כתובות עו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חדא במקום תרתי וחדא במקום תרתי לא אמרינן עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו לא איכא למימר מאי איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראה וניפייס הוא אדרבה חזקה אין אדם מיפייס במומין והעמד ממון על חזקתו רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך איתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מודה ר"מ במומין הראויין לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה ואמאי מנה לי בידך הוא הכא במאי עסקינן ביתירת יתירת מאי ראיה מייתי ראיה דראה וניפייס הוא:
א"ר יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה ותנא תונא כלה הי כלה אילימא
רש"י
[עריכה]
חדא במקום תרתי - דהעמד ממון על חזקתו לא אמרינן דניהוו נמי הכא תרתי דבמקום חזקה דגופא חזקה דממונא לאו כלום היא:
עד שלא תתארס - אבל היכא שהביא עדים שראו בה עד שלא תתארס:
העמד הגוף על חזקתו ליכא למימר - להודיע שלא היו בה בשעת קדושין דהא קיימי עדים:
והעמד ממון על חזקתו - כי ליכא חזקה דגופא:
רב אשי אמר כו' - מהדר נמי לאוקמה כולה כרבן גמליאל דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת אירוסין לאב והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתיהני חזקתה: מודה ר"מ גרסי' בתוספתא אע"ג דאמר נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה מודה הוא במומין הראויין לבא עמה כו' וקס"ד בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו:
שעל האב להביא ראיה - ואע"פ שנכנסה לרשות הבעל:
מנה לי בידך הוא - ונימא העמד הגוף על חזקתו:
ביתירת - אצבע יתירה דליכא למימר לאחר אירוסין נולד:
ומשך בעל החמור את הפרה - והחמור היה בבית בעליו ותנן בקדושין (דף כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה שמשך אחד מהם נתחייב חברו באונסי חליפין בכל מקום שהן:
עד שמת החמור - זה אומר עד שלא משכת את פרתי מת חמורך ולך מת וזה אומר משמשכתי מת וכבר קנוי הוא לך:
ותנא תונא כלה - תנא דמתני' דאיירי במומי כלה מסייע ליה:
הי כלה - הי מילתא דמתני' מסייעתא:
אילימא כלה בבית אביה - רישא דמתני' שבאו לדין בעודה ארוסה דקתני האב צריך להביא ראיה וסבירא ליה לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי ואפי' נכנסה לחופה אית ליה לתנא דרישא שהאב צריך להביא ראיה ואע"פ שלא נולד ספק ברשותו אלמא אינו גובה ממון מספק והאי נמי לא יחזיק בפרת חבירו מספק ואף על גב שהספק ברשות חבירו נולד שהרי כבר נעשית משיכה:
תוספות
[עריכה]
וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא. וא"ת והא גבי בעל איכא נמי תרתי חדא דאין אדם מתפייס במומין וחדא דאית לן למימר כאן נמצאו כאן היו והני תרי חזקי דבעל עדיפי טפי מהני תרי חזקי דאשה דכאן נמצאו כאן היו עדיף מחזקת הגוף דהא עודה בבית אביה על האב להביא ראיה ולא מהני ליה חזקת הגוף משום דנולד ספק ברשותו ואמרינן כאן נמצאו כאן היו וכשנכנסה לרשות הבעל והביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו פטור מכתובתה דעדיף טעמא דאין אדם מתפייס במומין מההיא דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו א"כ השתא נמי דמייתי ראיה דמשנתארסה היו בה המומין אמאי לא מיפטר מהני תרי טעמי ומאי שנא דכאן נמצאו כאן היו גרידא עדיפא מחזקת הגוף וחזקה דאין אדם מתפייס במומין עדיף מחזקה דאין אדם שותה בכוס כו' וכי הוו תרוייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה מנייהו ויש לומר דודאי טעמי האשה עדיפי וכאן נמצאו כאן היו גרידא דעדיפא מחזקת הגוף היינו משום דמסייע ליה חזקת ממון וכן חזקה דאין אדם מתפייס במומין מסייע ליה חזקת ממון ולחד מינייהו יש כח לחזקת ממון לסייע אבל לתרוייהו בהדי הדדי לא מסייע ועוד יש לפרש דמשום הכי כי הוו תרוייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפילו לא יהיה אלא אחד מהן אמת או חזקת הגוף או אין אדם שותה בכוס יש לה כתובה אבל בעל לא מיפטר אלא עד שיהו כל הטעמים שלו אמת שאם אחד מהם שקר מפסיד הבעל הילכך גריעי טעמי הבעל מטעמי האשה:
רישא מנה לאבא בידך. לכאורה היה נראה לרבינו יצחק לפרש דטעמא משום דברי שלה לא מהני לאב דהוי כמנה לאחר בידך דאמרינן ביש נוחלין (ב"ב קלה: ושם) דאינו נאמן גבי האומר זה אחי אינו נאמן דבעי לאוכוחי מהתם דברי ושמא לאו ברי עדיף ומשני שאני התם דכמנה לאחר בידך הוי ואע"ג דהכא איכא נמי חזקת הגוף מ"מ לא מהני ליה דלא אמר רבן גמליאל דנאמנת אלא בברי ושמא כדאמרינן לעיל בריש פ"ב (דף טז.) וברי שלה לא מהני ליה כדפרישית ומיירי כגון שהאב טוען שמא דאי טוען ברי לא הוה צריך להביא ראיה סיפא מנה לי בידך ולגבי דידה מהני ברי דידה ואע"ג דקי"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף הכא איכא ברי וחזקה וחזר בו רבינו יצחק דהא משמע מדקאמר על האב להביא ראיה שאינו נוטל בלא ראיה אפילו טוען ברי מדלא קאמר או שיאמר ברי לי ועוד דמשמע מההיא דשמואל בסמוך דנכנסה לרשות הבעל דעל הבעל להביא ראיה אפי' טוען האב והבת שמא ואינו מטעם ברי ושמא אלא משום דנולד הספק ברשותו מדמייתי ופריך עלה מההיא דמחט שנמצאת כו' דההיא שמא ושמא הוא ואי משום ברי ושמא הוא לא הוה פריך מידי דמסתמא רב אשי לא פליג אדשמואל דקיימא לן כוותיה ונראה לו פירוש הקונטרס עיקר דרישא מנה לאבא בידך ולא מהניא חזקת האשה לגבי האב:
ומודה ר"מ לחכמים במומין הבאין כו'. להאי גירסא קשה דהשתא משמע דחכמים מייפין כח הבעל טפי מר"מ מדקאמר מודה ר"מ לחכמים דהכא יפה כח הבעל מכח האב אע"ג דבעלמא לא מייפה ר"מ כח הבעל כמו חכמים ובמתני' לא משמע הכי אלא ר"מ מייפה כח הבעל טפי מחכמים דאפי' מומין הנבדקים יכול לטעון וחכמים פליגי עליה על כן נראה כפירוש רבינו חננאל דגריס ומודים חכמים לר"מ ומיהו גם זה אינו מיושב דלא שייך מודה הואיל ולא פליגי בכה"ג ובקונטרס גריס ומודה ר' מאיר ותו לא וקשה מודה למאן:
ואמאי מנה לי בידך הוא. תימה אמאי אקשי לרב אשי טפי מלכל הני אמוראי דלעיל דלמ"ד תברא הוה מצי לאקשויי מה חילוק יש בין בית אביה ולבין בית בעלה ולמ"ד נמי כאן נמצאו כאן היו אמאי על האב להביא ראיה הא הוי חדא במקום תרתי ולא מצי למימר דס"ד דמקשן דראוין לבא עמה משמע שהם ישנים וניכר שמומין אלו באו מזמן ארוך מקודם אירוסין ואיתרע חזקת הגוף לפיכך על האב להביא ראיה דא"כ מאי פריך לרב אשי הא רב אשי לא אמר שיהא נאמן אלא משום חזקה ומיהו יש לומר דלעולם ס"ל כאן נמצאו כאן היו ומיירי באותן מומין שאין הבעל יכול לידע אותם אפי' ע"י בדיקה כגון נכפה הקבוע לו זמן וריח הפה שיכולה לשמור עצמה שלא יכירו בה בני אדם שאע"פ שנכנסה לרשות הבעל על האב להביא ראיה דהשתא לא הוי חדא במקום תרתי דחזקה שאין שותה בכוס אא"כ בודקו וראה ונתפייס ליכא למימר כיון דאין יכול לידע מומין אלו ע"י בדיקת קרובותיו ומיהו לא יתכן לפרש כן למאי דגרסינן בתוספתא במומין הראויין להוולד עמה בבית אביה:
על בעל החמור להביא ראיה. אע"פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף נמי מסייע ליה והוה לן לאוקמי החמור בחזקת שהיה קיים אלא טעמא דשמואל דמוקמינן לפרה בחזקת מרה קמא והא דפריך הש"ס בהשואל (ב"מ ק. ושם) גבי המחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא לא מוקמינן אחזקת מרה קמא היכא דתפיס אידך התם פריך לפי המסקנא דהכא דלא קאי הכי ומיהו תימה למאי דסלקא דעתין השתא אמאי על בעל החמור להביא ראיה כיון שהוא מוחזק וגם איכא לאוקמי החמור בחזקת שהיה קיים והא שמואל גופיה אית ליה בריש המוכר פירות (ב"ב צב.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאין המעות חוזרין ולא מוקמינן להו בחזקת מרה קמא אלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אע"ג דרובא מזבני לרידיא מסייע למרה קמא כ"ש הכא דאית לן למיזל בתר חזקה דהשתא דמסייע ליה חזקת הגוף וליכא למימר דהתם היינו טעמא דמדלא דק אם הוא נגחן אית לן למימר דלשחיטה זבניה דא"כ מה צריך למימר התם לשמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן והא טעמא לא משום רובא הוא אלא משום דלא דק ועוד בפ' בית כור (שם קה. ושם) אמר שמואל כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון ולוקמא בחזקת מרה קמא על כן נראה דטעמא דשמואל לאו משום חזקת מרה קמא אלא אית לן למימר כיון דאשתכח החמור דמת כי היכי דעכשיו הוא מת כן יש לנו להחזיקו שהיה מת גם קודם ודמיא להא דאמר בנדה (דף ד.) דכל הטומאות כשעת מציאתן ודוקא גבי מיתת חמור וגבי מום וגבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אית לן למימר הכי והא דכלה בבית חמיה על הבעל להביא ראיה משום דכי אמרינן נמי כמו שאנו מוצאין
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
נה א ב מיי' פכ"ה מהל' אישות הל"ד, טוש"ע אה"ע סי' קיז סעיף ז:
נו ג מיי' פ"ב מהלכות מכירה הלי"ד, סמג עשין פב, טוש"ע חו"מ סי' רכד סעיף א:
ראשונים נוספים
הא דאמרינן הוי חדא במקום תרתי: איכא דקהו בה, והא איכא נמי חזקה דממונא. וניחא להו דחזקה דממונא במקום בריא וחזקה דגופא לא כלום היא, והיינו דרבן גמליאל, הילכך פשא ליה חזקה דאין אדם נפייס במומין במקום תרתי.
ואם תאמר, אכתי איכא תרתי אין אדם נפייס במומין וכאן נמצאו וכאן היו, דדחי לחזקה דגופה כדדחי כשנמצאו עליה ועודה בבית אביה. יש לומר, דכחדא חשבינן להו, דחדא מינייהו בלא חברתה לא מפסדא כתובה, כשתמצא לומר דכאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר דראה ונפייס, וכשתמצא לומר אין אדם נפייס במומין דלמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו, הא אינה מפסדת עד דאיתנייהו לתרווייהו, והלכך כחדא חשיבי, אבל תרתי חזקי דידה כל חדא מינייהו אלימא למיהב לה כתובה, לכשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתו אף על פי שאינו נפייס במומין, מכל מקום כתובה אית לה דנסתחפה שדהו.
וכשתמצא לומר דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אפילו הכי אית לה כתובה משום דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה ונפייס. ולפי אוקמתא דרבה נראה דלא אפשר לאוקמי מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, אלא בנושא ובעל לאחר זמן, דאיכא למימר העמד הגוף על חזקתו, אבל בשכנס ובעל לאלתר אף על פי שארסה זה זמן מרובה לא, דהא לית לה חזקה כלל, דאי אפשר לומר דכאן נמצאו וכאן היו, דהא כנסו בעל לאלתר, אלא על כרחך ברשות האב נאנסה, ותו ליכא למימר העמד הגוף על חזקתו דכאן נמצאו וכאן היו דחי לה. מאי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו, אדרבה אין אדם נפייס במומין.
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך: כלומר, דמתניתין דוקא בנערה ולא בבוגרת וכשלא נשאת לאחר, דכתובתה לאביה. ורש"י ז"ל פירש: דרישא להכי לא מהניא חזקה דגופא, לפי שאין הטענה שלה אלא של וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דמיתהני חזקתו לאחרים. נראה מדבריו ז"ל, שאין חזקת הגוף שלה מועיל לאב אף על פי שהוא טוען בריא.
ואינו מחוור, דחזקת הגוף לכולי עלמא מהניא, דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה (נדה ב, ב) מי איצטריכא לחזקתיה לנפשיה. אלא הכי פירושו, רישא בשאין האב טוען בריא, דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו, וכיון שכן, שמא ושמא הוא, ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל, אלא בבריא ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר. ואף על גב דהיא טוענת בריא כיון דכתובתה דאביה כמנה לאבא בידך הוא, ובריא דידה לא מהני לאב, ודכוותה בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו, ואוקימנא לרב יהודה דאמר בריא ושמא בריא עדיף, דשאני הכא דכמנה לאחר בידך הוא דמי, אבל סיפא דכתובה דידה הוה ליה מנה לי בידך ובריא ושמא הוא.
ונראה לי, דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו, דאלו טוען האב בריא, אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך, אף על פי שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה, ובטומאות דוקא אמרינן (נדה ד, א) אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן. והכי נמי משמע לכאורה בנדה פרק הרואה (נח, א) דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה, ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן, ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו. אי נמי, בין בטהרות בין בממונות לא אמרינן אלא דוקא בכיוצא בטהרות, דליכא טענת בריא אלא שמא, אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתניתין דהנושא את האשה דבריא ושמא הוא, אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי בריא עדיף לרב אשי, וזה עיקר. ובההיא דנדה (שם) משום דחלוק ברשות משאילה קאי, וכיון שכן, לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיליד ריעותא, ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה, מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאילה. וכן תירצו שם בתוספות (ד"ה לענין).
והשתא ניחא לרב אשי טפי מתניתין דהנושא, ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא, אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת בריא, ואפילו ביהודה שמיחדין את החתן עם הכלה, אם כתובתה שלה היא נאמנת, כפשטה דמתניתין דלא מפליגא בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן, וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא, ורבנו אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.
הי כלה, אי נימא בבית אביה: פירש רש"י ז"ל: דאליבא דאוקימתא דר' אלעזר קאמר, ומדר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם, דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה. והא דקאמר כלה בבית אביה, לאו דוקא קאמר, דהיא תיהוי סיעתיה דעודה בבית אביה שאני, דאכתי ברשותיה דאב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל, משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה, מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק, דמשעה שמשך זה עמד החמור ברשות בעל הפרה בכל מקום שהוא, אלא מכלה בבית חמיה קא מייתי ראיה, וכלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט לה, כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו ר' יהושע כותיה. וכן נמי כי הדר וקאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו רבן גמליאל, לאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר, דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל, דמשעה שכנסה עמדה ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה, וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו, דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה, אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא, וכלה בבית חמיה לסימנא נקט לה. ודחי דלא דמי, דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה משום דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע ליה לאב, אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתו מוקמת פרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה, דאתי לאורועה לחזקה, הוה לן למירמי ראיה. והדר אוקמא כר' יהושע, ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא, אלא מקדושין דמוקמי הוא, ואפילו הכי אב צריך להביא ראיה, ואידחי לה הא דרב יהודה מדתניא מחט שנמצאת בבית הכוסות, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר, דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה, ותנא תונא כלה בבית חמיה וכלה בבית אביה, ואליבא דרבא דאוקמה כולה אליבא דרבן גמליאל, וכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה.
ומה שהצריכו לרש"י ז"ל לפרש דרב יהודה קא מייתי ראיה מדר' יהושע, משום דלרב אשי ורבה מתניתין דוקא ורישא על האב להביא ראיה ומדרבי יהושע, וסיפא על הבעל משום שהספק נולד ברשותו, ואילו לשמואל מי שלא נולד הספק ברשותו עליו לבקש ראיה.
ואין פירושו מחוור, דהיכי מייתי ראיה מדר' יהושע ושביק רבן גמליאל, ושמואל גופיה הוא דפסק כרבן גמליאל בשלהי פרק קמא דמכלתין (יד, א). ואף על פי שתירץ הרב ז"ל דכיון דבמסקנא אוקמא רמי בר יחזקאל כרבן גמליאל לא דייקינן בה כולי האי, אכתי אינו מחוור, דתינח לרמי בר יחזקאל אבל לר' יהודה מאי איכא למימר דאיהו ניהו דפסק כרבן גמליאל משמיה דשמואל בפרק קמא (שם). ועוד קשיא לי, דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתה דרבה דאילו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה, אילו טען האב בריא, אי נמי בוגרת דכתובה שלה, על הבעל להביא ראיה, הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבנו ז"ל, ובודאי משמע דרב אשי לית ליה לרבה כדכתבינן לעיל, וקיימא לן כרב אשי דבתרא הואי.
והפירוש הנכון, דכולן מדרבן גמליאל מייתו ראיה, וטעמיה דרב יהודה משום דסבירא ליה דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק, עליו הראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות, הילכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה, לפי שהוא ודאי היה בעל החמור, ובעל הפרה ספק אם זכה בו מעולם אם לאו,והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי.ותנא תונא כלה בבית אביה שאף על פי שהיא עומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו, אף על פי כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין, וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל, היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי, דעדיף משמא וחזקת ממון.
ואי קשיא לך, הכא נמי הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו, וכיון דבעל החמור בריא ובעל הפרה ספק, ברי וחזקת הגוף עדיפא, כההיא דהנושא את האשה. וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב, קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה ליה מנה לאבא בידך, הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. יש לומר, דהא דשמואל נמי בשאין בעל החמור טוען ברי, אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל חמור אם קודם משיכה אם לאחר משיכה. והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה, לאו דוקא, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, לומר הא דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים, הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה, ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה, ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק, דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסין, ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו, אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק.
ותנא תונא כלה בבית [אביה], שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפר נדריה, עליו להביא ראיה, ואף על גב דאילו אתילדו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה, כל שכן בבעל הפרה, שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת. ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה, הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל, וכלה בבית חמיה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה, דאף על גב דלאו ברשות בעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה, בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.
ובין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפי זה, קיימא לן דעל בעל הפרה להביא ראיה, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל פסק (קב, ב) דעל בעל החמור להביא ראיה. ויש לומר, דסבירא ליה דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא, וכדפירש הראב"ד ז"ל, דרב יהודה סבר דלעולם על בעל החמור להביא ראיה, אף על גב דמית ליה באגם, מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו, לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם, ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש, הא מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה, ותנא תונא כלה רישא וסיפא, דעודה בבית אביה על האב להביא ראיה, וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה.
ומכל מקום אף לפירוש זה, אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש וכשאינו טוען ברי, הא בטוען ברי, אי נמי מת באגם, על בעל הפרה להביא ראיה. וצריך עיון על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל. וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהל' מכירה הט"ו), ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב שעל הטבח להביא ראיה, ואפילו לא נתן דמים. וקשה לי הרבה, שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בשמא ושמא לא אמר, כדאיתא בריש פרק האשה שנתארמלה (לעיל טז, א), וכדאמר נמי רב אשי לעיל, רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך, ואם כן מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, דהדין נותן באמת שאם לא נתן טבח דמים שיהא בעל הפרה, הבא להוציא ממון, צריך להביא ראיה, דלא אמרו שהולכים בתר חזקה דגופה לאפוקי ממונא אלא בבריא ושמא, וכדאמרינן נמי בפרק קמא דמכלתין (ט, א) האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה, ואם כן מאי דקא מקשה הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא, דאין הלכה כן אלא כפשטה דברייתא דהמוציא מחבירו עליו הראיה בין טבח בין בעל הפרה, וצריך לי עיון.
וחדא במקום תרתי לא אמרינן : וא"ת לר"ג הא איכא לבעל נמי חזקה דממונא לא חשיבה ליה כלום במקום שהוא טוען שמא כיון דחיובו ברור לפניו ושנכנסה ושנתחייב לה כתובה וא"ת והא מסייע ליה לבעל טענת כאן נמצאו וכאן היו דעדיפא מחזקה דגופא כדאמר רבא והוה להו תרתי. פי' בתוספ' דכחדא חשיבא להו דחדא מנייהו בלא חברתה לא מפסידה כתובה וכשתמצא לומר כאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר ראה ונתפייס דחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו ואתה צריך לומר חזקה אין אדם מתפייס במומין וכשתמצא לומר אין אדם מתפייס במומין דילמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ואתה צריך לומר כאן נמצאו וכאן היו נמצא שאין מפסדת כלום עד דאיתנהו (כלום) לתרווייהו כחדא חשיבי אבל תרתי חזקה דידה דלחדא מינייהו אלימא למיתן לה כתובה כשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתה:
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך: פי' רש"י ז"ל רב אשי נמי מהדר לאוקמה כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת ארוסין לאביה והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דתיהני חזקתה עכ"ל. כלומר שאין הזקת הגוף האשה מועיל לאב אפילו טוען ברי ואינו נכון דחזקת הגוף לכ"ע מהני ודאשכחן גבי מקוה שמתיר לכל הטובלים בו וה"ה דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואע"פ שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי האב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר ר"ג אבל סיפא שהכתובה שלה הו"ל ברי ושמא ולפיכך נאמנת משום חזקה דגופה ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו הי' אב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקימתא דרבא וכן פי' בתוס':
איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גרסת רש"י ז"ל מודה ר"מ לחכמים ואומר דה"ג בתוס' ותימא דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב ביותר ואומר שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם ר"מ והא ליתא בהא אדרבה אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר"מ והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גרסת הראשונים ז"ל:
ואמאי טמא מנה לי בידך היא: וא"ת ולרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתני' דאמאי צריך האב להביא ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו ותירץ ר"י ז"ל דלרבא ל"ק דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדיוקא דמתני' קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היה בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרשינן טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקה וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוים לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והוא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בה הבעל בכונסה לחופה ואם הביא הבעל עדים שהיה בה משעת ארוסה מהני לה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד היינו העמד הגוף על חזקתה והלכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו וכאן היה [מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאשה אבל לרב אשי פריך דלמה לי טעם כאן נמצא ובטענת] א"י נ"ל אבל לרב אשי ובטענת ברי תליא מילתא כולא והכא נמי מנה לי בידך הוא:
אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואפ"ה במשיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ובעלי חיים עבדו חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדינן חליפין וכדמפרש בפרק קמא דקדושין בס"ד. ומכאן יש לנו ראיה ברורה ואע"פ שהספק נולד ברשות חבירו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופא שהיה חי קודם לכן [ומסייע לי' נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו] ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היה דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו דנין שהיה החמור בכ"מ שהוא ברשות בעל הפרה ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הדיעות לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכענין שאמר לעניון טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ודנין שכן היה בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאת בבית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו [חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו כצ"ל ונרשם בגליון והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסיום כו' עד ודו"ק הוא גליון] (כ"כ בשמ"ק המ"ל) טעם בזה מסוים והכל לפי הסייעת' שמביא מהאי דתניא ותנא תונא ודוק. ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר [דמתני'] דכלה מסיי' ליה בהא ואמר הי כלה [אילימא כלה בבית אביה פי' רש"י דקתני האב צריך להביא ראי'] וסבירא ליה לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי ומאן דתנא בבית אביה הוא הדין שנמצאו בבית חמיה ואפ"ה קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה אע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפ"ה אינו גובה הממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשות של חבירו מן הספק כיון שהרי נעשי' משיכה ע"כ והוצרך רבינו ז"ל לפרש דשמואל סבר כר"א דאי לא היכא דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב משא"כ בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן אכתי לא דמי דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואלו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא מרשותו:
ר"א אמר רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך פי' ר"א נמי אוקמיה כר"ג ורישא דאמרי' בעל מהימן משום דהו"ל מנה לאבא בידך שהוא טענת שמא שהאב טוען להוציא הכתובה בשבילו והיא טוענת שמא שאינו ברור מתי נולדו בה המומין הללו. והילכך לא מהני חזקה דגופה כגון שטענה האשה שהיא טוענת ברי ויזכה בכתובה לעצמו דהיכא מהניא ומפקיני' בה ממונא ה"מ למאן דאית ליה חזקה דגופיה אבל חזקה דגופא דאשה לא מהני ליה חזקה לדיליה לאפיק ממונא מחזקה אבל אילו הות [טוענת] כנגדו דכתובתה לעצמה ה"נ אשה מהימנא ואע"פ שלא נכנסה לרשות הבעל ולא אמרינן כאן נמצא וכאן היו ולר"א האשה נאמנת וקי"ל הל' כר"א דהא בתרא. אמר ר"י א"ש המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת. על בעל החמור להביא ראיה שהי' חמורו קיים בעת משיכת הפרה ותנא תונא כלח. פי' בעל החמור משך את הפרה והחמור היה בביתו ותנן בספ"ק דקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין פי' כיון שמשך א' מהן נתחייב חבירו באונס חליפיו בכ"מ שהן ועכשיו נמי משעה שמשך את הפרה קם החמור ברשות בעל הפרה ואם מת לאחר משיכת הפרה לעצמו מת ואע"פ שהחמור בבית בעליו עומד וכשנמצא מת לא ידענו מתי מת זה אומר עד שלא משכת פרתי מת וברשותך מת. וזה אומר לאחר שמשכתי פרתך מת וברשותך מת אמר שמואל שעל בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בעת משיכת הפרה ואם לא ימצא ראיה יחזור פרה לבעלה. ומסתייע ממתני' דכלה ואמרי' הי כלה אי לימא כלה בבית אביה וכו' מי דמי התם אב מביא ראיה ומפיק הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אלא כלה בבית חמיה ואכתי מי דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דגופא הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אלא אר"נ כלה בבית אביה ולקידושין. המורה סובר דפליגי ר"ג ור"י בהא מילתא דלבעל החמור איכא חזקה דגופא דאוקי חמרא אחזקתה וחי הוה בשעת משיכה ולבעל הפרה איכא חזקה דממונא. ור"י א"ש על בעל החמור להביא ראיה כר"י ס"ל ופי' רישא דמתני' סייעי' שמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת הגוף אצלו וכר"א וא"כ ר"י הוא. ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב ואע"פ שלא נולד ס' ברשותו והיא קשה היכי מוקמינן סוגיא דשמעתא דשמואל כר"א ומר' יהושע מייתי סייעתא והא שמואל אמר בפ"ק הל' כר"ג אה"נ וכמסקנא מוקמינן דלא אמרה שמואל להא הכי. וקשה לי לפירושו טובא דהא דר"י א"ש בפ"ק ס"ל כר"ג והכא ס"ל כר"י ולא אשכחן דהדר איהו במסקנא אלא רמי בר יחזקאל פליג עלויה ואמר לא תציתו ליה אבל איהו לא הדר ביה ואכתי ק' דידיה אדידיה ותו דלא שייכא פלוגתא דר"ג הכא כלל אלא מודה לר"י בהא דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אזיל בתר חזקה דגופא אלא המע"ה דהכי אמרי' בפ"ק כדרמינן דר"ג אדר"ג מאלמנות עיסה אלא אמר רבה דר"ג אדר"ג לא ק' התם ברי הכא שמא ואמר הילכך לר"ג (לית) [אלים] ליה ברי דאפי' בחד ספיקא מכשר קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פוסל אלמא בטענות שמא לא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא אלא בדאיכא טענת ברי ואע"ג דלא קיימא באפה חזקה דממונא דקאי באפה ובעל חמור לא טעין טענות ברי דמאי ידע אימת מת חמרא ומודה ר"ג דלא אזיל בתר חזקה דגופא אלא המע"ה ומילתא דרב ושמואל אליבא דכ"ע איתא וכן בדין זה וכן בדין מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות לא פליגי ר"ג ור"י דכיון דלא טעין ולא טענינן ליה שמא לא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה וכך נראה פתרון שיטה זו. אר"י א"ש המחליף וכו'. פי' לא מבעי' אם לא תפש בעל החמור את הפרה כגון שמכר לו חמורו במנה ומפני שלא היה בפניו שימשכנו הלוקח תפש לו קנין שהיה לו חמורו ללוקח בכ"מ שהוא והוא יתחייב ליתן לו המנה. נמצא החמור מת ואין ידוע אם קודם תפישת הקנין מת ואין הלוקח חייב לו המנה לבעל החמור או לאחריו מת וברשות הלוקח מת וחייב לתת לו המנה דאמרי' המע"ה דלא אזלינן בתר חזקה דגופא היכא דטעין שמא אלא אפילו הכא דבעל חמור תפיש בפרה ועומד ובעל הפרה בא להוציא מבעל החמור. והדין היה שבעל הפרה יביא ראיה שהוא המוציא מחבירו אפ"ה אתא שמואל לאשמועינן שעל בעל החמור להביא ראיה שאימת אנו אומרים המע"ה כשאדם מוחזק בדבר והכל יודעין בבירור שהוא מוחזק בה ואחר בא וערער עליו להוציאו מידו שם אנו אומרים המע"ה. אבל הכא שבעל החמור אינו מוחזק בפרה בודאי אלא מתחילת חזקתו בפרה בספק היתה וכיון שהיתה בספק ולא נתבררה חזקתו אינו יכול להחזיק בה עד שיביא ראיה שחי היה חמורו בשעת משיכת הפרה ודין הוא שאני אומר שאע"פ שהוא מפיק במה שהוא ידוע שהיה משל חבירו שאלו להביא שנאו התנא במתני' דכלה ובעי הי כלה אי לימא כלה בבית אביה לא דמי דהתם מייתי ראיה ומפיק ואת אמרת אע"ג דתפיש צריך להביא ראיה להחזיקו בידו. א"ר אבהו כלה בבית חמיה דאע"ג דבעל תפוס ועומד צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היה בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות ואי לא מייתי ראיה מפקינן מיניה והכי נמי בעל חמור ואקשי' ואכתי לא דמי דהתם דין הוא שיביא בעל ראיה ואע"פ שהוא מוחזק בממונא חזקה ודאית משום דאיכא לאשה חזקה דגופא וטוענת טענת ודאי ומשום דאזלי' בתר חזקה דגופא מצרכי' לבעל להביא ראיה אבל הכא חזקת הגוף של בעל החמור הוא ואי בתר חזקה דגופיה הוה בעי' למיזל לא מבעיא השתא דהוא תפוס אלא [אפילו] אם לא היה תפוש כגון שנתחייב לו הלוקח מנה כדפרשתי לעיל הוה מצרכי' ראיה ללוקח ואי לא מייתי ראיה הוה מפקינא מיניה דלוקחים ויהבינן ליה לבעל החמור אלא לא אזלינן בתר חזקה דגופא משום דטעין טענת שמא והלכך על בעל החמור להביא ראיה ולהחזיק מה שתפוש בידו ואתא ר"נ ב"י ואמר כלה בבית אביה ולקדושין (רישא) פי' לעולם מרישא מתני' מסתייע ולא מדמצריך ליה ראיה להחזיקו הקידושין בידו שאע"פ שהוא תפוש בהן כיון שהקדושין הללו היו יודעים לבעל מקודם לכן עליו להביא ראיה דכיון שעל האב להביא ראיה להחזיק הקדושין בידו ה"נ כיון שעל בעל החמור להביא ראיה להוציא מנה מלוקח אילו הי' בענין שכתבתי ואין חזקת הגוף מועלת לו כלום משום דטעין טענת שמא כדפרשינן ה"נ בפרה אע"פ שתפוש בה כיון שהדבר ידוע כי של חבירו היתה עליו להביא ראיה ולהחזיקה בידה ומה שמסתייע מכלה דרישא אתא בין לר"א בין לרבה בין לרב אשי דכלהו מודו דאב צריך להביא ראיה וכיון דאב צריך להביא ראיה ל"ש במה שרוצה להוציא ל"ש במה שתפש מחבירו ה"נ בבעל חמור כיון דעליו להביא ראיה אפי' לר"ג כדפרישית ה"נ ל"ש להוציא אם מכר לו בקנין ונתחייב לו המנה ול"ש במה שתפש עליו להביא ראיה ולהחזיקו בידו דל"ש להחזיק דבר הידוע לחבירו ל"ש להוציא מחבירו דין א' להן להביא ראיה:
חדא במקום תרתי הקשו בתוס' הכא נמי איכא תרתי חזקה דכאן נמצאו וכו'. דקאמרינן לעיל בעודה בבית האב על האב להביא ראיה ולא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו והיכא שהביא הבעל עדים שקודם שנתארסה היו בה פטור אפילו נמצאו בה אחר שנשאת משום דלא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ואדרבא אין אדם מתפייס במומין ומ"ש דכי איתיה לטעמיה דבעל כל חד לחודיה בהדי טעמיה דאב כל חד לחודיה עדיף טעמא דבעל וכי איתנהו תרווייהו עדיפי טעמי דאב מינייהו. ואין לחלק ולומר דכי איתנהו לתרווייהו בהדי תרווייהו אף על גב דכאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקת הגוף מ"מ חזקה דאין אדם שותה וכו' עדיף כולי האי דמשוי ליה לכאן נמצאו וכו' כמאן דליתיה וה"נ חזקת הגוף משוי לחזקת אין אדם מתפייס במומין כמאן דליתיה אע"ג דלגבי כאן נמצאו וכאן היו איתרע לגבי חזקת אין אדם מתפייס כו' עדיף טובא דהא ודאי ליתא דאכתי מאי שנא כל חד לחודיה מתרווייהו בהדי הדדי אוקי תרי בהדי תרי ומה שזה מגרע זה מתקן.
ותירצו בתוס' דחזקת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא כחזקה דגופה אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקה דממונא וכן נמי חזקת אין אדם מתפייס במומין לא חשיבא כחזקת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקת ממון והילכך כי איתנהו לתרווייהו ליכא למימר כדאמרינן בחדא דכי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אצטריך חזקת אין אדם מתפייס במומין עם חזקת ממון לבטלה וכי אמרינן בתר הכי אוקי אתתא אחזקתה אין כח בחזקה כאן נמצאו וכאן היו לבטלה וגם לא לסייע לחזקת ממון שהרי חזקת ממון צריכה כאן לבטל חזקה אין אדם שותה בכוס ואין בה כח לבטל שתי חזקות. עוד תירצו בתוספות דמשום הכי כי הוו תרווייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפילו לא יהא אלא אחד מהם אמת או חזקה דגופה או חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יש לה כתובה ומשום הכי חשיבי כתרתי אבל בעל לא מפטר עד שיהיו שני הטעמים שלו אמת כאן נמצאו ואין אדם מתפייס שאם אחד מהם שקר מפסיד בעל ומשום הכי לא חשבינן להו אלא כחד.
והרמב"ן כתב ואיכא למימר כי אמרינן על הבעל להביא ראיה מקיימן תלת חזקי חזקה דגופה ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וחזקה דאין אדם מתפייס במומין נמי לא מבטלה דלא נתפייס זה אלא מן הדין מפני שידע שברשותו נולדה הילכך בתר הנך חזקי אזלינן אבל אי אמרת כאן נמצאו וכאן היו וברשות האב היו מעיקרן תרתי חזקי דגוף ודכוס הילכך חדא לבטלי תרתי הוא ולא אמרינן כנ"ל.
ואיכא דאמרי הני תרתי חדא הוא דכל חדא צריכה לחברתה דבחדא מינייהו לא מפסדת כתובה בלא אידך דהא אם תמצא לומר אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו חזקת כאן נמצאו וכאן היו לא מפסדת כתובה אלא אין אדם מתפייס במומין מה שאין כן בחזקת הגוף דאם תמצא לומר איתא לההיא חזקה אית לה כתובה ואת"ל ליתא חזקה דאין אדם שותה בכוס מהני לה לכתובה ושני הטעמים קרובים זה לזה. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה תלמידו ז"ל. ויש לומר דהשתא מקיימן תלת חזקי ולא סתרינן אלא חדא חזקה דכי אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מיקיימא נמי חזקה דאין אדם מתפייס במומין דהא לא נתפייס בהן שבשעה שקדשה לא היו בה אלא שנולדו בה אחר כך ולא סתרינן אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אלו אמרינן לאידך גיסא חזקה כאן נמצאו וכאן היו ואין אדם מתפייס במומין סתרינן לאידך תרתי דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו האי ראה ונתפייס הוא הילכך הני תרתי עדיפא לן והיינו דלא אדכרוה בגמרא כלל לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו משום דכיון דאמרי' דאיתא לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו לא סגיא דלא סתריה לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא נקט אלא חזקה דאכתי מיקיימא והיינו חזקה דאין אדם נתפייס במומין ואמרינן דלא חיישינן לה משום דהויא לה חדא במקום תרתי.
אי נמי איכא למימר דהיינו דעדיפי לן הני תרתי משום דאידך הויין להו כל חדא מינייהו חדא במקום תרתי דאלו אמרינן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קשיין עלה חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. וה"ה נמי לאידך דאלו אמרינן לראיה דידיה אין אדם נתפייס במומין כלומר ומעיקרא נמי הוו בה ולא חזינהו דאלו חזינהו אין אדם מתפייס במומין דאי לא לא הויא ראיה לדידיה ואלו הוה אמרינן הכי כדקאמרינן לראיה לדידיה קשיין עלה נמי הני אבל בהני דאמרי' לא הויא אלא חדא לגבי חדא דאלו אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו לא קשיא עלה אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אין אדם מתפייס במומין לא קשיא ליה ואי אמרינן נמי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו לא קשיא עלה נמי אלא חזקה דאין אדם מתפייס במומין אבל חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא קשיא עלה דאיכא למימר אין מעיקרא הוו בה וראה ונתפייס. ע"כ:
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך פי' דמתניתין דוקא בשלא בגרה וכשאין האב טוען ברי אלא היא טוענת ברי וחזקה דגופא איכא אלא דלא מקרי ברי ושמא דלא עדיף ברי דידה לאב וסיפא מנה לי בידך ובברי ושמא כרבן גמליאל. ומדברי רש"י נראה שאפי' האב טוען ברי אין חזקת הגוף מועיל אלא לעצמה ולא מחוור לי דחזקה דממונו הוא ולכ"ע נמי מהניא חזקה דגופא בכל מקום. הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל רישא מנה לאבא בידך פי' רש"י ולא מהני חזקת האשה לגבי האב ולא נהירא דלמה לא מהני חזקת הגוף לכ"ע. ונראה לפירושו דומיא דההיא דיש נוחלין זה אחי אינו נאמן ובעי לאוכוחי מהתם דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ומשני התם דכמנה לאחר בידך דמי וה"נ אמרינן לעיל בריש פרק שני דלא אמר רבן גמליאל נאמנת אלא בברי ושמא ומיירי הכא שהאב טוען שמא וסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר של בתו והיא טוענת ברי הילכך ברישא לא מהני ברי דידה לאביה דהוי כמנה לאחר בידך [אבל בסיפא הוי מנה לי בידך] אף על גב דקי"ל הלכתא דלאו ברי עדיף הכא איכא ברי וחזקה ע"כ. והתוספות חזרו ופירשו כשיטת רש"י ועיין תוספות לעיל פרק אלו נערות (דף לו) דבור המתחיל החרשת והשוטה.
וז"ל רש"י במהדורא קמא רב אשי אמר לעולם כולה רבן גמליאל ורישא דעודה בבית אביה היינו טעמא דאי לא מייתי אב ראיה בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף משום דבנערה עסקינן ועודה בבית אביה והרי כל שבח נעוריה לו כל זמן שלא נשאת וכי תבעה כתובתה מבעל לצורך אב תבעה והכי קא אמרה ליה מנה לאבא בידך הילכך לא מהני חזקת הגוף לטענה מחמת אחרים דלא מהני חזקת הגוף אלא לה כגון שבאה מחמת עצמה. סיפא דנכנסה לרשות הבעל ואין לאביה רשות בה משנשאת ומנה לי בידך קאמרה לבעלה הילכך סיפא אי לא מייתי בעל ראיה אב מהימן דלא היו עד שלא תתארס משום העמד הגוף על חזקתו וכן אם משתתארס הביא הבעל ראיה שהיו בה מומין בבית אביה דאמרינן דלא הוו בה קודם שתתארס משום דאזלינן בתר חזקה דגופה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך כלומר וטענה דידה לא מהניא ליה אלא אי קא טעין איהו גופיה וסיפא מנה לי בידך פי' רב אשי אתי השתא לתרוצי תיובתא דאביי דקא מותיב ממתניתין למה ליה לבעל לאתויי ראיה דעד שלא תתארס היו בה תיסגי ליה דליתי ראיה משנתארסה כיון דידעינן דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו. ואתי רב אשי לפרוקי דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו משום דהויא לה איהי ברי וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אלא בתר חזקה דגופה ואמרינן העמד הגוף על חזקתו וכיון דלי"ל ראיה אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה לפיכך צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה אבל ברישא דליכא טענת ברי בהא ודאי איכא למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה וטעמא משום דאיתא להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי הא לאו הכי דליתא להאי חזקה אפילו בלא טוענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך וכי הא דאמרינן לעיל בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה ולא אמר ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרינן בתינוקת לר"ג דבעינן בטוענת חד רובא ובשאינה טוענת תרי רובי התם לענין יוחסין אבל בממונא בתר חזקה דגופא אזיל.
כללא דמילתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו וכל היכא דאיכא טענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה והיינו דלעיל דפרקין קמא דבעינן לר"ג טוענת ברי ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופא ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל אבל לר' יהושע טעמא דסיפא דלא סגי ליה משנתארסה אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי דלדידיה לא שני ליה בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא. עכ"ל הרא"ה.
והריטב"א אזיל בשיטת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דחזקת הגוף מועיל לכ"ע וכדאשכחן גבי מקוה שמועיל לכל הטובלין בה והכי פירושא דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואף על פי שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי אב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר רבן גמליאל אבל סיפא שהכתובה שלה הוה ליה ברי ושמא ולפיכך נאמנת ונראה דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו היה האב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקמתא דרבא וכן פי' בתוספות. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל דפרש"י אינו מחוור דחזקת הגוף לכ"ע מהניא דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה מי אצטריכא חזקתה לנפשיה אלא ה"פ רישא כשאין האב טוען ברי דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו וכיון שכן שמא ושמא הוא וע"כ לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר.
ונ"ל דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דאלו טוען האב ברי אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך אף על גב שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה ובטומאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן והכי נמי משמע לכאורה בנדה בפרק הרואה [נח א'] דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו אי נמי בין בטהרות בין בממונות לא אמרן אלא דוקא בכיוצא בטהרות דליכא טענת ברי אלא שמא אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתני' דהנושא את האשה דברי ושמא הוא אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי ברי עדיף וזה עיקר וההיא דנדה משום דחלוק ברשות משאיליה קאי וכיון שכן לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיילידא ריעותא ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאלה. וכן תירצו שם בתוספות והשתא ניחא ליה לרב אשי טפי מתניתין דהנושא ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת ברי ואפי' ביהודה שמייחדין החתן עם הכלה אם כתובתה שלה היא נאמנת כפשטא דמתניתין דלא מפליגה בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן וקי"ל כרב אשי דהוא בתרא ורבינו אלפסי לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום. ע"כ:
והרב ר' ישעיה מטראני פי' כפרש"י וז"ל רב אשי אמר רישא כו'. פי' רב אשי נמי אוקמה כרבן גמליאל ורישא דאמר בעל מהימן משום דהוה ליה מנה לאבא בידך והילכך לא מהניא חזקה דהיכא מהניא ומפקינן בה ממונא הני מילי למאן דאית ליה חזקה דגופא אבל הכא דאב בעי לאפוקי משום חזקה דגופה דאשה לא מהניא ליה חזקה לדידיה לאפוקי ממונא מחזקה אבל אלו הות בוגרת דכתובתה לעצמה הכי נמי דאשה מהימנא ואף על פי שלא נכנסה לרשות הבעל ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו והיינו דנפקא לן בין תירוציה דרבא לתירוציה דרב אשי דלרבא אף על גב דהוה בוגרת הבעל נאמן משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולרב אשי האשה נאמנת וקי"ל דהלכה כרב אשי דהוא בתרא. ע"כ:
איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרש"י ז"ל מודה ר' מאיר לחכמים ואומר דה"ג בתוספתא. ותימה דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב יותר ואמרינן שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם רבן גמליאל והא ליתא דאדרבא אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר' מאיר והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גירסת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואותבינן עלה מהא דתניא מודים חכמים לר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה וה"ג בנוסחי כולהו ונוסחי דילן בתוספתא אלא דהתם קתני בהדיא אף על פי שנכנסה לרשות הבעל ופי' מודים אף על פי שחכמים מגריעים כחו של בעל לומר שהוא בודק יותר מלדברי ר"מ וכל שכן שמשנכנסה לרשות הבעל הם מטילין עליו הראיה אבל הם מודים במומין הראוין לבא עמה שעל האב הראיה הואיל ומומין שבסתר הם ואמאי כל מנה לי בידך נאמנת לרבן גמליאל ברישא ואוקימתא ביתרת דרגליה שהם מומין שבסתר אבל שבגלוי בכולן על בעל להביא ראיה ע"כ.
ועדיין אינו מיושב דלא שייך לומר מודים חכמים כיון דלא פליגי בכה"ג. ורש"י ז"ל גריס מודה ר"מ ותו לא ולא קאי אחכמים דמתניתין. והקשו בתוספות למאן מודה וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו פרק אלו מציאות על ההיא דתניא מודה רשב"א כו' דלפעמים אומר בגמרא מודה פלוני ואין חולק עליו ומאי מודה לנפשיה ודכותיה בפרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אליעזר ע"כ. ומיהו התוספות גם בפרק המגרש הקשו למאן מודה והניחו הדבר בתימה.
הקשו בתוספות מאי קשיא ליה טפי מכל הני אמוראי דלעיל דלמ"ד תברה הוה מצי לאקשויי מה חילוק יש בין בית אביה לבית בעלה ואמאי על האב להביא ראיה למ"ד במתניתין על הבעל להביא ראיה ולמאן דאמר נמי כאן נמצאו וכאן היו הכא נמי כאן נמצאו וכאן היו ברשות הבעל ואמאי על האב להביא ראיה ונראה דכוונת התוספות לאקשויי דתקשי ליה רב אחא לנפשיה היכי מתרץ לה למתני' דתתוקם הך ברייתא שפיר ומיהו לא קשיא להו אמאי הקשה רב אחא עליה דרבי אלעזר ורבא דדילמא לא שמיע ליה תירוצייהו אבל כד שמע תירוצא דרב אשי אקשי ליה והיינו דלא תירצו התוספות אלא למאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו. וכתבו התוספות דאין לומר דס"ל למקשה דאיירי במומין ישנים שניכר בהם שמומין אלו היו בה קודם אירוסין ואיתרע חזקת הגוף ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דאם כן מהאי טעמא נמי ניחא לרב אשי דאיהו גופיה לא קאמר שיהא נאמן משום מנה לי בידך אלא משום דאיכא חזקה בהדיה כדפ"ל והכא איתרע חזקתה.
ותירצו בתוספות דמאן דמקשה ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו והכי מפרש לה לברייתא מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה בבית אביה דהיינו קודם נשואין אפילו אין ניכר דקודם אירוסין באו דהויא כאלו נמצאו בבית האב ולכך על האב להביא ראיה ואף על גב דאמרינן לעיל אבל משנתארסה לא משום דאיכא תרתי חזקי במקום חדא הכא מיירי במומין שאין הבעל יכול ליודעם אפילו על ידי בדיקה כגון ריח הפה ונכפה שאינו קבוע לו זמן שיכולה לשמור עצמה ולא יכירו בה בני אדם דהשתא לא הוי תרתי במקום חדא דליכא חזקה דאין אדם שותה כו' וראה ונתפייס דהא אפילו על ידי בדיקה לא ידע דמהנך מומין אי אפשר לו לבודקה בקרובותיה אבל לרב אשי קשיא דכיון דטעמיה משום מנה לי בידך הרי כאן אפילו היו בה קודם נשואין הכתובה שלה ומנה לי בידך הוא:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ואם תאמר לרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתניתין דאמאי צריך להביא האב ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו. תירץ ר"י ז"ל דלרבא לא קשיא דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדוקיא דמתניתין קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרישנא טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקי וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והיא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בהן הבעל גם בכניסתה לחופה שאם הביא הבעל עדים שהיו בה משנתארסה מהני ליה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה אין אדם שותה בכוס ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד דהיינו העמד הגוף על חזקתו והילכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו כו' מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאב אבל לרב אשי פריך דלית ליה טעם כאן נמצאו כו' ובטענת ברי תליא מילתא כולה וה"נ מנה לי בידך הוא. ע"כ:
ורש"י כתב מודה ר"מ גרסינן בתוספתא אף על גב דאמר נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה מודה הוא במומין הראוין לבא עמה וכו'. קס"ד בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו. שעל האב להביא ראיה. ואף על פי שנכנסה לרשות הבעל. מנה לי בידך הוא. ונימא העמד הגוף על חזקתו. ע"כ.
ואם תשאל אם כן מתניתין דקתני נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה איירי במומין שאין להסתפק כלל שנולדו בבית אביה דבודאי נולדו בבית הבעל מעתה תקשי מאי על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין כו'. והרי אי אפשר להביא ראיה זו הלכך הוה ליה למתני בקוצר דהבעל חייב ועוד מאי למימרא פשיטא דכיון דברירא מילתא דבבית בעלה נולדו הא ודאי דחייב הבעל לכ"ע ואפילו לר' יהושע. תשובתך אנן הכי קאמרינן קס"ד דמאן דמקשה דכי קתני מתניתין נכנסה לרשות הבעל על בעלה להביא ראיה היינו היכא דאיכא לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו ומיהו מכל מקום מידי ספיקא מיהא לא מפקא אלא דהדעת נוטה טפי ממראית המומין דברשות הבעל נולדו ולהכי על הבעל להביא ראיה אבל היכא דהצדדין שקולים והספק שקול לומר שמבית אביה באו על האב להביא ראיה וניחא לרבי אלעזר דמוקי מתניתין בתרי תנאי דתנא דרישא סבר דעל האב להביא ראיה כל היכא דאיכא ספק בדבר אף על גב דאין הספק שקול דהדעת מכרעת לומר דברשות הבעל נולדו דאין להוציא ממון מספק וכדר' יהושע ותנא דסיפא סבר דאיברא דכל היכא דהספק שקול דאין להוציא ממון ועל האב להביא ראיה וכדקתני בברייתא ומיהו אי מכרעת קצת לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו על הבעל להביא ראיה משום דקשיא דיוקא דרישא אסיפא הוצרך לשנויי מי ששנה זו לא שנה זו וכדכתיבנא.
ולרבא נמי דליכא הכא חדא במקום תרתי ניחא ומשום הכי על האב להביא ראיה דכיון דמסתפקא לן שמא מבית אביה באו ליכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו דדילמא לא ידע בהו כלל דבשלמא לעיל כשבאו עדים שמשנתארסה היו בה מומין כו' הוא דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס כו' דכיון דידעו עדים במומיה איכא למימר דחזקה דאיהו נמי ידע ונתפייס אבל כל דלא אברירא מלתא כלל והדבר עומד בספק לא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס וכו' דדילמא לא ידע דמאי חזקה איכא עד דנימא דידע ונתפייס והרי עשויה האשה לכסות ולחפות על מומיה כנ"ל לתרץ קושיית התוספות לפי מה שפי' ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מודה ר"מ גרידתא גרסינן וה"פ אף על גב דאמר רבי מאיר נכנסה לרשות הבעל יביא ראיה מודה הוא במומין הראויין וכו' במומין שאינם חדשים כל כך ונראין שהביאתן עמה משהיתה באירוסין בבית אביה אף על פי שנכנסה לרשות הבעל על האב (צריך) להביא ראיה שלא היו בה עד שלא תתארס ואי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ואמאי לא אזיל הכא נמי ר' מאיר בתר חזקת הגוף הא מנה לי בידך הוא דהא נכנסה לרשות הבעל ושוב אין לאביה רשות בה ומשני ביתרת יתר אצבע או אבר א' דודאי עד שלא תתארס היו בה וליכא למימר חזקת הגוף הלכך על האב להביא ראיה דראה ונתפייס כדמפרש לקמיה ואי לא מייתי בעל מהימן דלא נתפייס והיה מקחו מקח טעות:
אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. ולא הספיק וכו' ואפילו הכי במשיכת פרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא מקח טעות דבחילופין כיון שזכה זה נתפייס זה בחילופיו ובעלי חיים עבידי חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדי חליפין וכדפרישנא בפרק קמא דקידושין בס"ד ומכאן יש לזה ראיה ברורה. הריטב"א ז"ל:
על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה ואף על פי שהספק נולד ברשות חברו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופה שהיה חי קודם לכן ומסייע ליה נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היו דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו לדין שהיה החמור בכל מקום שהוא ברשות בעל הפרה.
ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הריעותא לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכעין שאמרו לענין טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ודנין שכן היו בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאו בעובי בית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו. הריטב"א ז"ל:
ומצאתי בגליון בחידושי הריטב"א והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסויים והכל כפי הסייעתא שמביא ממאי דתנא ותנא תונא ודוק. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו על בעל החמור כו'. ואף ע"ג דבעל החמור מוחזק בפרה ואית ליה חזקה דממונא ומסייע ליה נמי חזקה דגופה דאית לן לאוקמי החמור בחזקת שהוא חי ועוד שהספק נולד ברשות בעל הפרה שהרי משעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה ועתה נולד הספק ואפילו הכי על בעל החמור להביא ראיה. וצ"ע מ"ט, ויש לומר דטעמא משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והפרה ידועה לבעל הפרה ובעל החמור רוצה להחזיק בה מספק אם כן עליו להביא ראיה. אי נמי טעמא אחרינא משום דנולד הספק בחמור שהוא ודאי ממונו של בעל החמור שמתחלה היה שלו ועדיין אין ידוע אם הוא לבעל הפרה שעל זה הספק אנו דנין הילכך אין ספק מוציא מידי ודאי ועל בעל החמור להביא ראיה. עד כאן:
הי כלה אילימא כלה בבית אביה דאף על גב דמסייע לאב חזקה דגופה האב צריך להביא ראיה מפני שרוצה להוציא ממון מן הבעל הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה מפני שרוצה להחזיק בפרה הידועה לחברו והוי כמוציא מחברו ואף על גב דאכתי לא דמי דכלה בבית אביה נולד הספק ברשות האב שהרי עדיין היא ברשותו אבל הכא לא נולד הספק ברשות בעל החמור אלא ברשות בעל הפרה כיון שכבר נמשכה הפרה כתב רש"י דהך סוגיא אתיא כר' אלעזר דמשני לעיל תברה ורישא כרבי יהושע וסיפא רבן גמליאל וכי אמרינן אילימא כלה בבית אביה ה"פ אילימא מרישא דמתניתין מייתי שמואל סייעתא למילתיה דס"ל כרבי יהושע דאמר על האב להביא ראיה בכלה בבית אביה והוא הדין לכלה בבית חמיה. ובכלה בבית אביה נולד הספק ברשותו של בעל ולא ברשותו של האב ומסייע ליה חזקה דגופה ואפילו הכי על האב להביא ראיה. ודחינן מי דמי התם אב מייתי ראיה ומפיק כו' כלומר התם מסייע לבעל חזקה דממונא לא חזקת מריה קמא לבד אלא עתה גם כן הוה מוחזק בממון הכתובה והאב בא להוציא ממנו אבל הכא בעל החמור מוחזק עתה בפרה ומנא לך שיהא צריך להביא ראיה.
אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי הבעל ראיה אף על פי שהוא מוחזק בממון הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה להחזיק ממון שבידו והשתא פרכינן דהתם הוא משום חזקה דגופה דמסייע לאב ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם נולד הספק ברשות הבעל ומשום הכי עליו להביא ראיה והכא נולד הספק ברשות בעל הפרה כתב רש"י דכי אמרינן אלא מכלה בבית חמיה ר"ל והוא הדין דלרבן גמליאל דמתניתין סיפא דמתני' דכלה בבית אביה הבעל צריך להביא ראיה והתם אית ליה חזקה דממונא ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי עליו להביא ראיה משום דכיון דהכתובה היתה ידועה לאב קודם שנולד ספק זה וזה רוצה להחזיק בה על הספק עליו להביא ראיה ולאותו הטעם שפי' למעלה מפני שנולד הספק בממון שהיה ודאי לבעל החמור ואין ספק מוציא מידי ודאי השתא כי בעי למימר דמכלה בבית חמיה דהיינו סיפא דמתני' מייתי סייעתא ליכא לפרושי ההוא טעמא דבמתני' לא נולד הספק בממונו ודאי של בעל שהרי בודאי היה ממונו של אב מתחלה אלא השתא ס"ל דטעמא דמילתא משום שהפרה היתה מוחזקת לבעל הפרה וכאן נמי הכתובה מוחזקת לאב או לאשה.
ודחינן אכתי לא דמי התם מייתי בעל ראיה ומגרע ליה לחזקיה דאב כו'. כלומר שיש לאב חזקה דגופה ומשום הכי הבעל צריך להביא ראיה לגרע חזקתו הכא לבעל החמור גם כן חזקה דגופה ומנא לך שיהא עליו להביא ראיה אלא מכלה בבית אביה ולקדושין דעל האב להביא ראיה וס"ל לשמואל דסתמא קתני אפילו להחזיק הקדושין בידו צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא וכן נולד הספק ברשות הבעל דהא לרבי יהושע דתני רישא דמתניתין ה"ה לכלה בבית חמיה שעל האב להביא ראיה אפילו לקדושין וטעמא משום שממון הקדושין הם ידועין לבעל וזה בא להחזיק בהם מספק הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה שרוצה להחזיק בפרתו הידועה לבעל הפרה. אי נמי משום טעמא אחרינא שנולד הספק בבתו שהיא בודאי שלו ויש לנו לומר שברשותו נולדו לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי הכא נמי נולד הספק בחמור שהיה בודאי לבעל החמור וספק לבעל הפרה. והקשה רש"י עצמו אם כן שמואל דאמר כרבי יהושע ובפ"ק אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. ותירץ אין הכי נמי ובמסקנא דשמעתא אסיקנא דלא אמרה שמואל הכי אלא שנולד הספק ואתיא כרבן גמליאל. זהו פירוש שמועה זו על דרך פי' רש"י ז"ל. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר דמתני' דכלה מסייע לן בהא. ואמרינן הי מתני' דכלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דקתני האב צריך להביא ראיה וסבירא ליה לשמואל כר' אלעזר דמוקים לה בתרי תנאי ומאי דתני בבית אביה ה"ה שנמצאו בבית חמיה ואפילו הכי קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי אינו גובה ממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשותו של חברו מן הספק שהרי כבר נעשית משיכה ע"כ. והוצרך רבינו לפרש דשמואל סבר כר' אלעזר דאי לא היכי דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן דאכתי לא דמו דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואילו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא פרתו מרשותו.
אמר רבי אבא כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין דקתני על הבעל להביא ראיה ורבן גמליאל אמרה ופליג נמי ברישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביאה ואף זה צריך שיביא ראיה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל. והוצרך רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דרבי אלעזר הוא דאמר דהוא הדין דאמרינן הכי בכלה בבית אביה דאלו בית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו והספק ברשותו נולד מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי הכי קאמר אמר רבי אבא מסברא דרבן גמליאל דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית אביה.
ועדיין היה לנו להקשות דהיכי דמיא מתניתין לדשמואל דאלו בשמואל על בעל החמור להביא ראיה מפני שאנו דנין אותו למפרע כשעת מציאתו ונאמר שכן היה קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר' אלעזר דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר רבן גמליאל שעל הבעל להביא ראיה ואמאי נדון אותה כשעת מציאתה ויהא האב צריך להביא ראיה כי הוא הדומה לבעל החמור לכך כתב רש"י דרבן גמליאל קתני שעל הבעל להביא ראיה להפקיע שטר כתובה שיש בידה כלומר דטעמא דרבן גמליאל במשנתנו משום שאין לדחות הברור של בעל מפני הספק וכיון ששטר כתובה בידה יש לנו להעמידו בכחו ובחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה והכא נמי הפרה שהיתה בתחלה לבעל הפרה יש להעמידה בחזקתו בכל מקום שהיא כמו שהיתה בתחלה דקס"ד דר' אבא דטעמא דשמואל משום דכל ספק שנולד בממון בין בעלי דינין הרי הממון ברור ברשות בעליו כבתחלה ועל חברו לברר הספק. וליכא למימר דגבי מתני' נמי הרי הממון ברור מתחלתו ברשות הבעל ועל האב להביא ראיה. שזה אינו דכיון שכנסה וכתב לה כתובה הרי האשה כאלו דינה ברור כיון שכתובתה בידה ולא סגי לה בלא גט ואם כן היא חשיבה כבעלים הראשונים ובדין הוא דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל לא משום שכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לו שאפילו לזה הטעם לא דמי דהתם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקיה פי' דבמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל להביא ראיה לאורועי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבא לבעל החמור מסייע חזקה דגופה והיכי מצטריכינן ליה לאתויי ראיה לאוקמי אחזקיה.
אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין פי' דמשנתנו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קדושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוה ואף על גב דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על פי שהיא לאוקמי ממונא כיון שהוא בעלים הראשונים. וכי תימא אדרבא נדוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואף על גב דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע להדה חזקה דגופה הכא נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף והממון על חזקתו. יש לומר שכבר נשמר רש"י מזה דאליבא דרבי אלעזר מייתי לה דאנן דמייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה והוא הדין לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין. והקשה רש"י דאם כן מוקמי לשמואל כרבי יהושע ואיהו פסק בפ"ק הלכה כרבן גמליאל. ותירץ רש"י דאין הכי נמי דהשתא קשיא לשמואל אדשמואל והא אידחי ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכין זו היא שיטת רש"י.
ובודאי דשיטה דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתניתין כר' אלעזר ועוד דהא אמרינן לעיל דכל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושע דאזלינן בתר חזקה דגופה וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופה היכי אמר רבי יהושע שעל האב להביא ראיה ואנו צריכין לומר דשמואל לית ליה ההיא דרבא להאי לישנא קמא דשמואל וטעמא דר' יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק. ועוד קשה דמנא לן דר' יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתא לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה. ע"כ:
ועוד הקשו עליו בתוספות דאכתי קשיא לרב יהודה דאמר משמיה דשמואל על בעל החמור להביא ראיה ואיהו גופיה אמר משמיה דשמואל הלכה כרבן גמליאל ואם כן קשה דרב יהודה אדרב יהודה והא דאמרינן בשמעתין דלא אמרה שמואל הכי דמי הוא דקאמר הכי לא תציתו להנהו כללי כו'. הרא"ש וריב"ש ז"ל.
לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולה תליא בטענת ברי או בטענת שמא הילכך אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור אינו טוען טענת ברי לא מהניא ליה חזקה דגופה ולא חזקה דממונא ומוקמינן פרה ברשות בעליה הראשונים ואף על פי שגם הוא בא בטענת שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואף על פי שתפס ברשות ואפילו לרבן גמליאל והיינו דאתינן לדמוייה לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון שטוען בשמא עליו הראיה ודחינן דשאני התם דהוי כנגדו חזקה דגופה ואמרינן לכלה בבית אביה ולקדושין ובדין הוא דמצינן למדחי דדילמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי מה שאין כן בדשמואל דשמא ושמא אלא משום דאיכא למימר דמתניתין בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא גם כן שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא אי נמי דחדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופה וחזקה דממונא ואפילו הכי עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען כן בשמא דאלו משום כאן נמצאו וכאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמוייה לסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה דאזלי בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון.
ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה ולקדושין להכי לא מדמי לה לסיפא דאזלינן בתר חזקה דגופה משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות בעל אירע מה שאין כן בדשמואל דאף על גב דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר ספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לא ואולי לא נכנס חמור ברשות בעל הפרה כלל לא חשיב שאירע הספק ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות בעל החמור מה שאין כן בבעל שנכנסה לחופה ודאי אבל כלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדיין היא בבית אביה וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הילכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לרבן גמליאל דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל פירשו בתוספות דשמואל ס"ל כרב אשי דמפרש מתני' משום מנה לי בידך וכרבן גמליאל והכא נמי מיירי שבעל החמור אינו טוען ברי לפי שהחמור היה עומד באגם בשעת משיכת הפרה אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שהוא טוען שמא לא מהני ליה כלום ועליו להביא ראיה ואף על גב דבעל הפרה גם כן טוען שמא כיון שאין המקח ברור לפנינו ובעיקר הקנין יש ספק אוקי הפרה בחזקת בעלים הראשונים ולא תועיל לבעל החמור חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאינו טוען ברי ואתי לדמוייה לכלה בבית אביה דאף על גב דלאו מסייע חזקה דגופה אפילו הכי עליו להביא ראיה כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם איכא למימר כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דאכתי לא דמי דהתם לא מסייע לאב חזקה דממונא אלא הוא בא להוציא מן הבעל הכא בעל החמור מוחזק בפרה והדר אתי לדמוייה לכלה בבית חמיה דאף על גב דבעל מוחזק לא מהני ליה חזקה דממונא כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דשאני כלה בבית חמיה שהאשה טוענת ברי אבל הכא שניהם טוענין שמא. אפשר דהוי בכלל מאי דפריך בתר הכי משום חזקה דגופה במקום ברי ושמא עדיפא מחזקה דממונא כרבן גמליאל א"נ דבמתניתין אי לאו משום דהאשה טוענת ברי לא הוה צריך הבעל ראיה כיון שהוא בא לבטל הקנין המסופק ואפילו ס"ד דמוכיח שפיר ממתניתין דקי"ל שמא אפילו במקום חזקה והדר אמרינן דמכלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דמסייע לה חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון דטעין שמא לא מהניא ליה מידי כיון שנולד הספק בעיקר הקנין אם מועיל אם לאו מוקמינן ליה אחזקתיה קמא ואין הקנין מועיל אם לא יביא ראיה הכא נמי הכי הוא ולא תקשי ליה מכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה לבטל הקנין דהתם הוי טעמא משום דלאשה אית לה חזקה דגופה דטוענת ברי וברי ושמא ברי עדיף כל דמסייע לה חזקה דגופה והכא נמי אם בעל החמור היה טוען ברי ובעל הפרה שמא לכ"ע לא הוה לבעל החמור צריך להביא ראיה כיון דאית ליה חזקה דגופה וחזקה דממונא ולרבן גמליאל בחזקה דגופה לחוד וברי ושמא. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל הי כלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דאליבא דאוקימתא דרבי אלעזר ומר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה והא דקאמר (דוקא) כלה בבית אביה לאו דוקא קאמר דאיתחזי סייעתה דעודה בבית אביה שאני דאכתי ברשות האב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק דמשעה שמשך כו'. אבל מכלה בבית חמיה קא מייתי דאיהו כלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו רבי יהושע כותיה וכן נמי הדר כי קאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו דרבן גמליאל ולאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל דמשעה שכנסה עומדת ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא וכלה בבית חמיה לסימנא בעלמא נקט לה.
ודחי דלא דמי דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע לאב אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתיה מוקמת הפרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה (להביא ראיה) לפי' לאורועה חזקה הוה לן למרמי ראיה. והדר אוקמה כר' יהושע ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא אלא מקדושין וכו' ואידחא לה הא דרב יהודה מדתני' מחט כו' ואתא רב מרי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית אביה וכלה בבית חמיה ואליבא דרבא דאוקמא כולה אליבא דרבן גמליאל וכו' ואין פירושו מחוור דהיכי מייתי ראיה מרבי יהושע ושביק רבן גמליאל כו' ואע"פ שתי' הרב ז"ל אכתי אינו מחוור דתינח לרמי בר יצחק כו' ועוד קשיא לי דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתא דרבא דאלו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה אלו טען האב ברי א"נ בוגרת דכתובה שלה על הבעל להביא ראיה הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבינו ז"ל ובודאי משמע דרב אשי לית ליה דרבא כדכתיבנא לעיל וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא.
והפירוש הנכון דכלן מייתו ראיה מדרבן גמליאל וטעמי' דרב יהודה משום דס"ל דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק עליו להביא ראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות הלכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה לפי שהוא ודאי היה בעל החמור ובעל הפרה ספק אם זכה בו לעולם אם לאו והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי ותנא תונא כלה בבית אביה שאע"פ שעומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו אע"פ כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי דעדיף משמא וחזקת ממון.
ואי קשיא לך ה"נ הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו וכיון דבעל החמור ברי ובעל הפרה ספק ברי וחזקת הגוף עדיפא כההיא דהנושא את האשה וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה מנה לאבא בידך הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. י"ל דהא דשמואל נמי כשאין בעל החמור טעין ברי אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל החמור אם קודם משיכה או לאחר משיכה והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה לאו דוקא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר לומר הא דקאמר הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסי' ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפרת נדריה עליו להביא ראיה ואע"ג דאלו איתילידו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה כל שכן בבעל הפרה שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל וכלה בבית אביה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה דאע"ג דלא ברשות הבעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.
ובין לפירושו של רש"י ובין לפירוש זה קי"ל דעל בעל הפרה להביא ראיה וזה שלא כדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל פסק על בעל החמור להביא ראיה וי"ל דס"ל דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא וכפי' הראב"ד דרב יהודה סבר לעולם על בעל החמור להביא ראיה אע"ג דמית ליה באגם מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש היא אבל מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה ותנא תונא כלה רישא וסיפא בעודה בבית אביה על האב להביא ראיה וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומ"מ אף לפי' זה אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש כשאינו טוען ברי הא בטוען ברי אי נמי מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה.
וצ"ע על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב על הטבח להביא ראיה ואפי' לא נתן דמים וק"ל הרבה שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר כדאיתא בריש פרק האשה שנתאלמנה וכדאמר נמי רב אשי לעיל רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך וא"כ מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דהדין נותן באמת שאם לא נתן הטבח דמי' שיהא בעל הפרה הבא להוציא ממון צריך להביא ראיה דלא אמרו שהולכין בתר חזקה דגופא לאפוקי ממונא אלא בברי ושמא וכדאמרינן נמי בפ"ק דמכילתין האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וא"כ מאי דקא מקשי הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא דאין הלכה אלא כפשטיה דברייתא דהמע"ה בין טבח בין בעל הפרה וצל"ע.
והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין הקשה הרמב"ן ז"ל מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא וניחא ליה דקס"ד השתא דבלא כתב לה כתובה עסקי' ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל ולי נראה דע"כ מתני' אף לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה דאל"כ מאי קאמר על האב להביא ראיה שהרי אף על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין ולא הו"ל למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחברו עליו הראיה דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין אלא ע"כ אב מייתי ראיה אפילו לאוקומי קדושין כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה