טור חושן משפט רו
<< | טור · חושן משפט · סימן רו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
[עריכה]האומר לחבירו כשאמכור שדה זו אמכרנה לך מעכשיו במנה וקנו מידו ומכרה לאחר במאה ועשרים השני קנאה שלא היה תנאו עם הראשון אלא אם ימכרנה מרצונו ושמכרה לשני במאה ועשרים חשוב כאילו אנסוהו למוכרה לו שהתוספת שהוסיף לו אנסו למוכרה לו וכתב הראב"ד שאם הראשון רוצה ליתן לו כמו השני שצריך ליתנה לו ולא עוד אלא אפילו אם מכרה כבר לשני במאה ועשרים אם הראשון רוצה ליתן כמו השני מוציאה מידו וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' אם ירצה הראשון ג"כ ליתן מאה ועשרים זכה השני כיון שבשעת המכר קנה השני לא יתבטל בשביל תוספת דמים של זה ואפילו ידע הראשון קודם המכר שרצו ליתן בה מאה ועשרים ואמר תנה לי במאה ועשרים ומכרה לשני אפ"ה קנה השני שלא היה תנאי אלא אם ימכרנה לאחר בשויה דהיינו מנה כיון שנתנו לו בה מאה ועשרים אין כאן תנאי: אבל אם מכרה לאחר במנה לא קנאה אלא הראשון:
אבל לא הזכיר לו סכום אלא אמר כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני כיון שלא קצב לו דמים ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו אותו בי תלתא די בשנים מהשלשה אמר כפי מה שיאמרו שלשה עד שיסכימו כל השלשה לדעת אחת אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הארבעה לדעת אחת ואין צריך לומר אם אמר כפי מה שיאמרו ארבעה:
שמוה שלשה או ארבעה ואמר מוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האומר לחבירו כשאמכור שדה זו וכו' בסוף ע"ז (דף עב.) ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לך מזבנינא בק' זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא בק"כ ואסיקנא דהאי זוזי אנסוה כלומר ואם לא מכרה אלא במנה קנה הראשון אבל כיון שמכרה ביותר ממה שפסק עם הראשון אמרינן זוזי אנסוה ופרש"י דהב"ע בשקנו מידו וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' מכירה והוסיף שא"ל מעכשיו וכתב ה"ה וכן דעת רבינו האי והקרקע עומד ביד הלוקח וכ"כ בעיטור בשם רבוותא ז"ל עכ"ל והוה משמע דטעמא דבעי הרמב"ם דלימא מעכשיו משום דאי לא אמר הכי הוי כמו קנין דברים אח"כ מצאתי שכתב בעל העיטור באות תי"ו סימן י"א כתבו רבוותא דוקא פסק וקנו מיניה בלשון מעכשיו הא לאו הכי לא דקי"ל אסמכתא לא קניא ודוקא דקיימא ארעא בידא דלוקח דומיא דפרקן והכניסן לתוך ביתו דאמרן (שם) דהיכא דפסק עד שלא מדד קנה ומסתברא דלאו אסמכתא הוא דלא קאמר מילתא יתירתא אלא לדידך מזבנינא לך בשוה ולא בעינן ביה מעכשיו ומיהו קנין בעינן ודוקא דלא מחייב ליה לוקח כלום אבל אי איחייב ליה לוקח וא"ל אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה מאותן מעות שהוא חייב לו ומכרה לאחר בק' קנה קמא ואף ע"ג דלא קנו מיניה ואיכא למימר דהאי עובדא כה"ג הוא עכ"ל ועל מאי דאמרינן זוזי אנסיה כתב ה"ה ופי' המחבר שהרי זה כמי שנאנס ומכר דלא קנה קמא דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דאתייליד וזה דעת הרמב"ן והוציא הרב מתוך פי' זה שאם א"ל בפירוש אם אני מוכרה לעולם אפילו בכמה לדידך מזבנינא במאה קנה דהו"ל כמאן דמקבל עליה כל אונסא דאתייליד גם הרשב"א כתב כן בשמו עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם בני"א ח"א : עיין בהריב"ש סימן קמ"א: כתב מהרי"ק בשורש כ' חנות שנותנים בקוטמו נקרא מכירה גמורה ואם נשתעבד לחבירו שלא למכור החנות כי אם לו גם אינו יכול לתתו אקוטמו: וכתב עוד שם דשכירות הרי הוא כמכירה : כתב הראב"ד כן כתב רבינו ירוחם בשם רבינו האי וא"א ז"ל כתב (וכו') בפרק הנזכר:
אבל אם מכרה לאחר במנה וכו' כבר נתבאר:
אבל לא הזכיר לו סכום וכו' מסקנא דגמרא שם וטעמא משום דכיון דלא פסק לו דמים אע"פ שקנו מידו לא סמכה דעתיה: ואם אמר כשאמכרנה וכו' עד סוף הסימן הכל מסקנא דגמרא שם אלא שצריך להגיה בדברי רבינו אמר כפי מה שישומו ארבעה עד שיסכימו כל הד' לדעת אחת ואצ"ל אם אמר בפירוש מה שיאמרו ארבעה וביאור הענין שאם א"ל הרי היא מכורה לך מעכשיו כשאמכרנה לאחר כפי מה שישומו בי תלתא וקנו מידו על כך ומכרה לאחר ע"פ מה שהסכימו רוב הג' קנה ראשון וכן מתפרשים שאר בבות וזה דעת הרמב"ם בפ"ח מה"מ ויש לפרשם גם כן אם התנה אדם עם חבירו למכור לו שדה כפי מה שישומו ג' או ד' וכו' ופי' זה מתיישב יפה עם הלשון ופירוש הרמב"ם מתיישב כפי העניין הסמוך לו דא"ל אי מזביננא להאי ארעא לך מזביננא במאה זוזי וכו' ופרש"י כדשיומי בי תלתא כיון דנקט לישנא דשומא ונקט ג' שהם ב"ד סתם לתורת דיינים נחת ואפילו תרי מגו תלתא שמין אותו ואם שלישי חלוק על השנים אזלינן בתר רובא והרמב"ם כתב בפ"ח מה"מ א"ל כשאמכרנה הרי היא קנוייה לך כמו שישומו ב"ד של ג' וכתב ה"ה לשון הגמרא כדשיימי בי תלתא ופי' המחבר ב"ד של ג' א"ל כמו שיאמרו ג' בפירוש ולא הזכיר ב"ד ה"ז לא ירד לדעת הרוב אלא לדעת כולם וי"מ שהחילוק הוא בין כדשיימי לכדאמרי דשיימי משמע דין שומא שהוא אחר הרוב וכדאמרי עד שיאמרו כולם עכ"ל ודעת רש"י נראה שהוא כדעת י"מ ועל כדשיימי בי ד' פרש"י כיון דנחת לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב"ד ודאי לאו לתורת דיינים נחת ולא אזלינן בתר רובא עד דאמרי כולם דאי חולקים מאי אהני ליה דעות וגם ה"ה כתב טעם זה וז"ל והטעם לדעת המחבר שכיון שירד לדעות יותר מב"ד אדעתא דכולהו אמר אע"פ שהזכיר ב"ד עכ"ל ובנוסחאות שלנו אין כתוב בדברי הרמב"ם ב"ד של ארבעה אלא בית דין:
ומ"ש שמוה שלשה או ארבעה כך כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ואע"ג דבגמרא לא אמרינן אלא כדשיימי בי תלתא ואתו תלתא ושמוה וכו' סוברים הרמב"ם ורבינו דהוא הדין לשאר הבבות וטעמא דאין שומעין לו אמרינן בגמרא משום דממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קי"ל טפי ולפי זה משמע שאם הדבר ברור דהני בתראי קי"ל טפי או אם ברור לנו דקמאי לא קים להו כולי האי דדינא הוא דמעכב ורבינו סתם הדברים ואמר אין שומעין לו וכן דעת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מכירה שכתב אין שומעין לו שהרי קנו מידו תחלה שמכר מעכשיו: כתב הרשב"א שאלת מי שקנו בעדים שימכור ביתו לחבירו וחבירו קנה לו בקנין ג"כ שיקננה כפי ראות שני אנשים הבקיאים בשומא ונתרצו שניהם על כך הודיעני אחר שלא קבעו זמן על כך אם ימשך זמן הקנייה לעולם כל ימי חייהם: תשובה לשון זה שאמרת איני מכירו ואינה עניין לקניינים אלו וקנין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחבירו אלא שקנו מידו שימכור ובמה נתחייב למכור וכן הלוקח לא חייב עצמו בכלום ועובדא דההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להאי ארעא לדידך מזביננא בק' זוזי וכו' דאלמא אי זבנה בק' לכולי עלמא קנה קמא התם בשקנה האי ארעא מהשתא והחזיק בה בתנאי שאם ימכרנה שתהא קנויה לו הא לאו הכי לא עשה ולא כלום וכן כתב רבינו האי בספר המקח כגון שקנו מן המוכר ואמר הקניתיה לך בדמים כך וכך מעכשיו וכשארצה למכור והקרקע עומדת ביד הלוקח כהאי גוונא קני ואי לא לא קני. ואם שנים אלו שאמרת חייבו עצמם כראוי זה למכור וזה לקנות ולא קבעו זמן אלא סתם מסתברא שכל שזה בא לקנות חייב השני למכור וכל שהמוכר בא למכור חייב הקונה לקנות עד כאן לשונו: בתשובות הרשב"א הא דאסיקנא גבי ההוא דא"ל לחבריה אי מזביננא להאי ארעא לדידך מזביננא לה וזבנה לאיניש אחרינא דשני קנה ראשון לא קנה ואע"ג דאמר ליה מעכשיו וקנו מידו ופשטוהו מהא משך חמריו ופועליו וכולי דאלמא כל שלא פסק חזקתו או משיכתו אינה כלום התם משום דלא סמכה דעתייהו דאין הלוקח יודע שמא יפסוק לו המוכר דמים יתרים ולא יתרצה הוא בכך וכן המוכר לא סמכה דעתיה שמא לא יתרצה הלוקח ליתן בדמיו שיפסוק לפיכך שניהם יכולין לחזור בהם אבל אם קבל מוכר שיתן בכמה שיאמר או ישום אחד מן השוק או שנים או יותר וכן הלוקח קבל ליתן כמו שישומו או שיאמרו הם מיד שמשך או שהחזיק בקרקע קנה והיינו דאמרינן התם בסמוך כדאמרי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכו' כדאיתא ולאשמועינן דאף על גב דהתם לא קנה קמא משום דלא סמכא דעתייהו היכא דתלויה בשומא או באמירה דאחריני סמכא דעתייהו וזה וזה אין יכולין לחזור בהם וכן כתב הרמב"ן והאמת אמר עד כאן לשונו וע' בתשובות הרשב"א שכתבתי בסימן רנ"א:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האומר לחבירו וכו' כשאמכור כו'. ה"א בסוף פרק בתרא דע"ז ומביאו האלפסי ס"פ בית כור והרמב"ם בפ"ח מה' מכירה כתב דמיירי בדא"ל מעכשיו וקנו מידו וכ"כ האלפסי לשם וז"ל וקי"ל דכל הני שמעתתא כולהו בדא"ל מעכשיו וקנו מידו עכ"ל ונראה דטעמו דכיון דבעינן קנין דבלא קנין לא קנה זה בדברים בלא מעות אלא בע"כ דקנו מיניה בקנין וכך פי' רש"י להדיא ואי לא אמר מעכשיו לאימת חייל הקניין לכשימכרנו באותה שעה הדרא סודר למריה הילכך בעינן דלימא מעכשיו וכדין מי שקונה בק"ס לאחר ל' דצריך לומר מעכשיו ולאחר ל' וכדלעיל בסימן קצ"ה סעיף י"א. והב"י בשם העיטור כתב דרבוותא כתבי הא דבעי מעכשיו משום דאסמכתא לא קניא ומסתברא דלאו אסמכתא הוא דלא קאמר מלתא יתירתא אלא שימכרנו לו בשויו קודם לאחר וכ"כ הרא"ש פ"ד נדרים ע"ש רש"י אבל דעת הרא"ש והתוס' והסמ"ג והמרדכי פרק זה בורר והגהות מיימוני פ"ח משכירות כדעת הרמב"ם דאפילו לא גזים ולא אמר מילתא יתירתא הוי אסמכתא וכמו שיתבאר בסימן ר"ז בב"י בד"ה והוי יודע ולפי זה ניחא הא דבעינן הכא מעכשיו דלא ליהוי אסמכתא. אבל למאי דפי' ניחא טפי דבעינן הכא מעכשיו אליבא דכ"ע: ומ"ש דחשוב כאילו אנסוהו וכו' ה"א לשם בגמרא וז"ל הרמב"ם מכרה ביותר על מנה קנה אחרון שלא א"ל אלא כשאמכור שיהיה מוכר מדעתו תחלה וזה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת שהוסיף זה על שויו ונמצא כמי שנאנס ומכר עכ"ל. ונראה דדבריו מבוארים דר"ל שכשמכר בשויו אין ספק שהמוכר התחיל להודיע שרוצה למכור קרקעו בשויה דאין דרך שהלוקח יתחיל לתבוע לאחרים שימכרו לו קרקעו אלא המוכר הוא שמוכר מדעתו תחלה ושואל מאחרים שיקנו ממנו אבל כשמכרה ביותר משויה הדבר ידוע שהקונה הוא שמתחיל לתבוע מן המוכר שאם ירצה למכור קרקעו יתן לו הוספה יותר משויה כך וכך אם כן זה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת וכו'. ופירוש זה פשוט ומהרו"ך כתב פירושים זרים ושארי ליה מארי': ומ"ש בשם הרא"ש ה"א בפסקים סוף פרק בתרא דע"ז ודע שהרב המגיד כתב ע"ש הרשב"א בשם רבי' האי דמיירי דהקרקע היא ביד הלוקח וכ"כ בית יוסף ע"ש העיטור דומיא דפרקן והכניסם לתוך ביתו דמייתי בגמרא עליה דהך מימרא אבל האלפסי והאשיר"י והרמב"ם לא כתבו כך וכך הם דברי רבינו:
ומ"ש אבל אם לא הזכיר לו סכום וכו' שם בגמרא וטעמא משום דלא סמכה דעתייהו דשמא המוכר יעלה בדמיה והלוקח ימעט בדמיה: ואם אמר כשאמכרנה אמכרנה לך וכולי. נראה דהחילוק הוא בין דאמר כדשיימי בי תלתא ובין דאמר כדאמרי בי תלתא דלישנא כדשיימי משמע שישומו אותו כפי הדין וכדאמרי משמע שיאמרו דרך פשרה שלא מן הדין וה"א להדיא בתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ו') בד"ה ביצוע בג' ובדין אזלינן בתר רובא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעת אחת וע"ש ולפי זה ה"ה בדאמר כדשיימי תלתא ולא אמר בי תלתא נמי די בשנים מהשלשה אבל מלשון רבינו ברישא משמע דוקא בדאמר כדשיימי בי תלתא ומלשונו בסיפא משמע איפכא וחדא לאו דוקא ונראה דרישא לאו דוקא ואפילו בדלא אמר אלא כדשיימי תלתא די בשנים מהשלשה שכך נראה דעת הפוסקים ואיכא למידק דממה שאמר רבינו ואם אמר כשאמכרנה וכו' מבואר דמפרש דהא דקאמר בגמר אמר ליה כדשיימי בי תלתא וכו' דקאי אהיכא דאמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך כפי מה שישומו בי תלתא דלעיל מיניה וכפי' הרמב"ם בפ"ח מה' מכירה ותימה היאך תלה זה בזה בלאו הך דכשאמכרנה אמכרנה לך אלא האומר לחבירו אני מוכר לך שדה זו כפי מה שישומו שלשה או ארבעה וכו' וקנו מיניה נמי הוי דינא הכי ונראה דסבירא ליה לרבינו דודאי בלאו דאמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך נמי הוי דינא הכי אלא דלפי דבהך דכשאמכרנה אמכרנה לך קאמר בגמרא דאם לא פסק דמים אלא כשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך ומכרה לאחר קנאה השני דכיון דלא קצב לו דמים לא סמכה דעתיה אפילו לא קנו מיניה בקנין וסד"א דאפילו אמר ליה כשאמכרנה אמכרנה לך כדשיימי בי תלתא נמי לא קנה הראשון אם מכרה לשני כיון דלא קצב לו דמים קמ"ל דבזו אף על גב דלא קצב לו דמים קנה ראשון דבהא ודאי סמכה דעתיה דלוקח דבי דינא לא ירבו בדמיה גם המוכר סמכה דעתיה דלא ימעטו בדמיה אלא ישומו אותה בשוייה וה"ה כדאמרי בי תלתא סמכה דעתיה דכל אחד וא' שישומו אותה בשוייה והכי משמע ממ"ש בית יוסף בסוף סימן זה ע"ש הרשב"א והרמב"ן: כתב בהגהת מרדכי דאיזהו נשך ע"ש ר"י דאם התנה להדיא דכשאמכרנה לא אמכרנה אלא לך בדמים כך וכך אפילו אוכל למכור אותה ביותר מהני תנאו וקנה ראשון וכך כתב הרב המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א ומביאו בית יוסף והא דאמר בפרק איזהו נשך (דף ס"ה) משכן לו בית משכן לו שדה ואמר ליה לכשתרצה למוכרה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור היינו בדלא אמר ליה מעכשיו אבל בדקנו מיניה ואמר ליה מעכשיו תהא קנויה לך אם אמכרנה ואפילו אם אוכל למכרה ביותר ויאנסוני זוזי לא אמכרנה אלא לך בכך וכך קנה ראשון והכי משמע מדברי התוספות לשם בד"ה לא תמכרם וכ"כ מהרי"ק בשורש ב' ע"ש:
שמוה שלשה או ארבעה ואמר המוכר ישומו אותה אחרים שבקיאין יותר בשומא אין שומעין לו בסוף ע"ז ה"א אמר ליה כדשיימי בי תלתא ואתו שלשה ושמוה וא"ל אידך ליתי שלשה אחריני דקים להו טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע מדקאמר תלמודא ואמר ליה אידך וכו' משמע דאין חילוק בין שהמוכר אמר כך ובין שהלוקח אמר כך ואם כן תימה למה כתב רבי' ואמר המוכר וכו' גם הרמב"ם כתב ואמר המוכר וכו' ואפשר דכיון דתחלת דין זה הוא דא"ל מוכר כשאמכרנה וכו' וכל חילוקי דינים הנמשכים כתב רבינו והרמב"ם בדאמר המוכר כתב גם כאן בדאמר המוכר וה"ה בדאמר כן הלוקח אי נמי רבותא קאמר דאפילו למוכר דמוחזק בקרקע אין שומעין לו כ"ש דאין שומעין ללוקח. ואיכא למידק בדברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שומעין לו שהרי קנו מידו תחלה שמכר מעכשיו עכ"ל משמע מלשון זה דר"ל דמיד ששמו אותה ג' זכה הלוקח למפרע בשדה זו משעה שקנו בקנין מעכשיו ואם מכרה לשני הראשון קנה והכי משמע מתשובת הרשב"א שהביא ב"י בסוף סימן זה דהשתא לפי זה אפילו היכא דידוע היה דהני אחריני קים להו טפי מהני דשמוה נמי לא מצי אידך למימר ליתי ג' אחריני דקים להו טפי דכבר זכה בה הראשון מיד ששמוה אלו ג' אף על גב דלא הוו קים להו טפי ובגמרא איתא להדיא דלא קאמר רב הונא אלא מטעמא דממאי דהני קים להו טפי וכו' דמשמע שאם היה הדבר ברור דהנך בתראי קים להו טפי אי נמי ברור הוא דקמאי לא קים להו כולי האי דדינא הוא דמעכב וי"ל דהרמב"ם מפרש דלא קא"ל רב הונא לרב פפא הכי אלא משום דרב פפא קאמר בסתם דינא הוא דמעכב דמשמע אפילו אינו ידוע דהני אחריני קים להו טפי נמי מעכב וקא"ל רב הונא דלדידך ודאי קשיא היכא דאינו ידוע ממאי דהני קים להו טפי וכו' אבל לרב הונא גופיה אין חילוק דאפילו ידוע דהני אחריני קים להו טפי אפילו הכי אין שומעין לו דכבר זכה הראשון למפרע מיד כששמו אותה הני תלתא:
דרכי משה
[עריכה](א) וכ"כ הרא"ש פ"י דנדרים בשם רש"י אבל דעת הרא"ש והתוס' והסמ"ג והמרדכי פרק ז"ב והג"מ פ"ה מה' שכירות כדעת הרמב"ם דאפי' לא גזים ולא אמר מילתא יתירתא הוי אסמכתא וכן דעת רבי' ולכן הוצרך כאן שיאמר מעכשיו:
(ב) וכתב מהרי"ק שורש ב' ודוקא כשאומר כשאמכור אמכור לך אז אם מכר ביותר אמרינן דזוזי אנסוהו דהלא לא אמר אלא כשאמכור ואין ברצוגו למכור אלא ביותר ממה שקצב עם הראשון אבל אם אמר לא תמכור אלא לי בכך וכך פשיטא דלא יוכל לחזור ואפי' נותנין לו יותר:
(ג) וכתב עוד דמכירה לזמן מיקרי מכירה וע"ש:
(ד) וכתב נ"י פרק איזהו נשך ד' צ"ה ע"ד דאם היה ע"י הלואה אסור למכור ראשון משום רבית ובהגהות מרדכי שם דף קמ"ח ע"ב אם אמר מעכשיו תהא קנויה לך לכשתרצה שרי ולית ביה משום רבית. ועי' בתשובת ריב"ש סי' קמ"ה שהאריך בדין זה כשאמר כשאמכור אמכור לך במנה: