בבא בתרא פו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פירקן והכניסן לתוך ביתו אפסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן ומדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה בכליו דלוקח נמי ברשות מוכר לא קנה אמר רב נחמן בר יצחק בששפכן איקפד רבא מידי שפכן קתני פירקן קתני אלא אמר מר בר רב אשי במתאכלי דתומי א"ל הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מכדי פירקן קתני מה לי פסק ומה לי לא פסק א"ל פסק סמכא דעתיה לא פסק לא סמכא דעתיה א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם גדא"ל זיל קני תנן התם דנכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה הושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא ולא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא יתיב אביי וקאמר להא שמעתא איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי זהגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת חהיה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפי' הכי קני במשיכה א"ל במיתנא אנא נמי במיתנא קא אמינא א"ל במידי דבעי מיתנא תא שמע ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלמא מידי דבר הגבהה אי בעי בהגבהה קני ליה ואי בעי במשיכה קני ליה אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה
רשב"ם
[עריכה]פירקן - בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש כאן הנחה ברשות לוקח יש כאן חילוק ואע"ג דאכתי בהך הכנסה לא קנה משום דלא פסק אהני לכי פסק בתר הכי דקניא ליה רשותיה שמונחין בו הלכך פסק אחרי כן אע"פ שלא מדד קניא ליה רשותיה ואין יכול לחזור אפי' קודם מדידה דבשעת פיסוק קניא ליה רשותיה ואין כליו של מוכר מעכב עליו אלמא כלי לא חשיב רשותיה ומדידה נמי לא מעכבא כדתנן משך ולא מדד קנה דהואיל ופסק דמים על כולן מדידה גלוי מילתא בעלמא היא ולא דמי להיכא דלא מכר לו אלא כור אחד דאמרי' לקמן מדידת הכור מעכבא ויכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דהתם מעכבא מדידה דלא קניא רשותיה אלא מאי דזבין ליה:
מדד עד שלא פסק לא קנה - ויכולין לחזור קודם שיפסקו אבל משיפסוק קנה ואית דמפרשי פירקן והכניסן לתוך ביתו היינו משיכה והאי דקתני פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור מוקמי לה כשפסק קודם שפירקן וקני במשיכה שאחר פיסוק וטעות הוא בידם דא"כ היכי יליף מיניה דכליו של מוכר לא מעכב קנייה דרשות לוקח דלמא הא דקנה לוקח לאו משום קניית רשותו הוא אלא משום משיכה:
ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה - מוכר כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פירקן ופסק קנה דקנה רשות קודם מדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקין של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו דלוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהן עד עתה:
בששפכן - האי פירקן היינו שפירקן לשפכן מן השקין לקרקע ביתו של לוקח דליכא כליו דמוכר והלכך קניא ליה ללוקח רשותו:
איקפד רבא - דאיהו אמר האי ת"ש:
פירקן קתני - דמשמע כמות שהיו מונחין החבילות כן פירקן:
במתאכלי דתומי - חבילות שומים דליכא שקין:
מכדי פירקן קתני - שהונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותו מיד כשקיבל עליו מוכר למכרן לו כדקתני בברייתא לעיל:
לא סמכא דעתיה - דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהן והלוקח יזלזל בדמיהן שהרי אין דמיהן קצובין:
התם דאמר ליה - מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא:
תנן התם - בפ"ק דקדושין:
שיש להן אחריות - שקיימין לעולם:
בכסף - במתן מעות:
בשטר - אם כתב לו שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר:
ובחזקה - נעל וגדר ופרץ כל שהוא והתם יליף טעמא מקראי:
ושאין להם אחריות - מטלטלי:
במשיכה - שמושכן לרשותו או לרשות שיש לו חלק בו כגון סימטא וחצר השותפין וכל שכן בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו אפי' בלא משיכה כן נראה לי:
להא שמעתא - דלקמיה האי לא שנו:
שאין דרכן להגביה - שכבידין:
שדרכן להגביה - דברים קלים:
הגונב כיס בשבת - והוציאו לרשות הרבים:
חייב - בתשלומין דליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה דליכא הכא שתי רשעיות ביחד:
שכבר נתחייב בגניבה - משעת הגבהה דהגבהה בכל מקום קונה ואיסור שבת ליכא עד שעת הוצאה:
היה מגרר - בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני ליה אלא בשינוי רשות שימשכנה לרשותו:
פטור - מן התשלומין דקם ליה בדרבה מיניה וכתיב כדי רשעתו (דברים כה) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:
שהרי איסור שבת וחיוב גניבה באין כאחד - דבשעת הוצאת חוץ קנייה ונתחייב בסקילה ובכתובות בפרק אלו נערות פרכינן דמשכיה להיכא אי לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ומוקמינן לה כשצירף ידו למטה מג' וקבלה וידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וקניא ליה ולא בטלה לגבי רה"ר לגבי קנייה ויש כאן [איסור] שבת וגניבה באין כאחד והך קנייה לאו משום הגבהה היא אלא משיכה לתוך ידו שהרי ידו סמוכה בתוך ג' לקרקע ואית דמוקי ליה התם בצידי רשות הרבים דלענין גניבה מיקנא קני ולענין שבת הוי רשות הרבים כרבי אליעזר:
והא כיס דבר הגבהה הוא - ואפילו הכי אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול:
אמר ליה במיתנא - כך השיבו סתם וסבור רב אדא דכיס קטן הוא ותמה על תירוץ זה ואמר ליה אנא נמי מיתנא קאמינא לך דאע"ג דאיכא ביה מיתנא דרכו להגביהו הוא:
א"ל דחזי למיתנא קאמינא לך - כיס גדול מאד [כך שיטת הגמרא נכונה וכך מצאתי הגהת רבינו זקני מ"כ]:
או עד שיוציאנה - היינו משיכה:
אלמא מידי דבר הגבהה - דבר קל:
לצדדין קתני - עד שיגביהנה אם דבר קל הוא או עד שיוציאנה אם דבר כבד הוא ולפי עניות דעתי נראה לי דהוה מצי לתרוצי הכא במידי דבר משיכה עסקינן הלכך אי בעי בהגבהה ליקני דהגבהה עדיפא ממשיכה וקונה בכל דבר ואי בעי במשיכה ליקני דהא אורחיה במשיכה אלא דניחא טפי לאורויי דין תרוייהו דמידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה אפי' במשיכה וכן נראים הדברים דהא בפ"ק דקידושין (דף כה:) תנן אמר רבי מאיר בהמה גסה במסירה והדקה בהגבהה ולא במסירה ומשיכה ואמרי ליה רבנן בהמה דקה נקנית במשיכה כלומר אף במשיכה ובגמרא אמרי רבנן אחרים זו וזו במשיכה ואמר להו רבי שמעון זו וזו בהגבהה אלמא הגבהה עדיפא ממשיכה דהא אפילו [גסה] לרבי שמעון בהגבהה ולא במשיכה כדמפרש התם:
תוספות
[עריכה]ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כו'. וא"ת מנא ליה דמתורת רשותו קנה דלמא מתורת משיכה קנה דהא משיכה מועלת בכליו של מוכר כדמפרש לעיל וי"ל דהכא דייק דמתורת רשותו קנה כדפירש לעיל בקונטרס דפירקן והכניסן לתוך ביתו משמע בין מוכר בין לוקח וא"ת בלא פירקן נמי כיון שהכניסן ליקני דליבטיל אגב רשות לוקח ואור"י דדוקא כלי הוא דבטיל אגב הרשות אבל בהמה לא:
אבל דברים שדרכן בהגבהה אין נקנים אלא בהגבהה. והא דפריך במי שמת (לקמן דף קנא.) גבי מלוגא דשטרי והא לא משך ודוחק לומר שהיה כל כך הרבה שטרות שלא היה דרכן להגביה אלא לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה:
והא כיס דבר הגבהה הוא כו'. לא פריך להאי לישנא דמשני בריש אלו נערות (כתובות דף לא:) כשצירף ידו למטה מג' וקבלה דלא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חצר וידו כחצרו אלא לההוא לישנא דהתם דקני משום משיכה פריך וא"ת והיכי ס"ד דמיירי בכיס דבר הגבהה הוא א"כ היכי מיחייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך כדדייק בריש אלו נערות (שם) אי בזוטרי אין דרך הוצאה בכך אלא במיצעי ויש לומר דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפי' הכי לענין קנין אין נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה אי נמי במגרר דרך מחתרת דהוי דרך הוצאה אי נמי הוה ליה למימר וליטעמיך:
לצדדין קתני. תימה לרשב"א אמאי לא מוקי לה בכלים שאין דרכן להגביה שגם הן נקנין בהגבהה כדמשמע לעיל דאוקמינן במידי דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה דהיינו בהגבהה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]צג א מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ז':
צד ב ג מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה א' והלכה ב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ג':
צה ד מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"צ סעיף א':
צו ה ו מיי' פ"ג מהל' מכירה הלכה א' והלכה ד, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ח סעיף א':
צז ז ח מיי' פ"ג מהל' גניבה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' שנ"א:
ראשונים נוספים
מדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר. דהיכא דפירקן והכניסן דעדיין הן בתוך כליו בתוך שקו של מוכר. ואפ"ה כיון דפסק אע"ג דלא מדד[2]אין מועיל לו כלום שעדיין הן בו שיהא יכול לחזור בו אלמא אין שניהן יכולין לחזור:
כליו דלוקח. בעלמא ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח:
אמר רב נחמן בר יצחק. לעולם כליו דמוכר ברשות לוקח קנה מוכר דכליו דלוקח ברשות מוכר קנה [לוקח] והכא ליכא כליו של מוכר לפי ששפכן לפירות מן החמור לארץ והכניסן הלוקח בכלי שלו להכי אין יכול לחזור בו:
אקפד רבא אדברי רב נחמן והא פירקן והכניסן קתני. דמשמע דהכניס המשואות כמו שהן בכליו של מוכר:
אלא אמר מר בר רב אשי. אנא מתרץ לך פירקן ובלא שפכן ואפי' הכי ליכא כליו של מוכר דמאי פירות הללו במסובלי דתומי. חבילות של שומין שנושאין אותן על גבי החמור בלא כלי:
מכדי פירקן קתני. דמשך הפירות עצמן מאי שנא דפסק קנה מאי שנא דמדד ולא פסק לא קנה:
פסק סמכא דעתיה. דמוכר ומקני לו דאומר לו זיל קני: כי קמבעיא לן שאין דרכו להגביה דנקנין במשיכה:
בשבת חייב. לשלם שכבר נתחייב בגניבה משעת הוצאה דקנייה ואיסור שבת לא הוי עד דמוציאה לרה"ר:
היה מגררו. בארץ ויוצא וכך הוציאן פטור מתשלומין שאיסור שבת וגניבה באין כאחת וקם ליה בדרבה מיניה:
והא כיס דבר הגבהה הוא. ואמאי קאמר איסור [שבת ואיסור] גניבה באין כאחת דהא לא אגבהיה עדיין כשהוציא:
אמר ליה במיתנא. כלומר בההוא כיס כגון ארנקי גדולה יש רצועה בתוכה ונוהגין שגוררין אותו באותה רצועה:
אמר ליה רב אדא אנא נמי במיתנא קאמינא. ההוא כיס דיש לו מיתנא אמאי כשגוררו לרה"ר באותו מיתנא אמאי הוי איסור גניבה והא יכול להגביהו ודרכן של רוב בני אדם להגביה כיסן יותר מאותן שגוררין:
א"ל אביי. האי דקאמרי לך מיתנא לא בכל כיס קטן שיש לו מיתנא אמינא. לא דצריך מיתנא. שהיה כיס כמו שק גדול שאין אדם יכול להגביהו אלא קושרן בחבל או ברצועה ומושכן ובההוא מיירי היה מגרר ויוצא:
ת"ש ברשות מוכר לא קנה. דמשמע אפי' מידי דבר משיכה לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אפי' מידי דבר הגבהה משמע דקנה במשיכה וקשיא לרב חסדא:
ומשני רב נחמן לצדדין קתני. האי דקאמר עד שיגביהנה במידי דבר הגבהה ולא בר משיכה ודקתני עד שיוציאנה מיירי במידי דבר משיכה הוא ולא בר הגבהה:
פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן וכו' והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. יש מפרשין שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה. והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינה קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמי וטעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדין בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלו' לא קנה ולזה הטעם אפילו בכליו של סרסור לא קנה שאין זו משיכה כלל. והא דאמרינן במציעא (ט' ע"ב) בעי ר' אליעזר משוך בהמה זו לקנות כלי' שעליה וכו' עד חצר מהלכ' היא וחצר מהלכת לא קנה דמשמע הא בכלי אחד קנה. התם כגון דאמר ליה קנה הכלי וקנה מה שבתוכו דקני ליה כלי במשיכה ומטעם כליו קונה לו מה שבתוכו אבל אי א"ל הכי לא.
וזו הסברא אינה כלום דהא אוקימנא לבריית' ברשותו של מוכר ובכליו דמוכר קתני עד שיגביהנו או שיוציאנו מרשותו לא אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כליו ואע"ג דלמסקנ' אפשר דלכליו דלוקח היא מיהו שמעינן מינ' דליתנהו להנך טעמי דאמרן.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' פירקן והכניסן לתוך ביתו ואח"כ פסק ואין המשיכה קונה שהרי קודם פסק היא ודחה דברי המפרשים שהמשיכה קונה ונראה שהוא סובר דשפיר דמשיכה קונה אפילו בכליו דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כלי כלל, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.
ובעלי סברא ראשונה מביאין ראיה שאינ' קונה מדאקשינן התם חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה, אלא שמע מינה שאינה משיכה מאחר שהפירות מונחין ועומדין ואינן זזין ומטעם כלי הוא קונה ולא מטעם אחר.
אבל במסכת עבודה זרה בפ' השוכר (עא ע"ב) משמע לי דקונ' דקאמרינן אי דכאיל ורמי למנא דישר' הכי נמי כלומר משיכה קונה ולא משכח משיכה אינה קונה שכליו דישראל מוכר וההיאדמציעא נ"ל דהכי מבעיא ליה לר' אליעזר היכא דא"ל משוך בהמה זו וקני כלים אגב' מהו ולהכי מקשי לה ודאי מפשט פשיטא לן דאי לאו משום קפיד' אע"ג דלא א"ל משוך בהמה אלא משוך כלים ומשך בהמה קני דהא אמשכו להו כלים אלא כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני, חצר מהלכת היא ואין קונים בתוכה.
ובירושלמי בפ' קמא דקדושין (ה"ד) ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות ולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשינן אלו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדה דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשואה.
ועוד יש לנו סיוע בכל הסוגיא ההיא למה שפירשנו למעלה עיין שם.
ובמסכת שבת (צ"א ב') כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא וכבר כתבתיה שם בקיצור.
הגונב כיס בשבת וכו'. משמע בסוגיין דמשום משיכה הוא קונה ולא אתיא אליבא דמאן דאוקמ' בכתובות (ל"א ב') כגון שלשל ידו למטה משלשה וקבלה דהא לאו משיכה היא קונה לו אלא ידו שהוא קונה לו בכל מקום ואפילו הניח ידו על הארץ. ותמהני מדברי הרב ר' שמואל ז"ל בכאן ואתיא אליבא דמאן דאוקמה כגון שהוציאה לצידי רשות הרבים. ולענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אבל למ"ד כרשות הרבים לא אתיא וה"נ אוקימנ' בכיסי רברבי דהיינו מידי דבעי מותנא והתם אוקימנ' במציעי.
אלמא כל מידי דבר הגבהה אי בעי במשיכה וכו'. בדין הוא דהוה ליה לאוקמה בדרברבי דבני משיכה נינהו ואפילו הכי קני בהגבהה שהגבהה בכל מקום ובכל דבר הוא קונה כדברי הרב ז"ל, אלא ניחא ליה לאוקומה בראוי לה.
הכי גרסינן: התם דאמר ליה זיל קני: כלומר, לך קני בכליך, ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו אלא יקנה לו כליו.
הא דמותבינן מן הגונב כיס בשבת: אליבא דמאן דמוקי לה בריש פרק אלו נערות במוציא לצידי רשות הרבים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת, אבל לענין מקנה קני, אליבא דידיה מקשינן הכא דאינו קונה אלא מדין משיכה. אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בשצירף ידו למטה משלשה וקבלו, לא קשיא מידי, דהתם לא משום משיכה הא דקני אלא משום דידו קונה ל בכל מקום. דהוה מצי לתרוצי לה הכא הכי ואפילו בזוטרי, אלא דנכיחא ליה לתרוצה אפילו לדעת המקשה דמקשה ליהד אליבא דמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה.
אמר רב ניחמן בר יצחק לצדדיין קתני מדי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה: יש אומרים שהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשלפי רברביכ ובמשיכה וכל שכן אם הגביהה, דהגבהה עדיפא ממשיכה, וכל שבמנשיכה קונה כל שכן בהגהבהה ואע"פ שאינו בר הוכוחה, אלא ניא לי לפירושו לצדדין, משום דאין דרך התנא לומר שיוכיח מה שאינו בר הגבהה. אלא ניחא לי לפירוה לצדדין, משום דאין דרך התנא לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה, אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה, אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה וא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה, אלא בר הגבהה בהדגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה, והראשון נראה עיקר.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ל) אמר ליה מידי דבעי מיתנא. הנכון בעיני שפתרון רבי' יוסף זצוק"ל עיקר שזה התירוץ אינו צריך אלא למאן דמוקי לה בצדי רה"ר וכר' אלעזר אבל לרב אשי דאוקמ' כשצירף ידו למטה משלשה וקיבלה ליכא לאוקמה ולא כפתרון רבינו שמואל זצוק"ל ואע"פ שקילסתי פת' רבי' שמואל במהדורא קמא. ואמרתי שאין זו הגבהה נהי דלא הוי הגבהה מי גריעא ידו מחצרו והא חצרו מידו איתרבאי ואילו משך והביא בתוך חצירו אין חצרו קונה לו כל דבר וכלום יש לחלק גבי חצר בין דברים שאין דרכן להגביה ובין דברים דברים שדרכן להגביה והה"נ גבי ידו ובאיזה משיכה יש לחלק בסימטא שאין המקום קונה לו וצריך משיכה אבל בחצירו שהמקום קונה לו אין לחלק וכן בידו הילכך בע"כ לא מקשה ומתרץ אלא אליבא דמאן דמוקי לה בצדי רה"ר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
קא. אמר רבא ת"ש משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק דמים עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. דכ"ע כל כמא דקאי מקח אגבה דבהמה דמוכר אפילו ברשותא דלוקח לא קאני. פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהם. כלומר אם פסק דמים ועדיין לא מדד, אין אחד משניהם יכולין לחזור בהם, דקניא ליה רשותיה ללוקח. ואם מדד ועדיין לא פסק דמים, שניהם יכולין לחזור בהם, ואע"ג דהא קיימי ברשות לוקח לא קנה עד שיפסוק דמים. קתני מיהת פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, והא הכא דאכתי לא מדד אלא שפירקן והכניסן בכליהן לרשות לוקח, וכי פסק דמים קנה, ואע"ג דאכתי בכליו דמוכר קיימי, ומדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא לאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן כליו דלוקח ברשות דמוכר לא קנה. דלאו בתר כלי אזלינן אלא בתר רשותא אזלינן. אמר ר"נ בר יצחק בששפכן מכליהן על הקרקע, דודאי קניא ליה רשותיה ללוקח. מר בר רב אשי אמר במסכלי דתומי דליתינון בכלי. אבל כליו של מוכר ברשות לוקח אי נמי כליו של לוקח ברשות מוכר לא תפשוט מהכא אי קני אי לא קני. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:
קב. א"ר הונא בריה דמר זוטרא לרבינא מיכדי פירקן קתני מה לי פסק מה לי לא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה דמוכר ומקני ליה לא פסק לא סמכא דעתיה דחד מיניהו, דכל חד מיניהו חייש דילמא לא מתרצי ליה חבריה בהני דמי ולא גמר מוכר לאקנויי. וש"מ דכולהו אנפי דהקנאה לא קנו במכר אלא בתר דפסק דמים, אבל מקמי דפסק דמים לא קני. וה"מ במידי דלא קיצי דמיה, אבל מידי דקיצי דמיה ועומד למכירה באותן דמים לא באעי למפסק דמים עילויה, אלא מסתמא נמי קני, כדשמואל דאמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקייצי דמיה. וכן ממעשה דההוא גברא דעל לבי טבחא ואגבה אטמא דבישרא, כדבעינן למימר קמן:
קג. א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דרב ושמואל דאמרי תרויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו מאי בכל מקום שיש לו רשות להניחו לאו לאייתויי רשותא דמוכר. אלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח. ואסיקנא התם דא"ל זיל קני. דכיון דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם וא"ל נמי זיל קני (דכיון דיהיב ליה) גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם אדעתא דמיקנא הוא דיהיב ליה רשותא. אבל היכא דלא א"ל זיל קני, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחיה התם נמי לא קני. דנהי דגבי סימטא הוא דכיון דאית ליה רשותא ללוקח לאנוחי ביה כליו קנה, חדא דמוכר ולוקח לגבי סימטא בהדדי נינהו, ועוד דההיא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאו מחמתיה דמוכר קאתיא, דינא הוא דקני ליה כליו של לוקח, אבל ברשות מוכר דההוא זכותא דאית ליה ללוקח בגוה לאנוחי כליו התם מחמת מוכר קאתיא, אע"ג דיהיב ליה רשותא מוכר ללוקח לאנוחי כליו התם לא קני, דנהי דיהיב ליה רשותא לאנוחי בעלמא אבל אדעתא דמיקנא לאקנויי לזבונה דבגויה לא יהיב ליה רשותא. הילכך אי א"ל זיל קני, גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשותא לאנוחיה התם אדעתא דמיקנא נמי יהיב ליה רשותא וקני, ואי לא לא קני.
ודוקא גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דאיתיה להאי טעמא, אבל ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם דאין לו רשות להניחו שם, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דלא כל כמיניה דמוכר לאקנויי ליה זכותא ללוקח ברשותא דלאו דיליה. וכן כליו של מוכר ברשות לוקח, אע"ג דא"ל זיל קני לא קני, דעל כרחיך בכליו דמוכר קיימי, וכיון דלא שייך ביה ההוא טעמא דאמרן גבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני. וכל שכן כליו דסרסור ברשות מוכר דלא קני. אבל ודאי כליו של לוקח בסימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, אע"ג דלא א"ל זיל קני קני.
ודוקא בתורת מדה, כגון מדה דלוקח היכא דנתמלאת במדה, אי נמי היכא דיש שנתות במדה ואע"ג דלא נתמלאת המדה, כדבעינן למימר קמן. אי נמי שלא בתורת מדה, ודוקא לאחר מדידה, כגון שמדד המוכר או הסרסור ונתן לתוך קופתו של לוקח כדבעינן למימר קמן. אי נמי היכא דלא נחית אדעתא דמדידה, כגון דזבן מיניה אכסרא בלא מדה ובלא משקל. אבל היכא דדעתיה אמדה או המשקל או אמנין לא קני ליה כליו ללוקח אפי' בסימטא עד שימדוד או עד שישקול או עד שימנה. דבהדיא קתני בבריתא אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה, ואוקימנא כגון שיש שנתות במדה, אלמא מדה בעינן. ומדקאמרינן נמי במודד לתוך קופתו שמע מינה כל היכא דנחית אדעתא דמדידה [מדידה] בעינן, וה"ה היכא דנחית אדעתא דמשקל או דמניין, דלא קני ליה כליו ללוקח אלא לבתר משקל או לבתר מניין כדברירנא לעיל. והוא שמדד או ששקל או שמנה עד שלא יניח לתוך כליו של לוקח, דומיא דמדד לתוך קופתו ודומיא דהיכא דיש שנתות במדה דלוקח הוא איתיה לזבונה בכליו דלוקח בתר דמטי להנהי שנתות דהויאן מדה. ואפי' היכא דאשתפוך מיד כיון דאתיא מדה בהדי כליו של לוקח בבת אחת כמאן דקדמה מדידה לכליו של לוקח דמי וקני. אבל היכא דלא מדד ולא מנה ולא שקל אלא לבתר דאפקיה מכליו של לוקח לא קני ליה כליו של לוקח ולא היכא מדידה ולא מידי, (וכיון) [דכיון] דבעידנא דהוה קאי זבונא בכליו דלוקח הוה מיחסר מדידה לא קני ליה כליו. ואע"ג דהדר מדד בתר דנפק מכליו דלוקח הוו להו ככליו דלוקח בלא מדידה ובמדידה בלא כליו דלוקח דלא קני:
קד. תנן התם נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה ואע"פ שהוא יכול להגביהן אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:
קה. יתיב אביי וקא"ל להאי שמעתא איתיביה רב אדא בר מתנא לאביי הגונב כיס בשבת חייב. כלומר אם נגמרה גנבתו ברשות בעלים עד שלא יוציאנו, כגון שהגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים, חייב לשלם, דלאו מתחייב בנפשו הוא בשעת גניבה, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא עד שהוציאו מרשות בעלים לרשות הרבים פטור מן התשלומין שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. ואוקימנא בפרק אלו נערות (כתובות לא,ב) בדאפקיה לצידי רשות הרבים דמהניא בהו משיכה, אבל אפקיה לרשות הרבים אפילו בחול נמי לא מיחייב תשלומין בהכי עד דמעייל ליה לרשותיה, דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ואוקימנא נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב,א) דשדנהו בנהרא מיד דלא קימי ברשותיה, אבל קיימי ברשותיה מיחייב לאהדורינהו. דיקינן מינה טעמא דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד, הא לאו הכי חייב, והא כיס דבר הגבהה הוא וקני ליה במשיכה לאוקומיה ברשותיה בתורת גניבה, בין לאיחיובי עלה כפל בין לאיחיובי באונסין. אמר ליה במידי דבעי מותנא דלאו בר הגבהה הוא, אבל מידי דבר הגבהה הוא לא מיקני במשיכה. וכן הלכה:
קו. והא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה מידי דבר משיכה במשיכה:
הכי גרסינן התם דאמר ליה זיל קני. כלומר קנה בכליך ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצרו אלא יקנה לו כליו. הרשב"א ז"ל.
דאמר ליה זיל קני. וכן כתוב בספרי ספרד ואני תמה על זה הלשון דקאמר שאני התם דאמר ליה זיל קני משמע דדבר פשוט הוא דבדאמר ליה זיל קני מיירי. ותו למה הוצרך לומר דאמר ליה זיל קני לוקמיה כשנתן לו רשות להניח שם כליו דבהכי קני כדאמרינן כגון שהיה בעלה מוכר קלתות כלומר ויש לה רשות להניח שם קלתה. ונראה בעיני דלהכי פשיט ליה דמיירי דאמר ליה זיל קני משום דקא פסק ואמר סתמא כליו של אדם קונין לו בכל מקום דמשמע בין כשמדד בין שלא מדד ואין כליו קונין לו בשלא מדד אלא אם כן אמר ליה זיל קני בכליך וכמו שכתבתי למעלה וכי אמר ליה מיהת זיל קני בכליך יש בכלל זה נתינת רשות להניח שם. והא דאיבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא כשמדד מיבעיא ליה דאברייתא קא מיבעיא לן דקתני ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וקא מיבעיא לן ברשות מוכר מהו.
עלה בידינו. כליו של אדם קונין לו בסימטא ובחצר של שניהם ודוקא דמדד או אמר ליה זיל קני. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אף על פי שמדד ואף על פי שאמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קנה קונה ואף על פי שלא מדד. מדד ולא אמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות לוקח אף על פי שלא אמר ליה זיל קני קנה ואף על פי שלא מדד כדתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן והסוגיא מוכחת שהטעם מפני שקונה לו רשותו ללוקח ולא משום משיכה. עליות. והא דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא היכא דאמר ליה זיל קנה הני מילי היכא דאייתי ליה כלי מעלמא אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי מיניה דמוכר ואגבהה דקנייה בההיא הגבהה והדר אנחיה ברשות מוכר קני ליה ההוא כלי כל מאן דמנח ביה כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי ברשותיה נמי וכמי שהשאילו מקומו והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגבהיה לוקח לההוא כלי והדר אנחיה ברשות מוכר אבל אי לא אגבהיה אכתי כליו של מוכר הוא ברשות מוכר והוה ליה כמקח עצמו דכיון דלא אגבהיה לא קני. ואם תאמר הכי נמי לימא כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה מוכר למשבקיה ברשותיה וכמאן דאישיילה מקומו דמי והוה ליה כמאן דאיתא ברשותיה דלוקח דלא צריך מידי כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. יש לומר כי אמרינן כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה למשבקיה ברשותיה הני מילי היכא דקנייה בהגבהה או במידי אחריני והוי ליה כליו מקמי דלינחיה ברשותיה דמוכר אבל הא לאו הכי אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קני ליה לוקח מקמי הכי כי היכי דלשייליה ההוא מקום דמנח ביה והיינו דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיוציאנה או יגביהנה.
ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי בתר כלי אזלינן ולא קני דהא אוקמה רב נחמן בר יצחק להא דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן בששפכן ומר בר רב אשי אוקמה במתאכלי דתומי דליתנהו בכלי אלא קשורין הן בחבלים בלבד דשמע מינה הא איתנהו בכליו דמוכר לא קני. וליכא למפשט מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דבתר כלי אזלינן נמי וקני דהא רב נחמן בר יצחק דאוקמא לה ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי דאוקמה במתאכלי דתומי בדרך איפשר. ויש לומר הא דאוקמה בהכי דכיון דלוקח מוציא הוא מיד המוכר במה שאיפשר לשנויי כי היכי דליקום ליה המקח בידא דמוכר משנינן הלכך לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אמרינן דלמא בתר כלי אזלינן ומוקמינן להאי ברייתא בששפכן כרב נחמן בר יצחק אי נמי במתאכלי דתומי כמר בר רב אשי ולענין כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן דלמא בתר חצר אזלינן ומוקמינן להא דרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות מוכר כדאמר ליה זיל קני אבל לא אמר ליה זיל קני לא קנה תדע דהא לבתר דאוקמה רב נחמן בר יצחק להאי ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי במתאכלי דתומי קא אתינן למפשט מהא דרב ושמואל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה ודחינן לה ואמרינן התם דאמר ליה זיל קני אלמא האי אוקמתא דרב נחמן בר יצחק ודמר בר רב אשי ליכא למפשט מינה דכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה אלא אכתי איכא למימר דלא קנה. הרא"ם ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ואף על פי שאמר ליה זיל קני שהרי לא השאיל לו כליו בלשון הזה כדי שתקנה לו ביתו כליו של מוכר בשאלה ואחר כך קנה בו ואינו דומה לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאמר ליה זיל קני ודאי נתן לו רשות להניח שם כליו ואף על פי שלא הקנה לו כלום וכליו הוא קונה.
ועלה בידינו עוד. מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה היא מושאלת למוכר ואף על פי שיש בה שנתות משנתמלאת המדה מושאלת ללוקח ויקנה בה. וכיון שאמר אדם יזכה הכלי שלי לחברו או תזכה חצר לחברו במקח שהוא לוקח מחברו קנה שחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים אבל בשל עצמו אינו יכול לזכות לחברו אלא על ידי אחרים והיינו דתנא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו. אתה למד מכאן כיון שקבל עליו הנפקד זכתה חצרו ללוקח בלא חזקה שהרי אלו הפירות לא הניחו שם כדי שיהא מקומן מושאל ללוקח בנתינת הפירות שם. וכל דברי ההקנאות שאדם קונה בהן כגון משיכה והגבהה במטלטלין או חצרו של אדם שהוא זוכה לו או כסף ושטר וחזקה אינו קונה בהן אלא אם כן פסק דמי המכר. ואם הגביה או משך ואחר כך פסק אינו קונה עד שיגביה או ימשוך אחר שפסק דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ואוקימנא טעמא משום דרשות הלוקח קונה לו אבל במשיכה שמשך תחלה לא קנה לפי שלא פסק עדיין בשעת המשיכה. מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ובדברים שדמיהן קצובין אף על פי שלא פסק קנה. ואם אמר לו הריני מוכר לך על פי מה שישומו שלשה אפילו בדברים שאין דמיהן קצובין קנה. המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד המוכר. משך ולא מדד קנה שאין המשיכה צריכה מדידה. אף על פי שאינו קונה בכליו של מוכר אלא אם כן מדד משיכה בכליו של מוכר קנה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. עליות.
לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה כו'. בהגבהה אין במשיכה לא. פירוש דברים שדרכן להגביה קרי כל שאפשר בהגבהה בשליפי מציעאי דאף על גב דאורחייהו נמי במשיכה לא מיקני אלא בהגבהה דלא מיקני במשיכה אלא דברים שאין דרכן להגביה כלל בשליפי רברבי והיינו דמוקמינן מתניתין דהמוכר פירות בשליפי רברבי ולא מוקמינן לה במציעי נמי דאצטריכי לפרוקי בהא דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו דלצדדין קתני דאם איתא דמידי שדרכו בהגבהה ומשיכה בשליפי מציעאי מיקנו בתרווייהו למה ליה לדחוק דלצדדין קתני לוקמה בהכי אלא ודאי לא מיקנו במשיכה אלא כגון שליפי רברבי דלא דרכייהו בהגבהה כלל ומשום הכי אצטריך למימר דלצדדין קתני דלא מצי לאוקמה בשליפי רברבי דנהי דודאי הנהו מיקנו בתרווייהו דהגבהה קונה בכל מקום כיון דלאו אורחייהו לעולם בהגבהה היכי ליתני עד שיגביהנו. ואף על גב דבסוגיין דפרק אלו נערות משמע דשליפי מציעאי מיקנו במשיכה כיון דמחלפא בסוגיין דהכא מאי דאיתמר הכא עיקר דמתאמר בדוכתיה. ואם היה מגרר ויוצא פטור הא דאייתינן לה מהכא משום משיכה לא אתיא כמאן דמוקי לה התם בפרק אלו נערות בשלשל ידו למטה משלש וקבלה דלההוא פירוקא לאו משום משיכה הוא אלא משום ידו שהוא קונה לו בכל מקום שלא כדברי רשב"ם ז"ל אלא אתיא כמאן דאמר כשהוציאו לצידי רשות הרבים ואף על גב דסבר דלענין שבת כרשות הרבים דמי לענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אלא כסימטא ונמצא שחיוב שבת וגנבה באין כאחת. ומאן דמשני לה נמי במידי דבעי מיתנא לפום טעמיה אהדר ליה דאתי עלה משום משיכה ונהי דלההיא אוקמתא מקשינן התם אי הכי לפלוג וליתני בדידה הכא כיון דלאו דוכתה היא לא דחיק בה דאי מקשי הכי מצי מוקי לה בצרוף ידו למטה משלשה ואפילו בשליפי זוטרי שלא משום משיכה הוא קונה אלא משום ידו. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה. פירוש מתוך כובד משאן אין דרכן להגביה ולישא אותם בידם אלא מושכין אותם או עומסים אותם על כתף אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. והא דכייל תנא ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא אתא אלא למעוטינהו מדין כסף ושטר וחזקה לומר שאין נקנין באלה אלא במשיכה וכיוצא בה דהיינו הגבהה והראוי למשיכה משיכה והראוי להגבהה בהגבהה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה. כלומר דברים גדולים שאין אדם יכול להגביהם אבל דברים קטנים שדרכן להגביה. בהגבהה אין במשיכה לא. עד כאן לשונו.
אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין כו'. והא דפריך בפרק מי שמת גבי מלוגא דשטרי והא לא משך כו'. יש לומר דהתם שטרות הרבה היו ביחד ולא היו דרכן בהגבהה אי נמי יש לומר דאין לדקדק בלשון אלא במשנה או בברייתא אבל אחיו של רב עמרם לא דקדקו בלשונם במה שאמרו והא לא משך שהיה להם לומר והא לא הגביה. תוספי הרא"ש ז"ל.
הא דמותיב מן הגונב כיס בשבת אליבא דמאן דמוקי לה בפרק אלו נערות במוציא לצדדי רשות הרבים ואליבא דרבי אליעזר דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת אבל לענין מיקנא קני אליבא דידיה מקשינן הכא. דאינו קונה אלא מדין משיכה אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בצירף ידו למטה משלשה וקבל לא קשיא מידי דהתם לא משום משיכה הוא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכא הכי ואפילו בזוטרי אלא דניחא ליה לתרוצי אפילו לדעת המקשה דמקשי ליה כמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה. הרשב"א ז"ל.
אמר ליה במיתנא כיון שיש בה מיתנא דרכו במשיכה. אמר ליה אנא נמי במיתנא קאמינא דאפילו הכי קא מותיבנא לך דכיון שהוא קטן אף על פי שהוא במיתנא אין דרכו בהגבהה אמר ליה במידי דבעי מיתנא מפני שאין דרכו בהגבהה מפני כובד משאו ולפיכך קונה במשיכה ומכל מקום בהגבהה נמי קני ליה אף על גב דאין דרכו בהגבהה. תא שמע ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' אלמא כל מידי דבר הגבהה כו'. והא דלא מוקמא ליה במידי דבר משיכה ואין דרכו להגביה קנה בין במשיכה בין בהגבהה כמו שכתבנו נראה בעיני משום דקשיא ליה לתלמודא כיון דהגבהה קונה בכל ענין אפילו בדברים שאין דרכן בהגבהה כל שכן בדברים שדרכן בהגבהה אשתכח דהא דקתני עד שיגביהנה בכל ענין מיירי והדר קאמר או עד שיוציאנה ~מרשותו דמשמע בכל מידי דקני בהגבהה מצי למיקני נמי במשיכה. ומפרקינן דלצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה והכי קאמר זימנין דבהגבהה וזימנין דבמשיכה נמי כגון מידי דדרכו במשיכה ואין דרכו בהגבהה. ויש לומר כיון דקתני עד שיגביהנה תחלה משמע דררכו בהגבהה. עליות.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: לצדדין קתני מידי דבר הגבהה כו'. יש אומרים דהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשליפי רברבי ובמשיכה וכל שכן אם הגביה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואף על פי שאינו בהגבהה אלא ניחא ליה לפרושה לצדדין משום דאין דרך התנא עצמו לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה ולא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נראה עיקר. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה