כתובות עב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש הוי בה רבי זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי:
וטווה בשוק:
אמר רב יהודה אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה ורד כנגד פניה:
ומדברת עם כל אדם:
אמר רב יהודה אמר שמואל במשחקת עם בחורים אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה אמרה לי עולם הב לי פלך אמר בה רב עוקבא מילתא מאי אמר בה רבינא אמר טווה בשוק אמר בה רבנן אמרי מדברת עם כל אדם אמר בה:
אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו:
אמר רב יהודה אמר שמואל במקללת יולידיו בפני מולידיו וסימניך (בראשית מח, ה) אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אמר רבה דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה:
רבי טרפון אומר אף הקולנית:
מאי קולנית אמר רב יהודה אמר שמואל במשמעת קולה על עסקי תשמיש במתניתא תנא במשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת וניתנייה גבי מומין במתניתין אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא:
מתני' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים:
גמ' ותנן נמי גבי קדושין כי האי גוונא הכא כתובות איצטריכא ליה תנא קדושין אטו כתובות התם קדושין אצטריכא ליה תנא כתובות אטו קדושין א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונים תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו דברים שיש בהן עינוי נפש שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין הוי בה רב פפא אהייא אילימא ארישא כיון דקא קפיד אפילו כל מילי נמי אלא אסיפא רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי בה אינשי הוה קפידיה קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידיה קפידא איתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט אמר אביי
רש"י
[עריכה]
קלתה - סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן:
הוי - לשון מקשה:
א"כ - דבחצר יש בה משום פריעה:
ודרך מבוי - דלא שכיחי רבים:
בטווה ורד כנגד פניה - טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה:
שדיתיה - השליכתהו:
במקללת יולידיו בפני מולידיו - כלומר בפניו דמתני' לא תימא לפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל:
וסימניך אפרים ומנשה וגו' - ופסוק זה יהא לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתני' [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו:
אפרים ומנשה וגו' - בני בניו כבניו:
אמר רבה - לפרושי מילתיה דר"י כגון דאמרה ניכליה אריא לסבא חמיה:
באפי בריה - בפני בנו של בעל אומרת כן:
על עסקי תשמיש - כשמדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר:
ונשמע קולה - שתשמיש קשה לה וצועקת:
גבי מומין - בשילהי פירקין:
מתני' כנסה סתם - בגמ' מפרש אי קאי ארישא אהך דקידשה על תנאי או מילתא באפי נפשה:
מומין הפוסלין בכהנים - בבכורות קתני להו:
גמ' כי האי גוונא - משנה זו שנויה בקדושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני:
הכא - דמכילתין דהכא בכתובות קאי איצטריך ליה למיתנייא משום כתובות כדקתני סיפא תצא שלא בכתובה:
תנא קדושין - רישא דמתניתין אינה מקודשת:
אטו כתובות - איידי דנקטה משום כתובות:
שלא תאכל בשר - דהוי עינוי נפש ומתגנה עליו:
ארישא - דאתני בהדה:
אסיפא - וקסבר סיפא דמתני' מילתא באפי נפשה וקידשה סתם וכנסה סתם קאמר:
קידשה על תנאי - שאין עליה נדרים:
תוספות
[עריכה]
בטווה ורד כנגד פניה. ר"ח פי' טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזהו עזות מצח ופריצות:
[שייך לע. ל] ואלא בחצר. פי' אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו:
יולידיו בפני מולידיו. לא מבעיא בפני בעל כדקתני במתני' אלא בפני מולידיו דהיינו בניו של בעל לא תקלל אביו של בעל בפניהם וי"מ יולידיו בפני מולידיו זקנו של בעל בפני הבעל כי היכי דניהוי דווקא בפניו דמתני' ולא היא דהא מפרש רבה דאמרה ניכליה אריא לסבא באפי בריה משמע בריה דבעל:
על מנת שאין עליה נדרים כו'. תימה לר"י מאי איריא על מנת אפי' בסתם נמי דהא בפ' אע"פ (לעיל דף נז:) גזרינן שלא תאכל ארוסה בת ישראל בתרומה גזירה משום סימפון וי"ל דלרב דאמר בגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנו גט נקט קידשה על תנאי משום סיפא לאשמועינן דאע"ג דקידשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט ע"מ למימרא דבכל ענין אינה מקודשת אפי' כנסה אח"כ סתם כדאמרינן בגמרא ועי"ל דנהי דשייך בה סימפון אפי' בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם או מדאורייתא מספק ומיהו כתובה לית לה לכ"ע אפילו קידשה סתם כדתניא לעיל ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה ואפי' מאן דפליג לא פליג אלא משום דקסבר הוא נתן אצבע בין שיניה הא לאו הכי מודה דאין לה כתובה והא דנקט במתני' וכנסה ה"ה אפי' לא כנסה בעיא גט אלא נקט כנסה דאפ"ה לית לה כתובה ולרב דמוקי לה סיפא בקידשה על תנאי וכנסה סתם ה"ה דאפי' קידשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא נקט קידשה על תנאי לאשמועינן דאפי' הכי כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא וא"ת לפי מאי דפרישית דקידשה סתם צריכה גט מאי שנא דבנמצאת איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות (דף ב: ושם) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהם מותרות משמע דאפי' מדרבנן לא בעיא גט דאי בעיא גט אפי' מדרבנן לא היתה צרתה מותרת אלא חולצת ולא מתייבמת מידי דהוה אכל היכולה למאן ולא מיאנה דצרתה חולצת ולא מתייבמת וצריך לחלק בין מום דאילונית לשאר מומין והא דמשמע בהשולח (גיטין דף מו: ושם) דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר וטעמא משום קלקולא ואם לא היתה צריכה גט מה מועיל מה שאמרו לא יחזיר הא מקולקלת היא אם הוציאה בלא גט התם מיירי בספק איילונית שלא היה להם כח לברר אם הם סימנין גמורים אם לאו הלכך צריכה גט מספק ומ"מ אין לה כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא תדע דאי בודאי אילונית איירי היאך יכול לקלקלה דלעולם לא יהיו לה בנים דודאי אילונית אין לה רפואה דהא יוצאה בלא חליצה ואם היה לה רפואה היתה צריכה חליצה כמו סריס חמה דתנן בהערל (יבמות דף עט: ושם) דחולץ וחולצין לאשתו שכן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים והא דתנן לקמן (דף ק:) הממאנת והשניה והאיילונית אין להן לא כתובה כו' ואית לן למידק כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייק בגמרא אמתני' דהכא איכא למימר דמשום שניה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע"כ ממאנת לא בעיא גט ועי"ל דהא דדייק בגמרא כתובה הוא דלא בעיא כו' היינו משום דקתני ברישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכ"ש דאין לה כתובה אבל התם קתני לא כתובה ולא פירות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכה גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא:
אלא אסיפא. וסבר רב פפא כשמואל דמוקי סיפא בקידשה סתם וכנסה סתם:
ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא. נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפי' לא קפדי בהו אינשי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
כג א ב ג ד ה ו ז מיי' פכ"ד מהל' אישות הלכה יב, טור שו"ע אה"ע סי' קטו סעיף ד:
כד ח מיי' פ"ז מהל' אישות הל' ו, סמג עשין מח, טוש"ע שם סי' לט סעי' א:
כה ט מיי' פכ"ה שם הלכה א, סמג שם, טוש"ע שם סימן קיז סעיף ג:
כו י מיי' פ"ז שם הל' ז, סמג שם, טוש"ע שם סימן לט סעיף ג:
כז כ מיי' פכ"ה שם הל' ב, סמג שם, טוש"ע שם סימן קיז סעיף ד:
כח ל מיי' פ"ז שם הלכה ז, סמג שם, טוש"ע שם סימן לט סעיף ד:
כט מ מיי' שם הלכה ו, טוש"ע שם סעיף א:
ל נ מיי' שם הלכה א וסמג שם, טוש"ע שם סימן לח סעיף לה [וברב אלפס עוד בקדושין פ"ב דף רכט]:
ראשונים נוספים
אלא בחצר: אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. כלומר, אם בחצר אמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, אלמא משמע דבשלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואם כן כולהו נפקן דאין אשה נזהרת בחצרה, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי.
וירושלמי (בפרקין ה"ז): יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.
טווה ורד כנגד פניה: פירש רש"י: והחוט נמשך כנגד פניה של מטה. והרמב"ם ז"ל פירש (פכ"ד מהל' אישות הי"ב): שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה, כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה.
ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (כה, א): דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה, ומיהו מצוה לגרשה, כן כתב הראב"ד ז"ל, ומסתברא, דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כל שכן, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, והדר בעי בעל שמחל על קנויו, בדרך אם תמצא לומר בעי לה, כלומר, אם תמצא לומר מקיימה כגון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל, וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.
הכי גרסינן: ומידי דקפדי בה אינשי קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד: כלומר, סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי, ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו, לא צייתינן ליה, דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן, ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידה.
וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א): במה דברים אמורים בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים, אבל אמר לה כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת. ותמיהא לי, נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולתא, אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (לעיל עא, ב ד"ה ירושלמי) מכל מקום מידי דקפדי ביה אינשי הוא ואמאי מקודשת. ועוד, נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממנו ותצא בכתובה, וצריך עיון.
עוד הקשה הראב"ד ז"ל, דהא אמרינן לעיל (ע, א) שלא תטעם אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה הוא, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה, הא למאן דאמר היא נתנה, תצא שלא בכתובה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית, והכא ודאי לכולי עלמא היא נתנה, דקיימא לן (נדרים סז, א) דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית, אבל הכא שנדרה קודם לכן, אינו יכול לומר אלא באותן שלשה נדרים בלבד, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין, שמתגנה בהן על בעלה והוו להו כמקח טעות, כמומין. אבל נדרים אחרים לא, מטעמא דהני לאו משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, אלא משום דהויא כבעלת מום.
ואני תמה על זה, דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא. ואם תאמר דהכי קאמר, אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהן כמום, אכתי קשיא לי, דאם כן הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת, דהא מכל מקום אף על פי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי כבר נתגנתה זו במומין אלו, וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, דנדרים אלו נמי מחמת מום הן. אלא שבזו יש לתרץ, דכל שהחכם עוקר מעיקרו, איגלאי מילתא דלא הוה בה מום כלל, והרי זו כמי שחשבנוה בעלת מום, ואיתגלי מילתא דלא הוה בה מעולם, אבל מכל מקום אין לשון אי אפשי באשה נדרנית, סובל כך.
ומסתברא, דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהן יותר, ואי לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו, ולפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. אבל שאר נדרים יש נשים שאינן מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקישוט הפנים והרחיצה, כל זמן שאינן יושבות תחת הבעל, לפיכך אינו מקפיד בהן. כן נראה לי.
אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה : פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:
בטווה. ורד כנגד פניה: פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:
במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:
גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:
אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:
באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו': פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:
אלא אסיפא: פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:
רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא : פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:
אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום כנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות : וא"ת מאי איכא בין ה"ט להאי טעמא בעיקר דינא ול"ל דאתי לאשמעינן דאין מחילה מהני אלא בדבר של ממון דהא ודאי כל שהוא מחמת קפדנותו וצערותו מהני מחילה וכדאשכחן לקמן בפירקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאי היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רוצה להשמר מזה ופי' לא תימא טעמא דרב דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמא דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [אבל כתובה לית להו מ"מ עדיין קשה דהיכי תסיק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה לכך הנכון כמו שפי' ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ובכניסה וחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה:
וטווה בשוק אר"י א"ש במגלה זרועותיה לבני אדם ר"ח אמר אבימי בטווה ויורד כנגד פניה פי' החוט יורד כנגד פניה של מטה והוא פריצות לעשות כן בפני בני אדם:
ומדברת עם כל אדם אר"י א"ש במשחקת עם הבחורים. והמקללת יולדיו בפניו אר"י א"ש במקללת יולדיו בפני מולידיו ה"ד א"ר נכלי' ארי' לסבא באפי ברי' פי' יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם פי' כולי האי דייק שמואל מדקתני יולדיו דאי בפניו אבעל קאי הול"ל במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקינו א"ו האי בפניו לא אבעל קאי [אלא] שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקינו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא:
ר"ט אומר אף הקולנית איזהו קולנית אר"י א"ש במשמעת קולה על עסקי תשמיש פי' מסרבת בו ואינה מתרצה להזקק לו. גרסי' בסוטה בפ' ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובה או לא אר"ח מסורא ת"ש ואלו שב"ד מתנין להן מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ש"מ צריכה התראה להפסיד כתובתה ש"מ. (והרב אומר שאם התרה בה ועכבה על התראתו ורוצה למחול לה בעלה ולקיימה הרשות בידו דומיא דסוטה שאם רוצה למחול על קנויו קודם סתירה הרשות בידו) ירושלמי נשים שאמרו חכמים יוצאין בלא כתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה ולא מנה ומאתים אלא אפילו כ' אלף זוז מאבדת הכל ונוטלת בלאותי' שבפני' ויוצאת:
מתני' המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים. ותנן נמי גבי קדושין כה"ג הכא כתובה איצטריך ליה תנא קדושין אטו כתובה והתם קדושין איצטריך ליה תנא כתובה אטו קדושין פי' רישא מיירי בקדושין וסיפא בכתובה:
אר"י משום ר"ש בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונין ותנ"ה באלו נדרים. הוי בה ר"פ אהייא אילימא ארישא כיון דקא קפיד אפילו כל מילי נמי פי' כיון דקפיד ואתני בהדה ע"מ שאין עליה נדרים אפילו שאר נדרים אם ימצאו עליה אינה מקודשת אלא אסיפא פי' דקתני כנסה סתם וקסבר ר"פ דסיפא דמילתא באפי נפשה היא וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר וכיון דקדשה וכנסה סתם דוקא בג' נדרים קפיד ותצא שלא בכתובה אבל בשאר נדרים א"י להוציאה שלא בכתובה (ע"א) [רב אשי אמר] לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידיה קפידא פי' אע"פ שהתנה עמה אנן סהדי דלא (קפידא אלא ממון) [קפיד אלא במאי] דקפדי אינשי וכ"ש בסיפא דלא קפיד אלא אמאן דקפדי אינשי והלכך אע"פ שהתנה עמה שאין עליה נדרים י"ל כתובה ובעיא גיטא ור"י ז"ל כ' דבעיא גיטא ואין לה כתובה ואינו נ"ל דכיון דאמרינן דאע"ג דאתני לא אתני אלא על הני אפילו כתובה נמי יש לה והל' כרב אשי. איתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר א"צ הימנו גט שכל הבועל ע"דתנאו הראשון הוא בועל אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה פי' ואפי' כתובה יש לה אלא טעמא דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' ואחולי [אחליה] לתנאיה גבי קידושין אבל גבי כתובה לא אלא יוצאה שלא בכתובה ואע"ג דלא אתני בהדה אלא קדשה סתם וכנסה סתם כדכתיבנא לעיל (ד' עא) בהאשה שנדרה בנזיר שהיה אומר תנא קמא יוציא בלא כתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית ואפילו ר"י לא פליג אלא משום שהיה לו להפר ולא הפר והוא נתן אצבע בין שיניה אבל כשימצאו לה נדרים שאין יכול להפר מודים דתצא שלא בכתובה מפני שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית. והא איפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה פי' ונבעלה אחר שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר א"צ גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני פי' רב סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמואל אמר צריכה גט משני פי' שכל הבועל מסתמא על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל צריכא ואי איתמר בהא בהא קאמר שמואל אבל בהך אימא מדה ליה לרב צריכא וקי"ל הלכה כרב באיסורי (פי' הרב אם קדשה סתם בלא תנאי ונמצא עליה נדרים ולא כנסה א"נ כנסה ולא הספיק לבעול כגון שפירסה נדה הרי זו צריכה גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכל הדין שפרשנו לגבי נדרים כך נתפרש לענין מומין שאלו שתי בבות פתרון אחד להם לכל דבר אלא שבנדרים חלקנו דדוקא בג' נדרים הוי טעות אבל שאר נדרים לא אבל לגבי מומין אין לחלק ביניהם. דבין במומין גדולים ובין במומין קטנים הוי מקח טעות):
ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין. ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי.
ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל.
פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מחצר לחצר ודרך מבוי אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים:
בטווה ורד כנגד פניה שטווה ומערבת את הפתיל בכפה על ירכה והחוט מתפשט ורד כנגד פנים התחתונים ורד כמו וירקעו דמתרגמינן ורדידו כן לשון מורי מפי השמועה וי"א בטווה ורד כנגד פניה שטווה דבר צבוע אדום כורד כנגד פניה ממש כדי שיאדמו פניה ויאירו באדמימות החוט. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פי' אלא כלישנא קמא. לשון רבותינו ז"ל.
והריטב"א כתב עליו דפי' דחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו וכתב ז"ל דהנכון כמו שפירש הרמב"ם שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפילכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמימות בפניה וכדרך שעושות נשי הגוים וזה דרך פריצות ע"כ.
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל בטווה ורד כנגד פניה רש"י ז"ל מפרש ורד מלשון רידוד כלומר בשעה שטווה בדרך ועוברים בני אדם מרדה החוט כנגד פניה של מטה כדי שיסתכלו בה יותר ויבואו לידי הרהור וי"מ שטווה בירך כדרכה ומשימה הורד שמראהו נאוה כנגד פניה של מטה ומתוך שיראו הורד יבואו לידי זימה. ע"כ:
במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואף על גב דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל במשחקת עם הבחורים מסוגיא דגמרא משמע דלאו דוקא משחקת אלא כיון שמדברת עמהם בשחוק או שאוהבת להאריך עמהם בדברים יותר מדאי תצא בלא כתובה. ע"כ:
ערביא ישמעאלית שדיתיה משום דבעיא לאשתעויי בהדיה ולארגולי ביה כדאמרינן עלם אייתי לי פלך נער הבא לי אותו פלך שנפל לי והיינו דקאמר לקמיה שכגון זה שאמרו חכמים מדברת עם בני אדם על דברים בטלים טווה בשוק אמר בה כגון זו אמרו בה חכמים יוצאה בלא כתובה משום טווה בשוק. רש"י במהדורא קמא:
גרש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופי' ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו לפניו לא סוף דבר בפני בעל ממש אלא אף בפני בניו של בעל שבני בנים הרי הם כבנים וסימנך לזה שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולפי זה הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשוטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד שבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולכת אחריהם לך יהיו.
ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללה גם בפניו של זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני בעלה אף על פי שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו.
ואפשר דכל שקלל הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתובה והא דקאמר במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כלשון הראשון. באפי בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירוש רש"י באפי בריה דבעלה שהוא בר בריה דסבא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא יולדיו של בעל והוא אביו שילדו מולידיו מה שבעלה מוליד והיינו וה"ק רב יהודה לא תימא וכו'. דהא בפני בני הבעל דומה כמי שמקללתו בפני בעל עצמו וכגון דאמרה בפני בני הבעל יכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיו וסיוע כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשיב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי. והאי סימן לא נהירא לי ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל במקללת יולדיו כו' פירוש יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם שהם בניו פי' כולי האי דייק שמואל מדתני יולדיו דאי בפני הבעל קאי היה לו לומר במקללת אביו בפניו אמאי תני יולדיו דמשמע זקנו אלא ודאי האי בפניו אבן הבעל קאי שקללה אבי הבעל שילדו בפני בנו של בעל שאבי הבעל הוא זקנו וכ"ש אם קללתו בפני הבעל שיוציא ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה במקללת יולדיו בפני מולידיו כלומר שמקללת לחמיה או לחמותה בפני בנה ואמר רבא לא תימא שמקללת לאב ולבן דהיינו בעלה אלא כיון שמקללת לאב בפני בעלה אע"פ שאינה מקללת לבעל תצא שלא בכתובה וי"מ לא תימא דכשמקללת לאב בפני בנו שהוא בעלה הוא דאמרינן דתצא שלא בכתובה מפני שלא חששה לכבוד בעלה אלא אפילו קללה אותו בפני בני הבעל תצא שלא בכתובה ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכנוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה ע"כ:
וכתב ה"ר שמעון חמעל"י וז"ל ולא תימא דאמרה ליכליה אריה לסבא ולבריה אלא כגון דאמרה ליכליה אריה לסבא באפי בריה ופי' הראב"ד שהפקירה היא כשאומרת שיראה הוא שבן אביו או אבי אביו שיאכלנו הארי בפניו אבל תיכליה אריה סתם אי לא אמרה שיראה היא כשיאכלנו לא ע"כ.
והא דאמרינן במקללת יולדיו כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל:
במשמעת קולה על עסקי תשמיש ממאנת לילך לבית הטבילה ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה רעים והקול נשמע וחרפה היא לו ונשמע קולה בחצר אחרת שאינה יכולה לקבל זכר והיינו מום גמור ונתני קולות גבי מומין בסיפא דמתני' הואיל ובמום מוקמת לה ולתני הכי כל מומין שפסולים בכהנים פוסלות בנשים והקולנית. רש"י במהדורא קמא:
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תני לה אלא דאנן הוה ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל אלא מתני' מחוורתא כדשנין מעיקרא במשמעת קול' על עסקי תשמיש דהאי לאו מום הוא ומתניתין דמפרש לה לקולנית במום גבי מומין נשנית. ע"כ:
מתני' המקדש את האשה כו'. אינה מקודשת ואפילו גיטא לא בעיא ע"מ שאין עליה מומין תימא לי למה ליה למתני נדרי' ומומין היא היא ורבי' אמר כנסה סתם איצטריכ' ליה במומין דהא קמ"ל דאיכא איניש דקפיד אמומין בסתמא. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוס' מאי איריא ע"מ אפילו בסתם נמי דהא אמרינן בפרק אע"פ דחיישינן לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת. ונדרים ומומין חדא נינהו. וסמפון מיקרי כל מאי דמבטל הקידושין ולשון סמפון הוא בטול וכדפירש"י ז"ל לעיל ואין לך מום גדול מאשה נדרנית דבעון נדרים בנים מתים ונדרים ומומין חדא נינהו וכדפירשו ז"ל בסמוך הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרי' ובחידושי ריב"ש כתיב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלין בכהנים ובההיא דארוסה בת ישראל משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה והתוספות לא חלקו כן משום דס"ל דאין לך מום גדול מאשה נדרנית ולכך הקשו קושייתם על ארישא ובנדרים הקשו להדיא על אסיפא דמומין דהיינו סמפון ממש ודוק.
ותירצו בתוס' דלהכי נקט מתניתין בעל מנת לאשמועינן דכותה לרב בסיפא דאע"ג דקדשה על תנאי בעיא גט ולשמואל נמי נקט על מנת למימר דבכל ענין אינה מקודשת אפילו כנסה סתם כדאמרינן בגמרא. עוד תירצו בתוס' דבגמרא אמרינן דבסתם מקודשת מדרבנן או מספיקא וא"כ לא תאכל בתרומה כיון שאינה מקודשת מדאורייתא וקשיא להו להאי תירוצא הא דקתני כנסה סתם ונמצאו עליה נדרי' תצא שלא בכתובה ממה נפשך אי עיקר חידושא דמתניתין היינו האי דקתני להדיא תצא שלא בכתובה א"כ לרב דמוקי לה בקדשה על תנאי וכנסה סתם מאי אריא קדשה על תנאי אפי' קדשה סתם נמי תצא שלא בכתובה ואי עיקר חידושיה היינו דיוקא דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא אם כן אמאי נקט במתניתין לשמואל וכנסה אפילו לא כנסה נמי בעיא גט ותירצו בתוס' דלשמואל נקט כנסה לאשמועינן רבותא דא"ה לית לה כתובה ולרב נקט קדשה על תנאי לאשמועינן דה"ה צריכה גט.
עוד הקשו בתוס' עלה דהאי תירוצא דפרי' דקדשה סתם צריכה גט מ"ש דבנמצא איילונית אינה צריכה גט דתנן בריש יבמות וכלן שנמצאו איילונית כו'. ותירצו דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל בנים ולהכי הוי איילונית קדושי טעות וכן תירץ הרא"ש בפסקיו. עוד הקשו בתוס' דבפרק השולח משמע דאיילונית צריכה גט דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר כו' תירצו דהתם מיירי בסתם איילונית ולכך צריכה גט מספק. עוד היינו יכולין לתרץ דההיא דריש יבמות מיירי בקדש האיילונית ולא כנסה ולהכי אינה צריכה גט כלל אפילו מדבריהם וההיא דפרק השולח מיירי בכנסה כדתנן המוציא את אשתו משום איילונית ולהכי צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וכדפרש"י ז"ל התם בפרק השולח דומיא דשאר מומין אליבא דרב לתירוצא קמא דבקידושין בלחוד בין קדשה על תנאי בין קדשה סתם אינה מקודשת וכשיכנסה צריכה גט אבל לתירוצא בתרא דשאר מומין קדשה סתם צריכה גט ושניא מום של איילונית דעיקר דעתו של אדם בשביל בנים ולכך הויא קדושי טעות אין לחלק נמי באיילונית בין כנסה ללא כנסה דאמדינן דעתו של אדם שאין בדעתו לישא איילונית כלל כנ"ל.
והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכתב וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קידושין אבל מסתמא הוו קידושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפי' מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו קאמרו דחיישינן משום סמפון. ע"כ:
שכל המומין הפוסלין בכהנים כו'. כתב הרמ"ה מסתבר דאסתמא קאי וה"ק מה טעם תצא שלא בכתובה משום דלא מיבעיא בתנאי דאיפסלה לה מכתובתה אלא אפילו בסתם נמי היכא דקד' סתם ובעל סתם ולא הוה ידע דאית בה מומין ואשתכח בה מומין לית לה כתובה שכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים מכתובתן דכיון דלגבי גבוה מומא איקרי יכול למימר אי אפשי באשה בעלת מומים. תלמידי רבינו יונה:
גמרא ותנן נמי גבי קדושין כה"ג מדנקט הכי ולא אתמוהי קא מתמה תנינא חדא זימנא בקדושין משמע לכאורה דקא מתמה דאמאי תצא הכא ובקדושין בחדא גונא דהכא הוה ליה לאקדומי דין כתובה ברישא דהיינו עיקר מכילתין והא ודאי ליתא דא"כ לא משני מידי ואיכא לדחוקי דהכי קא משני כיון דבעי למיתני קידושין הכא אטו כתובות הלכך קדים ברישא קידושין שהקידושין קודמין לעולם לכתובות במעשה ולכך ראוי להקדימה ג"כ בדיבור. ואכתי ליתא להאי פירושא כלל דמדנקט ותנן נמי גבי קידושין כה"ג משמע דעלה דההיא דקידושין נמי קא מתמה ולהאי פירושא עיקר תמיהתו היינו עלה האי דהכא ועוד לא הוה ליה לאורוכי בשינוייה ולמימר התם קידושין אצטריכא ליה דהא עלה ההיא דהתם לא קשיא ולא מידי ואיכא לפרושי דהכא פריך אמאי תנא גבי קידושין כי האי גונא דהכא הוה ליה למתני גבי דין כתובה והתם בקדושין דין קדושין. וליתא דאם כן הוה ליה לשנויי בקוצר דהכא תני דין קדושין אטו כתובות והתם תני דין כתובות אטו קידושין.
אלא הנכון כדפרש"י שכתב ז"ל וז"ל כה"ג. משנה זו שנוייה בקידושין בפרק האיש מקדש ומאי שנא דסתמה רבי תרי זימני. פירוש הא דקאמר ותנן נמי גבי קידושין כה"ג היינו מורה מקום היכא תנן והתמיה מבחוץ דהיינו מאי שנא דסתמה רבי תרי זימני ומשני הכא בכתובתה איצטריכא ליה כו' והא דנקט הכא קדושין ברישא היינו משום דבהאי לישנא קבלה רבי והיתה שגורה בפי התלמידים ורצה לשנותה הכא והתם בלשון השגור בפי התלמידים.
והריטב"א ז"ל תירץ דההיא דקדושין תנא מעיקרא והיא שגורה בפי התלמידים ולא בעי הכא לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ודוחק דכתובות שנויה ברישא בסדר המשנה ואפשר לתרץ לשונו כדכתיבנא אנן כנ"ל:
הכא בכתובות וא"ת ס"ס מאחר דתני הכא דין קדושין ל"ל למיתניי' תו התם בקדושין וכיון דתני התם דין כתובות ל"ל למיתניי' תו הכא בכל מקום שהמשנה היא שנויה אפילו שלא במקומה הרי היא שנוייה ועומדת ולמה לי למתנייה תו בדוכתא אחריתי וי"ל דהכי משני הכא במכילתין כיון דקאי בכתובות ובעיא לאשמועינן דיני כתובות וכדקתני בפירקין המדיר את אשתו כו'. הלכך בעי לסיומי דיני הנדרים לענין הכתובה ובעי לאשמועינן נמי דיני המומין לענין כתובה וכדקתני באידך מתניתין בסמוך היו בה מומין כו' הלכך הכא בכתובות איצטריכא ליה ותנא קדושין אטו כתובות. ובמהדורא קמא כ' רש"י וז"ל כתובה איצטריכא ליה דכולה מסכת מיירי בכתובה ע"כ. פי' דכל דיני הכתובה בחד דוכתא בעי למתנייה דהכי סדר כל דין ודין בדוכתי' הלכך איצטריך למתני הכא דין הכתוב' והתם דין הקדושין ובכל דוכתא ודוכתא תנא המשנה כמו שקבלה ולא זזה מלשונה וכדכתיבנא לעיל כנ"ל. וסדר המשך לשון הגמרא כך הוא הכא במכילתין בכתובה איצטריכא ליה ואין לומר דהכי קאמר הכא בכתובות פי' במסכת כתובות איצטריכא ליה דאם כן חסר הלשון דמאי קאמר איצטריכא ליה כנ"ל:
תנא קדושין כו'. אפשר לפרש דהכי קאמר דרישא דמתניתין נמי ואע"ג דתניא לענין קדושין לענין כתובות נמי שייכא דכיון דאינה מקודשת אין לה כתובה אלא דבסיפא מפרש להדיא אין לה כתובה ואפשר דזהו שכתב רש"י תנא קדושין רישא דמתניתין אינה מקודשת. אטו כתובות איידי דנקט משום כתובות. ע"כ.
אבל התם בקידושין כתב ז"ל וז"ל ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למתניי' סיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה. ואפשר דלהכי כתב הכא איידי דנקט משום כתובות היינו משום דרב דס"ל דסיפא קאי ארישא ולשמואל נמי כי קתני רישא המקדש כו' הוה ליה כאלו תני נמי וכנסה ואינה מקודשת ואין לה כתובה וכדכתיבנא כנ"ל:
באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו'. פי' לאו דוקא הני אלא איהו וכל דכותייהו שיש בהן ענוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדקתני להו בהדיא במסכת נדרים אלו הן נדרי ענוי נפש שלא תאכל בשר כו' וזה ברור. ויש להראב"ד בזה דברים שאינן מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב הריב"ש וז"ל באלו נדרים אמרו שלא אוכל בשר וכו'. לאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי ענוי נפש אלא דאורחא דתלמודא למנקט הני והכי משמע לעיל דמוקמינא מתניתין דשלא תטעום אחד מכל הפירות בנדרה היא וקיים לה איהו ומשום דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית כדאמרינן בשמעתין מאי שנא כתובה דלית לה דאמר אי אפשי באשה נדרנית וכו' ואע"ג דאמרינן בירושלמי על רישא דמתניתין (במתניתין) שאמר לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אי אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת דמשמע דהיכא דאמר לה שאין עליה נדרים דוקא בהני ולא בשאר נדרי ענוי נפש. איכא למימר דהא לא קשיא חדא דאפשר דחרובין לאו נדרי ענוי נפש היא אף על גב דהוי מידי דאכילה משום דלאו אורחייהו דאינשי למכלינהו א"נ אפילו דהוו נדרי ענוי נפש והבעל יכול להפר הכא טעמא משום קפידא הוא כדאמרינן בסמוך בחרובין וכיוצא בהן לא קפדי אינשי הלכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר.
והרי"ף והרמב"ם כתבו דדוקא הני שלשה אבל שאר נדרי ענוי נפש לא בטלי קדושין ואינו נראה אלא כמו שכתבתי וכן כתבו בשם הרא"ה ז"ל וה"ק נמי בנדרים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט בקשוט של מטה וכן שתהיה נטולה מן היהודים וכיוצא בהן מדברים שדרכן של בני אדם להקפיד בהן. עכ"ל ריב"ש ז"ל ולקמן בסמוך אכתוב מה שכ' הרשב"א בזה בס"ד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא באלו נדרים אמרו שאינה מקודשת אם נמצאו לפי שבעל מגונה עליו וקפיד עלייהו. ע"כ:
אילימא ארישא כו'. יש לפרש דה"ק דברישא דלא מיירי אלא בקדשה על תנאי ואין לנו אלא קפדנותו הלכך איכא למימר דאפילו כל מילי נמי אבל בסיפא דכנסה סתם כיון דבכניסה לא התנה אע"ג דקדשה על תנאי איכא למימר דדוקא בכגון אלו נדרים עומד תמיד בקפידתו ותצא שלא בכתובה נמצא לפי שיטה זו דאפילו אי קיימא נמי סיפא ארישא מיתוקם שפיר הך שקלא וטריא דרב פפא.
ורש"י לא פי' כן שכתב וז"ל ארישא. דאתני בהדה אסיפא וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה וקדשה סתם וכנסה סתם קאמר. ע"כ. ואפשר לפרש פי' לפירושו דאדרבי יוחנן קא מהדר דקא סבר סיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ולא מכרעא מלתא למימר דס"ל כשמואל דאיכא למימר דלענין קדשה על תנאי וכנסה סתם כרב ס"ל דצריכה גט ואפילו הכי ס"ל דסיפא דמתני' מלתא באפי נפשה ובקדשה סתם וכנסה סתם מיירי ואשמועינן דאפילו הכי תצא שלא בכתובה ואהכי קאי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק וקאמר באלו נדרים אמרו כו'.
אבל התוס' לא פירשו כן אלא דרב פפא כשמואל ס"ל דמוקי סיפא בקדשה סתם וכנסה סתם פי' כיון דרב פפא דהוא בתרא ס"ל דהוי בבא באפי נפשה ע"כ כשמואל ס"ל ועיקר פלוגתא דרב ושמואל בהכי תליא דלרב לא הויא סיפא בבא באפי נפשה ולשמואל הויא מלתא באפי נפשה דעיקר דינייהו בפירוש דמתני' תליא אבל לרש"י פירוש דמתני' לא תליא בדינא דרב ושמואל וכדכתיבנא ואפשר דזהו שכתב רש"י במשנה כנסה סתם. בגמרא מפרש אי קאי ארישא אהך דקדשה על תנאי כו'. אלמא דהך פירושא לא תליא בדינהו דרב ושמואל וכדכתיבנא כנ"ל:
וז"ל הריטב"א אלא אסיפא פרש"י וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באפי נפשה היא וקדשה וכנסה סתם קאמר ע"כ.
ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדר' קושיא לדוכתא ואפי' כל מילי נמי דהא קפיד ובתוס' כתבו דשמא כיון שכנסה סתם נתבטלה קפדנותו וגלי דעתי' דלא קפיד בכל נדר אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ. הריטב"א ז"ל:
רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה רב אשי דקפדיה קפידא וכן אמרו בירושלמי שאם אמר על מנת שאין עליה כל נדר אפי' בנדרים דעלמא אינה מקודשת. אבל יש שפירשו דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון הגמרא לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כמו שפירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג ומידי דקפדי ביה קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד כלומר סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי. ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו לא צייתינן ליה דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידא. וגרסינן בירושלמי בד"א כשאמר לה ע"מ שאין עליה נדרים אבל אמר לה כל נדר ואפי' נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ותמיה לי נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולת אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר מ"מ מידי דקפדי בה אינשי הוא ואמאי מקודשת ועוד נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממש ותצא בכתובה. וצ"ע.
עוד הקשה הראב"ד ז"ל דהא אמרי' לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה איהו וכמ"ד הוא נותן אצבע בין שיניה הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה לפי שיכול הוא שיאמר אי אפשי באשה נדרנית והכא ודאי לכ"ע היא נתנה דקי"ל דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית אבל הכא שנדרה קודם לכן אינו יכול לומר אלא באותן שלש נדרים בלבד שלא אוכל בשר ולא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין שמתגנה על בעלה והוו לה כמקח טעות במומין אבל נדרים אחרים לא דטעמא דהני לא משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית אלא משום דהויא כבעלת מום.
ואני תמה על זה דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא וא"ת דה"ק אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהם כמום אכתי קשיא לי דא"כ הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת דהא מ"מ אע"פ שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו מ"מ הרי כבר נתגנה זו במומין אלו וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה נמי אינה מקודשת דנדרים אלו נמי מחמת מומין הן אלא שבזו יש לתרץ שכל שהחכם עוקר מעיקרו איגלאי מלתא דלא היה בה מום כלל והרי היא כמי שחשבוה כבעלת מום ואגלאי מלתא דלא הוה בה מום לעולם אבל מ"מ אין לשון אי אפשי באשה נדרנית סובל כן.
ומסתברא דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהם יותר ואם לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו לפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אבל שאר נדרים יש נשים שאין מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקשוט פנים והרחיצה כל זמן שאינן יושבות תחת בעליהן ולפיכך אינו מקפיד בהן כנ"ל. עכ"ל הרשב"א:
והתוס' כתבו וז"ל ומידי דקפדי אינשי הוי קפידא נראה דהיינו כשהתנה סתם על מנת שאין עליה נדרים ולא פי' איזה נדר דהתם קאמר רב אשי דמידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא אבל אם פיר' להדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי בהו אינשי ע"כ. פי' קשיא להו מהא דאמרינן לעיל שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בנדרה היא כו' וכמו שהקשה הראב"ד כדכתיבנא בסמוך. ותירצו בתוס' דההיא דלעיל מיירי כדפירש בהדיא נדר זה דה"ק קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה וכדפרי' לעיל בריש פירקין. ודוק שכתבו התוספות אבל אם פירש בהדיא ע"מ שאין עליך נדר זה כו' ולא כתבו כלשון הירושלמי בדאמר ע"מ שאין עליה כל נדר והיינו משום דאתו לתרוצי קושיא דמתני' ולהכי נקטי כדפי' להדיא בההיא דמתני' כנ"ל:
וז"ל הרמב"ן רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא בירושלמי מתני' כשאמר לה ע"מ שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר והאי ירושלמי ארישא קאי ואפ"ה ס"ל דאי אמר כל נדר משום כל נדר היא יוצאת והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מי שאומר דאפילו אמר כל נדר כיון דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא. עד כאן:
איתמר קדשה על תנאי כו'. פרש"י קדשה על תנאי שאין עליה נדרים. ע"כ. לכך פרש"י ז"ל בתנאי דנדרים דאלו בתנאי דמומין לא מיישבא שפיר הצריכותא לקמן בסמוך כפי פירושו של רש"י דלקמן דוק ותשכח.
והקשו בתוספות במתניתין על הא דתנן בד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי וכו' דלרב דמוקי כולה מתני' כנסה ונמצאו עליה נדרים בקדשה על תנאי מה שייך לחלק בין מומין שבסתר למומין שבגלוי עיין לקמן ואפשר שסובר רש"י דדוקא בנדרים קאמר רב הכין ולא במומין ובהכי מתרצה קושי' התוס' דלקמן וליתא דלקמן כתב רש"י להדיא דבמומין נמי קאמרה רב גבי הא דאמרינן מאי לאו טעות נדרים כו' ומאי דכתיבנא מעיקרא הוא הנכון בלשון רש"י כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה