טור חושן משפט קפח
<< | טור · חושן משפט · סימן קפח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
אין שליחות לעובד כוכבים לא שיעשה הוא שליח לישראל ולא שיעשנו ישראל שליח אבל אשה ועבד ושפחה בני שליחות הן כיון שחייבין בקצת מצות ויש להן דעת אבל חרש שוטה וקטן כיון שאין להן דעת לאו בני שליחות הן לא שיעשו הם שלוחין ולא שאחרים יעשום שליח: לפיכך השולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו ופונדיון בידו שהוא שני איסרין כדי שיתן לו החנוני באיסר שמן ויחזיר לו איסר ומדד לו באיסר שמן והחזיר לו איסר ושבר הצלוחית ואבד האיסר החנוני חייב על האיסר והשמן שלא שלחו אלא להודיעו והיה לחנוני לשלוח ביד בן דעת ופטור על הצלוחית אפי' אם נטלה בידו למדוד בה לתינוק שאבידה מדעת היא כיון שמסרה ליד הקטן ואם נטל מיד הקטן למדוד בה לאחרים חייב גם עליה אפילו נשברה אחר שהחזירה ליד הקטן:
כתב הרמב"ם ז"ל האומר לחברו מנה שיש לי בידך שלחהו ביד קטן ושלחו ואבד פטרו: ולמעלה בסימן קכ"א כתבתי השולח לחברו מעות על ידי שליח שהיה לו בידו מלוה או פקדון:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין שליחות לעכו"ם וכו' פרק איזהו נשך (דף עא:) גמרא אין מקבלין צאן ברזל מישראל אמר רב אשי כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם ה"מ בתרומה אבל בכל התורה כולה יש שליחות לעכו"ם והא דרב אשי בדותא היא מ"ש תרומה דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית שליחות דכל התורה נמי מתרומה גמרינן לה אלא דרב אשי בדותא היא איכא דאמרי אמר רב אשי כי אמרי' אין שליחות ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח והא דרב אשי בדותא היא מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית אף וכו' אלא הא דרב אשי בדותא היא ופי' רש"י שליחות דכל התורה שיהא שלוחו כמותו מתרומה גמרינן לה בקידושין וידוע דהלכה כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם בריש פ"ב מהלכות שלוחין: אבל אשה ועבד ושפחה וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין וכתב עוד שאפילו אשת איש נעשית שליח ונ"ל שלמד כן מדתנן בפרק חלון (עט:) מזכה אדם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והזכוי מדין שליחות הוא דהוי כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע"י אשתו מזכה אלמא אפי' א"א נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר ועדיין העירוב ברשותו ולא זכו בו בני החצר הא לאו הכי יכולין להיות שלוחין וטעמא לפי שישנן בקצת מצות ובפרק השואל (צח:) תנן השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא עבד עברי לא ממעט עבד כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא לשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא וגרסינן בפ"ב דגיטין גמרא (כג.) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כפי שאינו בתורת גיטין וקידושין משמע הא למשא ומתן דאיתיה ביה נעשה שליח ושם בסוף פ"ב הוו בעי למדרש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא א"ר ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ופירש"י להוציא עכו"ם אבל עבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך וגו' לעברך בברית וגו' ומ"ש רבינו אבל חש"ו כיון שאין להם דעת וכו' כ"כ הרמב"ם ברפ"ב מהל' שלוחין ונראה שלמד כן מדתנן בספ"ב דגיטין (שם) הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ואמרינן בגמרא בשלמא חש"ו לאו בני דעה נינהו ובפ"ב דקידושין (מב.) איש זוכה ולא קטן (ב) ובפרק התקבל (סד:) אמרינן דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא במידי דהוי דאורייתא:
לפיכך השולח בנו אצל חנוני וכו' בהספינה (פז:) תנן השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר החנוני חייב ר"י פוטר שע"מ כן שלחו ומודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה חנוני פטור ופירש רשב"ם השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לו לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ואמרינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה ור"י סבר לשדוריה ליה שדריה אלא צלוחית אבידה מדעת היא ואסיקנא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת פליגי מר סבר שואל הוי ומ"ס גזלן הוי. ופי' רש"י לאודועי. שצריך שמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני מה שישלח לו ע"י שלוחו פקח: ור"י סבר. לשדורי ליה ביד בנו שדריה: אלא צלוחית. אמאי חייב חנוני לשלם: אבידה מדעת היא. דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנוני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבידה מדעת היא מ"מ בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרי לאודועי שדריה עכ"ל. ואין דבריו מובנים לי יפה ונראה שכוונתו לומר כמו שכתבו התוספות אע"ג דפונדיון נמי אבידה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפונדיון של ב"ה נשאר ביד החנוני אינו פטור עד שיביאנו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור עכ"ל ואין לומר דלרשב"ם כי החזיר פונדיון עצמו לתינוק הוא הדין דמיחייב דכיון דלאודועיה שדריה היינו כדי שיקח הפונדיון מיד התינוק וישלח לו שוויו ע"י פקח וכיון שכן הרי הוא כאילו שלח לו לומר שישמור הפונדיון דאם כן בצלוחית נמי איכא למימר דכיון דלהודיעו שישלח לו שמן שדריה היינו שישלח שמן עם הצלוחית ביד פקח וכתב עוד רשב"ם לקמן בשמעתין ואית דמפרשי לה לסוגיא בחנוני הרגיל אצלו ומסר לו ב"ה כבר הפונדיון ושלח בשביל השמן והאיסר ולא שלח ביד בנו וככה הסוגיא פשוטה עכ"ל ופי' ר"ש עוד כגון שנטלה מיד תינוק למוד בתוכה לאחרים שהצלוחית מדה ומדד בה לאחרים בשואל שלא מדעת הצלוחית פליגי דרבנן סברי גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבוא ליד בעלים דבעינן והשיב את הגזילה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא ורבי יהודה סבר שואל הוי וכי מחזירו למקום ששאלו משם די והילכך משהחזירו לתינוק פטור עכ"ל וידוע דהלכה כת"ק:
כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות שלוחין ויליף הכי מדין הצלוחית שכתבתי בסמוך שאמר בגמרא צלוחית אבידה מדעת היא. דיני שליחות עוד ודיני הרשאה ביאר רבינו בסימן קנ"א וקנ"ב וקנ"ג וקנ"ד וקנ"ה. [%א] דיני שכירים ופועלים ומלמדים בסימן של"א עד סימן ש"מ. [%ב] דיני שליח התופס לבעל חוב נתבאר בסימן ק"ה. [%ג] כל היכא שהשליח משנה מדעת המשלח בטלה השליחות מכל אפילו לענין ממון מהרי"ק שורש ו': [%ד] כתוב בתשובות הרמב"ן סימן ב' מי שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אם על המשלח לשלם לו נזקו. תשובה אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן כלומר לפי שפשע בנזקים בשמירת ממונו אבל בנזק שהגיעו לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכל שכן אם השליח שכיר שהרי הלך בשכרו וכדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן (ב"מ דף קיב.) שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן כלו' ולפעמים שיפול וימות ובכלל סכנת נפשות הכניס עצמו מחמת שכרו ואלו דברים פשוטים הם עכ"ל. ובהגהות ראשונות דמרדכי במציעא כתוב נ"ל שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסבת שמעון שאין חייב לפדותו אבל אם בחנם הלך בשליחותו חייב לפדותו דשאלה שייכא בגוף הבעלים ואע"ג דלא דמי ממש דבגוף האדם לא שייכא גניבה ואבידה כמו גבי אומנין מ"מ נראה כדפרי' כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף ב:) מ"ל חבל בגופו מ"ל חבל בממונו עכ"ל ובריש הפועלים כתב המרדכי שפסק רבינו מאיר על האב ששלח את בנו בשליחות ונתפס כיון שהלך א"כ היה גופו שאול לאביו ומחויב לפדותו בכדי דמיו דלא גרע מבהמתו ובסוף התשובה כתב היכא שיש לו לבן אם האב חייב לפדותו כשהוא שואל גופו למלאכתו זה צ"ע אמנם זה פשוט היכא דלית ליה לבן כופין האב לפדותו עכ"ל ויש להתיישב אם מחייבו מפני שהוא בנו כדמשמע בראש התשובה או אם מחייבו מטעם שהוא שלוחו כדמשמע בסוף שורש קנ"ה במהרי"ק וצ"ע. וכתב מהרי"ק בשורש קנ"ה דע"כ לא קאמר ר"מ אלא התם שהלך הבן בשליחות האב ולא לצרכו שייך למימר דנעשה גוף הבן שאול לאב אבל היכא דעיקר הליכת השליח לא היתה אלא לצורך עצמו ואגב אורחיה עשה שליחות זה לא שייך לומר שגופו היה שאול למשלח. וכתב עוד דהא פשיטא דאין חייב לשלם לו זמן בטלתו ובושתו וצערו על מה שנתפס בתפיסה. ודין שותף שנתפס בלכתו בעסק השותפות אם חייב השותף לפדותו כתבתי בסקע"ו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין שליחות לעכו"ם וכו'. גמרא פרק א"נ אסיקנא דילפינן כל התורה מתרומה דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ומה משלחכם בן ברית אף בכל התורה המשלח בן ברית ועיין בב"י שהאריך:
לפיכך השולח בנו אצל חנוני וכו'. בהספינה (דף פ"ז) תנן השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר החנוני חייב רבי יהודה פוטר שע"מ כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני פטור ובגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה ור"י סבר לשדוריה ליה שדריה אלא צלוחית אבידה מדעת היא ואסיקנא הב"ע כגון שנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת פליגי מ"ס שואל הוי ומ"ס גזלן הוי ודברי רבינו הם על פי גירסא זו שהיא גירסת רשב"ם ופירושו וז"ל רשב"ם ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבידה מדעת היא מ"מ בחזרה יפה מחייבים חכמים הואיל ואמרי לאודועיה שדריה עכ"ל וכתב ב"י ואין דבריו מובנים לי יפה ונראה שכוונתו לומר כמ"ש התוס' ואע"ג דפונדיון נמי אבידה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מכל מקום כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד חנוני אינו פטור עד שיביאנו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה"נ דהוי פטור עכ"ל ולפעד"נ דאין צורך לזה אלא ה"פ דכיון דלאודועיה שדריה היה לו לחנוני ליקח מידו הצלוחית והפונדיון ולשלוח לבעל הבית על ידי שלוחו פקת ולא ע"י הקטן כלל ומדלא עשה כך א"כ הפונדיון שהחזיק בידו נעשה עליו שומר אבידה וחייב להחזירו לבעה"ב ומה ששלח השמן והאיסר שלו על ידי הקטן הוא אבידה מדעת החנוני שרצה לאבד ממונו ומ"מ על הצלוחית שהוא ממונו של בעה"ב פטור החנוני כיון שצלוחית שלו שנתן ביד הקטן בהליכה היה בידו גם בחזרה ולזה נתכוין רשב"ם ודוק וא"ת למה ליה לתנא למיתני ששלח בידו פונדיון הוה ליה למיתני בקיצור דמסר בידו איסר ומדד לו באיסר שמן שבר את הצלוחית חנוני חייב ונראה דאתא לאורויי האי דינא דאף על גב דצלוחית ופונדיון תרווייהו אבידה מדעת היא אפ"ה לא מחייבי רבנן על הצלוחית אלא בנטלה מיד התינוק למוד בה לאחרים אבל אי לא עביד הכי פטור על הצלוחית וחייב על האיסר והשמן מטעמא דאמרן אי נמי מטעמא דפירשו התוספות אבל רשב"ם ע"ש רש"י נדחק לתרץ קושיא זו דכן דרך רוב סחורות שנותן פשוט ומקבל מחצה כל זה צריך לפרש לפי גי' רשב"ם אכן האלפסי והאשיר"י לא גרסי במשנה ופונדיון בידו והא דתני ונתן לו את האיסר פי' התינוק נתן לו את האיסר שבידו לחנוני ולפי זה ואבד את האיסר פירושו אבד את השמן הלקוח באיסר ובגמרא נמי גרסינן בשלמא באיסר שמן בהא פליגי וכולי וגירסא זו ופירושה דחה אותה רשב"ם ע"ש אכן דברי הרמב"ם בפי' המשניות מתוקנים דהוא פירש דהאי ונתן לו את האיסר כלומר או נתן לו את האיסר וכן ואבד את האיסר כלומר או אבד את האיסר וה"ק השולח את בנו אצל חנוני פי' בצלוחית שבידו בלבד ומדד לו החנוני באיסר שמן או כשאין לו שמן נתן לו החנוני לתינוק איסר ליקח בו שמן מזולתו שבר את הצלוחית או אבד את השמן וכו' ובגמרא גרסינן שפיר בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי וכו' וגירסא זו ופירושה ניחא טובא דליכא קושיא ולא שום דוחק וכן כתב בחיבורו בפ"ב מהל' שלוחין וז"ל לפיכך השולח בנו קטן אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד את השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו וכו' עכ"ל דלכאורה קשה טובא דלא כתב ופונדיון בידו וכתב ונתן לו את האיסר דאין לומר דונתן לו התינוק את האיסר שבידו לחנוני קאמר דאם כן מאי הא דכתב אח"כ ואבד את השמן ואת האיסר דמשמע דמלבד שאבד את השמן אבד גם את האיסר שבידו אבל אין ספק דכוונתו היא כמו שפירש במשניות דשלח את בנו בצלוחית שבידו בלבד בלא פונדיון ובלא איסר והחנוני מדד לו באיסר שמן או כשאין לו שמן נתן לתינוק איסר שלו ליקח בו שמן מזולתו ואבד את השמן או את האיסר החנוני חייב לשלם וכולי כלומר הוא חייב בנזקי עצמו ובעה"ב פטור אלא דאיכא לתמוה הא דלא הזכיר דין צלוחית והחילוק בין נטלו למוד בה לאחרים או לא נטלו דהוא מסקנא דגמרא וכמ"ש האלפסי והרא"ש וגם הוא עצמו כתב כך בפירוש המשניות ואפשר כיון דדין צלוחית נמשך ממאי דקיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא נסמך על מ"ש כבר בספ"ג מהלכות גזילה דכתב דין זה דהיה כלי ביד בנו של בעה"ב וכו' דהיינו דין צלוחית על פי מסקנא דגמרא דפרק הספינה ע"ש ולכן לא הוצרך לחזור ולכתבו בה' שלוחין כנ"ל ולפ"ז נראה דגם האלפסי והאשיר"י דלא גרסי במשנה ופונדיון בידו היו תופסין הפי' של הרמב"ם ואיכא לתמוה טובא על הרב ב"י שבספר כ"מ פ"ב משלוחין כתב גירסא ופונדיון בידו ופי' רשב"ם והתוס' כדי לפרש בו דברי הרמב"ם והרי עיניך רואות דהרמב"ם רוח אחרת היתה עמו:
כתב הרמב"ם האומר לחבירו וכו'. זה נלמד מהא דתנן בפ' השואל את הפרה וא"ל השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי וכולי ושלחה ומתה חייב פי' השואל חייב דהוה ליה כאילו הגיע לידו ובני דקתני משמע קטן דאילו בגדול היינו שלוחו וה"נ משמע מהך משנה דצלוחית דע"כ ל"פ רבנן דהחנוני חייב אלא משום דסברי דלאודועי ליה שדריה אבל אמר ליה לחנוני דלשדורי ליה שדריה אף רבנן מודו דפטור החנוני והוא דבר פשוט:
דרכי משה[עריכה]
(א) ולעיל ס"ס קפ"ב נתבאר דין דה"ה דאין אדם יכול לזכות לעכו"ם דהוי כשליחות וכ"כ המרדכי פ"ק דב"מ ע"ב ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף ע"ד ועיין בזה בהר"ן בריש האיש מקדש שהאריך שם ששליחות וזכייה חדא מילתא היא:
(ב) ועיין בזה בהר"ן ריש פרק האיש מקדש שהאריך בזה: