טור חושן משפט ר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן ר (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

יש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם כגון שמונחין ברשותו ודחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אם אינו עומד שם ואם אינו משתמר שם אז צריך שיעמוד אצלו: ואם אין המקח ברשותו אלא ברשות אחרים אם הגביהו או שכר את המקום שמונה בו או נתנוהו לו במתנה ובקנין או אפילו בדיבור בעלמא קנהו דהשתא הוי ברשותו וחצירו קונה לו:

ופירש רשב"ם דה"ה נמי אם הוא ברשות המוכר אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא כשהוא מונח ברשות אחר ואמר בעל החצר יזכה חצרי לפלוני במקח שקנה מפלוני קונה אפי' באמירה לחוד דחצרו בידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים אבל אם הוא מונח ברשות המוכר ואמר יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני לא קנה לו שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגביה או ישכור המקום ויקנה לו בכסף או בשטר או בחזקה: ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע"פ שלא סדר:

כליו של אדם ג"כ קונות לו במקום שיש לו רשות כגון בסימטא ובחצר של שניהם שיש לו רשות להניח שם אבל לא ברשות הרבים לפיכך אם מדד מוכר הפירות ונתנם לתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם קנה אפילו לא א"ל זיל קני אבל אם לא מדדם ונתנם לתוך כליו של לוקח לא קנה אא"כ יאמר לו זיל קני שלא היה דעת המוכר שיקנה לו כליו כיון שמחוסרין מדידה אבל ברשות הרבים לא קנה אפילו מדד ואמר ליה זיל קני:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא אם הוא קונה לו אם לאו ולא איפשטא לפיכך אינם קונים לו אא"כ אמר ליה זיל קני דכיון דאמר ליה הכי חשבינן ליה כאילו נתן לו רשות להניח שם הכלי והו"ל ככליו של לוקח ברשות לוקח וקונה לו אפילו לא מדד אבל אי לא אמר ליה זיל קני לא קנה אפילו מדד וכתב הרמ"ה דוקא דא"ל זיל קני דאז גלי אדעתיה דכי יהיב ליה רשות לאנוחי התם אדעתא למיקני ליה הוא דיהיב ליה אבל אי לא אמר זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קנה ע"כ:

ואין דעת ה"ר יוסף הלוי כן שכתב אם קנה כלי מהמוכר והגביהו שקנה בהגבהה ואח"כ הניחו ברשות מוכר קונה לו מה שבתוכו מפני שנהנה המוכר במה שקנה ממנו הכלי ואינו מקפיד על מקומו והוה ליה כאילו השאילו המקום וכיון שספק אם קנה כליו של לוקח ברשות מוכר משום דמספקא לן אם הכלי בטל אצל הרשות או הרשות בטל אצל הכלי א"כ כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני ופירש ה"ר יונה אפילו אם אמר לו זיל קני דבלשון הזה אין הכלי שאול לו ולא דמי לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאומר לו זיל קני נתן לו רשות להניח הכלי ואף על פי שאין המקום קנוי לו מכל מקום הכלי קנוי לו וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי נינהו אי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליו ממה נשפך ומפיק מיניה חד מינייהו אלא שיד מוכר על העליונה ליתן לו איזה שירצה וה"ה נמי בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך עכ"ל:

משיכה מהניא בגליו של מוכר שאם מדד המוכר ונתן לתוך כליו ומשכו הלוקח בפניו קונה ואפילו לא אמר לו משוך הכלי לקנות מה שבתוכו:

אין הרשות קונה ולא הכלי ולא המשיכה ולא ההגבהה אא"כ פסק תחילה המדה בכך וכך אבל כל זמן שלא פסק אין לו שום צד שיקנה בו דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם שמא לא יסכימו על הסכום ואם המקח דבר שדמיו קצובין אז קונה אע"פ שלא פסק וכן אם אמר לו הריני מוכר לך בפי שישומוהו שלשה קונה אפי' אם אין דמיו קצובין:

בד"א שאין המדידה מעכבת כשלא הזכיר לו סכום כל המקח אלא אמר לו כל מדה ומדה בכך וכך לפיכך הוי כל מדה ומדה דבר בפני עצמו אבל אם אמר לו כור בשלשים זוז אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו במדה אחרונה ואפילו הוא ברשות לוקח ובכליו או אפילו אם הגביה או משך כל הכור אינו קונה אא"כ מדד כיון שגילה דעתו שאין רוצה למכור אלא כל הכור ביחד לא סמכה דעת שניהם עד שימדדו והרמ"ה כתב דוקא בסימטא אבל אם הוא ברשות לוקח או שהגביה כל הכור קנה וכן כתב רב אלפס וה"ר יונה הוסיף לומר דאפילו לא משך אלא כל סאה וסאה לבדה קנאה במשיכתה ולא נהירא אלא כדפרישית דאפי' משך כל הכור או הגביהו לא קנה אא"כ שמדדו וכן דעת א"א הרא"ש דז"ל וכתב עוד ה"ר יונה דכי אמרינן כשמדד לו סאה אחרונה קנה כל הכור דוקא שמדד לו כל סאה וסאה ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה ונתנה ע"ג סימטא כיון שלא קנה בשעת מדידה גם לבסוף לא קנה ואין נראה לא"א הרא"ש ז"ל אלא כיון שגמר מדידת כל הכור אגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה למפרע משעה שנמדדה א"ל כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה אם הוא במקום הראוי לקנות כגון בסימטא או בחצר של שניהם וטעמא משום דמספקא לן אי תפיש לשון ראשון או לשון אחרון הילכך מה שבא לידו והוא מוחזק בו לא מפקינן מיניה ואם לא נתן המעות כתב הרמ"ה דאף במה שהוא תפוש יכול לחזור בו כיון שהוא מוחזק עדיין במעות אוקי ממונא בחזקת מריה:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן מכר עשר חביות לשמעון ואמר לו אני מוכר לך חביות אלו המדה בכך וכך ולאחר שלקח שמעון קצת מהיין מחבית אחת חזר בו ולא רצה ליקח יותר אם יכול לחזור בו גם מחבית שפתח. תשובה ודאי משאר החביות יכול לחזור בו כיון שלא משך ואם לא נתן מעות אף מי שפרע ליכא ואותה חבית שפתח מילתא דפשיטא הוא שאם יניחנה כך תחמיץ ותתקלקל לפיכך צריך ליקח כולה אע"פ שלא משך אמנם יכול לומר למוכר אני מחויב באחריות היין וטול אתה היין שבחבית בשומת ב"ד ואם יפסד ויחסר אשלם ואפרע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקניתיו:

הכניס הלוקח את החמורים לביתו עם התבואה שעליהם אותה משיכה אינה כלום אפילו אם פסק הדמים ומדד המוכר על החמורים לא קנה אא"כ פרקם ומכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק אם הוא במשוי שאינו מונח בכליו של מוכר אף על פי שלא מדד והראב"ד כתב דאפילו מדד לוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה זו דלמדידה בעלמא נתכוין ולא מסתברא:

היה המוכר מודד במדת הסרסור או של אחר שהשאיל להם עד שלא נתמלאת המדה הוא ברשות מוכר ויכול לחזור בו אפי' אם יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא"ל כל רושם ורושם בכל וכך משנתמלאת היא ברשות לוקח וקינה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאיננה של שניהם ואם המדה של לוקח ויש בה רישומים ללוג ולשתים ולשלש וא"ל כל רושם בכך וכך כשיגיע לכל רושם ורושם קנה ואם המדה הוא של מוכר לעולם הוא ברשותו אפילו נתמלאה עד שעירה אותה ואם הסרסור מודד להם בשכר ונשברה מהדה חייב עליה אע"פ שלא נתנו שכר עליה אלא על המדידה:

הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ואם ייטב בעיניו יקחנו ונאנס בידו חייב אם דמיו קצובין דמשעה שלקחו חשוב כשלו כיון שדמיו קצובין ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו אין שומעין לו אבל מיהו הלוקח יכול לחזור ולהחזירו לו כל זמן שהוא בעין אלא שמידת חסידות הוא שלא לחזור בו כיון שגמר בלבו ליקחנו:

ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו ונאנס בידו קודם שהחזירו י"א שהוא חשוב כש"ש וחייב בגניבה ואבידה והרמ"ה כתב שדינו כשומר חנם ורשב"ם פירש שחייב באונסין עד שיחזירנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה ואין המוכר קץ בו אבל אם הוא דבר שהמוכר קץ בו ומחזיר למכרו מפני שאין מצוי לו קונים ברשות המוכר הוא עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח באחד מדרכי ההקנאות:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויש עוד דבר שהמטלטלין נקנין בהם וכו' ברייתא בפ' הספינה (פה.) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה ופר"ש ברשות לוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקבל עליו מוכר שנתרצה ואמר ליה כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אף ע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו: ומ"ש דחצרו קונה לו אם הוא משתמר שם אפילו אינו עומד שם וכו' בפ"ק דמציעא (יא.) גמרא ראה אותם רצין אחר המציאה וכו' אוקימנא הא דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו דוקא בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ואיכא התם בגמרא תרי לישני לחד לישנא לא שנא לן בין מציאה למכר ומתנה דבכולהו בעינן שיהא עומד בצד חצרו אם היא חצר שאינה משתמרת ולרב פפא דוקא. במציאה בעינן שיהא עומד בצד שדהו אבל במכר ומתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה אפילו אינו עומד בצד שדהו קנה והרי"ף פסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות מתנה והרא"ש פסק כרב פפא וכן כתב הר"ן בשם ה"ר יצחק ברגלונ"י וכ"נ מדברי המרדכי שם וכן דעת הגהות בפ"ו מה"מ ואפילו לדעתם נראה לי דבנדון דידן מודי שאם אינה חצר משתמרת בעינן שיהא עומד בצדו ואי לא לא קנה משום דחצר שאינה משתמרת דאמרינן התם אף על פי שאין חצר זו משתמרת לדעת הלוקח או המקבל מתנה אבל מ"מ משתמרת היא לדעת המוכר או הנותן וכגון שהשכיר או שהשאיל לו המקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו אבל היכא שאינה משתמרת כלל ליכא מ"ד דקני אפילו במכר ומתנה והכי דייק לשון הרא"ש שם שכתב אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם עכ"ל ואם כן היכא שהמטלטלין בחצר הלוקח ואינה משתמרת כלל ודאי דאפילו להרא"ש והסוברים כמותו לא קני. וכתב ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פרק כל גגות. כתוב בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא אם מקצה אדם לחבירו פירות שהם בביתו ומשכיר לו מקומן ואין הפסק בין אותן פירות לפירות בע"ה לא קנה ומיקרי חצר שאינה משתמרת וע"ש:

(ג) (ד) ואם אין המקח ברשותו וכו' בהספינה (פה.) בברייתא הנזכרת ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופר"ש דמשיכה לא מהניא גבי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה מרשות מוכר לרשות לוקח או לסימטא או שצירף ידו למטה מג' בר"ה סמוך לאסקופת הבית וקבלה כדאמרינן באלו נערות (לא.) גבי היה מגרר ויוצא ולקמן בשמעתין מייתי לה: המופקדין אצלו. שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד רשותו לצורך פירותיו לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה ושכירות והכא נמי שייך הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו הילכך קתני התם הגבהה והוצאה וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי דהוה נפקד של זה הראשון ה"נ ישמור פקדונו של שני וכתבו התוספות דקשה לפר"ש דא"כ ליערבינהו וליתנינהו ועוד דאין נראה דתועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים ע"י עצמו כדתנן בכיצד משתתפין דמזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והרא"ש הסכים לדעת התוס' וכן דעת רבינו ירוחם בנ"י ח"ב. וגם הרמב"ן תמה על פר"ש והסכים לדעת התוס' והרא"ש דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהם או עד שיוציאם מרשותו או עד שיקנה הקרקע באחד מהדרכים שהקרקע נקנה בהם לשכירות ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זוכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו. ודע שבגירסת הרי"ף גבי רשות המופקדין אצלו אין כתוב כיון שקיבל עליו אלא ה"ג ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. וכתב הרמב"ן דגם לפי גירסא זו כיון שקיבל עליו קנה דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמורה והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו היא משיקבל עליו הלה שמכיון שקיבל עליו יצא מרשות מוכר עכ"ל ואע"פ שכתב ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני וכו' נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח דהו"ל כאומר זכה בהם לפלוני ומ"מ למדנו מדבריו דעד שיקבל עליו הנפקד היינו שיקבל עליו במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך מכרם לי פלוני וקיבל עליו הנפקד לתתם לו לא קנה עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו על פי מאמרו וכ"נ מדברי ה"ה בפ' ד' מהלכות מכירה. והרמב"ם בפ"ד מה"מ כתב היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו לא קנה הלוקח עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו. נראה שהיה גורס כגירסת רי"ף ולא פי' כפי' הרמב"ן לחלק בין הוצאה מרשות מוכר להוצאה מרשות המופקדין אצלו דאתרווייהו בעינן שיוציאם מרשותו ממש ומשמע לדעתו דברשות המופקדין אצלו אע"פ שקיבל עליו לא קנה. וכתב ה"ה ויש גורסין ברשות המופקדים אצלו עד שקיבל הלה פי' הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתם ללוקח ובודאי דסגי בכך עכ"ל משמע דס"ל דקנה מטעם זכייה כדברי הרמב"ן:

ומ"ש רבינו ובאחד מאלו הדרכים קנה לאחר שפסק סכום הדמים אע"פ שלא מדד כן משמע שם בברייתא שכתבתי בסמוך וגם במשנה שם (פד:) המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה ופר"ש דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלוי מילתא בעלמא כמה מכר:

כליו של אדם גם כן קונות לו וכו' בהספינה (שם) גמרא המוכר פירות לחבירו וכו' אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואסיקנא במדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח אבל מדד ונתן על גבי קרקע לא דסימטא לא הו"ל כחצרו שיקנה לו המקום אלא כליו קונה לו כיון שיש לו רשות להניח שם רב ושמואל דאמרי תרוויוהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבים אמר רב פפא ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד וה"נ מסתברא דאמר רבי אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונין לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו שם יש לו רשות שם אין אין לו רשות לא ש"מ. כתב הרא"ש וא"ת והא לעיל אמר רבי יוחנן מדד והניח על גב סימטא קנה ואוקימנא בכליו של לוקח ומשמע דוקא מדד ונתן לתוכן אבל לא מדד לא קנה ליה כליו ויש לפרש דאם הניח בכליו של לוקח בלא מדידה בעי למימר ליה זיל קני ואי לא אמר ליה לא דלא הוה דעתיה דליקני ליה כליו כיון שמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשכם ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני עכ"ל וכ"כ התוס' והרי"ף לא כתב הא דר' אסי א"ר יוחנן מדד והניח על גב סימטא וכו' משמע דס"ל דהיינו כעין הא דאמרי' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות לו בכ"מ וכו' ואין חידוש במאמר זה יותר מבזה והא דא"ר אסי א"ר יוחנן מדד לאו דוקא מדד ואורחא דמילתא נקט ולית ליה חילוק זה שכתב הרא"ש בין א"ל זיל קני או לא א"ל וגם הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה לא ראיתי שחילק בכך ורבינו סתם הדברים לדעת הרא"ש. והגהות בפ"ד מה' מכירה כתבו דברי התוספות שכתב הרא"ש וכתבו עוד וראב"ד כתב דאפילו מדד לוקח לא קנה אא"כ נתן לתוך קופתו שלא נתכוין למשיכה ולקנות במדידה אלא למכירה בעלמא נתכוין ולהרב רבינו יונה נראה שאם מדד הלוקח קנה ועיין עוד שם:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו' גם זה שם (פה:) בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא א"ל תניתוה זרקה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ופירש רשב"ם ה"ז מגורשת דקנה לה קלתה ברשות המגרש א"ל רב נחמן מ"ט פשטת ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דא"ר יהודה והוא שתהא קלתה תלויה בה וכו' אלא פשוט מיהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר אמר רבה ת"ש משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה אמר מר בר רב אשי במתכלי דתומי ופרשב"ם ומדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מוכר כלו' שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן הלוקח כדקתני פרקן ופסק קנה דקנה רשות קודם המדידה ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר וכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר ולהוציאן מרשות מוכר כל שכן וכל שכן כליו של לוקח נמי ברשות מוכר יבטל הרשות את כליו של לוקח שלא להוציאן מחזקת המוכר שמוחזק בהם עד עתה: במתכלי דתומי. חבילות של שומים דליכא שקים. ובתר הכי אמרינן תא שמע רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונות בכל מקום לאתויי מאי לאו לאתויי רשות מוכר התם דא"ל זיל קני וכתב הרא"ש והשתא לא איפשיטא הך בעיא אי כליו של לוקח ברשות מוכר קני אי לא היכא דלא אמר ליה זיל קני נמצא דמספקא לן אם הכלי בטל לגבי הרשות או הרשות בטל לגבי הכלי הילכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וכן נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה אבל הרי"ף גורס בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה ומתוך שהשיב לו דלא קנה אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות פסק נמי דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וגירסא זו לא ראיתי בשום ספר אלא הכי גרסי' בכל הספרים אמר ליה תנינא זרק לתוך חיקה וכו' ובעי למיפשט דקני ודחי ליה רב נחמן ולא מצינו כזאת בתלמוד דבתר דפשיט ליה הבעיא שיביא בגמרא תא שמע לפשוט הבעיא הוי ליה למימר מיתיבי או לימא מסייע ליה הילכך נראה כיון דלא איפשיטא דלא קנה לא זה ולא זה עכ"ל והילך דברי הרי"ף בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא אמר ליה לא קנה אלא אי אמר ליה קני בהכי תניא משך חמרין ופועלים וכו' ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנון בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן וכו' ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואף ע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן עכ"ל ולכאורה נראה שדבריו סותרין את דבריו שבתחלה כתב גבי משך חמרין ופועלין וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דאמר ליה זיל קני דמי א"נ דכיון דאמר ליה סאה בסלע הוה ליה כאילו אומר לו כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי אמר ליה זיל קני קנה הוא הדין לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי אמר ליה זיל קני קנה וזה שלא כדברי הרב ר' יונה שכתב רבינו בסמוך. והרא"ש שכתב בשם הרי"ף דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה אפשר שלא היה כתוב בספרו תניא משך חמרין וכו' ואוקמה מר בר רב אשי וכו' אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה שאילו היה כתוב כן בספרו לא היה מחליט המאמר שהרי"ף סובר דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לפי שהכלי בטל לגבי הרשות ואם תאמר אם כן דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלמא שהכלי בטל לגבי הרשות אם כן הוי ליה למיפסק בכליו של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח שהכלי בטל לגבי הרשות יש לומר כיון דאשכחן דמר בר רב אשי אוקי ההיא דמשך חמריו ופועליו וכו' במתכלי דתומי דליתנון בכלי כלומר אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח אית לן למימר דתרתי בעינן כלי ורשות דכל היכא דחד מינייהו לא הוי דלוקח לא קנה לוקח כמצא דלפי זה דלהרי"ף לא שנא כליו של לוקח ברשות מוכר ול"ש כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכן כתב הרמב"ם בפ' ד' מה"מ וכתב שם הרב המגיד כשם שאין כליו של לוקח קונות לו ברשות מוכר וכו' מפורש בהספינה אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן לכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכולהו וכן כתב הרב ן' מיגא"ש דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה עכ"ל: והנה דעת הר"י ן' מיגא"ש כדעת הרא"ש דבין כליו של מוכר ברשות לוקח בין כליו של לוקח ברשות מוכר הוי ספיקא אי קנה לוקח ואין נראה כן מהרמב"ם שכתב בשניהם לא קנה ואם איתא הוי ליה לכתוב שהוא ספק אם קנה אם לאו כמנהגו בספיקי לחומרא וגם הרי"ף לא הו"ל לכתוב א"ל לא קנה אלא הול"ל ובעיין לא איפשיטא אלא ודאי הרי"ף והרמב"ם סבירי להו דנקטינן כמאי דפשט רב הונא בכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח לפי גירסתם ונקטינן נמי כאוקימתא דמר בר רב אשי דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דתרתי בעינן וכמו שכתבתי ומה שתמה ה"ה שאותן סוגיות אליבא דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה י"ל דס"ל להרי"ף והרמב"ם דמר בר רב אשי ס"ל נמי כרב הונא דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח א"א לאוקמי האי ברייתא בפירות המונחים בשקים אלא במתכלי דתומי אע"ג דכי אוקימנא לה במתכלי דתומי לא מצינן לאתויי מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח מ"מ דינא הכי הוי אפילו למר בר רב אשי ויש לדקדק כן מדברי הרי"ף שכתב ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי וכו' כלומר לא תפרש דמר רב רב אשי לדחויי דינא דרבא בכליו של לוקח ברשות מוכר אתא אלא לאוקמי אוקימתא בברייתא אתא ודבריו בעיקר נקטינן להו ולא בדרך דחייה דאיהו נמי ס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ומה שהכריחו לרי"ף לפרש כן הוא דכיון דס"ל דהלכה כרב הונא דפשט דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כל מה דאיפשר לאהדורי למימר דמר בר רב אשי דבתראה הוא לא פליג עליה אית לן לאהדורי וקשה דדילמא אע"ג דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר קני דחי דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי במתכלי דתומי ודחייה בעלמא היא ולאו משום דפשיטא ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואם כן מנא להו לרי"ף והרמב"ם דס"ל למר בר רב אשי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואיפשר דכיון דחזינן דמשכן גופיה לאוקמה במתכלי דתומי דהיא אוקימתא דחיקא טובא לאו לדחייה איכוין אלא לקושטא כי היכי דלא תיפלוג אמאי דקיי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ודברי הה"מ תמוהים בעיני שכתב ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו ולא פירש מאיזה טעם אמרינן קושטא אליבא דכולהו ועוד שכתב וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש כיון דלוקח מוציא וכו' ומאי וכן דהא להר"י ן' מיגא"ש ספוקי מספקא ליה וכפי מה שכתב הוא ז"ל כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן קושטא אליבא דכולהו לא קני בודאי:

ואין דעת הר"י הלוי כן שכתב אם קנה כלי וכו' גם הרמב"ם כתב כן בפ"ד מה"מ וכתב הה"מ דנפקא ליה מדאמרינן בפרק הזורק (דף עח) אמאי דתנן זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ואוקמה רב דימי כגון שהיה בעלה מוכר קלתות ופירש"י מוכר קלתות. לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. והרמב"ם והר"י ן' מיגא"ש מפרשים שהבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וכתב עוד הה"מ ואף על גב דההיא אוקימתא לא קיימא גבי גט דקיי"ל כר"י דבכל גווני אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו נ"מ לגווני אחריני עכ"ל: וכיון שספק אם קנה וכו' נתבאר בסמוך: (ב"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו על דברי הרמ"ה ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין: ופי' ה"ר יונה כך כתב הרא"ש בפרק הספינה בסתם ולא ידעתי למה כתבו רבינו בשם רבינו יונה ולא כתבו בשם הרא"ש ועיין לקמן בסי' זה גבי כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר כי שם כתבתי כי נראה שהרמב"ם אינו סובר כן: וכתב הרמ"ה כיון דתרווייהו ספיקי וכו' נלמד מדתנן בסוף בתרא (דף קעג.) האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואינו יודע איזה הוא שטרות כולם פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע ואמרינן שור בין שורי אני מוכר לך וכו': ומה שכתב וה"ה נמי בתרי תובעין וכו' נלמד מעובדא דסוף פרק מי שהיה נשוי (צד.) ופ' יש נוחלין (קכז.) גבי בני התערובות וכן בפ' נושאין על האנוסה (צט.):

משיכה מהניא בכליו של מוכר וכו' בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה בעי למיפשט מדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר וכתבו התוספות משמע מהכא דמשיכה מהניא ללוקח בכליו דמוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו וכ"כ הרא"ש והביא עוד ראיה מפ"ק דמציעא וכן כתב הר"ן בפ"ק דמציעא גבי הא דבעי האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו וכו' וכן כתבו תלמידי הרשב"א שם וז"ל רבי' ירוחם בנ"י ח"ב משיכה או הגבהה קונה אפילו בכליו של מוכר מאחר שאמר לו זיל קני או זיל משוך הפירות אפילו לא נתן לו רשות למשוך הכלי קנה מה שבתוכו או משוך קופה זו וקני כלים שבתוכה וכן כתב הרי"ף עכ"ל. והרמב"ן גבי הא דאמרינן בהספינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וכו' כתב דיש אומרים דמשיכה לא מהניא בכליו של מוכר ודחה הוא ז"ל דבריהם והסכים לדברי התוס' והרא"ש ז"ל וכתב שכן נראה מדברי רשב"ם ור"ח וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן:

אין הרשות קונה וכו' בהספינה (פד:) משנה המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ופר"ש מדד ולא משך כגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גב סימטא אבל מדד ונתן לתוך כליו של לוקח קנה כדאמר בגמרא ואיתא תו התם (פה:) אמר רבא משך חמריו ופועליו וכו' פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן ומפרש בגמרא טעמא משום דפסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה ופי' לא סמכה דעתיה דמי יימר שיתקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהם והלוקח יזלזל בדמיהם שהרי אין דמיהם קצובים עכ"ל וכתב הרא"ש ובדבר שדמיו קצובים אע"פ שלא פסק קני וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה וכתב ה"ה שהוא פשוט ויצא לו מעובדא דהנהו קרי דקייצי דמייהו ומהא דנוטל כלי מן האומן וכ"כ הר"י ן' מיגא"ש ז"ל ולקמן בסי' זה גבי נוטל כלי מן האומן אבאר בע"ה מה נקרא דמיו קצובין וכתב הרמב"ם בפ' הנזכר דקנה באחד מדרכי הקנאות עד שלא פסק לא קנה לפיכך המושך חמרין ופועלין וכו' פרקן הלוקח והכניסן לתוך ביתו אם פסק דמים ואחר כך מדד המוכר אין שניהם יכולין לחזור בהם וכתב ה"ה ומה שכתב המחבר פסק ואחר כך מדד י"מ דלא בעי מדידה בסוף אלא פסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופירשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין יכולים לחזור בהם עכ"ל : כתב רבינו ירוחם נ"י ח"ב וכתבו בשם הרי"ף דלא קנה עד שיפסוק אפילו דמיו קצובין עד כאן. ולפירוש הרשב"א והרמב"ן בדמיו קצובין נ"ל שאפילו הרי"ף יודה דהו"ל פסק: ומ"ש וכן אם אמר לו הריני מוכר לך כפי שישימוהו ג' אע"פ שאין דמיו קצובים קני נ"ל שלמד כן מדגרסינן בסוף ע"ז וכתבה הרי"ף בסוף פרק בית כור דאי אמר ליה מזביננא לך האי ארעא כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא וכתב וקיי"ל דהני שמעתתא כולהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה וסובר רבינו דדין טלטל בדרכי הקנאתו שוה לדין קרקע בדרכי הקנאתו וכי היכי דבקרקע כי קנו מידו ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה הכי נמי במטלטלין כשקנאם באחד מדרכי הקנאתן ואמר ליה כדשיימי בי תלתא קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו:


בד"א שאין המדידה מעכבת וכו' שם (פו:) ובסוף פרק בית כור (דף קו:) ובסוף פ' השואל (דף קב:) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופר"ש בהספינה כור בל' אני מוכר לך. צריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין שיהא זה קונה פחות מכור ולא יתר על כור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יתר הילכך אם משך אע"פ שפסק ואפילו ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו דהכא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירת פחות מכור ויותר מכור ומש"ה יכול לחזור בו מכל המכירה אפילו כשמדד לו כל שכן שאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדד סאה אחרונה ואע"פ שמשך הכ"ט סאין אינה משיכה מעליא דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני ומתני' משך ולא מדד קנה היינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מילתא בעלמא היא להודיע כמה מכר וכן דעת הרא"ש שכתב ואע"ג דאמרי' במתניתין משך ולא מדד קנה שאני הכא שפירוש כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שלא רצה שיגמר המכר אלא בבת אחת שהיה צריך לדמי כור שלם עכ"ל והיינו לומר שאף על פי שמשך הכ"ט סאין לא קנה אך היכא שמשך כל הכור קודם מדידה לא נתבאר בדברי הרא"ש אי קנה אי לא ורבינו שכתב שדעת הרא"ש דלא קנה איפשר שלמד כן מדלא כתב דברי הרי"ף שאכתוב בסמוך וכתב הרי"ף בהספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בל' וכו' משכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי בר"ה הא קיי"ל דאין כליו של לוקח קונה בר"ה ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנון בכליו דמוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ואם כן מה שאמר רבינו בשם הרמ"ה והרי"ף דוקא בסימטא היינו לאפוקי רשות הרבים או רשות המוכר אבל רשות לוקח כל היכא דאיתיה בכליו דמוכר דינו שוה לסימטא ומה שאמר אבל אם היה ברשות לוקח היינו לומר שהיה ברשות לוקח לגמרי כגון שהיא ברשותו ובכליו אבל אם היא ברשות לוקח והכלי ממוכר לא קנה. והרמב"ם כתב בפרק רביעי מהלכות מכירה כדברי הרי"ף וכתב עוד דבין כי א"ל כור בשלשים אני מוכר לך בין כי א"ל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך מיירי בשקבל עליו המוכר למכור והתחיל המוכר למדוד לתוך כליו של מוכר וכתב ה"ה דדברי הרי"ף נוטים לדברי הרמב"ם אלא דאיפשר דהרי"ף טרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וכתב דדעת שאר מפרשים דכי אמרינן ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא ובחצר של שניהם ואצ"ל ברשותו ואז כליו קונה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא"ל כור בל' לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם המדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא זו היא שיטת רש"י והרשב"א ורבינו יונה וזו דעת הראב"ד בהשגות עכ"ל וכתב הה"מ ששיטת רש"י וסייעתו עיקר: (ב"ה) ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה: כתב רבינו ירוחם בנתיב י' ח"ב כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך וכו' אבל אם מכר לו כל החבילה ומשך אפי' לא מדד קנה הכל וכן פי' רשב"ם. וכתב הרשב"א שאם נתן מעות אפי' אמר כור בל' אני מוכר לך ראשון ראשון קנה נגד מעותיו עכ"ל: ות"ר יונה הוסיף לומר וכו' כבר כתבתי בסמוך בשם הרב המגיד שדעת רבינו יונה דאע"פ שמשך לא קנה כל שלא מדד כיון שאמר ליה כור בל' אני מוכר לך וזה שלא כדברי הר"ר יצחק אלפסי ואם רבינו הבין כן בדברי רבינו יונה קשה דאחר סברת הרי"ף לא שייך למימר והר"ר יונה הוסיף וכו': וכתב עוד הרב רבי' יונה ואין נראה לא"א הרא"ש [וכו'] א"ל כור בל' סאה בסלע וכו' [כל זה] כבר נתבאר בסמוך: וטעמא משום דמספקא לן וכולי הכי אסיקנא בסוף פרק בית כור (שם) ובסוף פרק השואל (שם) וא"כ לא שנא אמר כור בל' סאה בסלע לא שנא אמר סאה בסלע כור בל' לעולם ראשון ראשון קנה ואין המוכר יכול לחזור בו כיון דברשות לוקח הוא מספיקא לא מפקינן מיניה מיהו הלוקח יכול לחזור בו ולישנא דייק הכי ראשון ראשון קנה דמשמע דלטובת הלוקח אמרינן דקנה מדלא קתני אין אחד מהם יכול לחזור בו וזהו מ"ש הרמ"ה דאם לא נתן המעות אף במה שהוא תפוס יכול לחזור בו וא"ת להרב רבינו משה בר מיימון דמוקי להא דכור בל' וכו' כשהם אחר מדידה ג"כ בכליו של מוכר כמבואר בדבריו בפרק הנזכר וכיון שהוא פסק דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה א"כ היכי אמרינן דכיון שהם ברשות לוקח לא מפקינן מיניה וצ"ל דכיון שמדד המוכר הו"ל כאילו א"ל זיל קני וס"ל להרמב"ם דזיל קני מהני ג"כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ושלא כדברי רבינו יונה שכתב רבינו לעיל בסימן זה:


שאלה לא"א כלל ק"ב סי' א': כתב הריב"ש בסימן רכ"ב רואה אני שהדין עם דון שלמה המוכר כי מאחר שנעשה המכר בפני עדים ונתקיים בקנין ובשטר ושניהם מודים בזה לא נתבטל המכר מחמת מה שטען הקונה שנפל מחלוקת בינו ובין גקמי בוניט במשקל הצמר ובברירתה סגר הדלת אז ומאן לתתה אליו וע"ש:

הכניס הלוקח את החמורים לביתו וכו' אלא א"כ פרקם והכניסם וכו' ברייתא פרק הספינה (פה:) וכתבתיה בסימן זה: ומ"ש ומדד המוכר על החמורים [כו'] והראב"ד כתב דאפילו מדד הלוקח על החמורים לא קנה וכו' שתי הסברות איתא בהגהות פ"ד מהל' מכירה עיין עליו:

היה המוכר מודד וכו' ברייתא בפרק הספינה (שם.) ד' מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח בד"א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה בד"א בר"ה ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ופי' רשב"ם עד שלא נתמלאת המדה למוכר. שאם נשפך היין או השמן או הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמיה במדה שהשאילו שניהם: משנתמלאת הרי היא ברשות לוקח. לקחתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו בכליו דלדעת כן השאילוה להם וכל זמן שעוסק במדידה למלאות המדה הרי היא ברשותו דמודד דהיינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או הגביה. אבל אם היתה מדה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון שנותנים לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אף על פי שנתמלאת המדה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח עד שימשוך ואם המדה של לוקח אע"ג דלא נתמלאת נמי אחד אחד קנה דדמי למשך אע"פ שלא מדד עכ"ל ובתר הכי (פו:) אוקימנא הא דתניא אם היתה מדה של אחד מהם וכו' כדא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכשהיו שנתות בהין כלומר שהיו רשמים בהין למקום מדת כל לוג ולוג וכיון שהגיע לרושם נתמלאת המדה קרינן ביה ודמיא לכור בל' סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה ה"נ קנה כל לוג ולוג ומשמע דמדסיפא כשהיו שנתות בהין רישא נמי כשהיו שנתות בהין ואפ"ה לא קנה עד שתתמלא המדה וכ"כ הר"ש ורישא דקתני חילוק בין נתמלאת ללא נתמלאת נהי נמי דמיירי כמו בסיפא בדא"ל הין בי"ב לוג בסלע אפ"ה לא קני לוקח א' א' המגיע לסימן דכיון דבמדה שאינה של שניהם עסקילן והוא רוצה למדוד ולמלאותה כולה ה"ה מושאלת לו עד שיגמור מדידתו דלא הויא שאולה ללוקח עד שתתמלא כדפרישית לעיל דע"מ כן שאלוה שניהם זה למדידה וזה לקחתה משתתמלא לשפכם בכליו או ברשותו. ובגמ' אוקימנא דהא דקתני בר"ה היינו סימטא או חצר שאינה של שניהם היינו חצר שהיא של שניהם דאילו בר"ה ממש ובחצר שאינה של שניהם אלא של אחד לא הוי קני כליו ללוקח כלל ובפרק הנזכר תנן המוכר יין ושמן לחבירו והוקירו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח ובגמרא הא מדה דמאן אילימא מדה דלוקח עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דהלוקח היא ואלא מדה דמוכר משנתמלאת המדה ללוקח מדה דהמוכר היא אר"א במדת סרסור היא ופי' ר"ש במדת סרסור שהשאילה לשניהם וכדתניא לעיל בברייתא וטעמא כדפרישית והרב רבינו משה בר מיימון כתב דינים הללו בפ"ד מהל' מכירה וכתב כלשון הברייתא היתה המדה של אחד מהן והיו בה רישומין וכו' וכתוב בהשגות של אחד מהן אמר אברהם של לוקח וכתב ה"ה זהו כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דוקא בכור בשלשים שלא נגמרה מלאכת המדידה עכ"ל: ואם הסרסור מודד להם וכו' משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ופיר"ש היה סרסור ביניהם. והמדה שלו דרך הסרסור לקנות מבע"ה ומוכר לאחרים ומרויח נשברה לסרסור דקני ליה כליו וקמ"ל דלא אמרינן דסרסור אינו אלא שלוחו של לוקח וכשנתמלאת נשברה ללוקח והתוספות כתבו שריב"ם פי' היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית על ידי מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע"י שלא נזהר יפה במדידה וכתב הרא"ש דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכך הם דברי רבינו: (ב"ה) אלא שהוקשה לו מאיזה טעם יתשב שומר שכר על החבית ולכן שינה וכתב נשברה המדה במקום נשברה החבית ואין לו טעם דהא מתניתיו נשברה החבית קתני:

הנוטל כלי מבית האומן וכילי בהספינה (פז:) גמרא השולח בנו אצל חנוני אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והני מילי דקיצי דמי ובסוף פרק ד' נדרים (לא:) מוקי להא דשמואל בדבר שלוקחין קופצין עליו דאין הנאה למוכר בלקיחתו של זה ומשום דהנאתו של לוקח היא מיחייב באונסין. וקיצי דמי פיר"ש כגון כלים קטנים שדרכן לעולם לתת בפשוט וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מה"מ וכתב הרב המגיד שהרשב"א כתב דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך עד כאן לשונו והרמב"ן כתב כדברי הרשב"א. והרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה התנה תנאי אחר דהיינו שיגביהנו כדי לקנות כולו וצ"ע ברבינו ירוחם נ"ט ח"א: ומ"ש דמשעה שלקחו חשוב כשלו כתבו בתוספות דלכאורה נראה דטעמא דנאנסו חייב משום דחשוב כשואל אך רש"י ור"י פירשו הטעם משום דחשוב כלוקח וכן הסכים הרא"ש וכן דעת הרמב"ן וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מכירה: ומ"ש ואפילו אם ירצה המוכר לחזור בו וכו' פשוט הוא: ומ"ש אבל מיהו הלוקח יכול לחזור בו גם זה פשוט וכן כתב הרב המגיד בפרק הנזכר ושכן כתב הר"י ן' מיגא"ש ז"ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן כתב רבינו ירוחם בנ"י ח"ב: אלא שמדת חסידות הוא וכו' שם (פח.) ת"ר הלוקח ירק מן השוק ובירר והניח לא קנה ולא נתחייב במעשר גמר בלבו לקנותו קנה אטו משום דגמר בלבו לקנותו קנה אמר רב הושעיא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו:

ואם גילה בדעתו שאינו חפץ בו וכו' בס"פ ד' נדרים (לא:) אמרינן תניא כוותיה דשמואל הלוקח כלים מן התגר לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש המפרש לנדרים נאנסו בהליכה חייב מפני שהוא כנושא שכר בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה בחזרה פטור דלית ליה הנאה שלא נתקבלו ומשמע שהרמ"ה מפרש כן בענין חזרה פטור וכבר כתבתי סימן קפ"ו גבי הלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שדעת כל המפרשים דבהליכה חייב באונסין ובחזרה פטור מאונסין מפני שהוא כנ"ש בחזרה ולא כשואל אך רש"י פי' בהאומנין ומהו נשיאת שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהם ולפי זה בנוטל כלי מן האומן לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי ש"ש בחזרה ואפשר שזהו טעמו של הרמ"ה ולדעת האומרים שהוא חשוב כש"ש נ"ל דס"ל דהתם הרי אומר לו אם אין מקבלין אותם אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם הילכך אע"פ שנתפאר בהם לא עדיף מנוטל כלי מבית האומן לבקרו כיון דכשמחזירו אינו נותן לו שום שכר: ורשב"ם פי' שחייב באונסין עד שיחזירנו בפרק הספינה גבי הא דא"ר הושעיא הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כתב דסמכה דעתיה לקנותה מאחר שפסק דמיו ואפי' אם חוזר בו ואמר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגבהיה על מנת לבדקו ולקנותו אח"כ הוא דאיחייב באחריות וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר עד שיחזירנו לבעליו עכ"ל. ואע"ג דגבי לוקח כלים לשגרן לבית חמיו תניא בפ' ד' נדרים ובהאומנין דבחזרה פטור שאני התם שכשאין מקבלין ממנו נותן לו כפי מה שנהנה מהן הילכך לא חמיר כולי האי לחייבו אף בחזרה ויש לדקדק דהא בהספינה תנן השולח את בנו אצל חנוני ופונדיון בידו מדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואיבד האיסר החנוני חייב ר' יהודה פוטר ואוקמה רב הושעיא בב"ה מוכר צלוחיות וכגון שנטלה חנוני ע"מ לבקרה וכדשמואל דאמר הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב כלומר דרבנן אית להו דשמואל הילכך כיון שנטלה לבקרה חייב באונסין ור' יהודה לית ליה דשמואל והרי כאן דאע"ג שגילה דעתו שאינו חפץ בה כיון שהחזירה לתינוק ואפ"ה חייב באונסין וא"כ היאך אפשר דשום פוסק יאמר שאם גילה דעתו שאינו חפץ בה שיהא ש"ש או ש"ח וי"ל דשאני התם דכשהחזיר לתינוק פשע בה דהוי כמחזיר למקום האיבוד הילכך כיון שמתחילה נעשית ברשותו להתחייב באונסיה מההיא דשמואל כל שהחזירה למקום האיבוד כיון דפשע בה חייב אבל כשגילה דעתו שאינו חפץ בה ולא פשע בה פטור מחיוב אונסיה ולא הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם למר כדאית ולמר כדאית ליה כנ"ל: ומ"ש רבינו וכן דעת א"א הרא"ש: ומ"ש והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה וכו' כבר כתבתי בסמוך דבס"פ ד' נדרים מוקי לדשמואל בהכי: בפ"ק דקידושין (ז.) גרסינן בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו מר זוטרא משמיה דרבא אמר מקודשת וה"מ באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה קא מקניא נפשה ואמרינן בתר האי שמעתתא ושמעתא אחרינא אמר רבא וכן לענין ממונא ופירש"י דקאי לאינך שמעתא לא להאי שמעתא וטעמא דבקידושין גופייהו מספקא ליה והיכי לימא וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב משמע דהוא הדין נמי דלענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב הילך מנה ויהיה לך ככסי דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה קונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין ולא מדין דמים שא"כ אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית בההיא הנאה אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן חליפין וכדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנות בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מהל' מכירה: יש דרך אחרת שהמטלטלין נקנין בו והוא ארבע אמות כדגרסינן במציעא (ט:) גמרא ראה את המציאה ונפל וכו' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום תקינו רבנן דלא ליתו לאינצויי ואסיקנא דהאי בכל מקום לאו דוקא אלא בשדה דעלמא או בסימטא או בצידי רשות הרבים דלא דחקי ביה רבים אבל ברשות הרבים דדחקי ביה רבים אי נמי בשדה חבירו לא וכתב הר"ן נראה מדברי הראשונים דלא אמרו אלא לזוכה מן ההפקר דלא ליתו לאינצויי אבל במכר ובמתנה דלא אתו לאינצויי לא אבל בירושלמי דגיטין משמע דכל שכן במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה ולפי זה הא דא"ר יוחנן בהזורק (עח:) לגיטין אמרו ולא לדבר אחר לאו לארבע אמות קאי אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה ובהא הוא דאמר לגיטין בלחוד איתמר אבל ארבע אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בד' אמות יש לומר דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו לתוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי עכ"ל וכן כתבו תלמידי הרשב"א ונראה מדבריהם שהם סוברים דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן דעת הרא"ש בפרק הנזכר אבל לא כתב החילוק שכתבו הר"ן והרשב"א בין קדם הוא לכלי לקדמו הכלי וד' אמות שאמרו שקונים לאדם אם הם ד' אמות לכל רוח עיין בהרא"ש פ' מי שהוציאוהו ותמיהני מרבינו שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא"ש סובר שקונה ורבינו ירוחם כתבו בנתיב י' ח"ב:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יש עוד דבר וכו' כגון שמונחין ברשותו. ברייתא בפרק הספינה ופי' רשב"ם מוכר שהביא תבואתו למכור בבית הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה פירוש שנתרצה המוכר וא"ל כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו עכ"ל משמע דוקא דא"ל מוכר הכי אבל אי לוקח א"ל הכי ושתק חוכר לא קנה לוקח וכ"כ ב"י בסמוך סעיף ל' אצל ברשות הלה המופקדין דבעינן שיקבל עליו הנפקד במאמר המוכר לאפוקי שאם א"ל הלוקח פירות שברשותך וכו' עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע"פ מאמרו וכן נראה מדברי ה' המגיד פ"ד ממכירה וע"ל בסוף סי' קפ"ט ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש אם הוא משתמר שם וכו'. משמע מלשון רבינו דלא בעינן דיהא משתמר לדעת הלוקח והמקבל אלא אפי' אינו משתמר אלא לדעת המוכר או הנותן כגון שהשכיר או השאיל לו מקום שהמטלטלין הנמכרים או הניתנים הם בתוכו ואינו משומר לדעת הלוקח או המקבל סגי וקנה דאל"כ הו"ל לפרש אם משתמר לדעתו מדכתב בסתם אם הוא משתמר משמע דכל שהוא משתמר סגי וכך נראה ממ"ש הרא"ש והר"ן והמרדכי פ"ק דמציעא מיהו במציאה והפקר כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו אם אינו משתמר לדעת הזוכה לא קנה אא"כ עומד בצד החצר זו היא דעת הרא"ש ורבינו אבל דעת הרמב"ם פ"ד מהל' מתנה דאם אינו משתמר לדעת הלוקח והמקבל בעינן שיהא עומד בצד שדהו:

ואם אין המקח ברשותו וכו'. ברייתא שם ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו ופרשב"ם המופקדין אצלו שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדין לא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשות ללוקח הפירות באשר הוא שם או שישכור והרי"ף גרס ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו ולפיכך כתב רבינו כשתי הגירסאות כתב אם הגביה וכגירסת הרי"ף וכתב או שכר את המקום שמונח בו או נתנוהו במתנה ובקנין פירוש שהקנה המקום בק"ס במתנה או בשכירות כגי' רשב"ם דגריס או עד שישכור את מקומו וגם הוא כגירסת הרי"ף דגריס או עד שיוציאנו מרשותו דפירושו עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן או במתנה כמו שפי' הרמב"ם בפ"ד ממכירה לפי גירסא זו וגם כתב או אפילו בדיבור בעלמא שזהו כגירסת רשב"ם עד שיקבל עליו פי' שיקבל עליו נפקד וכו' דאף ע"ג דקרקע אינה נקנית בדבור כאן מיירי דמקנה לו הקרקע בתורת שאלה לפי שעה דנקנה בדיבור כמו שיבוא בס"ד:

ומ"ש ופי' רשב"ם וכו' אבל א"א הרא"ש כתב וכו'. כ"כ התוס' דלא כפירוש רשב"ם והיינו דקתני בברייתא ברשות המוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו פירוש שיוציאנה מרשותו בשכירות מקומה כדכתב הרמב"ם ומשמע דוקא בהכי אבל לא בדיבור ומיהו אפילו לא השכיר מקומה אלא שמסר לו המפתח הו"ל כאילו השכיר לו מקומה שכ"כ בהגהות מיימוני פ"ז דמכירה וז"ל ובזמן הזה שנהגו הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח שהסחורה סגורה בו קונה כעין שכירות הבית שאם מסר לו המפתח קנה כך פי' ראב"ן עכ"ל כלומר כעין שכירות הבית שאם השכיר לו בית ומסר לו המפתח וא"ל לך חזק וקני ואח"כ החזיק דקנה אע"פ שאינו בפני הבעלים דשכירות קרקע כמכירת קרקע הכי נמי בקנין סחורה אם מסר לו המפתח קנה הסחורה ובפ"א כתב ע"ש ראבי"ה דה"ה בשוכר או במוכר סחורה המונחת בבית ומסר לו המפתחות דניקנית הסחורה לזה אגב הבית כאילו שכר מקומה עכ"ל דעל מ"ש הרמב"ם לשם במוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח דהרי זה כמי שאמר לך חזק וקני וכו' כתב ע"ש ראבי"ה דכן הדין בשוכר בית דשכירות כמכירה וכן במוכר סחורה וכו' נמי קונה מסירת המפתח אגב הבית כאילו שכר מקומה דכיון שמסר לו המפתח ליכנס שם א"כ נתן לו רשות ליכנס בחדר שהסחורה סגורה בו והו"ל כאילו שכר מקומה וקונה הסחורה אגב הבית מדינא ולא מתורת סיטומתא דאינו אלא מנהג דאפי' באתרא דלא נהיגי למיקני בסיטומתא אפ"ה במסירת המפתח קני מדינא כדפי' והב"י נתקשה בדברי ההגהות הללו לקמן בסימן ר"א ול"ק מידי וע"ש:

ובאחד מאלו הדרכים וכו'. ברייתא שם וכן פרשב"ם במשנה דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא כמה מכר:

כליו של אדם ג"כ קונות וכו'. מימרא דרבי יוחנן ומסקנא דגמרא לשם וע"פ מ"ש התוספות והרא"ש:

וכליו של לוקח ברשות מוכר מיבעיא וכו'. שם וע"פ מ"ש הרא"ש וא"ת דכאן פסק בדא"ל זיל קני קנה אפילו לא מדד ולעיל כתב ע"ש הרא"ש דאין יכול לזכות לחבירו באמירה בלחוד אלא על אחרים וי"ל דדוקא היכא דבעינן שיהא קנויה לו למיהוי חצרו של חבירו כדי שיהא קונה לו המטלטלין התם ודאי אין יכול לזכותו באמירה בלחוד ע"י עצמו אלא ע"י אחרים אבל הכא לא בעינן שיהא קנוי לו שיהא נקרא חצרו אלא שאלה גרידא לפי שעה להעמיד שם כליו א"צ על ידי אחרים אלא הוא בעצמו משאיל ומקני ליה רשותו להעמיד שם כליו והכלים הם קונים המטלטלין והכי מוכח להדיא במ"ש הרא"ש שם (דף ר"ד ע"א): וכתב הרמ"ה דוקא דא"ל זיל קני וכו'. נראה דהרמ"ה הכריח לחלק בכך משום דקשיא ליה דמאי קמיבעיא ליה בכליו של לוקח ברשות מוכר הא אמרינן התם דכליו של לוקח בר"ה לכ"ע לא קנה וכדלעיל בסעיף ו' ורבי יוחנן נמי אמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו יש לו רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא כדאיתא התם בגמרא להדיא וכך הקשו התוספות ומתרץ הרמ"ה דלא קמיבעיא ליה בסתמא אלא היכא דהמוכר נותן לו רשות לאנוחי כליו ברשותו קמיבעיא ליה מי קנה לוקח כיון דלא אמר ליה בפירוש זיל וקני וכיון דלא איפשיטא הילכך דוקא דא"ל זיל קני וכדאסיקנא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה בכל מקום בדא"ל זיל קני הוא אבל בדלא אמר ליה זיל קני אע"ג דיהיב ליה רשות לאנוחי התם מיבעיא ולא איפשיטא ולא קנה:

ומ"ש ואין דעת הר"י הלוי כן וכו'. גם מפרשב"ם משמע הכי שהרי כתב בסוף הסוגיא וז"ל התם דא"ל מוכר זיל קני אני רוצה שיקנה לך כליך דכמאן דמושיל ליה מקום הנחת כליו דמי כי קמיבעיא לן סתמא עכ"ל משמע להדיא דכשמשאיל לו המקום להניח שם כלים עדיף טפי מדלא השאיל בפירוש אלא דאמר ליה זיל קני בלחוד דלא קנה אלא משום דחשיב כאילו השאיל ליה וכו' ולא קמיבעיא ליה אלא סתמא בדלא השאיל ליה וגם לא א"ל זיל קני אלא דמדד המוכר ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא כדפרשב"ם בתחלת הסוגיא דקמיבעיא ליה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה וכו' ע"ש וזהו שדקדק רבינו בלשון הר"י הלוי מדכת' והו"ל כאילו השאילו המקום מדתלי ליה בהשאילו אלמא דבהשאילו פשיטא לן דקנה דאי איתא דבהשאילו לא קנה אלא דוקא בדא"ל זיל קני ואז א"צ להשאילו הול"ל והו"ל כאילו א"ל זיל קני אלא ודאי הא דקנה בדא"ל זיל קני גופיה לא קני אלא מטעם דחשבינן ליה כאילו משאילו מכלל דבהשאילו בפירוש עדיף טפי מדלא השאילו בפירוש אלא דא"ל זיל קני וזהו שכתב רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן כלומר שסברתו ממש הפוכה מסברת הרמ"ה דס"ל דבזיל קני קנה ובהשאילו לא קנה גם מדברי התוספות שפירשו לתרץ הקושיא דהא דקמיבעיא ליה הכא אע"ג דבר"ה לא קנה היינו משום דשאני ר"ה דלא ניחא להו לבני ר"ה שיניח כלים שם דמאן פייס ומאן שביק כדאמר בפרק לא יחפור (דף כ"ג) אבל ברשות מוכר מיבעיא דשמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו ור' יוחנן דאמר כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו לא אתא למעט אלא ר"ה אבל מוכר לא קא ממעט לפי זה אין דינו של הרמ"ה מוכרח והכי נקטי' כדעת הר"י הלוי וכפרשב"ם והתוס' דלא כהרמ"ה והרב בספר ב"ה כתב על מ"ש רבינו ואין דעת הר"י הלוי כן דעניינים מחולקים הם ואינם ענין זה לזה וקל להבין עכ"ל ואין ספק דתקפה עליו משנתו ולא ירד למ"ש בפירוש דברי רבינו והמבין הדברים על בוריין יבין האמת: כתב ב"י דדברי אלפסי סותרין דבתחלה כתב דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וגבי כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך כתב ראשון ראשון קנה דמשכחת לה ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר וי"ל דברישא בשלא מדד וסיפא מיירי כשמדד דכיון שמדד כמאן דא"ל זיל קני דמי א"נ דכיון דא"ל סאה בסלע הו"ל כאילו א"ל כיון שנמדדה סאה קני אותה וכשם שכליו של לוקח ברשות מוכר כי א"ל זיל קני קנה ה"ה לכליו של מוכר ברשות לוקח דכי א"ל זיל קני קנה וזה שלא כדברי הר"ר יונה שכתב רבינו בסמוך עכ"ל ב"י ולפעד"נ דאין צריך כלל לפרש לדעת האלפסי דחולק אמה שפי' הר"ר יונה אלא ס"ל לאלפסי דהך דכור בל' וכו' איירי בסימטא וכליו של לוקח א"נ ברשות לוקח וכליו דמוכר וקנה בפסק ומדד ואפ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע"ג דפסק ומדד דכל שלא א"ל לך חזק וקני לא השאיל לו רשותו ולא מהני ליה מדידתו כלום אבל בכליו של מוכר ברשות לוקח דלא בעינן לך חזק וקני כיון דאיתנהו ברשות לוקח אלא דלפי שהן בכליו של מוכר לא קנה לוקח וכיון דמדד חשבינן להו כאילו הן בכליו של לוקח וקנה: וכתב הרמ"ה וכו' דברים ברורים הם וע"ל בסי' מ"ג סעיף י"ט וסי' מ"ט סעיף י"ג מיהו בסי' ש"ץ סוף ס"ח פסק רבינו בהיפך וצ"ע לשם:

משיכה מהניא וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש בהספינה גבי בעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר וכו' וכ"כ ב"י דכך הוא דעת הרבה גדולים והכי נקטינן: ומ"ש ומשכו הלוקח בפניו וכו'. כלומר דכשמשכן בפניו א"צ לומר לו לך משוך וקני וכדלעיל בסימן קנ"ב סעיף ד' גבי קנין קרקע וה"ה במטלטלין ולשון לקנות שכתב רבינו לאו דוקא אלא כלומר משוך הכלי וקני וע"ל סוף סי' קצ"ז דלהרא"ש בלשון לקנות נמי קנה ואפשר שעל כן כתב רבינו כאן לשון לקנות ע"פ דעת הרא"ש:

אין הרשות קונה וכו'. משנה וגמרא בפרק הספינה פסק סמכה דעתיה לא פסק לא סמכה דעתיה: ומ"ש וכן אם א"ל הריני מוכר לך כפי שישימוהו וכו'. ה"א בסוף ע"ז ומייתי לה הרי"ף ס"פ בית כור גבי קרקע וה"ה במטלטלין דמאי שנא:

בד"א שאין המדידה מעכבת וכו'. בפרק הספינה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה ופרשב"ם דכור בל' אני מוכר לך אינו מקנה לו אלא כור בצמצום לא פחות ולא יותר הילכך אפילו משך וגם פסק והן ברשות לוקח ובכליו לא קנה עד שיהא הכור מדוד כולו ויכול לחזור בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה דכור זה חד מקח הוא וכך הם דברי רבינו: ומ"ש והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו'. וכ"כ רב אלפסי אין לפרש דהכי קאמר רבינו דלהרמ"ה אם הוא ברשות לוקח אפילו בכליו של מוכר קנה ואינו יכול לחזור בו במדה אחרונה דא"כ קשה הלא ברי"ף מפורש בדין כור בל' דבכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ויכול לחזור בו במדה אחרונה וא"כ מהו זה שכתב על דברי הרמ"ה שכ"כ רב אלפס אלא נראה דמ"ש רבינו והרמ"ה כתב דוקא בסימטא וכו' הכי פירושו דמה שאמרתי דכור בל' יכול לחזור בו אפילו ברשות לוקח ובכליו משום דלא סמכה דעתיה של שניהם עד שימדדו הרמ"ה נחלק על זה וסובר דהא דאמר דבכליו של לוקח חוזר בו אף במדה אחרונה ואם אינו חוזר בו אף במדה אחרונה קנה היינו דוקא בסימטא התם הוא דיכול לחזור בו אע"פ שהן בכליו של לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח אינו יכול לחזור בו דכבר קנה מיד כל מה שהוא ברשותו ובכליו אע"פ שלא מדד כיון שפסק וכן אם הגביה כל הכור קנה מיד קודם מדידה אע"ג דא"ל כור בל' וכו' דמשעת הגבהה זכה בהן כיון דפסקו דמים וקבל עליו המוכר למכור ונקט הרמ"ה סימטא וה"ה חצר של שניהם ובא להוציא ר"ה דבר"ה אפילו לא חזר בו אלא לאחר שמדד כל הכור דאף מדה אחרונה מדד בכליו של לוקח לא קנה ומצי מוכר לחזור בו וכך אם היה ברשות מוכר יכול לחזור בו אע"פ שהוא בכליו של לוקח אף לאחר מדה אחרונה כל זמן שלא א"ל לך חזק וקני דהמדידה אינה מועלת כלל כיון שהוא בר"ה או ברשות מוכר וכך הוא דעת האלפסי למדקדק בדבריו וכמ"ש בסמוך סוף סעיף ח' ואע"ג שהאלפסי סובר דבכליו של מוכר ברשות לוקח דינו ככליו של לוקח בסימטא דלא יכול לחזור בו לאחר שמדד גם מדה אחרונה וזה לא נתבאר בדברי הרמ"ה אם תופס סברא זו של האלפסי אם לאו מ"מ שפיר כתב רבינו שכ"כ רב אלפסי אמה שנתבאר בדברי הרמ"ה בפירוש: ומ"ש רבינו והר"י הוסיף לומר וכו'. פי' גם ה"ר יונה הוא תופס שיטת הרמ"ה והאלפסי דלא כפירשב"ם והוסיף עוד לומר דלא מיבעיא אם הגביה כל הכור ביחד קודם מדידה דקנה ולא יוכל לחזור בו אלא אפי' משך כל סאה וסאה לבדה קודם מדידה נמי קנה כיון שמשך כל הכור אע"פ שלא משך כל הכור בפעם אחת ואע"ג דהרב המגיד פ"ד מהלכות מכירה כתב דה"ר יונה תופס שיטת רשב"ם והיא שיטת הרא"ש הנה רבינו חולק עליו לפי מה שראה דברי ה"ר יונה דמשמען דתופס כשיטת הרמ"ה והאלפסי ואין זה מן התימה דנחלקו בפירוש דברי ה"ר יונה. וכתב בספר ב"ה ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכל שכן דפשט דברי הרי"ף כוותיה עכ"ל וכן פסק בש"ע אבל הרב בהגהתו שם הביא דעת הרא"ש ופי' רשב"ם ונ"ל דבפלוגתא דרבוותא היכא דקיימא זוזי תיקום והמע"ה: וכתב עוד ה"ר יונה דכי אמרינן וכו'. צ"ע דלכאורה משמע דה"ק דאם מודד כל סאה וסאה ונתנה על גבי סימטא פי' בסימטא ע"ג קרקע לא קנה גם לבסוף ואם כן קשה חדא הא פשיטא היא דבנתן בסימטא ע"ג קרקע דלא קנה אפי' בדלא א"ל כור בל' אני מוכר לך אלא מקני ליה החבילה כמות שהיא דסימטא לא הוה ליה כחצירו שיקנה ליה המקום וכדלעיל סעיף ו' ותו דא"כ היאך כתב רבינו ע"ז ואין נראה להרא"ש וכולי הלא הוא עצמו כתב בפ' הספינה דבסימטא לא קנה אלא במודד לתוך קופתו של לוקח ואצ"ל בדא"ל כור בל' אלא נראה דה"ר יונה ודאי לא איירי אלא במודד לתוך כליו של לוקח אלא דס"ל דלא קנה כל הכור לבסוף אלא דוקא כשמדד כל כ"ט סאין לתוך כליו של לוקח ונשארו כולם בתוך הכלי עד אם כלה למדוד כל הכור בתוך הכלי דהשתא אפי' אם אח"כ עירה את הכל על גבי קרקע של סימטא לא מצי לחזור דכבר קנה את כל הכור אבל אם מודד כל סאה וסאה לתוך כליו של לוקח ונתנה אח"כ בסימטא ע"ג קרקע כיון שלא קנה בשעת מדידה לתוך הכלי שהרי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה בתוך כליו של לוקח לא קנה כלום שהרי באותה שעה שמדד סאה אחרונה שאז יחול קניינו בכל הכור היו הכ"ט סאין בסימטא ע"ג קרקע דסימטא אינה קונה והשתא ניחא דהרא"ש חולק וס"ל כיון דגמר מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא דלמפרע קנה כל סאה וסאה משעה שנמדדה ודוק ואע"פ שלא נמצא שכתב כך הרא"ש בפסקיו ובתשובה צ"ל דבעל פה אמר לו כך והכי משמע מלשונו שאמר ואין נראה לא"א וכו' דלא אמר וא"א כתב דכיון דגמר מדידת כל הכור וכו' משמע דלא כתב כך אלא דשמע ממנו דאין נראה לו דברי ה"ר יונה בזה: א"ל כור בל' סאה בסלע כו'. פי' דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או תפיס לשון אחרון וה"ה אי אמר איפכא סאה בסלע כור בל' נמי מספקא לן והילכך אם נתן הלוקח מעות והמוכר מדד לו בתוך כליו של לוקח בסימטא או בחצר של שניהם אין אחד מהם יכול לחזור בו ולהוציא מיד המוחזק דהמע"ה אבל אם לא נתן המעות כתב הרמ"ה הלוקח יכול לחזור בו פי' קודם שמדד לו סאה אחרונה בכלים של לוקח בסימטא פשיטא דלא יכול לחזור בו אפי' לא א"ל סאה בסלע כלל כדלעיל ופשוט הוא:

שאלה לא"א הרא"ש וכו'. כלל ק"ב דין א' ותשובה זו צריכה ביאור וכך פי' דהשיב הרא"ש דאע"פ דיכול לחזור בו מהיין שבחבית כיון שלא משך מ"מ צריך לשלם כל ההפסד שיגיע ליין שבחבית כגון שיחמיץ או יתקלקל מפני שאין החבית מלאה דגיריה דיליה הוא כיון שנטל ממנה מקצתה וכדאיתא ס"פ המפקיד שע"י שנוטלין מן החבית מחמיץ או מתקלקל ולפיכך צריך ליקח כולה לרשותו אע"פ שלא משך שהרי ההפסד שלו יהיה אם לא יקח את כולה אמנם מאחר דלא קנאו ליין כולו כיון שלא משך אלא שהוא חייב באחריות היין אין הלוקח חייב ליטפל ביין כלל ויכול לומר למוכר טול אתה היין שבחבית ותטפל עמו למכרו מיד דהיינו שישומו היין שבחבית כמה הוא שוה המדה עכשיו למכרו מיד ואם יהיה הפסד וחסרון במדה אשלם וכו' פי' אם ישומו כל מדה בפחות ממה שקנה לפי שיש בו חשש חימוץ או קלקול אשלם אותו הפסד וחסרון במדה כגון אם היו בחבית מאה מדות וקנה כל מדה בזוז ולקח ממנה חמשים מדות ועכשיו החמשים הנשארים בחביות אין שוין אלא ארבעים זוז ישלם הלוקח ששים זוז דהשתא פורע דמי החבית כפי מה שהיה שוה כשקנה ממנו וכן אם נמצא חסרון במדה כגון שלקח מן החבית חמשים מדות ועכשיו לא נמצא בנשאר כי אם ארבעים מדות דנחסרו עשרה מדות שהלכו לאיבוד ע"י שלקח היין מן החבית בברזא גם כן חייב לשלם שההפסד וחסרון גיריה דידיה אהנו ביה אבל אם הוזל היין אין אחריות זה על הלוקח דלאו גיריה דידיה הוי וכן אין הלוקח חייב לשלם ההפסד שיגיע עוד ביין לאחר שומת ב"ד דלאחר שומת ב"ד הוא באחריות המוכר מיהו בתשובת הרא"ש לא כתוב האי לשון יפסיד ויחסר אלא כך כתוב שם טול אתה היין שבחבית בשומת בית דין ומה שיחסר אשלם וכו' ומ"מ לפי הל' שכתב רבי' משמע דתרתי קאמר וכדפי':

הכניס הלוקח את החמורים וכולי. ברייתא פרק הספינה: ומ"ש שאז יקנה לו ביתו לכשיפסוק וכו'. קצת קשה דהא קאמר תחלה אפילו אם פסק הדמים וכו' ועלה קאי ואמר דלא קנה אא"כ פרקם וכו' ותו לא איצטריך לומר לכשיפסוק ובמקצת נוסחאות כתוב שאז יקנה לו ביתו לכשיפרוק וכו' ונוסחא זו מתוקנת יותר:

היה המוכר מודד במדת הסרסור וכו'. ברייתא שם וכבר הציג ב"י כל לשון התלמוד: ומ"ש וקונה לו אם הוא בסימטא או בחצר שאינה של שניהם וכו'. כך הוא בכל הספרים וכך הוא בברייתא פרק הספינה (דף פה) ומפרש בגמרא מאי חצר שאינה של שניהם נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרווייהו: ומ"ש ואם הסרסור מודד להם בשכר וכולי. משנה שם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור והסכים הרא"ש לפריב"ם שכתב דמיירי במודד להם בשכר וקמ"ל שהוא ש"ש אף על החבית אע"פ שאין מקבל שכר אלא על המדידה וכגון שנשברה ע"י המדידה ולא מחמת אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה ורבינו נקט נשברה המדה במקום נשברה החבית לפי שתחלת דבריו בדינים הנוגעים במדה נקט הכא נמי מדה אבל ודאי דלפי הדין אין חילוק בין נשברה החבית ובין נשברה המדה דכיון דנוטל שכר על המדידה כל שלא נזהר יפה במדידה ונשברה ע"י כך החבית או המדה חייב לשלם והרב בספר ב"ה לא הבין כך והשיג על רבינו ושרי ליה מאריה:

הנוטל כלי מבית האומן וכו'. מימרא דשמואל פרק הספינה ופרק ד' נדרים פי' לבקרו שאם אין בו מום יקחנו וחשוב כשלו כאילו לקחו שאין המוכר יכול לחזור בו ומש"ה חייב באונסין ואעפ"כ יכול לחזור בו אם לא ייטב בעיניו שהרי על תנאי זה לקחו מתחלה אבל לעיל בסימן קפ"ו בלאו האי טעמא קאמרינן דחייב באונסין דכיון דלקחן לשלוח בבית חמיו בההיא הנאה שיחזיקו לו טובה שפקדם בסבלונות נעשה כשואל דכל הנאה שלו וחייב באונסין: ומ"ש אלא שמדת חסידות הוא וכולי. איכא לתמוה כיון דהתנה שאינו לוקח אלא לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו א"כ אף ממדת חסידות יכול להחזירו ולא דמי לגמר בלבו לקנותו בלי תנאי דמדת חסידות הוא לקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו אבל בתנאי ליכא משום מדת חסידות ונראה דאע"ג דהתנה דלקחו לבקרו ואם לא ייטב בעיניו יחזירנו מ"מ ודאי אפי' ייטב בעוניו וגמר בלבו לקנותו אלא שחוזר בו מטעם אחר כגון שאין צריך לו או דחוק למעות וכיוצא בזה נמי יכול לחזור בו ועל זה קאמר דמדת חסידות הוא שלא לחזור וכו' ודו"ק:

ומ"ש ואם גילה בדעתו וכו'. נראה דדעת י"א דדין הנוטל לבקרו כדין הנוטל לשגרן לבית חמיו דבחזרה חשוב כש"ש וכדלעיל בסי' קפ"ו ולהרמ"ה דוקא בנוטל לשגרן לבית חמיו הואיל ונהנה שנתפאר בהם חשוב כש"ש בחזרה אבל בנוטל לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי בחזרה ש"ש אלא ש"ח ולרשב"ם דחייב הכא באונסין צ"ל דלא דמי לנוטל לשגרן לבית חמיו דאינו אלא ש"ש דהתם התנה עמו דכשאין מקבלין ממנו יתן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמור כולי האי לחייבו באונסין אף בחזרה אבל בנוטל לבקרו דאם לא ייטב בעיניו מחזיר ואינו נותן כלום אינו נפטר מן האחריות של אונסין שקבל עליו עד שיחזירנו לבעליו ועיין בב"י שכתב טעמים אלו כדפרישית: ומ"ש וכן דעת א"א ז"ל והוא שיהיה דבר וכו'. נראה דעת רבינו מדכתב הרא"ש בפרק האומנין הך דלשגרן לבית חמיו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא נושא שכר ואח"כ כתב וז"ל גרסינן בנדרים אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא עכ"ל מדכתב כאן בלבקרו בסתם ונאנס בידו חייב ולא פירש לחלק בין הליכה לחזרה אלמא דבחזרה נמי חייב באונסין בזבינא חריפא: כתב ב"י כאן הך דפ"ק דקידושין בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך וכו' וסוף דבריו ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מה"מ עכ"ל וכבר התבאר כל הצורך בס"ד בתחלת סי' ק"צ ע"ש ומיהו שמעינן דבמטלטלין נמי כשנתן המוכר לאדם חשוב כסף שיקנה בו חפץ שלו קנה כמ"ש הר"ן והביאו ב"י ע"ש וה"ה שאר חילוקי דינים שנתבארו בסימן ק"צ גבי קרקע כן הדין במטלטלין ולכך לא כתבם רבינו גבי מטלטלין ונסמך על מ"ש לשם גבי קרקע: אמרינן פ"ק דמציעא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום חוץ מבר"ה או בשדה חבירו דלא קנו וכתב הר"ן דהראשונים אמרו דוקא בזוכה מץ ההפקר דלא ליתו לאינצויי וכולי אבל בירושלמי דגיטין משמע דכ"ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מיהו דוקא כשעומד תחלה ואח"כ נתנו לו תוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי וכתב ב"י שכן כתב הרא"ש ותלמידי הרשב"א דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן כתב ר"י נ"י ח"ב ועי' באשיר"י פרק מי שהוציאוהו וע"ל בסימן ק"ך:

דרכי משה[עריכה]

(א) וע"ל ריש סי' ק"ץ אם המוכר נתן דמים ללוקח וא"ל במה שתקבל ממני הדמים תקנה השדה קנה באדם חשוב וכתב בית יוסף דהוא הדין במטלטלין כהאי גוונא קנה ול"נ דה"ה כל חלקי הדינים שנתבארו שם בבבא ההיא אין בין קרקע למטלטלין ולכך לא הוצרך רבינו לשנותם אצל מטלטלין וסמך על מה שכתב שם כנ"ל:

(ב) כתב רשב"ם פ' הספינה כגון כלים שיש להם קצבה ליתנם לעולם בכך וכך וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מכירה אבל המ"מ כתב שם בשם הרשב"א דפירוש דמיו קצובים מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש זה בכך וכך א"נ שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שיבוא ליקח ממנו כלי כזה הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע אפ"ה לא סמכה דעתיה דילמא אין המוכר מתרצה בכך עכ"ל:

(ג) וכתב המ"מ פ"ד מהלכות מכירה שזה הוא שיטת המפרשים וכן עיקר ודלא כהרי"ף ורמב"ם שיש להם שיטה אחרת בזה וע"ש:

(ד) משמע דלעיל מיירי דנתן המעות ואפ"ה אם א"ל כור בל' אני מוכר לך לא קנה וזהו שלא כדר"י שכתב נ"י ח"ג. כתב הרשב"א שאם נתן המעות אפי' א"ל כור בל' אני מוכר לך ראשון דאשון קנה בנגד מעותיו עכ"ל: