חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף ע עמוד א[עריכה]

המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס:    ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה.והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.

ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה:    פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא.

ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'.

תוספתא (פ"ז ה"ב_ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.

גמרא: הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא:    ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (לעיל נט, ב), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (לעיל נט, ב) ובגיטין פרק השולח (מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש).

ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (לעיל נא, ב) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (לעיל נא, א) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלט, א), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (לקמן צה, ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.

הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא:    קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.


דף ע עמוד ב[עריכה]

ואם איתא לדרב הונא וכו':    ואם תאמר, אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר (לעיל נח, ב) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא מעשה ידיה עיקר, ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאי איכא למימר. ויש לומר, דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך, ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו, והיינו דמקשה לקמן אם כן פרנס למה. ומתרץ, בדלא ספקה, אבל למאן דאמר מעשה ידיה עיקר, יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר.

השתא דאדרתן לא מצינא דאגלגל בהדך:    וכיון דבעידנא דאדרה מגלגלה בהדיה, חייל נדרא. ומיהו, כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה, לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס.

עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מלתא, טפי שמעי אינשי וזילא ביה מילתא:    כלומר, דשמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא ביה מלתא, ולאו משום דהדירה לעצמה קאמר דזילא בה אלא מפני שמשרה אותה על ידי אחרים, וכן מפורש בירושלמי (פ"ז ה"א), ויעמיד לפרנס, כלומר, לעולם, ומשני רשות ביד אשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי, והא תניא (לעיל סד, ב) המשרה את אשתו ע"י שליש, כאן בשקבלה עליה כאן בשלא קבלה עליה. ומסתברא, דאפילו להשרותה לעצמה ושלא על ידי שליח כיון דגנאי הוא לה ושמעי בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתגרש מעל שולחן בעלה. וזה נראה לי יותר עיקר, ומה שאמרו בירושלמי (שם), לאו דוקא שליש, אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר.

כשהדירה כשהיא ארוסה:    פירש רש"י ז"ל (ד"ה שהגיע): שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא, דאף על גב דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משעבד לה והלכך חל הנדר, וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס.ויש מקשים דהא מעשה ידיה אף על גב דלא משעבדי ליה לבעל אלא מדרבנן נדרא לא מפקא ליה ומאי שנא איהי. ועוד, דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה, דמזון האשה תקנת חכמים היא, וכדאמרינן (לעיל נח,ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר. ונראה לי, דאי משום הא לא קשיא, דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אף על גב דליתיה אלא מדבריהם, ליתא, דהתם עשאוהו כלוקח לכל דבריו, אבל איהי שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן.

ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן, איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת, דכיון דאשכחן תנאי דסבירא להו בפרק נערה שנתפתתה (לעיל מז, ב) דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה, ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתניא (לעיל נח, ב) תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, וההיא כבר תריצנא לה בפרק אף על פי (שם), ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי.

והרמב"ם ז"ל כתב כן דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות (ה"ב). והא דאמרינן בפרק הכותב (לקמן פג, א) ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מט, ב), אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו, מאי כגון זאת, כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא. ליתא, אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה. ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהן מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, לפום כך קרי להו תקנת חכמים. כן נראה לי. אלא דקשיא לי לפירושו של רבנו ז"ל, דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה, היינו משום שהן דבר תורה, ואינו, דהא הקדש מוציא מידי שעבוד, מלגבות כיון דמשעבדיה לגבוה, ואף על גב דשעבודא דאורייתא, אלא דהכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו, וכיון שכן, אדרבה בשל דבריהם היה להם לעשות חיזוק יותר.

והפירוש המחוור, כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמנה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו בירושלמי (בפירקין ה"א) נראה, כפירושו של רש"י, דגרסינן התם: וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, [והיינו דוקא באוסר, אבל מקדיש מפקיע מידי שעבוד מזונות ומשעבוד דחוב בין קדושת הגוף].

ומאי שנא עד שלשים יום, עד שלשים עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד:    כלומר, לא עביד בחפץ אלא ברע פנים והיא בושה ומצטערת. ואף על גב דמעיקרא נמי על ידי שליח היתה מתפרנסת, לא היה פרנס קבוע אלא פעם על יד זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ.

הא דאמרינן: אימור דאמרינן הכי גבי מומין, לענין מזוני מאי איכא למימר:    פירש רש"י ז"ל: לענין מזוני מי אמרינן סבורה הייתי, יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות. פירוש לפירושו: דכיון שמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי.ואינו מחוור לי, דהא משמע דהא דאמרינן סברה וקיבלה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר, דאם כן הכי הוה ליה למימר, נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי, אלא משמע, דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה, שלא להתפרנס על ידו.

ולי נראה דהכי פירושו: אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין, דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל, אבל לגבי מזונות טענת רמאות היא שאמרה דהרבה מתפרנסות מתפייסות בפרנס, וכיון שקבלה על עצמה מתחלה הרי זו מאותן שאין דעתן קצרה בפרנס ומהדרן הוא דקא הדרה בה ולעולם יעמיד פרנס.

ר' יוסי אוסר:    פירוש: בנותן לאחר והלה נוטל ואוכל. אי נמי, במניח על גבי הסלע ומפקיר, וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון, דאין זו מתנה גמורה אלא מחמת הערמה כמתנת בית חורון. וכתב רבנו חננאל ז"ל, דהלכתא כר' יוסי, מדקא מפרש רבא והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נדרים הט"ו) פסק כרבנן, דרבים נינהו. ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון, דהא לא קאמר ליה על מנת, ואילו רצה זה להקדיש מקדיש, ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה, מה בכך, מכל מקום זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אילו רצה.


דף עא עמוד א[עריכה]

ר' יהודה היינו תנא קמא, אמר אביי כהנת אתא לאשמעינן:    מדקאמר כהנת אתא לאשמועינן ולא קאמר כהנת איכא בינייהו, משמע לכאורה דתנא קמא לא פליג בה כלל ומדשתק הוא דשתיק מינה, ואתא ר' יהודה ולימד. וכן מצאתי בתוספתא (פ"ז ה"א) דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה. ומיהו לקמן (ע"ב) ודאי משמע דתנא קמא פליג בכהנת, ולא מפליג בין כהנת לישראלית כלל, גבי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה (שם), דאמרינן סיפא אתאן לכהנת ור' יהודה היא, וסתמא דמתניתין דלא כר' מאיר דתוספתא, וכדאוקימנא לה למתניתין נמי בסמוך סתמא דלא כר' מאיר. [ויש לומר, דהתם משום דלא אמר ר' מאיר בהדיא בכהנת, ואפשר לך לומר דרבי מאיר פליג בה, תלי לה ברבי יהודה דאמרה בהדיא, עד כאן].

אמר רב לא שנו אלא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר אפילו בסתם נמי לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו:    קשיא לי, שמואל היכי מצי לאוקמי מתניתין בסתם, דהא על כרחך משמע דאינה אלא דוקא במפרש כרב, מדקתני עד שלשים יום דמשמע שהנדר היה מפורש עד שלשים יום, דאי לא, הוה ליה למתני יעמיד פרנס שלשים יום מכאן ואילך יוציא, והכי נמי משמע מדקתני ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה, דמשמע המדיר חדש אחד יקיים המדיר שנים יוציא, דאי לא, הוה ליה למיתני שני, ר' יהודה אומר יקיים חדש אחד.

ומסתברין, דלא פליג שמואל אלא במדיר סתם, אבל במפרש יותר מחדש, אי נמי באומר לעולם יוציא לאלתר, דלא אמר שמואל ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אלא במדיר סתם, דכיון דלא פירש יתר מחדש סברה השתא מיתבא דעתיה. אבל במפרש לעולם אי יתר מחדש, סברה כיון דפירש לעולם יעמוד בנדרו דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. ולעולם מתניתין לכולי עלמא במפרש, וכיון דפירש יוציא לאלתר. והכי נמי מכרעא לישנא דבפירושה דמתניתין לא פליגי, מדקא אמר רב לא שני אלא במפרש אבל בסתם לא, ואמר ליה שמואל אפילו במפרש, ואי בפרושא דמתניתין פליגי הכי הוה להו למימר, אמר רב מתניתין במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר, ושמואל אמר מתניתין בסתם.

וכן מכרע כדפרישנא בגמרא דבני מערבא (בפירקין ה"א) אלא דמהפך סברתן של רב לשמואל ושל שמואל לרב, דגרסינן התם, שמואל אמר במדירה סתם אבל במדירה לעולם יוציא מיד ויתן כתובה, ר' זעירא בשם ר' אבינא בשם רב אפילו במדירה לעולם מגלגלת עמו שלשים יום שמא ימצא פתח לנדרו, אית תניי תני שלשים יום ואית תניי תני עד דשלשים יום, מאן דאמר שלשים מסייע לרב, מאן דאמר עד שלשים מסייע לשמואל. אף על פי שזה במקצת שלא כגמרתינו, מכל מקום למדנו שלשון עד שלשים מכריע שהוא במפרש, וכן למדנו משם דהפרש יש בין סתם למפרש יותר מחדש.

ומה שהקשינו לשמואל מן המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה. ודחקינן לאוקמה בשנדרה היא וקיים לה הוא ולא אוקמה במפרש יותר מחדש:    התם משום דהמדיר סתם קאמר, ואם איתא דטעמא משום דמפרש יותר מחדש, לא הוה שביק מתניתין עיקרא ותני לה סתם, והוה ליה לפרושי המדיר את אשתו וכו' עד שלשים יום יקיים, יתר מכאן יוציא ויתן כתובה כדקתני ברישא. כן נראה לי והדבר צריך תלמוד.

הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא:    מסתברא שקיים לה בפירוש, כגון שאמר לה קיים ליכי, אבל שתק ולא הפר לה, לא, משום דמצי למימר איידי דטרידנא אישתלאי, והיינו דקרי לה מדיר, ואי במקיים דרך שתיקה לא שייך למקרייה מדיר. והא דתנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה, ר' יוסי ור' אלעזר אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, לאו דוקא ולא הפר לה, אלא שקיים לה.

אלא דקשה לי קצת הא דאמרינן לקמן (ע"ב) אבל היכא דנדרה איהי ושתיק לה סברה מיסנא סני לה, דאלמא כששתק לה בלבד יוציא ויתן כתובה. ויש לומר, דשתיק לה נמי לאו דוקא אלא שקיים לה, ולישנא דקרא נקט דכתיב (במדבר ל, יב) , כי החריש לה, ולעולם הכא קיים לה ממש (עיין תוס' ד"ה אבל).

וקסבר ר' מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה:    כלומר, ולפיכך יוציא ויתן כתובה. ופירש רש"י ז"ל (בד"ה שנדרה, ע"ש): דהיינו טעמא דבנדרה היא יוציא לאלתר, דכיון דנדרה היא אי ניחא לה למיפך ומישקל כתובה לא תבעי פתח לנדרה. ויש מקשים (תוס' ד"ה שנדרה) לפירושו, דאם כן האיך הקשו לקמן, ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות אי לבית הלל שבת אחת, והא מכיון שנאסרה בנדר שלה אין מעכבין אותה דהא לא תבעי פתח לנדרה. ועוד דהא קיימא לן (נדרים סט, א) דנשאלין על ההקם, והלכך אפילו נדרה היא תמתין שמא ימצא פתח להקמתו. ולפיכך פירשו דלא נתנו חכמים זמן אלא במי שלא נאסרה כלל, כגון מדיר את אשתו דהא סגי לה בפרנס, ואי נמי בתשמיש, שכן דרך ארץ. ואי נמי, לפי שהדבר תלוי בו דאפילו בלא נדר מעמיד אנפשיה, אבל בשנדרה היא דאסרה מיד אין נותנים לה זמן אלא יוציא לאלתר.

והר"א אב ב"ד ז"ל פירש: משום דכיון דנדרה היא וקיים לה, סברה מיסנא סני לה ויש לה צער לשבת עם שונאה, וכדאמרינן לקמן בשלהי שמעתין. ולפי פירושו, כי היכי דבעינן לקמן ותתקשט ותאסר אי לבית שמאי שתי שבתות וכו', כלומר, ולמה יוציא לאלתר, ומשני היכא דנדרה איהי סברה מיסני סני לה, הוא הדין דהוה ליה למבעי הכא, אלא מדאשכח בה פרכא מדתנן האשה שנדרה בנזיר, וסבר למידחי ההוא פירוקא לא בעי למישאל טעמא. ובהאי טעמא נמי ניחא לן מאי נפקא לה מינה כי מפקינן לה לאלתר, דכיון דקיים לה תו לא מצי בעל שנ ילהפר לה דאין הבעל מפר בקודמין, דמכל מקום לא ניחא לה למיתב תותי גברא דסני לה.

אמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אלא אלו הן נדרי ענוי נפש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ולא אתקשט בבגדי צבעונין:    והא דלא מוקי נמי מתניתין דהכא בקשוט צבעונין, משום דסתם קשוט לא משמע אלא קשוט הגוף כהשרת שער ודומה לו, דכמו שפירש רש"י ז"ל.


דף עא עמוד ב[עריכה]

הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה:    פירש רש"י מתניתין דהכא נמי בקשוט שבינו לבינה, כגון שנדרה שלא תתקשט בשמן אנפיקינון שמשיר את השער. כלומר, ומתניתין דהתם בשאר קשוטין שאינן דברים שבינו לבינה.ואינו מחוור, מדאמרינן הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה, הבעל מפר דאתמר דברים שבינו לבינה רב הונא אמר הבעל מפר וכו'. ופלוגתא דרב הונא ורב אדא גבי קשוטין דהתם, היא אי מודה בהו ר' יוסי שמפר משום דברים שבינו לבינה אף על פי שאינו מפר משום נדרי עינוי נפש, או אפילו משום דברים שבינו לבינה אינו מפר.

אלא הכי פירושו הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה מפר,ונפקא מינה שאינן מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו, כלומר, אף על פי שלא אתקשט אינו מפר משום נדרי ענוי נפש, משום דברים שבינו לבינה מפר, ונפקא מינה שאין מופרין אלא כל זמן שהיא תחתיו ואפילו גרשה והחזירה, אבל אם גרשה ונשאת אינן מופרין, וכדתנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים, הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר כלומר, דברים שבינו לבינה כאלו שלא אתקשט ולא ארחץ, אבל לכולי עלמא יש דברים שבינו לבינה שהוא מפר דהא כתיב בין איש לאשתו, ותנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו.

ותניא בפרק בתרא דנדרים (שם) דלא אכחול ושלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה ואמרינן עלה מאן שמעת ליה דאמר שלא אכחול שלא אפרכס ושלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה הוויין רבי יוסי, וקתני מפר משום דברים שבינו לבינה, ורבנו תם ז"ל גריס, הניחא למאן דאמר מפר, אלא למאן דאמר אינו מפר מאי איכא למימר, ולא גריס דברים שבינו לבינה, דמשמע דבכל דברים שבינו לבינה פליגי.

וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש, רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן עשר שנים:    וכתב רבנו חננאל דהלכתא כר' יוחנן ואיכא מאן דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא. והרמב"ם ז"ל פסק ((פי"ג מהל' אישות ה"ח) ובפיה"מ כאן) כרב יהודה אמר שמואל דאמר י"ב חדש ואיני יודע טעם לדבריו, דהא קיימא לן (עירובין מז, ב) דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, או יפסוק כר' יוחנן דהלכתא כוותיה במקום שמואל, או כרב חסדא דהוא בתרא וזה נכון יותר. ורבנו אלפסי השמיטה לגמרי.

ירושלמי (בפרקין ה"ג): עולא בר שמואל אמר בעניות שלא נתן קצבה אבל אם נתן קצבה אפילו עד עשר שנים מותר, שאין שועל בעפר פיו מת, נתן בר אושעיא אמר ר' יוחנן חוץ מן הרגל.

הא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית המשתה ושלא תלך לבית האבל וכן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה:    לשמואל מוקמי להו כולהו כשנדרה היא וקיים לה הוא, דאי לא תקשי ליה נמי אמאי יוציא לאלתר, ואף על גב דלא הוו דברים שיש בהם ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי הוא נותן אצבע בין שיניה, שאלו רצה להפר יפר דמיירי כגון דתלתינהו לנדרה בתשמיש, כדאוקימנא המדיר את אשתו שלא תתקשט לר' יוסי אליבא דמאן דאמר דברים שבינו לבינה אין הבעל מפר. כן כתב הראב"ד ז"ל.


דף עב עמוד א[עריכה]

אמר רב יהודה שתמלאי ותנפצי:    מפורש בירושלמי (בפרקין ה"ה) כמעשה ער ואונן, פירש רש"י משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. והראב"ד ז"ל פירש: משום איסור השחתת זרע, ונראה לי דלא גרסינן במתניתין ומערה לאשפה, דלרב יהודה אמר שמואל לא שייך ביה לאשפה, אבל למאי דתני במתניתא אתי שפיר.

הא דתניא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה:    לשמואל לא יוציא לאלתר קאמר, אלא לאחר שלשים יום. והא דלא קתני בה שתמתין, לפי שלא הוצרכה הברייתא כאן אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה, או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה.

וכן היא שנדרה וכו' תצא שלא בכתובה:    פירש הראב"ד ז"ל: דמיירי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שפסק כמאן דאמר הוא נותן, ופסק גם כן כהאי ברייתא דתצא שלא בכתובה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות ה"י) כמוהו. ומסתברא לי, דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה הוא, ואפילו כמאן דאמר הוא נותן, אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה. ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה, ופרישנא לה לשמואל כשנדרה היא וקיים לה הוא, התם כגון שתלתינהו בתשמיש, אבל הכא בדלא תלתינהו בתשמיש, ומשום הכי תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדר וכאלו הוא המדיר, ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה אי נמי יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה, דרישא בשקיים לה בפירוש וסיפא בששתק לה, ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, שהיא נתנה, ואף על פי שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה, כן נראה לי.

והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה:    אף על גב דקיימא לן (לעיל סג, ב) דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה, שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה, (עיין מ"מ בהל' אישות פכ"א הל' י).

אי דידע נפרוש דאפילו נתכוונה להאכילו ולא האכילתו בהכי לא תצא בלא כתובה אלא אם האכילתו.

ואי דלא ידע מנא ידע. פירש הראב"ד דאי במודה אינה נאמנת דקיימא לן (לעיל יח, ב) דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו מחוור דממונא הוא דהיינו להפסידה כתובתה, והודאת בעל דין כמאה עדים, וטעמא דלא אוקמה במודה, משום דלא בעי לאוקמה במלתא דלא שכיחא.

ומשני: באומרת איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא. ודוקא כשאמרה ביום פלוני, ואתו עדים ואמרי עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא תקנו, אבל על פי הכחשת הכהן בעצמו, אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. ובירושלמי נמי מפורש כן דגרסינן התם (בפרקין ה"ו, ע"ש) וכולהון בעדים, פלוני כהן עשר לי, פלוני ראה כתמי, פלוני קצה לי חלתי, פלוני חכם התיר לי נדרי, בדקין כולהון ולא משכחן (עיין ר"ן וריטב"א).

אי דלא ידע נסמוך עליה דכתיב (ויקרא טו, כח) וספרה לה:    מדאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע, וגבי נדה קאמר נסמוך עליה, מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים (ד, א, וע"ש במאירי) גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים, מאי טעמא כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות, וליתא, אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בזה הרבה. ועוד נראה לי להביא ראיה מדאמרינן בסמוך, תניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, דאלמא הא סתמא סומך עליה ואף על פי שהניח בידה ודאי טבל, והתם איכא למימר דמאי דקאמר הימנינהו בדרבנן אקטנים קאי ולא אנשים ודאמרינן בירושלמי לית כאן נשים אשגרותי לישן הוא. אי נמי, לפי שהן עצלניות וטרחות בדיקת חמץ וסדקין מרובה, איכא למיחש דילמא סומכות לומר אין כאן חמץ ובודקות קל וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"א ה"א), והלכך אי לאו דהימנוה רבנן בדרבנן בכי הא לא היו נאמנות. והא דאמרינן גבי נדה בלחוד אי דלא ידע נסמוך עלוה ולא אמר כן באידך. משום דהתם מפרש קרא בהדיא, וממנה אתה למד לכל שאר האיסורין, , ומאי דקאמר באידך מנא ידע חד טעמא הוא, כלומר אחר שאכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שאחר שאכל.

הא דתניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שהיא נודרת יחזור וידירנה. ותריצנא: יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. קשיא לי למה לי להקניטה, יפר לה מן הסתם, ויאמר לה כל נדרים שנדרת היום הרי הן מופרין כאותה שאמרו שם כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין. דהא קיימא לן דבעל מפר בלא שמיעה, כדמשמע בנדרים פרק נערה המאורסה (עב, ב) וצריך עיון.


דף עב עמוד ב[עריכה]

אלא בחצר:    אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. כלומר, אם בחצר אמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, אלמא משמע דבשלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואם כן כולהו נפקן דאין אשה נזהרת בחצרה, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי.

וירושלמי (בפרקין ה"ז): יש מבוי שהוא כחצר, ויש חצר שהוא כמבוי, חצר שהרבים בוקעים בו הרי היא כמבוי, מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר.

טווה ורד כנגד פניה:    פירש רש"י: והחוט נמשך כנגד פניה של מטה. והרמב"ם ז"ל פירש (פכ"ד מהל' אישות הי"ב): שמשימה ורד בפדחתה וכיוצא בזה, כדרך שנשי הגוים עושים, שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה.

ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה (כה, א): דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה, ואילו רצה בעל לקיימה איבעיא להו התם אם יכול לקיימה או לא ולא איפשטא, ומספיקא לא כייפינן ליה, ומיהו מצוה לגרשה, כן כתב הראב"ד ז"ל, ומסתברא, דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה, דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, כדאסיקנא התם מדאמר ר' יאשיה ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, והשתא בתר קינוי מחיל ומקיים, קודם קינוי לא כל שכן, והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, והדר בעי בעל שמחל על קנויו, בדרך אם תמצא לומר בעי לה, כלומר, אם תמצא לומר מקיימה כגון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר, היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למימחל על קנויו או לא, ואסיקנא דמחיל, וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה.

הכי גרסינן: ומידי דקפדי בה אינשי קפיד מידי דלא קפדי בה אינשי לא קפיד:    כלומר, סתם קפידתו אינה אלא במאי דקא קפדי בה אינשי, ואף על גב דהשתא קאמר דבכולהו נדרים הויא קפידתו, לא צייתינן ליה, דהשתא הוא דקאמר ומעיקרא לא הקפיד בהן, ואלא מיהו היכא דקפיד ואתני בהדיא קפידתו קפידה.

וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א): במה דברים אמורים בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים, אבל אמר לה כל נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת. ותמיהא לי, נדרים שבינו לבינה כגון שלא ארחץ לעולם או שלא אתקשט דקרו לה מנוולתא, אף על גב דלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (לעיל עא, ב ד"ה ירושלמי) מכל מקום מידי דקפדי ביה אינשי הוא ואמאי מקודשת. ועוד, נדרה שתהא נטולה מן היהודים מי איכא למימר שתהא נטולה ממנו ותצא בכתובה, וצריך עיון.

עוד הקשה הראב"ד ז"ל, דהא אמרינן לעיל (ע, א) שלא תטעם אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה, ואוקימנא לה בנדרה היא וקיים לה הוא, וכמאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה, הא למאן דאמר היא נתנה, תצא שלא בכתובה לפי שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית, והכא ודאי לכולי עלמא היא נתנה, דקיימא לן (נדרים סז, א) דאין הבעל מפר בקודמין. וניחא ליה דהתם כיון שנדרה תחתיו ולא היתה אימתו עליה אפילו בכל דבר נמי יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית, אבל הכא שנדרה קודם לכן, אינו יכול לומר אלא באותן שלשה נדרים בלבד, שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין, שמתגנה בהן על בעלה והוו להו כמקח טעות, כמומין. אבל נדרים אחרים לא, מטעמא דהני לאו משום דמצי למימר אי אפשי באשה נדרנית, אלא משום דהויא כבעלת מום.

ואני תמה על זה, דהא אמרינן בשמעתין כתובה טעמא מאי דאמר אי אפשי באשה נדרנית דאלמא טעמא משום דאי אפשי באשה נדרנית היא. ואם תאמר דהכי קאמר, אי אפשי באשה נדרנית בנדרים כאלו שהן כמום, אכתי קשיא לי, דאם כן הלכה אצל חכם והתירה אמאי מקודשת, דהא מכל מקום אף על פי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו הרי כבר נתגנתה זו במומין אלו, וכי היכי דהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת הכי נמי הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת, דנדרים אלו נמי מחמת מום הן. אלא שבזו יש לתרץ, דכל שהחכם עוקר מעיקרו, איגלאי מילתא דלא הוה בה מום כלל, והרי זו כמי שחשבנוה בעלת מום, ואיתגלי מילתא דלא הוה בה מעולם, אבל מכל מקום אין לשון אי אפשי באשה נדרנית, סובל כך.

ומסתברא, דנדרים אלו היינו טעמא לפי שהכעס ניכר בהן יותר, ואי לאו שהיא אשה נדרנית ובעלת כעס לא היתה נודרת בנדרים אלו, ולפיכך יכול הוא לומר אי אפשי באשה נדרנית כזו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. אבל שאר נדרים יש נשים שאינן מקפידות להתקשט בהשרת שער ובקישוט הפנים והרחיצה, כל זמן שאינן יושבות תחת הבעל, לפיכך אינו מקפיד בהן. כן נראה לי.


דף עג עמוד א[עריכה]

הא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה:    פירש הראב"ד ז"ל: אחליה לתנאיה ואף על פי שלא בעל, אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכך עד שיבעול אינה צריכה גט, אבל כשבעל סתם אמרינן ודאי אחליה לתנאיה, וכיון שמחל תנאו אין צריך לקדשה פעם אחרת. ואף על גב דאמרינן (גיטין עד, ב) לגבי גט על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין ליך אינה מגורשת עד שתתן. התם משום דלצעורה קא מכווין הוא והא לא צערה, כדאיתא התם. אבל הכא יכול הוא שיאמר הרי את כאלו אין עליך נדרים, וכדאמרינן לגבי מדיר (נדרים כד,א) יכול הוא להתיר עצמו שלא על פי חכם ואומר לו הריני כאלו התקבלתי.

ותמיהא לי טובא, דהא ודאי לא אמרו כאלו נעשה תנאי, אלא בתנאים התלויים בקיום מעשה כגון אם תתן, שיכול הוא לומר הריני רואה כאלו התקבלתי, אבל בלא מעשה לעולם אינה מקודשת ואינה מגורשת, דאלו אמר על מנת שלא תלכי לבית אביך וכיוצא בזה, אף על פי שחזר ומחל על תנאו ואמר הריני כאלו לא הלכת, אין ממש בדבריו שהרי שור שחוט לפנינו, הרי זו הולכת לבית אביה ואת אמרת שהיא כאלו לא הלכה. ואפשר נמי דאפילו בקיום מעשה לא אמרו אלא בהרוחת ממון, וכדאמרינן התם במי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי ההיא דיכול להתיר נדרו שלא על פי חכם להרוחה קא מכוין והא לא איצטריך, ודכוותה נמי גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין לך, אי לאו לצעורה קא מכוין ולא להרוחה היתה מגורשת, דכל שמתנה בדבר של ממון משום הרוחתו הוא ואינו מתנה בדוקא, אלא כאלו אמר אם יצטרך והרי לא נצרך, אבל בעל מנת שתעלי לאילן וכיוצא בזה, דלאו להרוחה נתכוין אינו יכול למחול על תנאו, דבדוקא התנה, כמו זה שהתנה בדוקא שנתכוין בעת התנאי לצערה שאף על פי שחזר ומחל אינו מחול, לפי שבשעת התנאי התנה בדוקא, והיינו טעמא דלצעורא קא מכוין, דאי לאו הכי מה לי נתכוין, מכל מקום מוחל הוא עכשיו ואינו רוצה באותו צער, אלא משום דאמרינן דמעיקרא בדוקא התנה ושוב אינו יכול למחול. וכל שכן זה שהתנה במה שאינו תלוי בהרוחה אלא במה שכל העולם מקפיד שמתנה בדוקא, וכל שכן שמתנה במה שאינו תלוי בקיום מעשה ובטולו אלא במקרה אם ישנו, או אם אינו, ואם הוא אי אפשר שאינו, והרי זה כאותה שאמרו בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב) על מנת שאני עשיר על מנת שאני כהן וכו', ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת, ואם איתא דיכולה היא למחול ולומר רואה אני כאלו הוא עשיר, ורואה אניכאלו הוא חכם או כהן, למה אינה מקודשת, אף על פי שאין דברים שבלב דברים, מכל מקום יש במשמע שהיא מוחלת על אותו תנאי ותהא מקודשת.

ועוד דגרסינן התם בתוספתא (קידושין פ"ב ה"ה): על מנת שאין לו בנים והיו לו בנים ואחר כך מתו, שיש לו בנים ולא היו לו בנים ואחר כך נולדו לו אינה מקודשת, זה הכלל כל תנאי שנתקיים בשעת קדושין אף על פי שבטל לאחר מכאן מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קידושין אף על פי שנתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת, וזה גם כן כיון שבשעת קדושין אין תנאו מתקיים, שהרי יש בה מומין או נדרים אף על פי שמחלן ורואה הוא כאלו אינן עכשיו הוא שנסתלקו, אבל בשעת קדושין היו, ובהלכה אצל חכם והתירן הוא דאמרינן דמקודשת, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו הא במחילת תנאי שעכשיו הוא שנמחל ובשעת הקדושין היו עליה אינה מקודשת.

והא דתניא לקמן (עה, א) הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו מקודשת, לאו משום מחילת תנאי נגעו בה, אלא משום עיקרו של תנאי שאנו אומדין דעת המתנין באיזה ענין הקפיד והתנה ובאיזה ענין לא הקפיד, ושמו חכמים דעת האיש שמקפיד במומין של עכשיו אף על פי שנתרפאו בשעת כניסה, לפי שהן גנאי לאשה, ושמו דעתה של אשה שאינה מקפדת אלא במומין של עכשיו, אבל היו לה מומין ונתרפאו אינה מקפדת, או משם שאינן גנאי לאיש כיון שנתרפאו, או משום דריש לקיש דאמר (שם) טב למיתב טן דו, וכאלו התנתה עמו על מנת שאין עליה נדרים ומומין בשעת כניסה והרי אינן, שכל התנאים לפי מה שהן ולפי מה שהוא המתנה עליהם, וכבר כתבתי בכענין זה בפרק האיש מקדש (קידושין נ, א) ובפרק האומר לשלוחו (שם ס, א).

אלא הכא הכי קאמר לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה, אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים, בין ישנן בין אינן, ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה, אלא טעמיה דרב לענין גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף על פי שיש עליה נדרים, אבל לענין כתובה בתנאיה קאי, שאם ימצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, וכן פירש רש"י ז"ל.

ואם תאמר, ולמאי איצטריך אביי לאשמעינן דכתובה לית לה, ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה. יש לי לומר, דאטו הוי טעמא אלא לרב, דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי אית לה, ופלוגתא היא בירושלמי (בפירקין ה"ט) דגרסינן התם, ריש לקיש אמר מתניתין בשקדשה על תנאי וכנסה סתם, אבל בשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה, ר' יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה, ודילמא רב כריש לקיש סבירא ליה, ואם כן איכא למימר דאפילו כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה, הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי תנאו, וכאלו פירש אף על פי שיש עליה נדרים דאית לה, קא משמע לן אביי דלא.

ומיהו תמיהא לי, כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו, אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא שלא בכתובה עושה בעילתה בעילת זנות, וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות, וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (לעיל נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל ואית ליה, וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה, והוה ליה בעילתו בעילת זנות, אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא ליה בעילתו זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה, וכן נמי (שם) באחתיה דרב אמי בר חמא דאירכסה כתובתה ואסרוה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה, אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה.

ויש לומר, דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נאסרת לו אלא כזונה,וכיון שכן, אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילתה פגומה, אבל כאן אדרבה, כיון שהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה, והלכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם שמא נמצאו עליה נדרים, כן נראה לי.

ושמואל אמר דאינה צריכה הימנו גט:    לאו למימרא דסבירא ליה דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו (גיטין פא, א) המגרש את אשו ולנה עמו בפונדק, בית הלל אומרים צריכה הימנו גט, ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא טעמא דשמואל הכא, דכיון דאיכא תנאי, אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דלמא איכא עליה נדרים, אבל בעילת זנות ודאי לא עביד.

קטנה שלא מיאנה והגדילה:    פירוש, עמו במטה, ועמדה ונשאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורים מן הסתם, לפי שאינו עושה בעילתו זנות. ואף היא מתכוונת לכך, וכשנתייחד עמה בעדים, דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה (גיטין פא, ב), ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין, הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם (קדושין ו, א) שהיא מקודשת.


דף עג עמוד ב[עריכה]

הכי נמי קאמר, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים וכו':    ולאו חסורי מיחסרא, אלא לומר דמתניתין כללי כללי מתניא, המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין, בין שנמצאו עליה נדרים קודם כניסה בין שנמצאו עליה לאחר כניסה, כנסה סתם, כלומר קדשה סתם, דקדושין קרי הכא כניסה, תצא שלא בכתובה הא גיטא בעיא.

הא דאקשינן, מאי שנא כתובה דלא בעיא וכו':    כתבו רבנו חננאל ורש"י ז"ל (עי' בד"ה גט): דקושיא הא אקשינן לשמואל בלחוד דלא חייש כאן לבעילת זנות, ואתנאיה קמא סמיך, אם כן לא שנא גט מכתובה, אבל לרב הא איכא טעמא דגיטא בעיא משום שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קדושין, אבל לענין ממונא אתנאי קאי. ולפי דבריהם, אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, אליבא דרב אינה צריכה גט משני דהא מקודשת גמורה לראשון חשבינן לה. ואינו נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא כתב הא דרבה ורבא גבי מתניתין, ואחר כן כתב מחלוקתן של רב ושמואל בקדשה על תנאי וכנסה סתם, ופסק הלכה כרב, דאלמא אף לדברי רב צריכים אנו לתרץ משנתנו דקתני תצא שלא בכתובה, מאי שנא כתובה דלא בעיא ומאי שנא גט דבעיא, והילכך לכולי עלמא אם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם מספק.

ואי קשיא, והא רב משוי לה בודאי, דהא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת אמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא ודאי גמר ובעל לשם קדושין. ויש מי שפירש, דמאן דמקשה הכא מאי שנא כתובה מאי שנא גט, לית ליה כמאן דמדמי הא לפלוגתא דהתם, אלא התם טעמא דרב משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על פי שלא בא עליה לאחר שגדלה. ואינו נכון, דהא אסיקנא התם דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואי בעל אין, ואי לא בעל לא, ולא אמרינן כי גדלה גדלי קדושין בהדה כדאיתא ביבמות פרק בית שמאי (קט, ב), ובהדיא אמרה רב גופיה התם וקיימא לן הכי, והכא נמי כיון דכתבה רבנו ז"ל להאי טעמא גבי מתניתין, אלמא הכי קיימא לן דהא ליכא מאן דפליג, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא.

ויש מפרשים, דהתם היינו טעמא, משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין, אבל הכא דאיכא תנאה דילמא לא רמי אנפשיה ואתנאיה קא סמיך וכדפרקינן לעיל, צריכה, דאי אתמר בההיא משום דליכא תנאה, אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל דודאי אתנאיה סמיך קא משמע לן דלעולם חיישינן ובעיא גט מספק. והזקיקו לרב אלפסי ז"ל לומר כן, מדקאמרינן לקמן (עד, א), זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, אלמא לא מן הודאי הצריכוה גט אלא מספק.

וגם זה אינו נכון בעיני, דאדרבה, מהכא משמע דקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת וקדשה על תנאי וכנסה סתם, חד דינא אית להו ובחדא אנפא אמרינהו רב, דאי לא, מאי קא פריך והא איפליגו בה חדא זימנא, דהא דאדרבה תרתי פלוגתא אינון, והכא אינה צריכה גט משני דודאי גמר ובעל לשם קדושין, והתם מקודשת מספק וצריכה גט משניהם ותרווייהו צריכן, ומאן דמתרץ נמי צריכי, לא הוה ליה למימר בהאי לישנא, אלא הכי הוה ליה למימר, לא היא דהתם אינה מקודשת כלל לשני והכא מקודשת ואינה מקודשת. וצריך עיון.

אמר רבה מחלוקת בטעות שתי נשים:    פירש הרב אלפסי ז"ל: כגון שקדש לאה על תנאי וחזר וקדש רחל סתם, ואחר כך חזר וכנס לאה סתם, בהא קאמר רב דצריכה לאה גט ממנו, דכיון שקדש רחל בלא תנאי אלמא גילה בדעתו ששב מקפידותיו ואינו מקפיד בנדרים, והלכך אם איתא דבעילת לאה אתנאיה קמא איבעי ליה לפרושי בשעת כניסה, ושמואל סבר דאף זו אינה צריכה גט דאתנאיה קמא סמיך ואלאה קפיד ארחל לא קפיד כי היא ישרה בעיניו, אבל בטעות אשה אחת כגון שקדש לאה על תנאי ולאחר זמן כנסה סתם, אפילו רב מודה דאתנאיה קמא סמיך, דהא לא קא עביד ביני ביני מידי דמוכיח דלא קפיד.

והרא"ם תלמידו ז"ל הקשה עליו, דאם כן אין כאן טעות אלא באשה אחת ומאי טעות שתי נשים. ותירץ הראב"ד ז"ל, שהנדרים או המומין שנמצאו בשניהן ושבשתיהן טעה זו בתנאי וזו בסתם, ואינו מחוור בעיני, דלמה ליה לרבה למינקט בשנמצא טעות אף בשניה ואין צריך בטעות כלל אלא בקדושיה סתם, ולי נראה דלא קאמר שהטעות מתפשט בשניהם, אלא הכי קאמר בטעות שהוא נמצא כשנושא שתי נשים אבל בטעות הנמצא כשאינו נושא אלא היא לבדה לא.

אמר ליה אביי והא מתניתין דכטעות אשה אחת היא:    ויש ספרים דגרסי דטעות אשה אחת היא ולא גרסי דכטעות וכן גריס רש"י ז"ל. והא דקאמר דכטעות ולא קאמר דטעות אשה אחת היא, היינו טעמא, משום דלא קתני בה בהדיא המקדש את האשה על תנאי וכנסה סתם תצא שלא בכתובה, אלא אנן הוא דקא מפרשינן לה הכי, ומותבינן משום דלכאורה הכין מכרעא מתניתין מדלא קתני המקדש את האשה וכנסה סתם אינה מקודשת.

והדר רבה ואמר מחלוקת באשה אחת כעין שתי נשים:    כגון שקדש על תנאי וכנס לאחר זמן, דכיון שלא כנס עד לאחר זמן איבעי ליה לאידכורי תנאיה, אבל בטעות אשה אחת גרידתא, כגון קידש על תנאי ובעל לאלתר לא, דלמה ליה למהדר ואידכורי תנאיה, אטו כי רוכלא ליתני וליזיל, הא כולי עלמא חזו דעל תנאי קדש וכנס לשעתו.

ואקשינן עלה מדתניא קדשה בטעות, דקא סלקא דעתך דהיינו טעות נדרים ופליגי, ואף על גב דקתני בעל, וכל היכא דקתני בעל משמע לאלתר דהיינו טעות אשה אחת, וכדאמרינן אתמר נמי אמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט, דאלמא כל היכא דאמרינן ובעל, משמע שהוא טעות אשה אחת דבעל לאלתר משמע.

והא דקתני בה וכן קטן שקידש, דאלמא לא בעל לאלתר קאמר, דבשעת קדושין קטן היה ובעל לאחר שהגדיל. יש לומר, כגון שקטן סמוך לגדלות היה, ומיד שקדש לשעתו נגמרו שניו ונגמרו סימניו ובעל. אלא דקשיא לי קצת, מי נקטי בעלי הגמרא כי האי גוונא, שזה אינו בא אלא בדרך המרחק. וניחא לי, דאשכחן כי הא ביבמות בשילהי פרק ד' אחין(לב, ב), דאמרינן התם, זר ששמש בשבת ר' חייא אומר חייב שתים, ואוקימנא באיסור בת אחת ומשכחת לה כגון דאייתי שתי שערות בשבת בשעת עבודה, דהויא לה זרות ושבת בהדי הדדי.

ואקשינן תו, מדתניא: הריני בועליך על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב מקודשת וכו'. וקא סלקא דעתך דפליגי אם בועל על דעת תנאו הראשון או לא, ודחינן, דבלישנא דעלמא פליגי, דמר סבר על מנת שירצה היינו שישתוק, ומר סבר על מנת שיאמר הן. וקשיא לי, דבתוספתא תניא בקדושין פרק ג (ה"ז) בכי האי, ובהדיא תני בגווה דבפלוגתא על תנאו הראשון בועל או לא פליגי, והכי תניא התם על מנת שירצה אבא אף על פי שלא רצה האב הרי זו מקודשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר רוצה מקודשת, לא רוצה אינה מקודשת, שלא היתה בעילה אלא על תנאי הראשון. ויש לומר, דתנאי דההיא ברייתא ודאי פליגי בההיא פלוגתא, אבל לא היתה שנויה בבית המדרש, ולא מותבינן תיובתא מינה, דכל ברייתא דלא מתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא (חולין קמא, ב).


דף עד עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן: התם נמי בהא פליגי, מר סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה דאדם יודע וגמר ובעל לשם קדושין ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום. כלומר, דרבנן סברי דחזרתה חזרה גמורה, ר' אליעזר סבר שאין אדם יודע ועל דעת קדושיו הראשונים הוא בועל ונמצאת גרושיה גרושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה. ונמצא פוגע בגרושת אחיו, ולא משום גזרה אסר לה ליבום, אלא מדינא ומשום לתא דהאיגזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה, שאף על פי שחזרתה גמורה גזרינן לה אטו האי שהיא גדולה בשעת נפילה.

ורש"י ז"ל לא גריס ומר סבר אין אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, משום שרבנו ז"ל מפרש דר' אליעזר לא גזר גדולה אטו קטנה והגדילה אצלו דההיא מדינא מתיבמת כיון שהגדילה אצלו, אלא אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא הוא דגזר. ואינו מחוור, דאם כן קשיא הא מתנייתא לשמואל דאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת צריכה גט משני דאלמא על דעת קדושיו הראשונים הוא בועל, והכא משמע דלכולי עלמא קדושי ודאי הוו. ואפשר למימר דשמואל דאמר כר' שמעון דלעיל (עג, ב) דאמר בקטן שקדש דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל.

ואכתי לא ניחא דאם כן לא פליגי רבנן ור' אליעזר בהא, ואנן קא מקשינן ואזלינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ופליגי, ולא הוה לן למימר אלא והא הכא דכטעות אשה אחת היא וקתני מתיבמת דאלמא על דעת קדושין גמורים הוא בועל, ואפשר לומר נמי בהא דלא פליגי רבנן ור' אליער קאמר, אלא משום דרבי שמעון קאמר לעיל גבי קטן שעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל משום לתא דידיה קאמר הכא, ופליגי, כלומר פליגי רבנן עליה דרבי שמעון.

ומיהו אי אפשר לומר דר' אליעזר גזר גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ועדיין קטנה היא, דגדולה אטו קטנה לא מיחלפא, אלא ודאי כי גזר ר' אליעזר מגרש את הגדולה והחזירה לא גזר אלא אטו מחזיר את הקטנה וגדלה אצלו, דהשתא אטו גדולה איכא למיגזר ואלמא החזירה כשהיא קטנה והגדילה אצלו מדינא אינה מתיבמת לר' אליעזר משום דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל, ואין חזרתה חזרה גמורה. ואידך דרב אשמעינן למאי דקא סלקא דעתיה דמקשה דאיכא לדמויי קטנה לטעות נדרים דאשה אחת, אמאי קא מהדר לאקשויי מברייתא ליתביה מדרב ושמואל גופייהו דאיפלגו בהדיא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאמר רב אינה צריכה גט משני, דאלמא אף בטעות אשה אחת פליג רב.

ותירץ הראב"ד ז"ל: דהתם ודאי משמע ליה דקדשה זמן מרובה קודם גדולתה, כדקתני קטנה שלא מיאנה אלמא היה לה שהות למאן דאמר כשהיא קטנה ולא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת, והלכך ההיא בטעות שתי נשים היא. אבל הכא דקתני וגדלה אצלו, משמע דמיד שהחזירה גדלה אצלו במטה שסמוך לגדלותה החזירה ולא הספיק לבעול עד דגמרו שנותיה וסימניה.

ויש מי שתירץ דהתם פשיטא לן דאדם יודע שאין קדושי קטנה שהשיאתה אמה ואחיה כלום אבל הכא ביתומה בחיי האב עסקינן, ואביה קבל קדושיה והחזירה לבעל, טעו אינשי, דלאו כולי עלמא ידעי דכיון דנשאת שוב אין לאביה רשות בה, הלכך לטעות אשה אחת גרידתא דמי דלא ידע האי גברא אי איכא עליה נדרים או לא ולספיקא נחית ובעיל. ושמואל דאמר צריכה גט משני לא תיקשי ליה מדרבנן דאמרי הכא חולצת או מתיבמת וכל שכן בההיא דלא טעו בה אינשי כולי האי, דאיהו דאמר כר' אליעזר דאמר דמדינא חולצת ולא מתיבמת, דלעולם על דעת קדושין הראשונים הוא בועל.

וניחא דלפי תירוץ זה היינו דלא מקשה לעיל אלא מקדשה בטעות וכדשנינן לה דבטעות פחות משוה פרוטה קאמר ולא אקשי ליה מקטן שקדש מיהא דלטעות אשה אחרת הוא ופליגי, ומשום דההיא פשיטא ליה דאדם יודע שאין קדושי קטן כלום ולא דמי לטעות גרידתא, והיינו נמי דכי שני ליה בטעות פחות משוה פרוטה איבעיא ליה עלה במאי קא מפלגי ואוקמה באדם יודע ואין אדם יודע, ובקטן שקדש לא אבעיא ליה במאי פליגי, דבההוא פשיטא ליה דבאדם יודע ואין אדם יודע פליגי, כן נראה לי.

הא דאקשינן הא מיכתב כתבינן וקאמר רב פפי משמיה דרב וכו' ופרקינן הכי קאמר עד שלא כתבו וחתמו:    לומר דלמחזי כשיקרא חיישינן, לרווחא דמילתא הוא דפרקינן ולאוקמי הא דרב הונא אפילו כרב פפא דאמר משמיה דרבא.

ומיהו אנן לא קיימא לן [הכי] ולמיחזי כשקרא לא חישיינן. וכדאמרינן לקמן בריש פרק הכותב (פה, א), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דין תיתי ותשתבע במתא אמרה להו כתובו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי. אמר להו רב ביבי כתובו לה אמר רב פפי משום דאתי ממולאי אמרי מעלייתא, דאמר רבא האי אשרתא דדייני דאיכתיבא וכו', וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בגיטי נשים אבל בשאר שטרות מודו ליה, דאמר רב אמי אמר רב יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שעבודו, הא לשיקרא לא חישיינן. ואף על פי שיש מקצת מקומות דחיישינן למיחזי כשיקרא, כגון אין כותבין אורכתא אמטלטלי דכפרי (ב"ק ע, א) וכגון כתובו בהני וכתובו תיא דקיימיתו ביה (עי' ב"ב קעב, א) לא כולהו בחדא מחתא וכבר הארכתי בפרק כל הגט בתחילתו (גטין כד, א) בסיעתא דשמיא.

דלמא לעולם צריכין ושאני הכא דמקיימנא הגדה בחד:    כלומר, כיון שהן עצמן הגידו בפני אותו הג' אפ הן שמעו הגדה בב"ד מפני עצמן, שהרי הן עצמן נעשו עדים ונעשים דיינים. וא"ת והיאך נקראת הגדתם הגדה, והלא לא העידו אלא בפני אחד, ואין הגדה אלא בפני בית דין. יש לומר בשהיה מומחה ודן אפילו ביחיד כשאר דיני ממונות, ונמצאת הגדה בפניו כהגדה בפני בית דין של שלשה הדיוטות. עוד יש לומר, כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד והעידו ואחר כך נעשים הם דיינים עמו. הרמב"ן נ"ר.

ואם תאמר היכי אמר רב אשי דצריכא הגדה, והא איכא למימר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, כדאמרינן בס' פרק ראוהו (שלשה) (ר"ה כה, ב). תירץ הראב"ד ז"ל דסבירא ליה לרב אשי דשאני דיני ממונות דכתב בהו אם לא יגיד, אלמא בעינן הגדה, אבל בעדות החדש לא כתיב ביה הגדה, כזה ראה וקדש, וכן פירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ואמאי).

ואנן לא קיימא לן כרב אשי, דהא דרב אשי דחיתא בעלמא היא, ודילמא קאמר, לומר דמהא לא תשמעינה, דאיכא למידחי הכין. ואיהו נמי אפשר דלא סבירא ליה הכין, אלא דדחויי הוא דדחו ליה. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל (דף ח, ב וע"ש בבעה"מ). והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדגרסינן (בגט פשוט) עי' ב"ב קיג, ב) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואמרינן לא שנו אלא ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושים דין, לפי שנעשו עדים בשעת ראייתם, ואין עד נעשה דיין. ואין ראייתו מחוורת בעיני, דהתם הגדת בעל דין איכא, דחשבין להו כאילו השכיב מרע העמידן בית דין על צוואתו לחתוך הדין על פי מה שהגיד ומצוה בפניהם, דאטו מי שמודה בבית דין לא חתכי דינא אהודאתו כיון דליכא הגדת עדים, והא לא איברי סהדי אלא לשקרי.

ומאי דקא סלקא דעתיה הכא לרב אשי דבעינן הגדה, ההיא דתניא [סנהדרין שראו באחד שהרג] את הנפש, רבי טרפון אומר מקצתן נעשים עדים ומקצתן נעשים דיינין, רבי עקיבא אומר כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין. ואוקימנא בפרק החובל (ב"ק צ, ב) טעמא, דאינן עושים כולן דיינים, כשראו [בלילה] הא ראוהו ביום נעשים דיינים, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אלמא לא בעינן הגדה אפילו בדיני נפשות החמור וכל שכן בדיני נפשות הקל. איכא למימר דלרב אשי לא סבירא ליה כההיא אוקימתא דראוהו בלילה [לא] כאידך אוקימתא דאוקימנא התם ואפילו בראוהו ביום היא למאי דסלקא דעתיה דרב אשי הכא.

והר"ז ז"ל (בעה"מ כאן) שתירץ בעיקר קושייתנו דהכא כשראו חתם ידן של עדי בלילה או בעדי שהן קרובין שאינן ראויים לדון, וכההיא פירוקא דאמרינן בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, לא נתחוורו דבריו, דהתם דאינם רואים עכשיו כלום, ועל פי מה שראו בלילה הן באין עכשיו לדון, איכא למימר דאין ראייתם ראייה לדון עליה. אבל כאן, שעל מה שהן רואים עכשיו הם באים לקיים, מה איכפת לן אם ראוהו כבר בלילה או בשעה שלא היו כשרין לדון, שהרי לא על אותה ראיה הן סומכין אלא על ראיה של עכשיו שהן כשרין לדון.

יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד:    ואוקימנא לה בדוכתא בשראוהו בלילה, הא ראוהו ביום אין צריכין להושיב אחרים, אלא הן עצמן עומדין במקומן ומקדשין, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולמימר שאין מקדשין אותו על פי ראיה שראוהו בלילה ונתברר להם שנראה החדש. אמנם פירשו בתוספות לפי שראית עצמן לדון עליה למחר כקבלת עדות היא. וקבלת עדות ביום בעינן, דהוה ליה כתחילת דין. וטעם נכון הוא. אלא שרש"י ז"ל חלוק בדבר בבבא בתרא (קיג, ב) גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה.

והאי דאמרינן: יושיבו מחבריהן אצל היחיד:    הוא הדין לכולן, אם יש עדים אחרים שיעידו בפניהם, דעד היודע, כיון שאין אנו צריכין לעדותו, נעשה דיין ואפילו בשל תורה, כדאמר ר' טרפון גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתן נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים. ור' עקיבא נמי דפליג עליה ואמר כולן נעשו עדים, התם דוקא בדיני נפשות משום דבעינן והצילו העדה, והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, הא בעלמא מודה הוא לרבי טרפון כדאיתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כה, א, ועי' ב"ק צ, ב).

והיינו דאקשינן: ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה:    כלומר, דהתם הא דלא יתבי בדוכתייהו משום דראוהו בלילה, דצריכין תרי מינייהו להעיד, ואי סלקא דעתך עד המעיד נעשה דיין יעמדו בכולן במקומן ויעיד זה בפני השנים, וכן השני יעיד בפני חביריו השנים ואחר כך יעמדו שלשתן במקומן ויאמר מקודש מקודש. וכן פירש רש"י ז"ל. ועל מ"ש שמ' עד עד נעשה דיין קא פריך.

ואין לפרש דעל מה שאמרו דיינין המכירין חתימות יד עדים אין צריכין להעיד בפניהם, כלומר אלא נעשה דיין על פי ידיעתו קא פריך. והכי פירושה, ליתבו בדוכתייהו וליקדשוה בלא הגדה כלל, אלא על פי ראייתם דאי אפשר לפרש כן, דהא אוקימנא לה כשראוהו בלילה, וראייתם כמי וכדכתבינן לעיל. וכן אמר בירושלמי.

הכי גרסינן: דאמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל, אינה צריכה הימנו גט. ולא גרסינן דברי הכל אינה צריכה הימנו גט. דפלוגתא דתנאי היא לעיל בפחות משוה פרוטה.

ולענין פסק הלכה, קדשה על תנאי וכנסה סתם, בין בטעות אשה אחת בין בטעות שתי נשים, בין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים בין בטעות אשה אחת גרידתא, כיון שבעל צריכה ממנו גט מספק להחמיר, כדברי רבנו אלפסי ז"ל, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם, דקיימא לן להחמיר מספק כרב, וכסהדותיה דרב כהנא משמיה דעולא דאמר המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט. ואף על גב דאמר רבה דבטעות אשה אחת גרידתא כולי עלמא לא פליגי דאינה צריכה גט, ורבי יוחנן נמי דאמר הכי, לא קיימא לן כוותייהו אלא כחמים דלא היה כח בידם להוציאה בלא גט. ומיהו גט הוא דבעיא אבל כתובה לא בעיא, דלגבי איסורא לחומרא לגבי ממונא לקולא.

והיכא דקדש סתם וכנס סתם נמי תצא שלא בכתובה כשמואל, דאיכא למימר דרב נמי לא פליג בהא, דהא נדרים כמומין ובמומין ודאי היכא דקדש וכנס סתם ונמצאו עליה מומין תצא שלא בכתובה, והיינו סיפא דמתניתין דקתני שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. ובעלמא נמי אמרינן (לעיל נז, ב) משום סמפון, דאלמא איכא סימפון בנשים לבטל הקדושין ושלא תאכל בתרומה. ועוד, דבירושלמי (בפרקין ה"ז) אפליגו בה ריש לקיש ור' יוחנן, וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה, וכבר כתבתי למעלה.

ולענין מקדש את הקטנה או קטן שקדש ובעל, צריכה גט ודאי, דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום, וגמר ובעל לשם קדושין, והיינו דרב, והיינו כתנא קמא דר' אליעזר דאמר החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו חולצת או מתייבמת. ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, נמי איכא למימר שהיא מקודשת ודאית, דהא בברייתא דלעיל עריב ותני לה בהדי קטן שקדש, כי היכי דהאי מקודשת ודאית כשבעל לאחר שהגדיל האי נמי מקודשת ודאית, אבל במקדש במלוה ועל תנאי, אפשר דטעו בה אינשי והלכך לא הוו קדושי ודאי אלא ספק, וכדאמר רב יוסף בר אבא אמר ר' מנחם אמר ר' אסי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ואיכא למימר, דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל דצריכה הימנוגט, נמי לא הוו קדושי ודאי אלא קדושי ספק, ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ולהאי סברא, ברייתא דלעיל תרי גווני קתני, קדושי פחות משוה פרוטה מקודשת מספק, וקטן שקדש מקודשת גמורה.


דף עד עמוד ב[עריכה]

הלכה אצל חכם והתירה מקודשת:    ואפילו עמדה ונשאת לאחר ואחר כך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת לראשון, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו ובניה משני ממזרים. ומכל מקום בשנמצאו עליה נדרים בשתבעה הראשון, מתירין אותה לינשא בלא גט ואין חוששין שמא תלך אצל חכם ויתירנה, שאינה עשויה לקלקל את עצמה ואת בניה, ופלוגתא היא בירושלמי כאן (ה"ז) ובפרק האיש מקדש (קידושין פ"ב ה"ד), ושם הארכתי.


דף עה עמוד א[עריכה]

אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפא אותו מקודשת:    מסתברא לפי ששמו חכמים דעתה שלא התנתה בדוקא אלא על דעת שלא יהו עליו בשעת כניסה לפי שאינה מקפדת על נדרים ועל מומין שהיו בו קודם לכן לפי שאינן גנאי באיש לאחר שנתרפאו. אי נמי, מדריש לקיש דאמר טב למיתב טן.

ולענין פסק הלכה: כיון דאיפליגו רבה ורבא באשה חשובה ולא איפסקא בפלוגתא דרבה לגבי רבא הלכתא כמאן, נקיטין לה לחומרא, וקדושי ודאי לא הוו אלא קדושי ספק ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. אבל הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות ה"ח) לא חילק בין אשה חשובה לשאר נשים ובכולן מקודשת ודאית, וגם משום דסתמא דברייתא הכין מכרעא, מדקתני סיפא דההיא אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, ולא אמרינן כיון דאדם חשוב הוא אינה מקודשת.

מימר אמרה לא ניחא לי דאתסר בקריביה:    ואף על גב דב' שנויי נינהו וכפשטא דברייתא עבדינן.


דף עה עמוד ב[עריכה]

אתאן לרבן גמליאל:    דמתניתין בריא ושמא הוא, דהיא ואביה טוענין בריא, ובעל אינו יכול לטעון אלא שמא.

אמר ר' אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו:    ורישא דקתני עודה בבית אביה לאו דוקא דהוא הדין נכנסה לרשות הבעל. ונכנסה לרשות הבעל דקתני סיפא לאו דוקא, והוא הדין לעודה בבית אביה, אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא, וראוה מדברת וראוה מעוברת (לעיל יג, א) דליכא חזקה דממונא ואפילו הכי אמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין, התם [אמר ר' יהושע] מעלת יוחסין היא.

אמר רבא כהה טהור:    ואם תאמר, והא לא משום חזקה דגופא הוא אלא משום דגמיר לה מדכתיב (ויקרא יג, נט) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה, כדאיתא בשלהי מסכת נזיר (סה, ב). יש לומר דהתם אסמכתא בעלמא היא, דאי לא דסבירא ליה דאזלינן בתר חזקה דגופא לא דרשינן הכי מלטהרו או לטמאו, דבחד מינייהו איצטריך למיפרש קרא. הראב"ד ז"ל.

רבה אמר כולה רבן גמליאל היא, ומתניתין דוקא קתני ורישא כאן נמצאו וכאן היו, וסיפא כאן נמצאו וכאן היו. וכדאמרינן לגבי טומאה בריש פרק קמא דנדה (ד, א) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטומאות כשעת מציאתן וכמקום מציאתן.וההיא (לעיל יב, ב) דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היינו טעמא נמי דהימנה רבן גמליאל משום דנכנסה ברשות הבעל, כדקתני הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים.


דף עו עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן הוי חדא במקום תרתי:    איכא דקהו בה, והא איכא נמי חזקה דממונא. וניחא להו דחזקה דממונא במקום בריא וחזקה דגופא לא כלום היא, והיינו דרבן גמליאל, הילכך פשא ליה חזקה דאין אדם נפייס במומין במקום תרתי.

ואם תאמר, אכתי איכא תרתי אין אדם נפייס במומין וכאן נמצאו וכאן היו, דדחי לחזקה דגופה כדדחי כשנמצאו עליה ועודה בבית אביה. יש לומר, דכחדא חשבינן להו, דחדא מינייהו בלא חברתה לא מפסדא כתובה, כשתמצא לומר דכאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר דראה ונפייס, וכשתמצא לומר אין אדם נפייס במומין דלמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, הא אינה מפסדת עד דאיתנייהו לתרווייהו, והלכך כחדא חשיבי, אבל תרתי חזקי דידה כל חדא מינייהו אלימא למיהב לה כתובה, לכשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתו אף על פי שאינו נפייס במומין, מכל מקום כתובה אית לה דנסתחפה שדהו.

וכשתמצא לומר דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אפילו הכי אית לה כתובה משום דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונפייס. ולפי אוקמתא דרבה נראה דלא אפשר לאוקמי מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, אלא בנושא ובעל לאחר זמן, דאיכא למימר העמד הגוף על חזקתו, אבל בשכנס ובעל לאלתר אף על פי שארסה זה זמן מרובה לא, דהא לית לה חזקה כלל, דאי אפשר לומר דכאן נמצאו וכאן היו, דהא כנסו בעל לאלתר, אלא על כרחך ברשות האב נאנסה, ותו ליכא למימר העמד הגוף על חזקתו דכאן נמצאו וכאן היו דחי לה. מאי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, אדרבה אין אדם נפייס במומין.

רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך:    כלומר, דמתניתין דוקא בנערה ולא בבוגרת וכשלא נשאת לאחר, דכתובתה לאביה. ורש"י ז"ל פירש: דרישא להכי לא מהניא חזקה דגופא, לפי שאין הטענה שלה אלא של וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דמיתהני חזקתו לאחרים. נראה מדבריו ז"ל, שאין חזקת הגוף שלה מועיל לאב אף על פי שהוא טוען בריא.

ואינו מחוור, דחזקת הגוף לכולי עלמא מהניא, דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה (נדה ב, ב) מי איצטריכא לחזקתיה לנפשיה. אלא הכי פירושו, רישא בשאין האב טוען בריא, דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו, וכיון שכן, שמא ושמא הוא, ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל, אלא בבריא ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר. ואף על גב דהיא טוענת בריא כיון דכתובתה דאביה כמנה לאבא בידך הוא, ובריא דידה לא מהני לאב, ודכוותה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו, ואוקימנא לרב יהודה דאמר בריא ושמא בריא עדיף, דשאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא דמי, אבל סיפא דכתובה דידה הוה ליה מנה לי בידך ובריא ושמא הוא.

ונראה לי, דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו, דאלו טוען האב בריא, אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך, אף על פי שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה, ובטומאות דוקא אמרינן (נדה ד, א) אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה פרק הרואה (נח, א) דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה, ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן, ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו. אי נמי, בין בטהרות בין בממונות לא אמרינן אלא דוקא בכיוצא בטהרות, דליכא טענת בריא אלא שמא, אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דבריא ושמא הוא, אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי בריא עדיף לרב אשי, וזה עיקר. ובההיא דנדה (שם) משום דחלוק ברשות משאילה קאי, וכיון שכן, לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיליד ריעותא, ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה, מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאילה. וכן תירצו שם בתוספות (ד"ה לענין).

והשתא ניחא לרב אשי טפי מתניתין דהנושא, ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא, אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת בריא, ואפילו ביהודה שמיחדין את החתן עם הכלה, אם כתובתה שלה היא נאמנת, כפשטה דמתניתין דלא מפליגא בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן, וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא, ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

הי כלה, אי נימא בבית אביה:    פירש רש"י ז"ל: דאליבא דאוקימתא דר' אלעזר קאמר, ומדר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם, דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה. והא דקאמר כלה בבית אביה, לאו דוקא קאמר, דהיא תיהוי סיעתיה דעודה בבית אביה שאני, דאכתי ברשותיה דאב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל, משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה, מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק, דמשעה שמשך זה עמד החמור ברשות בעל הפרה בכל מקום שהוא, אלא מכלה בבית חמיה קא מייתי ראיה, וכלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט לה, כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו ר' יהושע כותיה. וכן נמי כי הדר וקאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו רבן גמליאל, לאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר, דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל, דמשעה שכנסה עמדה ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה, וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו, דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה, אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא, וכלה בבית חמיה לסימנא נקט לה. ודחי דלא דמי, דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה משום דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע ליה לאב, אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתו מוקמת פרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה, דאתי לאורועה לחזקה, הוה לן למירמי ראיה. והדר אוקמא כר' יהושע, ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא, אלא מקדושין דמוקמי הוא, ואפילו הכי אב צריך להביא ראיה, ואידחי לה הא דרב יהודה מדתניא מחט שנמצאת בבית הכוסות, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר, דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה, ותנא תונא כלה בבית חמיה וכלה בבית אביה, ואליבא דרבא דאוקמה כולה אליבא דרבן גמליאל, וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.

ומה שהצריכו לרש"י ז"ל לפרש דרב יהודה קא מייתי ראיה מדר' יהושע, משום דלרב אשי ורבה מתניתין דוקא ורישא על האב להביא ראיה ומדרבי יהושע, וסיפא על הבעל משום שהספק נולד ברשותו, ואילו לשמואל מי שלא נולד הספק ברשותו עליו לבקש ראיה.

ואין פירושו מחוור, דהיכי מייתי ראיה מדר' יהושע ושביק רבן גמליאל, ושמואל גופיה הוא דפסק כרבן גמליאל בשלהי פרק קמא דמכלתין (יד, א). ואף על פי שתירץ הרב ז"ל דכיון דבמסקנא אוקמא רמי בר יחזקאל כרבן גמליאל לא דייקינן בה כולי האי, אכתי אינו מחוור, דתינח לרמי בר יחזקאל אבל לר' יהודה מאי איכא למימר דאיהו ניהו דפסק כרבן גמליאל משמיה דשמואל בפרק קמא (שם). ועוד קשיא לי, דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתה דרבה דאילו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה, אילו טען האב בריא, אי נמי בוגרת דכתובה שלה, על הבעל להביא ראיה, הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבנו ז"ל, ובודאי משמע דרב אשי לית ליה לרבה כדכתבינן לעיל, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הואי.

והפירוש הנכון, דכולן מדרבן גמליאל מייתו ראיה, וטעמיה דרב יהודה משום דסבירא ליה דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק, עליו הראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות, הילכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה, לפי שהוא ודאי היה בעל החמור, ובעל הפרה ספק אם זכה בו מעולם אם לאו,והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי.ותנא תונא כלה בבית אביה שאף על פי שהיא עומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו, אף על פי כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין, וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל, היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי, דעדיף משמא וחזקת ממון.

ואי קשיא לך, הכא נמי הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו, וכיון דבעל החמור בריא ובעל הפרה ספק, ברי וחזקת הגוף עדיפא, כההיא דהנושא את האשה. וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב, קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה ליה מנה לאבא בידך, הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. יש לומר, דהא דשמואל נמי בשאין בעל החמור טוען ברי, אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל חמור אם קודם משיכה אם לאחר משיכה. והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה, לאו דוקא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, לומר הא דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים, הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה, ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק, דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסין, ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו, אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק.

ותנא תונא כלה בבית [אביה], שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפר נדריה, עליו להביא ראיה, ואף על גב דאילו אתילדו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה, כל שכן בבעל הפרה, שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת. ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה, הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל, וכלה בבית חמיה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה, דאף על גב דלאו ברשות בעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה, בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.

ובין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפי זה, קיימא לן דעל בעל הפרה להביא ראיה, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק (קב, ב) דעל בעל החמור להביא ראיה. ויש לומר, דסבירא ליה דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא, וכדפירש הראב"ד ז"ל, דרב יהודה סבר דלעולם על בעל החמור להביא ראיה, אף על גב דמית ליה באגם, מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו, לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם, ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש, הא מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה, ותנא תונא כלה רישא וסיפא, דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה.

ומכל מקום אף לפירוש זה, אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש וכשאינו טוען ברי, הא בטוען ברי, אי נמי מת באגם, על בעל הפרה להביא ראיה. וצריך עיון על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהל' מכירה הט"ו), ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב שעל הטבח להביא ראיה, ואפילו לא נתן דמים. וקשה לי הרבה, שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר, כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה (לעיל טז, א), וכדאמר נמי רב אשי לעיל, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ואם כן מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דהדין נותן באמת שאם לא נתן טבח דמים שיהא בעל הפרה, הבא להוציא ממון, צריך להביא ראיה, דלא אמרו שהולכים בתר חזקה דגופה לאפוקי ממונא אלא בבריא ושמא, וכדאמרינן נמי בפרק קמא דמכלתין (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואם כן מאי דקא מקשה הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא, דאין הלכה כן אלא כפשטה דברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל הפרה, וצריך לי עיון.


דף עו עמוד ב[עריכה]

והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין:    הקשה הרמב"ן נ"ר מנא לן דלקדושין צריך להביא ראיה, דילמא מאי צריך להביא לכתובתה, ואי מסברא מאי ותנא תונא, וניחא ליה דקא סלקא דעתיה השתא דבלא כתב לה כתובה עסקינן. ולא ירדתי לסוף דעת רבנו נ"ר, דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה, דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב. ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל. ולי נראה, דעל כרחך מתניתין אפילו לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה, שאם לא כן מאי קאמר על האב להביא ראיה, שהרי אפילו על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין, ולא הוה ליה למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה, ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין, אלא על כרחך אב מייתי ראיה אפילו לאוקמי קדושין. כן נראה לי.

מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות:    כתבתי בפרק אלו טרפות (חולין נא, א ד"ה מחט) בסיעתא דשמיא.


דף עז עמוד א[עריכה]

רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו:    וקיימא לן כרב יהודה. חדא דהא בכולהו נסחאי במתניתין גרסי נולדו. ועוד דמספיקא לא מפקינן, אלא בין נולדו ובין היו אין כופין אותו להוציא.

ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין:    פירוש: לרבנן אף על פי שאין כופין במומין גדולים כנקטע ידו ורגלו ונסמית עינו, באלו כופין אף על פי שהיו בו, ואפילו ראתה וסברה וקבלה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ודוקא במומין אלו שהם גדולי גדולים אנו אומרים שמקבלים ממנה כשאומרת איני יכולה לקבל, אבל במומין אחרים אף על גב שהם גדולי גדולים כגון נקטע ידו ונסמית עינו אין מקבלין ממנה, שיש כמה נשים שמקבלות ואינן מקפידות.

והא דמתמהין בגמרא אלא למאן דאמר היו מה לי קטנים מה לי גדולים כאלו, ולא קאמר מה לי גדולים ממש דהא איכא הני הא סברה וקבלה, הכי קאמר מה לי גדולים כאלו דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, ומכל מקום כשהתנה עמו אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל לדעת רבנן, דאי לאו דגמרה בדעתה לקבל לא היתה מתנה כלל, וכיון דהתנתה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל שיכולה היא, אלא שעכשיו היא שמצאה עילה לצאת. ודכותה בפרק לא יחפור בירושלמי (בבא בתרא פ"ב ה"ג) דגרסינן התם גבי חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישון וכו', תני לשכינו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל יכול לחזור בו. וגרסינן התם אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר' מאיר, דתניא תמן על כלם אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון:    דקדק מכאן הר"א אב דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואף על פי כן אמר שמואל עד שכופין אותו להוציא, דאלמא יוציא דאמר רב היינו כפייה. ואינה ראיה דדילמא סיימוה קמיה דשמואל דרב כופין קאמר ויוציא בין מדעתו בין בעל כרחו משמע, וכן נראה ודאי מן הירושלמי (גיטין פ"ט ה"ט), דמאן דאית ליה באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה סבירא ליה שכופין, דגרסינן התם בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבהו, האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא, אמר ליה אדייו את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן. ר' יוחנן אמר אומרים לו או זון או פרנס או פטור. ואיתיה בגיטין פרק בתרא (פ"ט ה"ט).

ויש מי שאומר דלעולם בכל מקום שאמרו יוציא ולא נתפרש בו שכופין, אין כופין להוציא כלל, אלא כופין אותו ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט, והלכך דכולי פרקין דהמדיר אין כופין ממש להוציא אלא בכפיית כתובה שגובין ממנו, והכין איתא בירושלמי.

ועוד דתנן ביבמות (סד, א) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה, ואם איתא דכל יוציא ויתן כתובה משמע כופין, תקשי לן ההיא מתניתין לשמואל דאמר הכא דאין כופין אלא לפסולות, אבל שהתה עשר שנים ולא ילדה לא, אלא ודאי יוציא ויתן כתובה משמע הכי ומשמע הכי, והיכא דאתפרש שכופין כופין, מקום שלא נתפרש אין כופין לא בשוטי ולא בנדוי. וכן כתב רבנו תם ז"ל.

ולענין האומר איני זן ואיני מפרנס. פסק רבנו ורבנו אלפסי ז"ל כשמואל דאמר אין כופין אלא לזון בלבד, ואף על גב דר' בנימין בר יפת קאמר לה משמיה דר' הא דחי לה ר' זירא ואמר על דא אכסוה לאלעזר שערי בבבל, דאלמא הכי סבירא ליה לר' זירא דהוא בתרא. ואי תקשי לך מדמקשינן מינה בפרק אף על פי (לעיל סג, א) לר' יוסי בר חנינא שאמר מורדת ממלאכה, דאלמא הלכתא היא, נראה לי לתרץ, דהתם בדרך בשלמא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר קא פריך, כשיטת התלמוד ברוב המקומות.

אבל הרב בעל ההלכות פסק כרב ור' יוחנן וכר' אבהו דירושלמי (גיטין פ"ט, ה"ט). ואפילו לדברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל אפשר לומר שאם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס אי נמי שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הא אם אין יכולים לכופו כופין להוציא.

הא דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות:    הקשו עלה בירושלמי (פי"א ה"ז), והא תניא שניות. ומפרקינן לה, כגון דא אמר שמואל, כלומר, לאו דוקא אלו, אלא אלו וכיוצא באלו שהן באיסור ביאה, דהא שמואל כגון אלמנה לכהן גדול קאמר, ואקשו תו והא תניא המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין, פירוש בתמיהא, כלומר, לא שמענו שכופין אלא שיוציא ויתן כתובה ואין בלשון הזה כפייה ממש להוציא.

והקשה הרמב"ן נ"ר מ"ש מדתנן ביבמות פ' בתרא (קיא, ב) הנודר הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא, אלמא כל כי האי גוונא כופין ואף על גב דהיא נתנה אצבע בין שיניה. ויש לומר, דהתם שאני, דכיון שנדרה קודם שתהא זקוקה לו נמצאת שלא נראית לו ליבום מעולם וכאלו לא נפלה לפניו ליבום אלא לחליצה וכשנתכוונה מתחילה לכך קונין אותה ואין כופין אלא מבקשים.

ואם תאמר, לרב אמאי לא תני הכא האומר איני זן ואיני מפרנס. יש מתרצים, דההיא פשיטא דכופין דאם לא כן נמצאת מתה ברעב ואינו מחוור כלל. ולי נראה, דקא סבר רב דמתניתין במומין קא מיירי, בשאר כפיות לא קא מיירי, ולכאורה נמי מתניתין בהכי בלחוד קא מיירי דמשום דאפליגו רבנן בנולדו בו מומין אדרשב"ג ואמרו שאין כופין חזרו לומר באלו אין כופין אבל באלו כופין. ואם תאמר עוד, לרב אסי דאמר דרבנן קתני ליתני נמי שניות. איכא למימר דלדידיה נמי מתניתין לא קתני איסורי ביאה אלא שביאתן בהיתר ואמור רבנן דיוציא משום מומין. כן נראה לי.


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ז&oldid=1052368"