בבא בתרא פה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי לאו ברה"ר ממש אלא סימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני מאי חצר שאינה של שניהם נמי דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה באלא דתרוייהו בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא אמר ליה תניתוה גזרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת אמר ליה ר"נ מאי טעמא פשטת ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה ור"ל אמר קשורה ואע"פ שאינה תלויה בה רב אדא בר אהבה אמר כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה רב משרשיא בריה דר' אמי אמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות רבי יוחנן אמר דמקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה אמר רבא מאי טעמא דר' יוחנן הלפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה אלא פשוט לה מהא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו ובכליו דלוקח לא בכליו דמוכר ומדרישא בכליו דמוכר סיפא נמי בכליו דמוכר אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר זאמאי קנה לוקח סיפא אתאן לכליו דלוקח ומאי פסקא סתמא דמילתא בי מוכר מאני דמוכר שכיחי בי לוקח מאני דלוקח שכיחי אמר רבא ת"ש חמשך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור בהן
רשב"ם
[עריכה]מאי לאו רשות הרבים ממש - ואפ"ה קתני דאם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה אלמא כליו של לוקח ברה"ר קונה וקשיא למ"ד חוץ מרה"ר ולר' אבהו א"ר יוחנן:
אלא דתרוייהו - חצר השותפין:
כליו של לוקח ברשות מוכר - כגון פסק ונתן לתוך מדה של לוקח או מדד במדה שלו ושפכן לכליו של לוקח והבית של מוכר הוא:
קנה לוקח - כאילו נתן לתוך רשותו של לוקח:
או לא קנה - דרשות עיקר והכלי בטל לגבי הרשות:
תניתוה - משנה היא בגיטין בפרק הזורק (דף עז.):
לתוך חיקה - כלומר על בגדיה שהיא מלובשת:
קלתה - סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצינוריות:
הרי זו מגורשת - דקונה לה קלתה ברשות המגרש:
דמחו מאה עוכלי בעוכלא - כלומר שדו בה נרגא מאה הכאות במשקל ששמו עוכלא ששיברו הטעם הזה דבפרק הזורק פרכינן ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומתרצי כל הני אמוראי התם דלא תילף מינה:
תלויה בה - ואינה נגררת בקרקע ולכך קונה לה קלתה דדמי להגבהה שקונה בכל מקום תלויה בה היינו קשורה ותלויה:
קשורה אף על פי שאינה תלויה - אלא נגררת בקרקע וקשורה בה ולא גרסי' תלויה אע"פ שאינה קשורה:
בין ירכותיה - ואף על פי שמונחת בקרקע אין מקפיד על מקום מושב אשתו ועד עכשיו היה אותו מקום קנוי לה:
מוכר קלתות - לכך אינו מקפיד על מקומם שיש לו בית לכך. כך פירשה רבינו מ"כ במס' גיטין:
לא על מקום חיקה - כשנגררין בגדיה על הקרקע:
אלא פשוט לה מהא - דלא קנה:
מאי לאו בכליו דלוקח - שמדדו בו בבית מוכר ואפ"ה לא קנה לו כליו:
ומשני לא בכליו דמוכר - ומש"ה לא קנה לוקח עד שיגביהה דאכתי לא נפק מרשותיה דמוכר כלל:
ומקשינן מדרישא בכליו דמוכר כו' - ולפי סדר התוספתא איכא לאקשויי הכי ומדסיפא בכליו דמוכר רישא נמי בכליו דמוכר:
ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח - לדידך דאזלת בתר כלי ולא מבטלת ליה אצל הרשות שהוא בתוכו א"כ אמאי קנה לוקח בקבלת מוכר הא אכתי לא נפק מרשותו דמוכר כלל אלא ודאי בתר רשות אזלינן ולא בתר כלי והלכך בי מוכר הרי הוא של מוכר עד שיגביהה לוקח לא שנא בכליו דלוקח ולא שנא בכליו דמוכר ובי לוקח קנה לוקח ואפילו אי הוי בכליו דמוכר ומשני סיפא אתאן כו':
ומתמה ומאי פסקא - כי פסקת את הדבר כן דלעולם בי מוכר אין מודדין כי אם בכליו דמוכר ובי לוקח בכליו דלוקח בתמיה:
ומשני סתמא דמילתא כו' - והיינו שתים מדות מד' מדות של מוכרין דהכי קאמר ברשות מוכר לעולם לא יקנה לוקח כי אם בהגבהה משום דדרך למדוד שם בכליו דמוכר ולעולם ברשות לוקח קונה בקבלת מוכר שהרי נתונים בכליו דלוקח: מצאתי מוגה בהגהת רבינו זקני מ"כ כן משך חמריו ופועליו והכניסן לוקח לתוך ביתו והתבואה על גבן:
בין פסק עד שלא מדד - אם באו לחזור קודם מדידה יחזרו דבמאי נקנה לא משיכת תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודם על צוארם ולא הונחו לרשותו שהרי לא פירקן כדמוכח סיפא דקתני בה פירקן מכלל דרישא בלא פירקן אלא הכנסה בעלמא שמשכן והכניסן לתוך ביתו קתני והך משיכה לאו משיכה היא לקנות שהרי האדם הוא מושך ומשיכת אדם טעון פירות לא מהניא לקנות את הפירות עד שימשוך הפירות עצמן:
בין מדד - דהונחו לרשותו:
עד שלא פסק - אם באו לחזור קודם פיסוק חוזרין אע"פ שהונחה עתה בשעת מדידה ברשותו דלוקח ובכליו דלוקח דלא קניא רשותו קודם פיסוק ואפילו משיכה קודם פיסוק לא מהניא כדמפרש לקמיה דלא סמכא דעתיה לא דמוכר ולא דלוקח שהמוכר שמא יפסוק דמיהן יקרים יותר או הלוקח ישלם בזול יותר ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה כשפסק קודם משיכה:
תוספות
[עריכה]כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא. אע"ג דברשות הרבים אמרינן לעיל דלכ"ע לא קנה התם ה"ט משום דלא ניחא להו לבני רה"ר שיניח כליו שם דמאן פייס ודמאן שביק אבל ברשות מוכר מיבעיא דאע"ג דא"ר יוחנן דכל מקום שיש לו רשות להניחו קנה דלמא לא אתא למעט אלא רה"ר אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו וא"ת ואמאי לא פשיט מהא . דאמר ר' יוחנן לעיל (דף פד:) מדד והניח ע"ג סימטא קנה ואסיק לעיל במודד לתוך קופתו ודוקא בסימטא אבל ברשות מוכר לא ויש לומר דרבי יוחנן דנקט סימטא היינו משום דברשות מוכר מיבעי ליה וכן משמע בגיטין בהזורק (דף עח. ושם ד"ה כגון) דקאמר אהא דתנן זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה מגורשת ודייק אמאי מגורשת כליו של לוקח ברשות מוכר הוא שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ומשני עלה ר' יוחנן מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה:
כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. וא"ת נהי דנותן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צט: ושם) כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כו' כך שכירות קרקע כו' ותירץ ריב"א דאע"ג דאין המקום קנוי לה דכיון דיש לה רשות להביא קלתה שם קני לה קלתה דכליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניח כמו גבי סימטא אע"פ שאין סימטא קנוי לו מ"מ הכלי עצמו קונה לו:
לא בכליו דמוכר. משמע מהכא דמשיכה מועלת ללוקח בכליו של מוכר דקתני דקנה כשמוציאה מרשותו:
בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח והוי מצי לדחויי אע"ג דכליו של לוקח לא בטל אגב רשות מוכר כלי של מוכר בטל אגב רשות לוקח דניחא ליה למוכר שיתבטל כליו אגב הרשות שיתקיים המקח:
משך חמרין ופועלין. בנו"ן ול"ג חמריו ופועליו בוי"ו דאם כן הוה משמע דמיירי בחמריו ופועליו דלוקח ולא יתכן דאם כן בלא פירקן נמי וא"ת הא דבעי ר' אלעזר בפ"ק דבבא מציעא (דף ט: ושם ד"ה משוך) האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא תפשוט מהכא דלא מהניא דקתני שניהן יכולין לחזור בהן וי"ל דהכא כשמשך החמרים אבל החמורים לא משך אלא החמרים משכו את החמורים עמהן א"נ התם דוקא מיבעי ליה דאמר ליה שע"י משיכת בהמה יקנה הכלים אבל הכא דלא מיירי בהכי אלא דאמר ליה זיל וקני גרידא ומשום הכי לא קנה תבואה במשיכת בהמה:
בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק. ואפי' מדד ופסק נמי שניהן יכולין לחזור כיון דעדיין לא פירקן אלא נקט הכי משום דבעי לפלוגי בסיפא בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]פח א ב מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ו' והלכה ז, ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ט':
פט ג ד ה מיי' פ"ה מהל' גירושין הלכה ח', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ט סעיף י':
צ ו מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ג':
צא ז מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה ב', ועי' במגיד משנה ובכסף משנה, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ה':
צב ח מיי' פ"ד מהל' מכירה הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' ר' סעיף ח':
ראשונים נוספים
מאי לאו ברשות הרבים ממש. קנה אם מדד לו במדתו של לוקח הא בסמטא אפי' בלא כליו קנה וכר' אסי:
לא. שמדד לו במדתו בסמטא וכדר' זירא:
והא רה"ר דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני. וקא ממעט סמטא:
לעולם סמטא ומאי דומיא דחצר שאינה של שניהן. שאינה דחד לחוד אלא דתרוייהו והיינו נמי סמטא דהיינו דתרוייהו:
כליו של לוקח ברשות מוכר. ומדד לו בתוכו קנה בלא הגבהת לוקח או לא:
זרקו לה. הגט והיא יושבת בביתו:
לתוך חיקה או לתוך קלתה. היינו כלי ופעמים מנחת בו חפצים שמשימה בראש שלועזין קרנ"ק:
הרי זו מגורשת. אלמא דכליה קונה לה ברשות בעלה ותפשוט מהא דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח:
דמחייה מאה עוכלי בעוכלא. כלומר כמה מדות[2] מדד כאן. כלומר תמהו עליה ותירצו בה תירוצין הרבה:
דאמר רב יהודה אמר רב שמואל. אמאי מגורשת כגון שהיתה קלתה תלויה בה בצוארה דהויא הגבהה:
קשורה. בראשה:
אע"פ שאינה תלוי'. באויר אלא מונחת או תלויה אע"פ שאינה קשורה מגורשת כיון דמחברא בה כגופה דמי ורשותה הוא:
(או) שהיתה מונחת. בקרקע בין ירכותיה ודמי כמו חיקה ורשות שלה:
כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. וקנתה ממנו קלתה ובההיא הנאה שקנתה ממנו אקני לה מקום הקלתה:
ור' יוחנן אמר. כל זמן שהיא בביתו מקום חיקה ומקום קלתה קנוי לה לפי שאין אדם מקפיד גבי אשתו לא על מקום כו':
מאי לאו כליו של לוקח. ואפי' הכי לא קני עד שיגביה:
ומדרישא מוקמת בכליו דמוכר סיפא נמי בכליו דמוכר. ואי בכליו של מוכר אמאי קנה לוקח בקיבל גרידא:
ומאי פסקא. התנא למתני' דרישא אוקים בכליו של מוכר. סיפא אוקים בכליו של לוקח:
אין דודאי. פסקא דסתמא דמילתא כו':
משך חמריו ופועליו. שנתן להן תבואה בשכרן ושוב רצה לחזור ולקנותה מהן או חמרין ופועלין דעלמא מוכרי פירות:
והכניסן לתוך ביתו בין פסק. שקצץ לו דמיהן קודם שהכניסן עד שמדד. כלומר ועדיין לא מדד או מדד הפירות ועדיין לא פסק שניהן יכולין לחזור בהן הואיל ולא משך התבואה עצמה. אע"פ שפסק כיון שלא מדד יכולין לחזור בם שניהם. אבל פירקן. המשואות הלוקח ברה"ר והכניסן בביתו שמשך התבואה עצמה לרשותו אם פסק קודם ושוב הכניס ועדיין לא מדד אין שניהן יכולין לחזור הואיל וקצץ ושוב הכניס. אבל מדד קודם והכניס ועדיין לא פסק שניהן יכולין לחזור בהן:
פשוט לך מיהא ברשות מוכר לא קנה וכו': כלומר פשוט מיהא הפך מה שאמרת, ואמור דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח.
(האותביה) [הא דאותביה] רב נחמן לרב (פפא) [הונא] מסופא דברייתאד דקקתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח אי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח: תמיה לי, מאי קשיא ליה, אין הכי נמי דאי ברשות לוקח דקנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, שהכל הולך אחריו, ומדק[תני] כלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח שהרשות מעכב, וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח שרשות קונה לו ואין הכלי מעכב, וכד[אמר] רבא בסמוך דאתא למיפשטא מברייתא דפרקן והכניסן בתוך ביתו, וי"ל דרב נחמן לטעמיה דרב הונא אמר לה, כלומר, לדידך דעבודתך הכלי עיקר, אי נמני כליו של מוכר נמי ברשות לוקח אמאי קנה לוקח, ואי נמי י"ל דתרווייהו לית להו הא דרבא, ואפילו רב נחמן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח סבור דבין כלי בין רשות מעכבין, והילכך כליו של לוקח ברושת מכור אי נמי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה. כנ"ל.
מאן פסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח: מהא שמעינן דהגבהה ומשיכה בכליו של מכור קנה לוקח, דהא קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו, ואוקימנא השתא בכליו של מוכר.
וגרסינן בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): אמר רב חסדא משוך בהמה זו לקנותה קנה, לקנות ולדותיה לא קנה, לקנותך אותה [ואת ולדותיה קנה. ומה בין זה למשואה. כשלא היתה הבהמה עוברה, אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו עוברה כמשואה, וכן מוכח בשבת פרק המצניע (צא, ב) גבי הגונב כיס בשבת, וכן בפרק המוכר את הפועל במסכת ע"ז (עא, ב) דגבי דכאיל ורמי במנא דישראל, ושלא כדברי האומרים דכליו בחצירו ואין הגבהה ומשיכה קונה בכליו, ואי נמי כשהירותב מונחין ועומדין בתוך הכלי ואינן זזין ממקומן. וכל זה איננו שוה.
משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא דפסק שניהם יכולין לחזור בהם: פירוש, מפני שהמשיכה היתה קודם פסק, ופסק ולא מדד נמי לא קנה שעדיין הפירות מונחין על חימרין ופועלין ולא על חצר הלוקח ובמה קנה, וכן מדד ולא פסק לא קנה משום דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו, אבל פרקן והן מונחין על גבי חצר הלוקח, מיד שפסקא קנתה לו חצרו, ולא משום דפרקן הוא קונה, כלומר, מדין משיכה או הגבהה שבשעת פריקה, דההיא קודם פסק התה, ואין משיכה והגבהה וחצר קונין לו כלל קודם פסק, וכדאמרינן דלא סמכא דעתייהו, אלא טעמא דפרקן והן מונחין על גבי חצירו, למר כדאית לי אפילו בכליו שלמוכר ולמר כדאית ליה במתאכלי דתומי.
ותדע לך דלא משום משיכה הוא, דהא פשוט מינה בבא בכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, [ומאי פשיטותא] הכא משום דפרקן, דהיינו משיכה, הא לאו משום קניית רשות לוקח הוא אלא מדין משיכה דהוא קונה לכולי עלמא שאפילו בכליו של מוכר, וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה על דברי ר"ךְ ז"ל שכתב: פרקן והכניסן בתוך שלו כיון שפסק דמיהן סמכא דעתיה ומקנה דהא משיך. עד כאן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כח) לא בכליו דמוכר קשיא לי היכי מצינן לפרושי בכליו דמוכר אבל לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה והא קתני רישא ואם היתה מדה של א' מהן ראשון ראשון קנה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה דמשמע דוקא ברה"ר קונה כליו של לוקח אבל ברשות מוכר אינו קונה ואמאי מקשה לי' אי הכי אימא סיפא דאית לה פירוקא ולא מקשה מרישא דלית ליה פירוקא ונ"ל לתרץ דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קונה מפרש להאי רה"ר רה"ר ממש כפשטא דברייתא ולא סימטא כדפרישו לה הנך אמוראי וכיון דברה"ר קונה כליו של לוקח שאין לו רשות להניח כליו דשם כ"ש ברשות המוכר שמניחו שם ברשות וכדאמר התנא ברה"ר לאו למעוטי רשות מוכר אלא רבותא נקט שגם ברה"ר שאין לו רשות להניחו קונה. וכשאומר וברשות מוכר לא קנה מילתא באנפי נפשה היא ולאו אכליו של לוקח קאי אלא אכליו של מוכר ושנה התנא דכליו של לוקח קונה ברה"ר וכ"ש ברשות מוכר והגבהה קונה ברשות מוכר וכ"ש ברה"ר. זאת היא סברת מי שאומר כליו של לוקח ברשות מוכר קונה ומש"ה אקשי' לי' מסיפא ולא מרישא:
(כט) פיסקא סתמא דמילתא בי מוכר שכיחי מאני דמוכר בי לוקח שכיחי מאני דלוקח פי' לאו דוקא כלי לוקח דכיון דברשות לוקח הוא מה אנו צריכים לכלי כליו קונה אפי' ברה"ר א"ו ע"ג קרקע ואתא לאשמועי' דחצרו קונה לו והאי דקאמר בכליו של לוקח לאפוקי מכלי מוכר שהוא הי' דוחקו לומר שבאותה כלי שמיירי ברשות מוכר באותה מיירי ברשות לוקח ומחלק התנא בין רשות לרשות. ואיהו מהדר לי' דלאו אכלי מוכר קאי אלא אכלי לוקח. אבל פשטא דמתניתא לא מיירי אלא בקרקע ולא בכלים שאם היו הפירות בחצר מוכר לא קנאם עד שיגביהם או עד שימשכם ויוציאם לחוץ בסימט' ואם היו בחצר הלוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה דחצרו קונה לו ואין אנו צריכין לכל זה הדוחק:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה (עריכה)
צח. ת"ש ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח. ודוקא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם כדמוקים לה לקמן. בד"א במדה שאינה של שניהם ואם היתה מדה של אחד מהם כלומר של לוקח* ראשון ראשון קנה. ואעפ"י שלא נתמלאת המדה. ודוקא שהיו שנתות במדה כדמוקי לה לקמן (בבא בתרא פו,ב) ברשות הרבים כו' כלומר ודוקא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה מרשותו. ברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנו מרשותו דכרשות מוכר דמיא. קתני מיהת ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם קני בהו כליו של לוקח, כדקתני אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, מאי לאו ברשות הרבים ממש לא בסימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם [קתני מאי חצר שאינה של שניהם] נמי דאינה דלא דהאי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרויהו, אבל רשות רבים ממש אי נמי רשות שאין בה זכות לא' מהן לא קני בהו כליו של לוקח, דלאו מקום שיש לו רשות להניחו הוא. והא דקתני עד שיוציאנה מרשות, דוקא דמפיק לה לסימטא, אי נמי לצידי רשות הרבים, אי נמי לרשות שהיא של שניהם, ואין צריך לומר לרשות לוקח. אבל היכא דלא אפקה אלא לרשות הרבים לא קנה, דמדד בה ברשות הרבים אע"ג דאפקה מרשות מוכר לרשות הרבים לא קניא, כדברירנא בכתובות בפ' אלו נערות (כתובות לא,ב) גבי הגונב כיס בשבת:
צט. בעא מיניה רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא קנה לוקח א"ל תניתוה זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א"ל רב נחמן מ"ט קא פשטת ליה מההיא דמחיוה מאה עוכלי בעוכלא דאמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהיתה קלתה תלויה בה ורבי שמעון בן לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה רב אדא בר אהבה אמר כגון שהיתה קלתה מונחת לה בין ירכותיה רב משרשיא בריה דרבא אמר כגון שהי (ת) ה בעלה מוכר קלתות וזבנתה לההיא קלתה מיניה בההיא שעתא, דבההיא הנאה דקא זבנה לה מיניה גומר ומושיל לה מקום לאנוחי בה קלתה.
רבי יוחנן א (ו) מר בלאו הכי נמי מקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואמר רבא מ"ט דרבי יוחנן לפי שאין מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה. וקימא לן כרבי יוחנן. חדא דהא רבא דהוא בתרא טרח לפרושי טעמיה. ועוד דהא תניא דמסייעא ליה בגיטין בפ' הזורק (גיטין עח,א). הילכך אם זרקו לה לתוך קלתה או לכל דבר שהוא כקלתה לאיתויי טיסקא דאכלה ביה תמרי (גיטין שם), ואין צריך לומר לתוך חיקה, הרי זו מגורשת, ואעפ"י שאין קלתה תלויה בה ולא קשורה, בין שהיה בעלה מוכר קלתות בין שלא היה מוכר קלתות, בין שלקחתה ממנו בין שלקחתה מאחרים. ודכותה גבי מקח וממכר קנה לוקח, אבל שאר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, אלא היכא דא"ל זיל קנה כדמסיק בה לקמן.
וה"מ היכא דמניח כליו של לוקח ברשות מוכר אארעא, אבל אם היה (מוכר) כליו של לוקח קשור ותלוי בו באויר ואינו מונח על הקרקע, או שהיה מונח לו בין ירכותיו קנה, ובהא ליכא לפלוגי בין קלתה ובין שאר כלים, דכי איכא לפלוגי הכי היכא דמונח אארעא דאיכא למימר אהאי קפיד ואהאי לא קפיד, אבל (הכא) [היכא] דלא מונח אארעא קני, כי טעמיה דרב יהודה אמר שמואל וכר' אלעזר א"ר הושעיא וכטעמיה דרב אדא בר אהבה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דכי אתא רבי יוחנן לאו לאחמורי בשאר כלים קאתי אלא לאקולי בקלתה קאתי, דאע"ג דאינה קשורה ולא תלויה קניא.
מיהו ודאי דוקא קלתה ודבר שהוא כקלתה, אבל שאר כלים היכא דמנחה אארעא ברשות מוכר לא קנו עד שיהא קשור ותלוי בלוקח. ואם היה קשור בו אלא שאינו תלוי בו באויר אלא מונח על גבי קרקע חצרו של מוכר, פלוגתא דרב יהודה אמר שמואל וריש לקיש, לרב יאודה אמר שמואל לא קנה, לריש לקיש קנה. וקימא לן כרב יהודה אמר שמואל, דהא רבי א"ר [הושעיא] קאי כוותיה והוה ליה ריש לקיש יחיד אצל רבים והלכה כרבים, הילכך לא קנה.
וכולהו נמי לא אמרן לא קנה אלא היכא דאיתיה ליה לוקח כלי מעלמא, אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי בההוא מעמד מיניה דמוכר וקנייה בהגבהה, והדר אנחיה ברשותיה דמוכר, קני ליה ההוא כלי כל זבינא דמתנח ביה ממאי דזאבין בההוא מעמד מההוא מוכר, דכיון דזביניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי התם, וכמי שנתן לו רשות להניחו שם דמי, וכליו של לוקח קונה לו כל מקום שיש לו רשות להניחו. ודייקינן לה להא מילתא מדרב משרשיא, דאמר כגון שהיה בעלה מוכר קלתות, והוא הדין במכר, דתרויהו חדא מחתא אחתינא להו.
ודוקא דאגבהיה למנא מעיקרא, אבל לא אגבהיה, אע"ג דיהיב ליה רשותא לאנוחי התם לא קני, דהוה ליה ככליו של מוכר בסימטא אי נמי ברשות של שניהם. ודוקא נמי לענין כליו של לוקח דזבניה מהאי מוכר, דכיון דלא קפיד מוכר עילויה קני ליה ללוקח, דמקום שיש לו רשות להניחו הוא. אבל פירי גופיהו דזאבין להו לוקח ממוכר, אע"ג דלא קפיד מוכר עליה דלוקח לאנוחינהו ברשותיה לא קני להו לוקח בהכי, דנהי דהוה ליה מקום שיש לו רשות להניח כעין סימטא אי נמי בחצר שהיא של שניהם, הא קימא לן דלא קני ליה לוקח אלא במודד לתוך קופתו. כללא דמלתא, כי יהיב ליה רשותא לאנוחי התם למהוי חצרו של לוקח לא זכי ליה. וכן הלכה:
ק. ואתינן למפשיטיה לבעיין מיהא דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו מאי לאו בכליו דלוקח לא בכליו דמוכר. וקימא לן כמאן דמוקים לה בכליו דלוקח, דהא מסקנא דשמעתא הכי אזיל. והא דמקשינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח, לא תשמע מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה (אלה) [אלא] לטעמא דמאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, הלכך כליו של מוכר ברשות לוקח נמי לא קני, דבתר כלי אזלינן. והאי דקא פסיק ומקשי אמאי קנה לוקח, למאי דשני ליה קא מקשי, דכיון דאוקימתה לרישא דקתני ברשות מוכר לא קנה בכליו דמוכר, אבל בכליו של לוקח קנה, אלמא בתר כלי אזלינן, אי הכי סופא דקתני ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דמוכר מיתוקמא דומיא דרישא, וא"כ אמאי קנה לוקח, הא אמרת בתר כלי אזלינן. תדע דהא לקמן דקאתי למפשט ממתניאתא דמשך חמריו ופועליו משמע ליה מינה דכליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח וקא דייק מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח קנה אלמא בתר רשותא אזלינן, כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דבתר רשותא אזלינן, אלמא הא בהא תליא.
מ"מ שמע מינה דאי סבירא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח סבירא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. וכי היכי דלא איפשיטא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח ואי לא קנה התם הכי נמי לא איפשיטא כליו של מוכר ברשות לוקח אי קנה לוקח ואי לא קנה, הילכך בתרויהו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ואי מתרמו תרויהו לחד תובע ולחד נתבע דינא הוא דאתי עליה תובע ממה נפשך ומפיק מיניה חד מיניהו אלא שיד נתבע על העליונה. וה"ה בתרי תובעין וחד נתבע היכא דכותבין הרשאה זה לזה גבי חד מיניהו ממה נפשך ויד התובע על התחתונה. והוא הדין גבי גט כי האי גונא ספיקא הוי ורמינן חומרי גרושה וחומרי אשת איש:
והא דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני. בדין הוא דהוה מצי למפרך מהיא גופא דחצר שאינה של שניהם גופא דינה כרשות הרבים אלא דניחא ליה למפרך הכי לאוקמי פירכיה קמא בדוכתא דפריך מאי לאו ברשות הרבים. הר"ן ז"ל.
אלא דתרווייהו. אם תשאל היכי סלקא דעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר הוא דאלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר קניא והא קתני בהדיא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה אצלו ברשותו אלמא כליו של לוקח בחצר שאינה של שניהם לא קנה. תשובתך רשות שאינה של שניהם היינו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר ולית ליה בה רשותא לחד מינייהו ולא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא דעתין כלי של לוקח קניא ביה דהא לית ביה רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשום הכי לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. תדע דהא גבי רשות מוכר קתני ליה אלמא דיניה כדין רשות מוכר. הרא"ם ז"ל.
בעא רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה. כך היא הגירסא בהלכות הריא"ף ז"ל ואינה ברוב הנסחאות. ומיהו אף על גב דלהנך נסחי משמע דלא איפשיטא נקטינן דלא קנה דכיון דאיכפול ואתו כל הנך אמוראי למחויי מאה עוכלי כי היכי דלא נפשוט דקנה משמע דלא קנה ורבא נמי משמע דהכי סבירא ליה מדמפרש טעמא דרבי יוחנן אלמא דהכי הלכתא דלא קנה כיון שהוצרך תנא דההיא ברייתא לומר דטעמא דמגורשת משום דמקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואף על גב דלא פשטינן לה הכא מההיא אשכחן דכוותה בתלמודא והכי נמי משמע בפרק איזהו נשך דאמרינן התם אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקים ואפילו מתמרי דאבודיא ואי אגבהינהו בסיסני קני ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אף על גב דלא אגבהינהו בסיסני נמי קני אלמא דאיהו אליבא דנפשיה סבירא ליה דלא קנה והיינו דמהדרינן מעיקרא דמסלק ליה אפילו מתמרי דעל בודיא הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אלא היכא דאמר ליה דליקני וכמסקנא דשמעתין וכן נמי כל היכא שאינו מקפיד על כל מקום כליו ומשאיל לו מקום דומיא דאשה.
ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. אלא שהריא"ף ז"ל פסק בשניהם לא קנה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה וצריך טעם למה ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחברו וכן כתב רשב"ם ז"ל.
אבל מלא קנה. דמסקינן בכליו דלוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח. אבל עדיין צריך עיון דאף על גב דלא איפשיטא לא הוה להו ז"ל לכתוב בהדיא דלא קנה. אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז"ל כאלו איפשיטא ויש כיוצא בזו בעיא דסלקא בתיקו. וכתב הריא"ף ז"ל כאלו איפשיטא לפטור וכמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דתקפה אחד בפנינו ושם נתבאר מאי דלא איפשיט בגמרא בדיני ממונות מהו דינו אם בא תובע ותקף. הר"ן ז"ל וכן דעת הרא"ם ז"ל. ולהלן אכתוב לשונו.
תא שמע זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה כו'. וקסלקא דעתין כגון שמונחת על גבי קרקע. כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. פירש הרא"ם ז"ל כגון שמכר לה הבעל קלתה זו דבההיא הנאה דזבנה לה מיניה קא מושאל ביתו לקלתא זו וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא שייך לומר דמוכר משאיל מקום לכליו של לוקח בההוא הנאה דקא זבין ליה מינה כיון שעדיין לא נגמרה המכירה אינו משאיל מקום לכלי דמה לו למהר הקנאתו ולהשאיל מקום לכליו של לוקח וכדי שיקנה בו הפירות ושמא יותר טוב בעיניו שלא תגמר הקנייה עד שימשוך כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך אבל אתר שמכר הכלי משאיל הוא מקום לכלי עד שיקחנו הלוקח. ולי נראה לפרש כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וטוב בעיניו שיהיו קלתות של אשתו מצויות בבית שאם יצטרך אדם לקנות בעת שמכר כל הקלתות הנמצאות בידו ימכור לו הקלתא של אשתו ויעשה לאשתו קלתא אחרת ובקלתא חדשה הראויה למכירה מיירי. עליות.
והקשו בתוספות נהי דנותן לה רשות ומשאילה כו'. ותירץ ריב"א דאף על גב דאין המקום קנוי לה כו' והשתא ניחא הא דמתרץ לקמן הא דאמר ליה זיל קני דבדיבורא בעלמא שנתן לו רשות להניח כליו שם קונה לו ואף על פי שהמקום אינו קתי לו שהרי המקום אינו יכול להקנותו לו אלא בקנין כדפרישית לעיל. תוספי הרא"ש ז"ל.
רבי יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה. פירוש כי היכי דפשיטא מלתא דזרקו לתוך חיקה מגורשת דמקום חיקה קנוי לה והם שולי בגדיה הנגררים לארץ כך מקום קלתה קנוי לה. עליות.
לא בכליו של מוכר. מהכא משמע דמשיכה מועלת ללוקח כו' ככתוב בתוספות. ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה דאמר ליה רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקילו זוזי מינייהו והדר כיילן להו משום דמדמשכיה עכו"ם קניה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה וקאמר התם אי דקאי במנא דישראל הכי נמי הכא במאי עסקינן דקאי במנא דעכו"ם משמע דאי אמרינן משיכה בעכו"ם קונה משיכה קונה במנא דישראל אלמא משיכה קניא בכליו של מוכר. ואין ראיה משם דמשיכה דהתם על כרחך לאו דוקא משיכה אלא הגבהה דהא ברשותו של ישראל איירין כדמוכח בתר הכי. תוספות הרא"ש ז"ל.
והא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין קנה בהמה וקני כלים שעליה מהו דוקא בבהמה איבעיא לן ובכפותה כדאיתא התם לפי שאין דרך משיכת כלים בבהמה כפותה אי נמי לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכים אבל כלים נעשים בסיס לפירות ומשום הכי איכפל וקא בעי לה בבהמה כפותה במשיכה ולא בעי לה בכליו של מוכר. ואיכא מאן דאמר דלהכי לא פשטוה התם מהא דקתני הכא עד שיוציאנה מרשותו משום דאיכא למימר דמרשותו ומכליו קאמר ועודן דדלמא בכליו דלוקח מיירי דספוקי מספקא לן מלתא בשמעתין.
ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח כו' והוה מצי לדחויי אף על גב דכליו של לוקח לא בטיל כו' ככתוב בתוספות. אלא דאיכא למימר גם סברא אחרת שאין המוכר חפץ במהירות קיום המקח שאם יוקרו הפירות שיהיו ברשותו לחזרה. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. כלומר אי אמרת בשלמא הא דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה לוקח כו' בכליו דלוקח דאלמא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דשמעינן מינה דבתר חצר אזלינן ולא בתר כלי היינו דקתני סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו קנה לוקח משום דחצר וכלי תרווייהו דלוקח נינהו ואפילו הוה ליה כלי דמוכר נמי כיון דחצר דלוקח נינהו בתר חצר אזלינן ולא בתר כלי אלא אי אמרת דרישא בכליו של מוכר הוא אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר קנה דבתר כלי אזלינן אמאי קתני סיפא ברשות לוקח כו' ואף על גב דכליו דמוכר הוא והא אמרת דבתר כלי אזלינן ולא איכפת לן בחצר וכו'. עד כאן לשונו.
תא שמע משך חמרין ופועלין. ואית דגרסי חמריו ופועליו. פירוש חמריו ופועליו של לוקח וכגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתן. והכניסן לתוך ביתו כו' שניהם יכולים לחזור בהם ואתא לאשמועינן דאין משיכת החמרין והפועלין נחשבת משיכה לגבי הפירות שעליהן ואשמועינן נמי שאין רשותו של לוקח קונה לו הפירות קודם שפורקן דכל זמן שהחמרין והפועלים טוענין אותם אינן כמונחין ברשותו ואף על פי שמשכן והכניסן לתוך ביתו המה וחמוריהם אין משיכת החמורים משיכה לגבי פירות שעליהן דעד כאן לא מיבעיא לן בפרק שנים אוחזין משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה מהו אלא כשאומר לו בפירוש שיקנה הכלים שעליו באותה המשיכה. ועוד הא מסיק התם על האי בעיא והלכתא בכפותה קא מיבעיא ליה אם תועיל המשיכה לגבי כלים שעליה כשהיא כפותה דמיא טפי למשיכה שמושך פירות בכלי. בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד. יש מפרשים דהוא הדין אף על גב דמדד ופסק ואיידי דבעי למיתני בסיפא כו' ככתוב בתוספות. והוא הדין מדד עד שלא פסק דקתני רישא כגון שמדד על צוארי החמורים דהא רישא לא בפרקן איירי ואי הוה מיירי בפרקן אם כן פסק עד שלא מדד אמאי לא קני תיקני ליה רשותו. וזה הפירוש דחוק מאד דפסק עד שלא מדד משמע בהדיא הא מדד קנה. לפיכך אני אומר דמיירי כשמדד הלוקח בבית המוכר או בשוק ואלו פסק ומדד קנה בהגבהה. עליות.
בין פסק עד שלא מדד כו'. פירוש כגון שמדדן החמר מעל גבי החמור ולא הורידן לקרקע שלו. מדדן בעל הבית אם פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן לפי שכיון שמדדן בעל הבית הרי הגביהן באותה מדידה וקנאן בהגבהה הלכך הא דקתני בין פסק עד שלא מדד כו' אי אפשר להעמידן אלא כשמדדן החמר ולפיכך לא קנה בעל הבית שהרי לא הגביה ולא משך ולא הורידן לקרקע כדי שתקנה לו חצרו. פרקן. פירוש בין החמר בין בעל הבית ונתנן בקרקע שהוא חצרו של בעל הבית פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. פירוש דלא מהניא משיכה והגבהה וכל מיני הקנאה אלא לאחר פסיקת הדמים דסמכא דעתיה דמוכר ולוקח כדבעינן למימר קמן. אבל אם לא פסק אף על פי שמשך והגביה או נעשו בחצרו כיון שיכול המוכר לומר לו איני מוכר לך אלא בכך וכך וגם הלוקח יכול לומר איני לוקח ממך אלא בכך וכך עדיין לא קנה הלוקח כלום ולפיכך אף על פי שפרקן והכניסן לתוך ביתו ונעשו ברשותו דלוקח אם מדד עד שלא פסק עדיין לא קנה הלוקח כלום ואף על פי שהם בחצרו אמר ליה הונא בריה דמר זוטרא מכדי פרקן קתני. פירוש כלומר כיון שפרקן והכניסן לחצרו דלוקח תיקני ליה חצרו ואמאי מפליג בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה כו'. ושמע מינה דמשיכה והגבהה ומסירה וכלהו אנפי דהקנאה לא מקניאן וקני בהו לוקח אלא בפסק עד שלא עשאן אבל אם לא פסק עדיין לא סמכא דעתיה דמוכר ולא מקנה ליה ללוקח מידי. ומסתברא לי דהני מילי במידי דאין דמיו קצובין אבל מידי דדמיו קצובין אינו צריך פסיקא ואף על גב דקא תבע השתא טפי לאו כל כמיניה דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה הלכך כיון דמשך או הגביה או עבדינהו לחד מאנפי דהקנאה ואף על פי שלא פסק הדמים קני לה הלוקח ויהיב ליה דמים כמה דשוה. הדין סברא דילן אבל רבינו הרב ז"ל לא הוה סבירא ליה הכי אלא אפילו בדברים שדמיהן קצובין נמי פסק אין לא פסק לא דכיון דלא פסק לא סמכא דעתיה ואכתי אית ליה למוכר למיתבע ביה טפי ממאי דשוה. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - רבינו ז"ל מפרש מחה לשון מדידה וכ"ה בערוך ערך עכל א' כלשון רבינו כאן אות באות [וע"ש במוסף הערוך] ובערך מ"ם לא הביא הערוך לשורש הזה דמחה הוא לשון מדידה וצ"ע.
- ^ הערת המדפיס - רבינו ז"ל מפרש מחה לשון מדידה וכ"ה בערוך ערך עכל א' כלשון רבינו כאן אות באות [וע"ש במוסף הערוך] ובערך מ"ם לא הביא הערוך לשורש הזה דמחה הוא לשון מדידה וצ"ע.