל וכו' או שהודה וכו' כתב ב"י תמיה לי דכיון שהוא אנוס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות וכו' עד כאן לשונו ולפי עניית דעתי נראה דהכי קאמר שיעידו העדים שידעו בסילוק המודעא או עד שיעידו העדים שהודה הנגזל בפניהם בתורת הודאה שלא בפני הגזלן והחמסן דהשתא ודאי ליכא למימר דמפני היראה הודה. ומ"ש שהודה לו לאו למימרא שהודה לו בפניו אלא שהודה ללוקח שלא בפניו ולא קשה דהוה ליה לאשמועינן דאם בטל המודעא שלא בפניו דהמכר קיים די"ל דרבותא קאמר דלא מיבעיא אם הוא מבטל המודעא שלא בפניו דפשיטא דמהני אלא אפילו הודה ואמר שלא מסר מודעא והו"א דמפני היראה הודה בכך שהרי העדים מעידים שמסר מודעא בפניהם קמ"ל דהודאתו הודאה דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כיון שהודה שלא בפניו ולא חיישינן דמפני היראה הודה שלא בפניו ויותר נראה דאיירי בשהודה כדין הודאה דהיינו בב"ד דהא פשיטא היא כיון דבא לב"ד ליכא למימר דמפני היראה הודה בב"ד שלא בפניו דהא ודאי דב"ד לא יגידו לגזלן שהיה מוסר מודעא כל זמן שבידו לאנסו וידו תקיפה על הנגזל וא"כ למה לו להורות שלא מסר מודעא אם לא היה האמת כך:

אבל א"א הרא"ש וכו' בפ' חזקת וכ"כ לשם התוס' וכ"כ הר"ן ר"פ הכותב דצריך לכתוב בשטרו' בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם דהשתא אפילו מסר מודעא על ביטול מודעא כשמבטל לבסוף מהני הביטול וכך היא דעת האחרונים בתשובותיהם והכי נהיגינן ועיין במ"ש בסוף הסימן בדין מתנה: כתב הרמב"ם פ"י ממכירה דפשרה דינה כמכירה ומחילה דינה כמתנה ומיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהא זוכה בדין אם לאו והו"ל כאילו מוכר כ"א לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ראובן תובע משמעון תביעה שידוע שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותן מעות שילשין אותו ועשו פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא פשרה כזו הו"ל כתליוה ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר לו מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י ע"ש הרשב"א בסוף סימן זה מחודשים סעיף ח'. ואין להקשות דלעיל בסימן ס"ח סעיף ו' כתב רבינו בדין ערכאות דשטרי מחילות ופשרות דינן שוה דהתם טעמא הוי דבמאי קני ליה להני זוזי דמחילה ופשרה בהאי שטרא דנעשה בערכאות האי שטרא חספא בעלמא הוא ולפיכך דין פשרה כדין מחילה ומתנה משא"כ כאן דפשרה כמכירה כדפי'. כתב הריב"ש סימן ר"ן דמתנה שכתוב בה אחריות נכסים דינה כמכר ומה שקשה על זה ממ"ש רבינו בתחלת סימן רמ"ב יתבאר לשם בס"ד: כתב הרב בספר בדק הבית כתב הריטב"א בפרק איזהו נשך הנשבע לתת מתנה לחבירו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום עכ"ל: כתב בהגהות מרדכי דפרק חזקת דבמתנה שנתן ע"י שכפהו ליתן וידעינן באונסיה אם מדעתו ביטל המודעא גמר ומקנה כיון דבלא אונס קא מבטל אבל אם היה הביטול ע"י אונס אין הביטול מועיל ומה שאנו כותבין בשטרי מתנה ביטול מודעא משום דמהני כשמבטל מדעתו עכ"ל. וזה שלא כדעת הרא"ש דמשמע דס"ל היכא דידעינן באונסיה שנותן המתנה ע"י אונס אפילו אם ביטל מדעתו בלא אונס לא מהניא ביטול דכיון דאנוס הוא במתנה אפילו לא מסר מודעא לא הוה מתנתו מתנה דאי לא תפרש הכי אלא ס"ל להרא"ש ג"כ דדוקא כשהיה הביטול ע"י אונסא לא מהני הביטול אבל שלא על ידי אונס מהני הביטול והמתנה קיימת א"כ למה כתב הרא"ש דמה שנהגו למכתב ביטול מודעא במתנה הוא משום היכא דמסר מודעא ולא ידעינא באונסיה הלא אפילו ידעינא באונסיה נמי כתבינן כיון דמהני כשמבטל מדעתו וכדכתב בהגהות מרדכי אלא ודאי דלהרא"ש היכא דידעינא דאנוס על המתנה אפילו ביטל מדעתו לא הויא מתנתו מתנה והכי נקטינן חדא דפלוגתא דרבוותא אוקימנא נכסי בחזקת מרא קמא ותו דרבינו נמי הסכים לדבריו:

דרכי משה[עריכה]

(א) מצאתי כתוב במרדכי ישן דאם יוצא שטר מודעא סתם ואין בו זמן ויוצא על איזה שטר מכירה או מתנה אפ"ה המודעא כשירה ומבטל המכר או המתנה עכ"ל. וכ"נ לי דמאחר דידעינן באונסיה אלא דלא ידעינן אי מסר מודעא מסתברא דמודעא זאת נכתבה קודם המכר או המתנה ומבטלינן המכר או המתנה מאחר דידוע דבאונס נעשה כנ"ל. כתב נ"י פרק חזקת ד' קע"ה ע"ב אפי' איכא ב"ד בעיר ויכול להוציאו ממנו בדין אפ"ה יכול למסור מודעא ויש חולקים כו' וכתב עוד מ"מ אם אין ב"ד מזומן בעיר אע"ג דיכול להוציאו בדין כותבין מודעא וב"י כתב דדעת כל הפוסקים כסברא ראשונה מדלא חילקו וכתב עוד דלא ראה בשום פוסק או מפרש חולק בזה ותמיהני עליו איך לא ראה דברי נ"י:

(ב) וכ"ה ס"ס קי"ח ועיין ריש סימן זה שכתב הטור שמיקרי מתנה וכן דעת הפוסקים וע"ל ועוד האריך מהרי"ק סי' קפ"ו בדין מסירת מודעא וע"ש ובתשובת ריב"ש סי' קכ"ז כתב דאע"ג דאם קבל הנאה מעוטה והוצרך לעשות איזה דבר הוי כמתנה ולא אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני מ"מ לענין זה דמיא למכירה דבעינן שידעו העדים שנאנסו ואי מסר מודעא ולא ידעו עדים באונסו דבריו קיימין והמודעא בטילה דכיון דמקבל הנאה לא שייך למימר טעמא דאמרינן במתנה דאפי' אם אינו נאנס כיון שאומר וכו' וע"ש:

(ג) ולא משמע כן במרדכי פ' חזקת חבתים ד' רמ"ט ע"ד אלא אפי' במתנה המתנה אינו כלום וע"ש:

(ד) וכתב בתשובת ריב"ש סימן ר"ן דמתנה דכתיב ביה אחריות נכסים הוה כמכירה כדאמרינן לגבי דינא דבר מצרא וע"ש אם אנסו למכור והוא נתנו לו במתנה מה דינו וע"ש

(ה) וכתב בתשובותיו סי' אלף ס"ה וכי היכי שאין צריכין לידע האונס בשעת מתנתו ומחילתו ואם נאנס מתנתו בטילה כך אין צריכין לידע אונסו אם ביטל מודעא שעשה על המתנה ואם נודע שמחמת אונס ביטל הביטול בטל והמודעא קיימת:

(ו)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(ז) ובהגהות מרדכי דב"ב ד' ר"מ ע"ד דודאי היכא דלא ידעינן באונסיה פשיטא דמהני ביטול מודעא במתנה ואפילו דידעינן באונסיה מהני ביטול מודעא אי מבטל מדעתיה אבל אי מבטל ע"י אונס אין ביטול מועיל ומה שאנו כותבין במתנה ביטול מודעי משום דמהני כשמבטל מדעתיה עכ"ל. כתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ו' מי שנתן מתנה באונס ומסר מודעא עליה ואח"כ בשעת המתנה ביטל המודעא אפ"ה המתנה בטילה דהרי ידוע דאונס הוי ואונס מבטל מתנה בלא מודעא וע"ל סי' קנ"ד אי יש צד איסור במקח אי אמרינן דנתכוונו לאיסור: