שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף עו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד א

חדא במקום תרתי הקשו בתוס' הכא נמי איכא תרתי חזקה דכאן נמצאו וכו'. דקאמרינן לעיל בעודה בבית האב על האב להביא ראיה ולא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו והיכא שהביא הבעל עדים שקודם שנתארסה היו בה פטור אפילו נמצאו בה אחר שנשאת משום דלא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ואדרבא אין אדם מתפייס במומין ומ"ש דכי איתיה לטעמיה דבעל כל חד לחודיה בהדי טעמיה דאב כל חד לחודיה עדיף טעמא דבעל וכי איתנהו תרווייהו עדיפי טעמי דאב מינייהו. ואין לחלק ולומר דכי איתנהו לתרווייהו בהדי תרווייהו אף על גב דכאן נמצאו וכאן היו עדיף מחזקת הגוף מ"מ חזקה דאין אדם שותה וכו' עדיף כולי האי דמשוי ליה לכאן נמצאו וכו' כמאן דליתיה וה"נ חזקת הגוף משוי לחזקת אין אדם מתפייס במומין כמאן דליתיה אע"ג דלגבי כאן נמצאו וכאן היו איתרע לגבי חזקת אין אדם מתפייס כו' עדיף טובא דהא ודאי ליתא דאכתי מאי שנא כל חד לחודיה מתרווייהו בהדי הדדי אוקי תרי בהדי תרי ומה שזה מגרע זה מתקן.
ותירצו בתוס' דחזקת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא כחזקה דגופה אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקה דממונא וכן נמי חזקת אין אדם מתפייס במומין לא חשיבא כחזקת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אלא שמחליש כחה ומסייע לחזקת ממון והילכך כי איתנהו לתרווייהו ליכא למימר כדאמרינן בחדא דכי אמרת אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו אצטריך חזקת אין אדם מתפייס במומין עם חזקת ממון לבטלה וכי אמרינן בתר הכי אוקי אתתא אחזקתה אין כח בחזקה כאן נמצאו וכאן היו לבטלה וגם לא לסייע לחזקת ממון שהרי חזקת ממון צריכה כאן לבטל חזקה אין אדם שותה בכוס ואין בה כח לבטל שתי חזקות. עוד תירצו בתוספות דמשום הכי כי הוו תרווייהו בהדי הדדי עדיפי טעמי האשה משום דאפילו לא יהא אלא אחד מהם אמת או חזקה דגופה או חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יש לה כתובה ומשום הכי חשיבי כתרתי אבל בעל לא מפטר עד שיהיו שני הטעמים שלו אמת כאן נמצאו ואין אדם מתפייס שאם אחד מהם שקר מפסיד בעל ומשום הכי לא חשבינן להו אלא כחד.
והרמב"ן כתב ואיכא למימר כי אמרינן על הבעל להביא ראיה מקיימן תלת חזקי חזקה דגופה ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וחזקה דאין אדם מתפייס במומין נמי לא מבטלה דלא נתפייס זה אלא מן הדין מפני שידע שברשותו נולדה הילכך בתר הנך חזקי אזלינן אבל אי אמרת כאן נמצאו וכאן היו וברשות האב היו מעיקרן תרתי חזקי דגוף ודכוס הילכך חדא לבטלי תרתי הוא ולא אמרינן כנ"ל.
ואיכא דאמרי הני תרתי חדא הוא דכל חדא צריכה לחברתה דבחדא מינייהו לא מפסדת כתובה בלא אידך דהא אם תמצא לומר אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו חזקת כאן נמצאו וכאן היו לא מפסדת כתובה אלא אין אדם מתפייס במומין מה שאין כן בחזקת הגוף דאם תמצא לומר איתא לההיא חזקה אית לה כתובה ואת"ל ליתא חזקה דאין אדם שותה בכוס מהני לה לכתובה ושני הטעמים קרובים זה לזה. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הרא"ה תלמידו ז"ל. ויש לומר דהשתא מקיימן תלת חזקי ולא סתרינן אלא חדא חזקה דכי אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו מיקיימא נמי חזקה דאין אדם מתפייס במומין דהא לא נתפייס בהן שבשעה שקדשה לא היו בה אלא שנולדו בה אחר כך ולא סתרינן אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אלו אמרינן לאידך גיסא חזקה כאן נמצאו וכאן היו ואין אדם מתפייס במומין סתרינן לאידך תרתי דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו האי ראה ונתפייס הוא הילכך הני תרתי עדיפא לן והיינו דלא אדכרוה בגמרא כלל לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו משום דכיון דאמרי' דאיתא לחזקה דהעמד הגוף על חזקתו לא סגיא דלא סתריה לחזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא נקט אלא חזקה דאכתי מיקיימא והיינו חזקה דאין אדם נתפייס במומין ואמרינן דלא חיישינן לה משום דהויא לה חדא במקום תרתי.
אי נמי איכא למימר דהיינו דעדיפי לן הני תרתי משום דאידך הויין להו כל חדא מינייהו חדא במקום תרתי דאלו אמרינן חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קשיין עלה חזקה דהעמד הגוף על חזקתו ואין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו. וה"ה נמי לאידך דאלו אמרינן לראיה דידיה אין אדם נתפייס במומין כלומר ומעיקרא נמי הוו בה ולא חזינהו דאלו חזינהו אין אדם מתפייס במומין דאי לא לא הויא ראיה לדידיה ואלו הוה אמרינן הכי כדקאמרינן לראיה לדידיה קשיין עלה נמי הני אבל בהני דאמרי' לא הויא אלא חדא לגבי חדא דאלו אמרינן חזקה העמד הגוף על חזקתו לא קשיא עלה אלא חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אבל אין אדם מתפייס במומין לא קשיא ליה ואי אמרינן נמי חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו לא קשיא עלה נמי אלא חזקה דאין אדם מתפייס במומין אבל חזקה דכאן נמצאו וכאן היו לא קשיא עלה דאיכא למימר אין מעיקרא הוו בה וראה ונתפייס. ע"כ:
רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך פי' דמתניתין דוקא בשלא בגרה וכשאין האב טוען ברי אלא היא טוענת ברי וחזקה דגופא איכא אלא דלא מקרי ברי ושמא דלא עדיף ברי דידה לאב וסיפא מנה לי בידך ובברי ושמא כרבן גמליאל. ומדברי רש"י נראה שאפי' האב טוען ברי אין חזקת הגוף מועיל אלא לעצמה ולא מחוור לי דחזקה דממונו הוא ולכ"ע נמי מהניא חזקה דגופא בכל מקום. הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ש ז"ל רישא מנה לאבא בידך פי' רש"י ולא מהני חזקת האשה לגבי האב ולא נהירא דלמה לא מהני חזקת הגוף לכ"ע. ונראה לפירושו דומיא דההיא דיש נוחלין זה אחי אינו נאמן ובעי לאוכוחי מהתם דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף. ומשני התם דכמנה לאחר בידך דמי וה"נ אמרינן לעיל בריש פרק שני דלא אמר רבן גמליאל נאמנת אלא בברי ושמא ומיירי הכא שהאב טוען שמא וסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר של בתו והיא טוענת ברי הילכך ברישא לא מהני ברי דידה לאביה דהוי כמנה לאחר בידך [אבל בסיפא הוי מנה לי בידך] אף על גב דקי"ל הלכתא דלאו ברי עדיף הכא איכא ברי וחזקה ע"כ. והתוספות חזרו ופירשו כשיטת רש"י ועיין תוספות לעיל פרק אלו נערות (דף לו) דבור המתחיל החרשת והשוטה.
וז"ל רש"י במהדורא קמא רב אשי אמר לעולם כולה רבן גמליאל ורישא דעודה בבית אביה היינו טעמא דאי לא מייתי אב ראיה בעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקת הגוף משום דבנערה עסקינן ועודה בבית אביה והרי כל שבח נעוריה לו כל זמן שלא נשאת וכי תבעה כתובתה מבעל לצורך אב תבעה והכי קא אמרה ליה מנה לאבא בידך הילכך לא מהני חזקת הגוף לטענה מחמת אחרים דלא מהני חזקת הגוף אלא לה כגון שבאה מחמת עצמה. סיפא דנכנסה לרשות הבעל ואין לאביה רשות בה משנשאת ומנה לי בידך קאמרה לבעלה הילכך סיפא אי לא מייתי בעל ראיה אב מהימן דלא היו עד שלא תתארס משום העמד הגוף על חזקתו וכן אם משתתארס הביא הבעל ראיה שהיו בה מומין בבית אביה דאמרינן דלא הוו בה קודם שתתארס משום דאזלינן בתר חזקה דגופה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך כלומר וטענה דידה לא מהניא ליה אלא אי קא טעין איהו גופיה וסיפא מנה לי בידך פי' רב אשי אתי השתא לתרוצי תיובתא דאביי דקא מותיב ממתניתין למה ליה לבעל לאתויי ראיה דעד שלא תתארס היו בה תיסגי ליה דליתי ראיה משנתארסה כיון דידעינן דמשנתארסה היו בה נימא כאן נמצאו וכאן היו. ואתי רב אשי לפרוקי דבסיפא ליכא למימר כאן נמצאו וכאן היו משום דהויא לה איהי ברי וכל היכא דאיכא טענת ברי לא אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו אלא בתר חזקה דגופה ואמרינן העמד הגוף על חזקתו וכיון דלי"ל ראיה אלא אחר שנתארסה אמרינן השתא הוא דנולדו בה לפיכך צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה אבל ברישא דליכא טענת ברי בהא ודאי איכא למימר דאזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו דכל היכא דהוי ספק איכא למיזל בתר האי חזקה וטעמא משום דאיתא להאי חזקה והא עדיפא לן כיון דלא טוענת ברי הא לאו הכי דליתא להאי חזקה אפילו בלא טוענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה כל היכא דליכא למיחש לריעותא כי לא טענה כגון הא דמנה לאבא בידך וכי הא דאמרינן לעיל בחרשת לר"ג דאנן טענינן לה ולא אמר ר"ג טוענת בעלמא אלא משום דריעא כי לא טענה. והא דאמרינן בתינוקת לר"ג דבעינן בטוענת חד רובא ובשאינה טוענת תרי רובי התם לענין יוחסין אבל בממונא בתר חזקה דגופא אזיל.
כללא דמילתא לרבן גמליאל כל היכא דהוי ספק אזלינן בתר חזקה דכאן נמצאו וכאן היו וכל היכא דאיכא טענת ברי אזלינן בתר חזקה דגופה והיינו דלעיל דפרקין קמא דבעינן לר"ג טוענת ברי ובהכי אזלינן בתר חזקה דגופא ומיהו האי טעמא אתי לרבן גמליאל אבל לר' יהושע טעמא דסיפא דלא סגי ליה משנתארסה אלא עד שלא תתארס ליכא למימר משום הכי דלדידיה לא שני ליה בין ברי לשמא אלא כתירוצא קמא. עכ"ל הרא"ה.
והריטב"א אזיל בשיטת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דחזקת הגוף מועיל לכ"ע וכדאשכחן גבי מקוה שמועיל לכל הטובלין בה והכי פירושא דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואף על פי שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי אב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר רבן גמליאל אבל סיפא שהכתובה שלה הוה ליה ברי ושמא ולפיכך נאמנת ונראה דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו היה האב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקמתא דרבא וכן פי' בתוספות. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל דפרש"י אינו מחוור דחזקת הגוף לכ"ע מהניא דאטו מקוה דמוקמינן אחזקתיה מי אצטריכא חזקתה לנפשיה אלא ה"פ רישא כשאין האב טוען ברי דסתמא דמילתא הכי הוא דאין האב יודע מתי נולדו מומין שבסתר שבבתו וכיון שכן שמא ושמא הוא וע"כ לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר.
ונ"ל דרב אשי לית ליה כאן נמצאו וכאן היו דאלו טוען האב ברי אי נמי בבוגרת דהוה ליה מנה לי בידך אף על גב שהיא בבית אביה על הבעל להביא ראיה ובטומאות דוקא אמרינן אין מחזיקין ממקום למקום אבל בממונא לא אמרינן והכי נמי משמע לכאורה בנדה בפרק הרואה [נח א'] דתניא התם בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה ואמר רב ששת עלה לענין דינא תנן ואם איתא דלענין דינא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו אפילו לענין דינא נמי נימא שתהא שניה חייבת לכבס משום דכאן נמצאו וכאן היו אי נמי בין בטהרות בין בממונות לא אמרן אלא דוקא בכיוצא בטהרות דליכא טענת ברי אלא שמא אבל בכעין מתניתין דהכא ובכעין מתני' דהנושא את האשה דברי ושמא הוא אף על גב דמסייע למאן דטעין שמא כאן נמצאו וכאן היו אפילו הכי ברי עדיף וזה עיקר וההיא דנדה משום דחלוק ברשות משאיליה קאי וכיון שכן לענין דינא מציא אמרה לה שניה ברשותך איתיילידא ריעותא ומיהו לענין טומאה היא טמאה וחברתה טהורה מפני שהיתה לה לראשונה לבודקה בין לבישה לשאלה. וכן תירצו שם בתוספות והשתא ניחא ליה לרב אשי טפי מתניתין דהנושא ולא דחקינן לה בכונס ובועל לאחר זמן דוקא אלא בין בכונס ובועל לאלתר כל שטוענת ברי ואפי' ביהודה שמייחדין החתן עם הכלה אם כתובתה שלה היא נאמנת כפשטא דמתניתין דלא מפליגה בין בועל לאלתר לבועל לאחר זמן וקי"ל כרב אשי דהוא בתרא ורבינו אלפסי לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום. ע"כ:

והרב ר' ישעיה מטראני פי' כפרש"י וז"ל רב אשי אמר רישא כו'. פי' רב אשי נמי אוקמה כרבן גמליאל ורישא דאמר בעל מהימן משום דהוה ליה מנה לאבא בידך והילכך לא מהניא חזקה דהיכא מהניא ומפקינן בה ממונא הני מילי למאן דאית ליה חזקה דגופא אבל הכא דאב בעי לאפוקי משום חזקה דגופה דאשה לא מהניא ליה חזקה לדידיה לאפוקי ממונא מחזקה אבל אלו הות בוגרת דכתובתה לעצמה הכי נמי דאשה מהימנא ואף על פי שלא נכנסה לרשות הבעל ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו והיינו דנפקא לן בין תירוציה דרבא לתירוציה דרב אשי דלרבא אף על גב דהוה בוגרת הבעל נאמן משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולרב אשי האשה נאמנת וקי"ל דהלכה כרב אשי דהוא בתרא. ע"כ:
איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרש"י ז"ל מודה ר' מאיר לחכמים ואומר דה"ג בתוספתא. ותימה דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב יותר ואמרינן שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם רבן גמליאל והא ליתא דאדרבא אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר' מאיר והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גירסת הראשונים. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואותבינן עלה מהא דתניא מודים חכמים לר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה שעל האב להביא ראיה וה"ג בנוסחי כולהו ונוסחי דילן בתוספתא אלא דהתם קתני בהדיא אף על פי שנכנסה לרשות הבעל ופי' מודים אף על פי שחכמים מגריעים כחו של בעל לומר שהוא בודק יותר מלדברי ר"מ וכל שכן שמשנכנסה לרשות הבעל הם מטילין עליו הראיה אבל הם מודים במומין הראוין לבא עמה שעל האב הראיה הואיל ומומין שבסתר הם ואמאי כל מנה לי בידך נאמנת לרבן גמליאל ברישא ואוקימתא ביתרת דרגליה שהם מומין שבסתר אבל שבגלוי בכולן על בעל להביא ראיה ע"כ.

ועדיין אינו מיושב דלא שייך לומר מודים חכמים כיון דלא פליגי בכה"ג. ורש"י ז"ל גריס מודה ר"מ ותו לא ולא קאי אחכמים דמתניתין. והקשו בתוספות למאן מודה וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו פרק אלו מציאות על ההיא דתניא מודה רשב"א כו' דלפעמים אומר בגמרא מודה פלוני ואין חולק עליו ומאי מודה לנפשיה ודכותיה בפרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אליעזר ע"כ. ומיהו התוספות גם בפרק המגרש הקשו למאן מודה והניחו הדבר בתימה.
הקשו בתוספות מאי קשיא ליה טפי מכל הני אמוראי דלעיל דלמ"ד תברה הוה מצי לאקשויי מה חילוק יש בין בית אביה לבית בעלה ואמאי על האב להביא ראיה למ"ד במתניתין על הבעל להביא ראיה ולמאן דאמר נמי כאן נמצאו וכאן היו הכא נמי כאן נמצאו וכאן היו ברשות הבעל ואמאי על האב להביא ראיה ונראה דכוונת התוספות לאקשויי דתקשי ליה רב אחא לנפשיה היכי מתרץ לה למתני' דתתוקם הך ברייתא שפיר ומיהו לא קשיא להו אמאי הקשה רב אחא עליה דרבי אלעזר ורבא דדילמא לא שמיע ליה תירוצייהו אבל כד שמע תירוצא דרב אשי אקשי ליה והיינו דלא תירצו התוספות אלא למאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו. וכתבו התוספות דאין לומר דס"ל למקשה דאיירי במומין ישנים שניכר בהם שמומין אלו היו בה קודם אירוסין ואיתרע חזקת הגוף ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דאם כן מהאי טעמא נמי ניחא לרב אשי דאיהו גופיה לא קאמר שיהא נאמן משום מנה לי בידך אלא משום דאיכא חזקה בהדיה כדפ"ל והכא איתרע חזקתה.
ותירצו בתוספות דמאן דמקשה ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו והכי מפרש לה לברייתא מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה בבית אביה דהיינו קודם נשואין אפילו אין ניכר דקודם אירוסין באו דהויא כאלו נמצאו בבית האב ולכך על האב להביא ראיה ואף על גב דאמרינן לעיל אבל משנתארסה לא משום דאיכא תרתי חזקי במקום חדא הכא מיירי במומין שאין הבעל יכול ליודעם אפילו על ידי בדיקה כגון ריח הפה ונכפה שאינו קבוע לו זמן שיכולה לשמור עצמה ולא יכירו בה בני אדם דהשתא לא הוי תרתי במקום חדא דליכא חזקה דאין אדם שותה כו' וראה ונתפייס דהא אפילו על ידי בדיקה לא ידע דמהנך מומין אי אפשר לו לבודקה בקרובותיה אבל לרב אשי קשיא דכיון דטעמיה משום מנה לי בידך הרי כאן אפילו היו בה קודם נשואין הכתובה שלה ומנה לי בידך הוא:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ואם תאמר לרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתניתין דאמאי צריך להביא האב ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו. תירץ ר"י ז"ל דלרבא לא קשיא דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדוקיא דמתניתין קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרישנא טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקי וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוין לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והיא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בהן הבעל גם בכניסתה לחופה שאם הביא הבעל עדים שהיו בה משנתארסה מהני ליה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה אין אדם שותה בכוס ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד דהיינו העמד הגוף על חזקתו והילכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו כו' מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאב אבל לרב אשי פריך דלית ליה טעם כאן נמצאו כו' ובטענת ברי תליא מילתא כולה וה"נ מנה לי בידך הוא. ע"כ:

ורש"י כתב מודה ר"מ גרסינן בתוספתא אף על גב דאמר נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה מודה הוא במומין הראוין לבא עמה וכו'. קס"ד בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו. שעל האב להביא ראיה. ואף על פי שנכנסה לרשות הבעל. מנה לי בידך הוא. ונימא העמד הגוף על חזקתו. ע"כ.

ואם תשאל אם כן מתניתין דקתני נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה איירי במומין שאין להסתפק כלל שנולדו בבית אביה דבודאי נולדו בבית הבעל מעתה תקשי מאי על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין כו'. והרי אי אפשר להביא ראיה זו הלכך הוה ליה למתני בקוצר דהבעל חייב ועוד מאי למימרא פשיטא דכיון דברירא מילתא דבבית בעלה נולדו הא ודאי דחייב הבעל לכ"ע ואפילו לר' יהושע. תשובתך אנן הכי קאמרינן קס"ד דמאן דמקשה דכי קתני מתניתין נכנסה לרשות הבעל על בעלה להביא ראיה היינו היכא דאיכא לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו ומיהו מכל מקום מידי ספיקא מיהא לא מפקא אלא דהדעת נוטה טפי ממראית המומין דברשות הבעל נולדו ולהכי על הבעל להביא ראיה אבל היכא דהצדדין שקולים והספק שקול לומר שמבית אביה באו על האב להביא ראיה וניחא לרבי אלעזר דמוקי מתניתין בתרי תנאי דתנא דרישא סבר דעל האב להביא ראיה כל היכא דאיכא ספק בדבר אף על גב דאין הספק שקול דהדעת מכרעת לומר דברשות הבעל נולדו דאין להוציא ממון מספק וכדר' יהושע ותנא דסיפא סבר דאיברא דכל היכא דהספק שקול דאין להוציא ממון ועל האב להביא ראיה וכדקתני בברייתא ומיהו אי מכרעת קצת לאצדודי טפי דברשות הבעל נולדו על הבעל להביא ראיה משום דקשיא דיוקא דרישא אסיפא הוצרך לשנויי מי ששנה זו לא שנה זו וכדכתיבנא.
ולרבא נמי דליכא הכא חדא במקום תרתי ניחא ומשום הכי על האב להביא ראיה דכיון דמסתפקא לן שמא מבית אביה באו ליכא למימר חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו דדילמא לא ידע בהו כלל דבשלמא לעיל כשבאו עדים שמשנתארסה היו בה מומין כו' הוא דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס כו' דכיון דידעו עדים במומיה איכא למימר דחזקה דאיהו נמי ידע ונתפייס אבל כל דלא אברירא מלתא כלל והדבר עומד בספק לא אמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס וכו' דדילמא לא ידע דמאי חזקה איכא עד דנימא דידע ונתפייס והרי עשויה האשה לכסות ולחפות על מומיה כנ"ל לתרץ קושיית התוספות לפי מה שפי' ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מודה ר"מ גרידתא גרסינן וה"פ אף על גב דאמר רבי מאיר נכנסה לרשות הבעל יביא ראיה מודה הוא במומין הראויין וכו' במומין שאינם חדשים כל כך ונראין שהביאתן עמה משהיתה באירוסין בבית אביה אף על פי שנכנסה לרשות הבעל על האב (צריך) להביא ראיה שלא היו בה עד שלא תתארס ואי לא מייתי האב ראיה בעל מהימן ולא אמרינן העמד הגוף על חזקתו ואמאי לא אזיל הכא נמי ר' מאיר בתר חזקת הגוף הא מנה לי בידך הוא דהא נכנסה לרשות הבעל ושוב אין לאביה רשות בה ומשני ביתרת יתר אצבע או אבר א' דודאי עד שלא תתארס היו בה וליכא למימר חזקת הגוף הלכך על האב להביא ראיה דראה ונתפייס כדמפרש לקמיה ואי לא מייתי בעל מהימן דלא נתפייס והיה מקחו מקח טעות:

אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. ולא הספיק וכו' ואפילו הכי במשיכת פרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא מקח טעות דבחילופין כיון שזכה זה נתפייס זה בחילופיו ובעלי חיים עבידי חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדי חליפין וכדפרישנא בפרק קמא דקידושין בס"ד ומכאן יש לזה ראיה ברורה. הריטב"א ז"ל:
על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה ואף על פי שהספק נולד ברשות חברו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופה שהיה חי קודם לכן ומסייע ליה נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היו דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו לדין שהיה החמור בכל מקום שהוא ברשות בעל הפרה.
ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הריעותא לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכעין שאמרו לענין טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ודנין שכן היו בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאו בעובי בית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו. הריטב"א ז"ל:
ומצאתי בגליון בחידושי הריטב"א והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסויים והכל כפי הסייעתא שמביא ממאי דתנא ותנא תונא ודוק. ע"כ:

וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו על בעל החמור כו'. ואף ע"ג דבעל החמור מוחזק בפרה ואית ליה חזקה דממונא ומסייע ליה נמי חזקה דגופה דאית לן לאוקמי החמור בחזקת שהוא חי ועוד שהספק נולד ברשות בעל הפרה שהרי משעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה ועתה נולד הספק ואפילו הכי על בעל החמור להביא ראיה. וצ"ע מ"ט, ויש לומר דטעמא משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והפרה ידועה לבעל הפרה ובעל החמור רוצה להחזיק בה מספק אם כן עליו להביא ראיה. אי נמי טעמא אחרינא משום דנולד הספק בחמור שהוא ודאי ממונו של בעל החמור שמתחלה היה שלו ועדיין אין ידוע אם הוא לבעל הפרה שעל זה הספק אנו דנין הילכך אין ספק מוציא מידי ודאי ועל בעל החמור להביא ראיה. עד כאן:
הי כלה אילימא כלה בבית אביה דאף על גב דמסייע לאב חזקה דגופה האב צריך להביא ראיה מפני שרוצה להוציא ממון מן הבעל הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה מפני שרוצה להחזיק בפרה הידועה לחברו והוי כמוציא מחברו ואף על גב דאכתי לא דמי דכלה בבית אביה נולד הספק ברשות האב שהרי עדיין היא ברשותו אבל הכא לא נולד הספק ברשות בעל החמור אלא ברשות בעל הפרה כיון שכבר נמשכה הפרה כתב רש"י דהך סוגיא אתיא כר' אלעזר דמשני לעיל תברה ורישא כרבי יהושע וסיפא רבן גמליאל וכי אמרינן אילימא כלה בבית אביה ה"פ אילימא מרישא דמתניתין מייתי שמואל סייעתא למילתיה דס"ל כרבי יהושע דאמר על האב להביא ראיה בכלה בבית אביה והוא הדין לכלה בבית חמיה. ובכלה בבית אביה נולד הספק ברשותו של בעל ולא ברשותו של האב ומסייע ליה חזקה דגופה ואפילו הכי על האב להביא ראיה. ודחינן מי דמי התם אב מייתי ראיה ומפיק כו' כלומר התם מסייע לבעל חזקה דממונא לא חזקת מריה קמא לבד אלא עתה גם כן הוה מוחזק בממון הכתובה והאב בא להוציא ממנו אבל הכא בעל החמור מוחזק עתה בפרה ומנא לך שיהא צריך להביא ראיה.
אמר ר' אבא כלה בבית חמיה פי' דמייתי הבעל ראיה אף על פי שהוא מוחזק בממון הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה להחזיק ממון שבידו והשתא פרכינן דהתם הוא משום חזקה דגופה דמסייע לאב ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם נולד הספק ברשות הבעל ומשום הכי עליו להביא ראיה והכא נולד הספק ברשות בעל הפרה כתב רש"י דכי אמרינן אלא מכלה בבית חמיה ר"ל והוא הדין דלרבן גמליאל דמתניתין סיפא דמתני' דכלה בבית אביה הבעל צריך להביא ראיה והתם אית ליה חזקה דממונא ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי עליו להביא ראיה משום דכיון דהכתובה היתה ידועה לאב קודם שנולד ספק זה וזה רוצה להחזיק בה על הספק עליו להביא ראיה ולאותו הטעם שפי' למעלה מפני שנולד הספק בממון שהיה ודאי לבעל החמור ואין ספק מוציא מידי ודאי השתא כי בעי למימר דמכלה בבית חמיה דהיינו סיפא דמתני' מייתי סייעתא ליכא לפרושי ההוא טעמא דבמתני' לא נולד הספק בממונו ודאי של בעל שהרי בודאי היה ממונו של אב מתחלה אלא השתא ס"ל דטעמא דמילתא משום שהפרה היתה מוחזקת לבעל הפרה וכאן נמי הכתובה מוחזקת לאב או לאשה.

ודחינן אכתי לא דמי התם מייתי בעל ראיה ומגרע ליה לחזקיה דאב כו'. כלומר שיש לאב חזקה דגופה ומשום הכי הבעל צריך להביא ראיה לגרע חזקתו הכא לבעל החמור גם כן חזקה דגופה ומנא לך שיהא עליו להביא ראיה אלא מכלה בבית אביה ולקדושין דעל האב להביא ראיה וס"ל לשמואל דסתמא קתני אפילו להחזיק הקדושין בידו צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא וכן נולד הספק ברשות הבעל דהא לרבי יהושע דתני רישא דמתניתין ה"ה לכלה בבית חמיה שעל האב להביא ראיה אפילו לקדושין וטעמא משום שממון הקדושין הם ידועין לבעל וזה בא להחזיק בהם מספק הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה שרוצה להחזיק בפרתו הידועה לבעל הפרה. אי נמי משום טעמא אחרינא שנולד הספק בבתו שהיא בודאי שלו ויש לנו לומר שברשותו נולדו לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי הכא נמי נולד הספק בחמור שהיה בודאי לבעל החמור וספק לבעל הפרה. והקשה רש"י עצמו אם כן שמואל דאמר כרבי יהושע ובפ"ק אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. ותירץ אין הכי נמי ובמסקנא דשמעתא אסיקנא דלא אמרה שמואל הכי אלא שנולד הספק ואתיא כרבן גמליאל. זהו פירוש שמועה זו על דרך פי' רש"י ז"ל. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר דמתני' דכלה מסייע לן בהא. ואמרינן הי מתני' דכלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דקתני האב צריך להביא ראיה וסבירא ליה לשמואל כר' אלעזר דמוקים לה בתרי תנאי ומאי דתני בבית אביה ה"ה שנמצאו בבית חמיה ואפילו הכי קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה ואף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפילו הכי אינו גובה ממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשותו של חברו מן הספק שהרי כבר נעשית משיכה ע"כ. והוצרך רבינו לפרש דשמואל סבר כר' אלעזר דאי לא היכי דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן דאכתי לא דמו דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואילו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא פרתו מרשותו.
אמר רבי אבא כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין דקתני על הבעל להביא ראיה ורבן גמליאל אמרה ופליג נמי ברישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביאה ואף זה צריך שיביא ראיה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל. והוצרך רבינו ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דרבי אלעזר הוא דאמר דהוא הדין דאמרינן הכי בכלה בבית אביה דאלו בית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו והספק ברשותו נולד מה שאין כן בדשמואל אלא ודאי הכי קאמר אמר רבי אבא מסברא דרבן גמליאל דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית אביה.
ועדיין היה לנו להקשות דהיכי דמיא מתניתין לדשמואל דאלו בשמואל על בעל החמור להביא ראיה מפני שאנו דנין אותו למפרע כשעת מציאתו ונאמר שכן היה קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר' אלעזר דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר רבן גמליאל שעל הבעל להביא ראיה ואמאי נדון אותה כשעת מציאתה ויהא האב צריך להביא ראיה כי הוא הדומה לבעל החמור לכך כתב רש"י דרבן גמליאל קתני שעל הבעל להביא ראיה להפקיע שטר כתובה שיש בידה כלומר דטעמא דרבן גמליאל במשנתנו משום שאין לדחות הברור של בעל מפני הספק וכיון ששטר כתובה בידה יש לנו להעמידו בכחו ובחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה והכא נמי הפרה שהיתה בתחלה לבעל הפרה יש להעמידה בחזקתו בכל מקום שהיא כמו שהיתה בתחלה דקס"ד דר' אבא דטעמא דשמואל משום דכל ספק שנולד בממון בין בעלי דינין הרי הממון ברור ברשות בעליו כבתחלה ועל חברו לברר הספק. וליכא למימר דגבי מתני' נמי הרי הממון ברור מתחלתו ברשות הבעל ועל האב להביא ראיה. שזה אינו דכיון שכנסה וכתב לה כתובה הרי האשה כאלו דינה ברור כיון שכתובתה בידה ולא סגי לה בלא גט ואם כן היא חשיבה כבעלים הראשונים ובדין הוא דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל לא משום שכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לו שאפילו לזה הטעם לא דמי דהתם בעל מייתי ראיה ומרע לחזקה דאב והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקיה פי' דבמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל להביא ראיה לאורועי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבא לבעל החמור מסייע חזקה דגופה והיכי מצטריכינן ליה לאתויי ראיה לאוקמי אחזקיה.
אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין פי' דמשנתנו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קדושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוה ואף על גב דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה אף על פי שהיא לאוקמי ממונא כיון שהוא בעלים הראשונים. וכי תימא אדרבא נדוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואף על גב דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע להדה חזקה דגופה הכא נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף והממון על חזקתו. יש לומר שכבר נשמר רש"י מזה דאליבא דרבי אלעזר מייתי לה דאנן דמייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה והוא הדין לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין. והקשה רש"י דאם כן מוקמי לשמואל כרבי יהושע ואיהו פסק בפ"ק הלכה כרבן גמליאל. ותירץ רש"י דאין הכי נמי דהשתא קשיא לשמואל אדשמואל והא אידחי ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכין זו היא שיטת רש"י.
ובודאי דשיטה דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתניתין כר' אלעזר ועוד דהא אמרינן לעיל דכל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושע דאזלינן בתר חזקה דגופה וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופה היכי אמר רבי יהושע שעל האב להביא ראיה ואנו צריכין לומר דשמואל לית ליה ההיא דרבא להאי לישנא קמא דשמואל וטעמא דר' יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק. ועוד קשה דמנא לן דר' יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתא לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה. ע"כ:

ועוד הקשו עליו בתוספות דאכתי קשיא לרב יהודה דאמר משמיה דשמואל על בעל החמור להביא ראיה ואיהו גופיה אמר משמיה דשמואל הלכה כרבן גמליאל ואם כן קשה דרב יהודה אדרב יהודה והא דאמרינן בשמעתין דלא אמרה שמואל הכי דמי הוא דקאמר הכי לא תציתו להנהו כללי כו'. הרא"ש וריב"ש ז"ל.
לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענת כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולה תליא בטענת ברי או בטענת שמא הילכך אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור אינו טוען טענת ברי לא מהניא ליה חזקה דגופה ולא חזקה דממונא ומוקמינן פרה ברשות בעליה הראשונים ואף על פי שגם הוא בא בטענת שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואף על פי שתפס ברשות ואפילו לרבן גמליאל והיינו דאתינן לדמוייה לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון שטוען בשמא עליו הראיה ודחינן דשאני התם דהוי כנגדו חזקה דגופה ואמרינן לכלה בבית אביה ולקדושין ובדין הוא דמצינן למדחי דדילמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי מה שאין כן בדשמואל דשמא ושמא אלא משום דאיכא למימר דמתניתין בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא גם כן שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא אי נמי דחדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופה וחזקה דממונא ואפילו הכי עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען כן בשמא דאלו משום כאן נמצאו וכאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמוייה לסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה דאזלי בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון.
ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה ולקדושין להכי לא מדמי לה לסיפא דאזלינן בתר חזקה דגופה משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות בעל אירע מה שאין כן בדשמואל דאף על גב דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר ספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לא ואולי לא נכנס חמור ברשות בעל הפרה כלל לא חשיב שאירע הספק ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות בעל החמור מה שאין כן בבעל שנכנסה לחופה ודאי אבל כלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדיין היא בבית אביה וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הילכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לרבן גמליאל דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל פירשו בתוספות דשמואל ס"ל כרב אשי דמפרש מתני' משום מנה לי בידך וכרבן גמליאל והכא נמי מיירי שבעל החמור אינו טוען ברי לפי שהחמור היה עומד באגם בשעת משיכת הפרה אף על גב דלבעל החמור מסייע חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שהוא טוען שמא לא מהני ליה כלום ועליו להביא ראיה ואף על גב דבעל הפרה גם כן טוען שמא כיון שאין המקח ברור לפנינו ובעיקר הקנין יש ספק אוקי הפרה בחזקת בעלים הראשונים ולא תועיל לבעל החמור חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאינו טוען ברי ואתי לדמוייה לכלה בבית אביה דאף על גב דלאו מסייע חזקה דגופה אפילו הכי עליו להביא ראיה כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דהתם איכא למימר כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דאכתי לא דמי דהתם לא מסייע לאב חזקה דממונא אלא הוא בא להוציא מן הבעל הכא בעל החמור מוחזק בפרה והדר אתי לדמוייה לכלה בבית חמיה דאף על גב דבעל מוחזק לא מהני ליה חזקה דממונא כיון שטוען שמא ואף על גב דאכתי לא דמי דשאני כלה בבית חמיה שהאשה טוענת ברי אבל הכא שניהם טוענין שמא. אפשר דהוי בכלל מאי דפריך בתר הכי משום חזקה דגופה במקום ברי ושמא עדיפא מחזקה דממונא כרבן גמליאל א"נ דבמתניתין אי לאו משום דהאשה טוענת ברי לא הוה צריך הבעל ראיה כיון שהוא בא לבטל הקנין המסופק ואפילו ס"ד דמוכיח שפיר ממתניתין דקי"ל שמא אפילו במקום חזקה והדר אמרינן דמכלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דמסייע לה חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון דטעין שמא לא מהניא ליה מידי כיון שנולד הספק בעיקר הקנין אם מועיל אם לאו מוקמינן ליה אחזקתיה קמא ואין הקנין מועיל אם לא יביא ראיה הכא נמי הכי הוא ולא תקשי ליה מכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה לבטל הקנין דהתם הוי טעמא משום דלאשה אית לה חזקה דגופה דטוענת ברי וברי ושמא ברי עדיף כל דמסייע לה חזקה דגופה והכא נמי אם בעל החמור היה טוען ברי ובעל הפרה שמא לכ"ע לא הוה לבעל החמור צריך להביא ראיה כיון דאית ליה חזקה דגופה וחזקה דממונא ולרבן גמליאל בחזקה דגופה לחוד וברי ושמא. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל הי כלה אילימא כלה בבית אביה פרש"י דאליבא דאוקימתא דרבי אלעזר ומר' יהושע קא מייתי ראיה דאית ליה שעל האב להביא ראיה לעולם דשמא במקום ממונא עדיף מברי וחזקה דגופה והא דקאמר (דוקא) כלה בבית אביה לאו דוקא קאמר דאיתחזי סייעתה דעודה בבית אביה שאני דאכתי ברשות האב קיימא וברשותיה נולדו ולא ברשותיה דבעל משום דאכתי אינו זכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה מה שאין כן בפרה דברשותיה דבעל הפרה נולד הספק דמשעה שמשך כו'. אבל מכלה בבית חמיה קא מייתי דאיהו כלה בבית אביה דנקט לסימנא בעלמא נקט כלומר ותנא תונא דרישא דהיינו רבי יהושע כותיה וכן נמי הדר כי קאמר אלא כלה בבית חמיה תנא דסיפא קאמר דהיינו דרבן גמליאל ולאו מכלה בבית חמיה דוקא קאמר דהתם על מי שהספק נולד ברשותו דהיינו הבעל דמשעה שכנסה עומדת ברשותו וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ולפיכך אתה מטיל עליו הראיה וכאן אתה מטיל הראיה על מי שאינה ברשותו דחמור ברשות בעל הפרה עומד משעת משיכת הפרה אלא מכלה בבית אביה קא מייתי סייעתא וכלה בבית חמיה לסימנא בעלמא נקט לה.
ודחי דלא דמי דהתם דינא הוא דבעל ליתי ראיה דאתי לאורועי חזקה דגופה דמסייע לאב אבל הכא כל היכא דמוקמת חמור בחזקתיה מוקמת הפרה בידא דלוקח ועל בעל הפרה (להביא ראיה) לפי' לאורועה חזקה הוה לן למרמי ראיה. והדר אוקמה כר' יהושע ולאו מכתובה קא מייתי דאפוקי הוא אלא מקדושין וכו' ואידחא לה הא דרב יהודה מדתני' מחט כו' ואתא רב מרי בר יחזקאל ואמר דשמואל איפכא אמר דכל שנולד ספק ברשותו דהיינו בעל הפרה עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית אביה וכלה בבית חמיה ואליבא דרבא דאוקמא כולה אליבא דרבן גמליאל וכו' ואין פירושו מחוור דהיכי מייתי ראיה מרבי יהושע ושביק רבן גמליאל כו' ואע"פ שתי' הרב ז"ל אכתי אינו מחוור דתינח לרמי בר יצחק כו' ועוד קשיא לי דרמי בר יחזקאל נמי לפי פירושו אי אפשר להביא ראיה אלא אליבא דאוקמתא דרבא דאלו לרב אשי אף על פי שהיא בבית אביה דאכתי לאו ברשותיה דבעל קאי למציאתה ולמעשה ידיה אלו טען האב ברי א"נ בוגרת דכתובה שלה על הבעל להביא ראיה הרי שאתה מצריך לבקש ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו לדברי רבינו ז"ל ובודאי משמע דרב אשי לית ליה דרבא כדכתיבנא לעיל וקי"ל כרב אשי דבתרא הוא.
והפירוש הנכון דכלן מייתו ראיה מדרבן גמליאל וטעמי' דרב יהודה משום דס"ל דכל שהיה הממון שלו מתחלתו ונולד בו ספק עליו להביא ראיה שהיה בשעת קנייתו ראוי לקנות הלכך על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו ראוי לקנות בשעת משיכת הפרה לפי שהוא ודאי היה בעל החמור ובעל הפרה ספק אם זכה בו לעולם אם לאו והלכך אין ספק מוציא מידי ודאי ותנא תונא כלה בבית אביה שאע"פ שעומדת ברשות הבעל לקבלת מומין משעת אירוסין ואילך דנסתחפה שדהו אע"פ כן על האב להביא ראיה שהיתה ראויה לקנות הכתובה בשעת אירוסין וכלה בבית חמיה דאתה מטיל ראיה על הבעל היינו משום דאיכא חזקה דגופה וברי דעדיף משמא וחזקת ממון.
ואי קשיא לך ה"נ הא איכא למימר העמד חמור על חזקתו וכיון דבעל החמור ברי ובעל הפרה ספק ברי וחזקת הגוף עדיפא כההיא דהנושא את האשה וכלה בבית אביה נמי דמטילין ראיה על האב קא יהיב רב אשי טעמא משום דהוה מנה לאבא בידך הא בבוגרת דמנה לי בידך הוא על הבעל להביא ראיה. י"ל דהא דשמואל נמי כשאין בעל החמור טעין ברי אלא שנמצא חמורו מת ולא נודע לבעל החמור אם קודם משיכה או לאחר משיכה והא דהדר ואמר אלא כלה בבית חמיה לאו דוקא הוא אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר לומר הא דקאמר הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא מכלה בבית חמיה ודמי קצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק כמו שנולד כאן בבית הבעל ואיתותב רב יהודה ואתא רמי בר יחזקאל ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל וברשותו נולד הספק דמשעת משיכת הפרה קם חמור ברשותו בכל מקום שהוא לאונסי' ולית ליה לרמי בר יחזקאל דהולכין אחר מי שהיה הממון שלו מתחלתו אלא אחר מי שהוא שלו בשעת הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהיא עומדת ברשות האב למעשה ידיה ולהפרת נדריה עליו להביא ראיה ואע"ג דאלו איתילידו בה מומין השתא ברשות הבעל נינהו ושדהו הוא דנסתחפה כל שכן בבעל הפרה שאילו מת החמור משעת משיכת הפרה ואילך לדידיה מת ובוגרת בבית אביה שעל הבעל להביא ראיה הא אמרינן טעמא משום ברי ושמא כרבן גמליאל וכלה בבית אביה נמי היינו טעמא דבעל צריך להביא ראיה דאע"ג דלא ברשות הבעל קיימא לגמרי אלא אף ברשות עצמה בעל צריך להביא ראיה משום דרבן גמליאל דברי ושמא.
ובין לפירושו של רש"י ובין לפירוש זה קי"ל דעל בעל הפרה להביא ראיה וזה שלא כדברי רבינו אלפסי שהוא ז"ל פסק על בעל החמור להביא ראיה וי"ל דס"ל דרמי בר יחזקאל לא פליג עליה דרב יהודה בעיקר דינא אלא בטעמא וכפי' הראב"ד דרב יהודה סבר לעולם על בעל החמור להביא ראיה אע"ג דמית ליה באגם מדלא מפליג בה ואמר סתם ומת חמורו לומר בין שמת בביתו ממש של בעל החמור בין שמת באגם ורמי בר יחזקאל בא ופירש דוקא כשמת בביתו ממש היא אבל מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהוא זוכה בו משעת משיכה ותנא תונא כלה רישא וסיפא בעודה בבית אביה על האב להביא ראיה וכשנכנסה לרשות הבעל עליו להביא ראיה ומ"מ אף לפי' זה אין בעל החמור צריך להביא ראיה אלא כשמת ברשותו ממש כשאינו טוען ברי הא בטוען ברי אי נמי מת באגם על בעל הפרה להביא ראיה.
וצ"ע על הרב ז"ל שלא ביאר ולא חלק בזה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל ובמחט שנמצא בעובי בית הכוסות נמי כתב על הטבח להביא ראיה ואפי' לא נתן דמים וק"ל הרבה שהרי לא אמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא אמר כדאיתא בריש פרק האשה שנתאלמנה וכדאמר נמי רב אשי לעיל רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך וא"כ מאי קא מקשה הכא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דהדין נותן באמת שאם לא נתן הטבח דמי' שיהא בעל הפרה הבא להוציא ממון צריך להביא ראיה דלא אמרו שהולכין בתר חזקה דגופא לאפוקי ממונא אלא בברי ושמא וכדאמרינן נמי בפ"ק דמכילתין האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה וא"כ מאי דקא מקשי הכא היה נראה לכאורה שאינו אליבא דהלכתא דאין הלכה אלא כפשטיה דברייתא דהמע"ה בין טבח בין בעל הפרה וצל"ע.
והא דאמר רב נחמן כלה בבית אביה ולקדושין הקשה הרמב"ן ז"ל מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא וניחא ליה דקס"ד השתא דבלא כתב לה כתובה עסקי' ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו דלפי פירוש רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן דהא לא מייתי ראיה אלא מכלה בבית חמיה דיש לה כתובה בין כתב בין לא כתב ואיכא למימר דהויא הא תיובתא לרש"י ז"ל ולי נראה דע"כ מתני' אף לקדושין קאמר שעל האב להביא ראיה דאל"כ מאי קאמר על האב להביא ראיה שהרי אף על הבעל להביא ראיה לאפוקי קדושין ולא הו"ל למפסק ולמתני על האב ולא הבעל אלא המוציא מחברו עליו הראיה דאב מייתי ראיה ומפיק כתובה ובעל מייתי ראיה ומפיק קדושין אלא ע"כ אב מייתי ראיה אפילו לאוקומי קדושין כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

דף עו עמוד ב

וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר רב נחמן בכלה בבית אביה ולקדושין תמיה לי מנא ליה דלקדושין צריך להביא ראיה דילמא מאי צריך להביא ראיה לכתובה ואי מסברא מאי ותנא תונא ולא קשיא דאיהו קס"ד דבלא כתב לה כתובה עסקינן ולמאי מייתי אב ראיה ודאי לקדושין ושמואל ע"כ מוקי מתני' רישא כרב אשי ולא מצי לאוקמה כר' אלעזר דאוקמה כר' יהושע דאי הכי ליתא למתני' דקי"ל כרבן גמליאל כדפסק שמואל גופיה בפ"ק. ורש"י ז"ל כתב דהא דשמואל לא כרבא ולא כרב אשי אתיא דאינהו על מי שנולד הספק ברשותו מצרכי ראיה ומתני' לדידהו דוקא קתני רישא על האב שהיא ברשותו וסיפא על הבעל ושמואל על מי שלא נולד הספק ברשותו מטיל הראיה שהרי כיון שכבר משך זה זכה הלה בחילופין וברשותו היא. ודחקי לרב ז"ל בהאי פירושא משום דסבר דכלה בבית אביה ודאי לדברי הכל ברשות האב היא כיון שהוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה והך ראיה דמייתי משום דאוקמה רישא כר' יהושע וה"ה לכלה בבית חמיה [דעל האב להביא ראיה לר' יהושע, ואע"ג דמ"מ במתני' ליכא אלא כלה בבית אביה דא"נ מוקמת לה כר"י וה"ה לכלה בבית חמיה] במתני' מיהא לא אתניא והיכי תנן כלה מאי כלה בבית אביה דקאמר רישא דמתני' קא מדכר כלומר ותנא תונא רישא וכן כלה בבית חמיה איצטריך הרב ז"ל למימר דלאו מכלה בבית חמיה מייתי ראיה דהתם ברשות הבעל היא ועליו הראיה ואי הכי על בעל הפרה להביא ראיה אלא משום דברישא נמי פליג ר"ג ואמר דעל הבעל להביא ראיה כדאמר ר"א וק"ל אי הכי היכי מייתי ראיה מדרבי יהושע הא איהו כר"ג ס"ל [ומה שתירץ רש"י ז"ל דאה"נ אלא דלקמן אמרינן דלא אמר שמואל הכי אינו מספיק תינח לרמי בר יחזקאל אליבא דשמואל אלא לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הוא דאמר משמיה דשמואל הלכה כר"ג והיכי מייתי ראיה מדר"י] ואיכא למימר כיון דשמא ושמא הוא לגבי חליפין אפילו רבן גמליאל מודה דלא מתוקמא מתני' כר' יהושע אלא דברי ושמא קתני מדיוקא דסיפא דהיא רבן גמליאל ע"כ. וזה הפירוש שייך בשיטת ריב"א ז"ל שכתבו התוספות ז"ל וכתבו התוס' בסוף דבריהם ולפי זה אתי שפיר פי' הקונטרס דבסמוך כמו שאפרש ע"כ ולא מצאתי שפי' דבר זה בכולה סוגיא. וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וז"ל ומ"מ אין דרך הסוגיא הזו נכון בפי' הזה אבל הפירוש הנכון כך הוא דנערה מאורסה ברשותו דבעל היא ואע"ג דאביה זכאי בה לענין מומין מיהא ברשותיה קיימא דאם משנתארסה נולדו בה נסתחפה שדהו כמי שמת חמור לאחר משיכת הפרה וכי אמרינן דתנא תונא כלה בבית חמיה לאו דוקא אלא ה"ק דקאמרת הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הרי מצינו ראיה לאוקמי ממונא בכלה בבית חמיה ומיהו דמי במקצת לבעל החמור שבביתו נולד הספק אף כאן בבית בעל נולד הספק ואף על גב דהשתא משום ממונו אתינן לה והדר אמרי' ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דאף על גב דממונו דבעל היא ברשותיה קיימא לענין מומין וחזקה דגופא מסייע ליה על האב להביא ראיה הואיל והיה ממונו בעיקר קנייתו יש ספק שמא קניי' בטעות היתה דהוה ליה ממון אב בודאי והבעל ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אף הכא נמי על בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמשך פרה דשוין נינהו וחזקה דגופא לא מהניא הכא כדלא מהניא בכלה משום דמנה לאבא בידך הוא וכלה בבית חמיה לא קשיא להאי לישנא דהתם משום חזקה דגופה ובברי ושמא כדרבן גמליאל ואיתותב מיהא ואתי רמי וכייל כללא אחרינא ואמר דעל בעל הפרה להביא ראיה הואיל ונולד ספק ברשותו כלומר שאין הולכין אלא אחר מי שהממון שלו וברשותו כגון בעל הפרה שכיון שמשך זה הרי הוא ברשותו לגמרי לכל מילי וברשותו נולד הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכיון שהוא ממונו וזכאי בה עליו להביא ראיה ואע"ג דאילו השתא איתיליד ברשות הבעל נינהו ושדהו נסתחפה כ"ש בבעל הפרה וליכא למימר הכי ולא ס"ל לשמואל דטעמא דמתני' משום דנולד ספק בממונו דאוקמא אחזקיה קמייתא אלא משום רשותו הוא ומיהו סיפא דמתני' לאו משום רשותו דאשה אינה ברשותו של בעל לגמרי אלא אף ברשות עצמה נמי היא הלכך טעמא דסיפא משום ברי ושמא הוא כדפריק רב אשי ואליבא דרבן גמליאל.
ור"ת ז"ל פירש דשמואל ס"ל כמאן דאמר כאן נמצאו וכאן היו אלא דרב יהודה מפרש אליביה בביתו נמצאו ושם היו ואע"פ שאינה בזכותו ותנא תונא כלה בבית אביה דמשום שהיא בביתו עליו להביא ראיה ואף על פי שאינה ברשותו לענין מומין א"נ כלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה וע"כ טעמא משום דבביתו נמצאו ולא משום זכותו דהא בעודה בבית אביה לא מהני ליה זכותו ואקשינן עליה הא דמחט דמשמע דאי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ומפיק ואמאי הא לאו ברשותיה איתיליד שהרי איהו לא ניחא ליה בהך משיכה ולאו רשותיה היא דבעיקר משיכה טעין איהו דלא ניחא ליה ואינו רוצה שתהא ברשותו ולא שתהא חצרו קונה לו מה שאין כן בבעל החמור דאיהו טעין דמשיכה דבידיה מעלייתא היא ואי קשיא לך כלה בבית חמיה נמי הכי היא התם היינו טעמא משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ורמי בר יחזקאל סבר דכאן נמצאו וכאן היו בזכותו וברשותו קאמר ולא תליא בביתו מילתא הילכך על בעל הפרה להביא ראיה ותנא תונא כלה בבית חמיה, כך פי' ר"ת ז"ל בספר הישר.
ולא נהירא חדא דמעיקרא היכי ס"ד למימר ותנא תונא כלה בבית חמיה הא ליכא התם משיכה מעלייתא ולאו בביתו היא ותו דקאמר דהיינו טעמא דלא אקשינן עלה כלה בבית חמיה משום דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וחזקה דאין אדם נתפייס במומין לא חייש לה והא לאו מלתא היא דאי הכי היכי קתני מתני' יביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו אי מייתי ראיה מאי הוי הא ראה ונתפייס אלא עיקר פירושא כדכתיבנא ויש לרבי' הגדול ריא"ף ז"ל בשמועה זו פסק על דרך אחרת ובעל המאור פירשה יפה על דעתו ופירושו כבר הוא כתוב על ספר המאור שלו ובעל ההלכות כתב בהלכות כסוי הדם דהלכתא כלישנא קמא דשמואל וצ"ע. עכ"ל הרמב"ן:

וז"ל הרא"ש נראה לפרש דכלה בבית אביה ולקדושין וס"ל כרב אשי דאמר רישא מנה לאבא בידך וכו'. ועל האב להביא ראיה להחזיק הקדושין שבידו אע"פ שנולד הספק ברשות הבעל דמשעת אירוסין היא בחזקת הבעל למומין כמו שחמור בחזקת בעל הפרה משעת משיכת הפרה וצריך האב להביא ראיה מאחר שטוען שמא הכא נמי בעל החמור טוען שמא אבל אליבא דרבא דמתרץ כאן נמצאו וכאן היו אין להביא ראיה מהתם דשאני התם משום דאיתרע ליה רשות האב כיון שנמצאו המומין ברשותו אע"ג דהיא בחזקת הבעל למומין משנתארסה אע"פ שהיא בבית אביה מ"מ רבא מחלק בין נמצאו בבית אביה בין נמצאו ברשות הבעל משום דס"ל דכיון שנמצאו ברשות האב אנו אומרים כאן היו מכבר קודם אירוסין והיינו טעמא משום דלכמה דברים היא עדיין ברשות האב אבל הכא לא איתרע רשות בעל החמור דכיון שמשך בעל החמור את הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כאילו היה ברשותו הלכך הוה לן למימר על בעל הפרה להביא ראיה דכאן נמצאו וכאן היו.
וא"ת מנא לן דעל האב להביא ראיה על הקידושין שהוא מוחזק בהם נהי דבטענת שמא לא מפקינן ממונא מ"מ מועיל טענת שמא להחזיק מה שבידו כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ונראה לי לתרץ דכיון דידעי' שבאו הקדושין ליד האב והוא אינו יודע אם זכה בהן הוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו. וא"ת מאחר דמייתי סייעתא מפירוקא דרב אשי א"כ אפי' בבית הבעל נמי על האב להביא ראיה על הקדושין דמנה לאבא בידך הוא. וי"ל דמגו דמהניא חזקת הגוף לגבי דידה לענין כתובה אהני נמי לגבי אב לקדושין. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני המורה סובר דפליגי רבן גמליאל ור' יהושע בהא מלתא משום דלבעל החמור איכא חזקה דגופא דאוקי חמרא אחזקתיה וחי הוה משעת משיכה ולבעל פרה איכא חזקה דממונא רב יהודה אמר שמואל דאמר על בעל החמור להביא ראיה כר' יהושע ס"ל ופי' רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אע"פ שחזקת הגוף אצלו וכרבי אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב כו'. וקשיא לי להאי פירושא דמורה טובא דהא רב יהודה אמר שמואל בפ"ק הלכה כרבן גמליאל והכא ס"ל כרבי יהושע ולא אשכחן דהדר ביה איהו במסקנא אלא רמי בר יחזקאל פליג עלויה ואמר לא תציתו ליה אבל איהו לא הדר ביה ואכתי קשיא דידיה אדידיה ותו דלא שייכא פלוגתא דרבן גמליאל הכא כלל אלא מודה לר' יהושע בהא דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא המע"ה דהכי אמרינן בפ"ק כד רמינן דרבן גמליאל אדרבן גמליאל מאלמנת עיסה אלא אמר רבא דרבן גמליאל ארבן גמליאל לא קשיא התם ברי הכא שמא ואמרי' הלכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפי' בחד ספיקא מכשר וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פוסל אלמא בטענת שמא לא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה אלא היכא דאיכא טענת ברי ואף על גב דלא קיימא באפה חזקה דממונא כל שכן היכא דאיכא חזקה דממונא דקאי באפה ובעל החמור לא טעין טענת ברי דמנא ידע אימת מית חמרא דמודה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה אלא המע"ה ומלתא דרב יהודה אמר שמואל אליבא דכ"ע אתיא ובין בדין זה ובין בדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות לא פליג רבן גמליאל ור' יהושע דכיון דלא טעין אלא טענת שמא לא אזלינן בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה.

וכך נראה לי פתרון שיטה זו אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור וכו'. פי' לא מיבעיא אם לא היה תפוש בעל החמור את הפרה כגון שמכר לו חמורו במנה ומפני שלא היה בפניו שימשכנו הלוקח תפש לו קנין שיהיה חמורו ללוקח בכל מקום שהוא והוא יתחייב ליתן לו המנה וקודם שהספיק ליתן לו המנה נמצא החמור מת ואין ידוע אם קודם תפיסת הסודר מת ואין הלוקח חייב אותו המנה לבעל החמור או לאחר תפיסת הסודר מת וברשות הלוקח מת וחייב ליתן לו מנה דאמרינן המע"ה דלא אזלינן בתר חזקה דגופא היכא דטעין שמא אלא אפילו הכא דבעל חמור תפוש בפרה ועומד ובעל הפרה בא להוציא מבעל החמור והדין היה שיביא ראיה בעל הפרה שהוא המוציא מחברו אפ"ה אתא שמואל לאשמועינן דעל בעל החמור להביא ראיה דאימתי אני אומר המע"ה הני מילי כשאדם מוחזק בדבר ויודעין הכל בבירור שהוא מוחזק ובא אחר וערער עליו להוציא מידו שם אני אומר המע"ה אבל הכא שבעל החמור אינו מוחזק בפרה בוודאי אלא מתחלת חזקתו בפרה היתה בספק כיון שבספק היתה ולא נתברר חזקתו אינו יכול להחזיק בה עד שיביא ראיה שהוא היה בעל החמור בשעת משיכה.
ודין זה שאני אומר שאע"פ שהוא תפוש במה שידוע שהיה של חברו עליו להביא ראיה שנה אותו התנא במתניתין דכלה ובעיא הי כלה אילימא כלה בבית אביה לא דמי דהתם מייתי ראיה ומפיק ואת אמרת אע"ג דתפוס צריך להביא ראיה להחזיקו בידו ואמר ר' אבא כלה בבית חמיה דאע"ג דבעל תפוס ועומד צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות ואי לא אייתי ראיה מפקינן מיניה ואין ה"נ בבעל החמור ואקשי' ואכתי לא דמי דהתם דין הוא שיביא בעל ראיה ואע"פ שהיה מוחזק בממונו חזקה ודאית משום דלאשה איכא חזקה דגופה וטענתה טענת ודאי ומשום דאזלינן בתר חזקה דגופה מצריכינן לבעל להביא ראיה אבל הכא חזקת הגוף של בעל חמור היא ואי בתר חזקה הוה בעיא למיזל לא מבעיא השתא דהוא תפוס אלא אפילו אם לא היה תפוס כגון שנתחייב לו מנה הלוקח כדפירש רש"י לעיל הוה מצריכים ראיה ללוקח ואי לא מייתי ראיה הוה מפקינן מנה מלוקח ויהבינן לבעל החמור אלא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דטעין טענת שמא והלכך על בעל החמור להביא ראיה ונהי דצריך להביא ראיה היכא דבעי לאפוקי אבל היכא דתפוס ועומד אכתי מנא לך דעל בעל החמור להביא ראיה ולהחזיק מה שתפוס בידו ואתא רב נחמן בר יצחק ואמר כלה בבית אביה ולקדושין פי' לעולם מרישא דמתני' מסתייע ולאו מדאצטריך ראיה לאב להוציא מן הבעל אלא מדאצטריך ליה ראיה להחזיק הקדושין בידו שאף על פי שהוא תפוס בהם כיון שהקדושין הללו היו ידועים לבעל מקודם לכן עליו להביא ראיה וכיון דעל האב להביא ראיה כי היכי דצריך להביא ראיה להוציא את הכתובה מיד הבעל הכי נמי צריך להביא ראיה להחזיק הקדושין בידו הכא נמי כיון דעל בעל החמור להביא ראיה להוציא מנה מלוקח אילו היה בענין שכתבתי ואין חזקת הגוף מועלת לו כלום משום דטעין טענת שמא כדפרישי' הכי נמי בפרה אע"פ שתפוס בה כיון שהדבר ידוע כי של חברו היתה עליו להביא ראיה ולהחזיקה בידו ומה שמסתייע מכלה דרישא אתיא בין לרבי אלעזר בין לרבא בין לרב אשי דכולהו מודו דאב צריך להביא ראיה וכיון דאב צריך להביא ראיה לא שנא במה שרוצה להוציא לא שנא במה שתופס משל חברו הכא נמי בבעל החמור כיון דעליו להביא ראיה אפילו לרבן גמליאל כדפרשי' לא שנא להוציא אם מכר לו בקנין ונתחייב לו המנה ולא שנא במה שתפוס עליו להביא ראיה ולהחזיק בידו דלא שנא להחזיק בדבר הידוע לחברו לא שנא להוציא מחברו דין אחד להם ועליו להביא ראיה.

ואותבי' ליה ממאי דתניא מחט שנמצאת בעובי כו'. לא הוגלד פי המכה המע"ה והא דאמרינן המע"ה לא תימא ר' יהושע ולא רבן גמליאל אלא אפילו רבן גמליאל מודה דאע"ג דלמוכר אית ליה חזקה דגופה למימר אוקי בהמה אחזקתה וכשרה הות בשעת מכירה אפ"ה כיון דלא טעין טענת ברי אלא טענת שמא מודה ביה רבן גמליאל דלא אזלינן בתר חזקה דגופה כדאמרן לעיל אלא הדרין לדינא דהמע"ה וסתמא קאמר בין אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק בין אי יהיב טבח דמי מייתי ראיה ומפיק מבעל בהמה ואי לא מייתי ראיה מחזיק בעל בהמה בדמים אלמא אע"פ שהדבר ידוע שאלו הדמים של טבח הוו לא מצריכי' לבעל בהמה להביא ראיה אלא לטבח דהוא מוציא מחברו ואין הכי נמי במחליף פרה בחמור דכיון שהוא תפוס בפרה על בעל הפרה שהוא בא להוציא להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יחזיק הלה בפרתו. ותירץ דלא יהיב טבח דמי ובעל בהמה הוא המוציא אבל לעולם אי יהיב דמי על בעל בהמה להביא ראיה.

ואקשי' ומאי פסקא למה שנה המוציא על בעל בהמה לבדו אטו קים לן דטבח בכל זימנא באשראי זבין זימנין דיהיב דמי והוי הטבח מוציא ואתא רמי בר יחזקאל ואמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו כו'. פי' אע"ג דבעל החמור מוחזק בדבר הידוע שהוא של חברו כיון שהספק נולד ברשותו של בעל הפרה שהרי אחר שמשך את הפרה נולד לנו ספק זה על בעל הפרה להביא ראיה ומתני' דכלה מסייע ליה דהיא אליבא דרבן גמליאל דאזיל בתר חזקה דגופה היכא דטוענת טענת ברי ומאי שנא רישא מסיפא הרי גם ברישא איכא לאשה חזקה דגופה אלא כדתרצה רבה דלא אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופה ומצריך לבעל להביא ראיה אלא היכא דנולד הספק ברשותו של בעל שכבר נכנסה ברשותו אבל כל זמן שהיתה בבית אביה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ואע"פ שיש לו חזקה דגופה והכי נמי אית לן למימר הכא דהוי דינא המע"ה אע"ג דבעל הפרה מוחזק שהדבר ידוע שהיתה שלו ואין זה יכול להחזיק בפרתו עד שיביא ראיה אפ"ה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ולא מבעיא הכא דבעל החמור תפוס בפרתו דעל בעל הפרה להביא ראיה אלא אפילו אם היה הוא תפוס כגון שמכרה לו במנה ותפס לו קנין שבכל מקום שעומד החמור הוא ברשותו על הלוקח להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יהיב דמי לבעל החמור מפני שהספק נולד ברשות של לוקח שמשעה שתפס לו בעל החמור קנין עמד החמור ברשות הלוקח והלכך על הלוקח להביא ראיה והכי מוכח לקמן מדמותבינן ליה ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן המע"ה ואי דלא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח איתיליד ומתרץ דיהיב טבח דמי והוא נקרא המוציא וה"ה נמי דאי לא יהיב דמי עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה עליו למיפרע לבעל הבהמה כיון שהספק נולד ברשות הטבח ומאי פסקא סתמא דמלתא כל כמה כו'.

וכתב ר' יצחק זצוק"ל איכא מ"ד ליתא להא דרמי דקא אותבינן עליה כו'. ואיכא מ"ד האי מתני' דכלה כיון דמסייע ליה לרמי כו' וכלשון הראשון נראה לי דכי היכי דמילתיה דרב יהודה לא מתרצה שפיר הכי נמי מילתיה דרמי לא מתרצה שפיר ולא הויא כלה סייעתא לא לרב יהודה ולא לרמי לרב יהודה לא הוי סייעתא דמי קתני במתני' כלה בבית אביה לקדושי' לכתובה קתני דבעי לאתויי ראיה אב ומפיק אבל קדושין שהם תחת ידיו לעולם אימא לך דלא בעי ראיה והם הכי נמי גבי פרה כיון שהבעל החמור תפוס בה לא בעי ראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה ולרמי נמי לא הוי סייעתא דרמי מסתייע אליבא דרבה דתלי טעמא מפני שנולד ספק ברשותו והא רב אשי פליג עליה ותלי טעמא דמתני' משום דהוי מנה לאבא בידך אבל אי הות בוגרת אע"ג דנולד הספק ברשותה אזלינן בתר חזקה דגופה. וקי"ל דהלכתא כרב אשי דהוא בתרא הלכך הכא נמי אף על גב דנולדה הספק ברשות הלוקח אי לא יהיב ליה מנה על בעל החמור להביא ראיה וכפשטא דמתני' דמחט שנמצאת בעובי וכו' קבעינן הלכה דכל שהוא מוציא מחברו עליו הראיה ואי יהיב טבח דמי עליו להביא ראיה ודלא כרמי ואי לא יהיב טבח דמי על בעל הבהמה להביא ראיה ודלא כרב יהודה והם הכי נמי הוי דינא בחמור דאי משך בעל החמור את הפרה על בעל הפרה להביא ראיה אי לא משך כגון שהיה בקנין על בעל החמור להביא ראיה ומתני' דכלה לא דמיא להאי דינא כלל משום דבהאי דינא לא אזלינן בתר חזקה דגופה משום דהיא טענת שמא ומודה בה רבן גמליאל ובמתניתין דאיכא טענת ברי אזיל בתר חזקה דגופה משום דהויא מנה לאבא בידך כדתרציה רב אשי דהוי בתרא. עכ"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל:

ובחידושי הריטב"א מצאתי בסוף המסכתא בהשמטה וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף כו'. שמועה זו נתחבטו בה ראשונים ואני אפרשנה דרך קצרה. אשמועינן רבותא יתירתא שמואל אליבא דרב יהודה דעל בעל החמור להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקת הגוף וחזקת הממון שהפרה ברשותו ומסייע ליה קצת טענת כאן נמצאו וכאן היו כיון שאחר משיכת הפרה זכה בעלה בחמור שהוא חליפיו דהויא כעין סיפא דכלה שנכנסה לרשות הבעל ומיהו צריך לראות מ"ט דשמואל בהא וי"א בתוס' דהיינו טעמא דס"ל דכל ספק מקח בעיקר קנינה דנין אותו למפרע כשעת מציאתו והיינו דמותבינן ממחט אמאי לא אמרינן בעל בהמה ליתי ראיה ולוקים דנימא שהטרפות הוה למפרע כשעת מציאתו דהשתא. ואין פי' זה נכון חדא דא"כ היכי אתינן לדמוייה כלל לכלה בבית חמיה דהא התם אם כשעת מציאתו דנין אותו למפרע על האב להביא ראיה ועוד מה ענין דההיא חידוש הוא בטומאה דוקא וכדתני דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא נזכר לעולם בממון טעם זה.
ואחרים פי' טעמא דשמואל משום דכל ספק עיקר קנין מקח אז אמרינן ממונא בחזקת מארי' קמא והבא לזכות עליו להביא ראיה שהרי קנינו ברור והיינו דפרכינן מההיא דמחט דנוקי ממון הלוקח על חזקתו עד שיברר המוכר שהיה ממכרו ברור וכן נראה דעת רש"י שפי' גבי כלה בבית חמיה כי הבעל בא להפרע שטר הכתובה שביד האשה בטענת ממון הלכך אוקי שטר כתובה בחזקת מרא קמא. ומיהו אין זה נכון בכאן דהא אתיא כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואנן קי"ל כב"ה דאמרינן לאו כגבוי דמי ואדרבה על האשה לברר דנוקים כסף כתובה בחזקת הבעל שהוא מרא קמא. ובתוס' ז"ל מה שפירש דטעמא דשמואל מפני ששניהם באין בטענת שמא כגון שהיה חמור באגם בשעת קנין א"נ שהיה המקח בשוק או בביתו של בעל הפרה ולכך משך בעל החמור את הפרה מיד וסבר שמואל חזקה אין מוציאין מקח מרשות המוכר בטענת שמא דלוקח ואע"ג שגם המוכר שמא והיינו דמייתי ראיה מכלה בבית חמיה דברישא האב ספק דמנה לאבא בידך הוא ותימה א"כ היכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה אלא א"כ נאמר כפי' רש"י כי הוא חשוד שבא להפקיע ממון כתובה בטענת שמא ועליו להביא ראיה. ואינו מחוור ולכל הפרושים הללו קשה איך לא פי' שמואל טעמא שאין דרכו של אמורא לסתום דבריו כל כך לומר הלכתא בלא טעמא.
לכך הנכון דטעמא דשמואל משום דכל ספק דבעיקר קנין מקח על בעל הממון שבו נולד הספק לברר הממון והיינו דנקט בלישניה על בעל החמור להביא ראיה שהיתה חמורו קיימת א"נ דלימא שהיתה קיימת מאי שהיתה חמורו אלא ודאי לא לאשמועינן דטעמא מפני שהיתה חמורו וממונו עליו להביא ראיה והיינו דמייתינן ראיה מעיקרא מכלה בבית אביה שעל האב להביא ראיה לברר ממונו ודחינן דילמא שאני התם משום דהוי לאפוקי ממונא אלא מכלה בבית חמיה דמייתי ראיה לאוקמי ממונא. ומיהו קשה עדיין דהא כלה בבית חמיה אינה מן הענין הזה כלל כי הוא אינו יכול לברר הממון שבו נולד הריעותא. ויש לומר דאין הכי נמי ואנן לא מסתייען מיהא מעיקר טעמא אלא מדינא בלחוד כי כלפי שהקשינו על רישא דשאני הכא דהוי לאוקמי ממונא ולעולם המוציא מחברו עליו הראיה לכך אמר דתנא תונא כלה בבית חמיה כלומר דסוף סוף מצינו שמביא ראיה לאוקמי ממונא מאיזה טעם שיהיה מהטעמים שאמרנו לעיל ואף אתה אל תתמה על שמואל שיאמר על בעל החמור להביא ראיה לפי שהיתה חמורו ואף לאוקמי ממונא ופרכינן דלא דמי דשאני התם דמסייע לאב שהוא כנגדו של בעל אבל הכא אף שחזקת מסייע לחזקת ממון מנלן אלא לכלה בבית אביה ולקדושין ואיתותב ר' יהודה ואמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכייל אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה.
והסכימו רש"י והתוספות דרמי בר יחזקאל חולק בעיקר הדין והכי קאמר כל שנולד ספק ברשותו וכיון שכן אדרבה על בעל הפרה להביא ראיה כי הספק בזכותו נולד כלומר לאחר משיכה שזכו בחילופיה והא דנקט כל שנולד ספק ברשותו לרבות אפילו הפרה ברשות בעל הפרה שהפקידו שם בעל החמור לאחר מכירה ולרבות אפילו שבא בטענת שמא ודומיא דמחט דמותבינן מינה וקאמר תנא תונא כלה ר"ל כלה בבית חמיה ולכתובה דאלו בבית אביה שאני התם דהוי לאפוקי ממונא ואי בבית אביה ולקדושין הוה ליה לפרושי אלא ודאי כלה בבית חמיה וסבירא ליה דברשותו של בעל נולד ספק כיון שכבר נכנסה לחופה אבל מן האירוסין לא חשוב ברשותו שאינה קנויה לו קנין גמור למציאה ולמעשה ידיה בכמה דברים.
ויותר נראין דברי המפרשים דרמי בר יחזקאל לא פליג בעיקר הדין אלא בעיקר הטעם והיינו דנקט לישנא לא תציתו להני כללי אלא כל שנולד ספק ברשותו דלרב יהודה טעמא דשמואל לפי שבעל החמור הוא בעל הממון ועל בעל הממון להביא ראיה לברר ממונו וכדפרשינן לעיל ורמי בר יחזקאל אמר שאינו מן הכלל הזה אלא לפי שנולד הספק ברשותו כלומר בביתו ומטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ואלו נולד הספק ברשות בעל הפרה כגון שהיה החמור מקודם לכן עליו להביא ראיה ואתי לשון ברשותו כפשטו. ועוד דאי בזכותו כיון שהספק נולד במקח ואולי אין המשיכה כלום היכי חשיב ליה רשותו של בעל החמור ולהאי פי' כי נקט ותנא תונא כלה נוכל לומר בבית אביה ולקדושין וליכא למפרך דהוה ליה לפרש דכיון דהכי אוקימנא לרב יהודה ולא אתי רמי בר יחזקאל למפלג בדינא אלא בטעמא בלחוד אמסקנא דלעיל סמיך וא"נ והוא הנכון דמכולא מתניתין מייתי ראיה ותנא תונא בין ברישא בין בסיפא דס"ל דטעמא דכלה משום דכאן נמצאו וכאן היו כדאמרינן לעיל דרב אשי לא פליג לעיל אעיקר דינא דרבא אלא לתרוצי מתניתין באנפא אחרינא וכדפריך לעיל עלה והלכתא כרמי בר יחזקאל ובהכי סלקא שמעתא ובקוצר. ע"כ בהשמטה מהריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשך בעל החמור את הפרה וכיון שזכה זה בפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהיא ונתחייב בחליפיו בחמור כדאמרינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אבל עכשיו שמת החמור קודם שמשך בו בעל הפרה ואין ידוע אם בשעת משיכת הפרה היה החמור קיים שיזכה בו מיד ויתחייב בו הלה באונסיו או קודם משיכת הפרה מת ולא זכה בו בעל הפרה וחברו משלם וקמ"ל רב יהודה דאף ע"ג דבעל הפרה מוציא מחברו אין עליו להביא ראיה אלא בעל החמור דמשכח ריעותא בממוניה הוא מביא ראיה אף על גב דהכא לאו מוציא הוא דהכי ס"ל כל שאירע לו ספק כגון שאינו יודע אם חמורו קיים במשיכת הפרה אם לאו אין הראיה על המוציא אלא על שכנגדו דהכי פסקינן ליה דינא ממתניתין דכלה דקאמר ותנא תונא כלה וממון המוטל בספק חולקין לית ליה לרב יהודה כסומכוס הילכך אי לא מייתי ראיה משלם. ותמיה לי דהא תנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו תנן בהשואל. ותנא תונא כלה כי האי דמומין קתני מתניתין גבי כלה. הי כלה קתני (הכי) [הכא] אי ברישא דהיינו כלה בבית אביה אי בסיפא בנכנסה לרשות הבעל אי נימא כלה בבית אביה דהתם נמי איתילידא מומא בכלה דקיימא ברשותיה ואין ידוע אם קודם אירוסין או לאחר אירוסין אב מייתי ראיה ומפיק כתובה מהאי. ומוקים מעכב פרתו של זה. כלה בבית חמיה סיפא דבעל מייתי ראיה ומוקים לכתובה התם בעל מייתי ראיה ומוקים חזקה בידיה שאף ע"פ שיש לו לבעל החמור חזקה בידו להעמיד החמור על חזקתו וחי היה בשעת משיכת הפרה אפילו הכי מצריכינן ליה לאתויי ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה וראיה זו לא מרע לה לחזקת הגוף של חמור אלא מעמידה. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם כלה בבית אביה ולקדושין רישא דמתניתין סייעתיה דמטיל הבאת ראיה על האב אף על פי שחזקת הגוף אצלו וכר' אלעזר דאמר ר' יהושע היא ובסיפא נמי פליג להטיל ראיה על האב אף על פי שלא נולד ספק ברשותו ודקא קשיא לך הא לא דמי דהתם האב מייתי ראיה ומפיק והכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים הכא נמי אב מייתי ראיה לאוקמי בידיה קדושין דבתו דקביל איהו מבעל דהא בעל קא תבעינהו דקאמר שמקחו מקח טעות והדרי קדושין. ע"כ:
הא קמן להדיא דרש"י במהדורא קמא תלי טעמא דשמואל משום דמשכח ריעותא בממוניה ועל דרך זה פי' הרז"ה עי' בהר"ן בפירושיו על ההלכות והיינו מעיקרא כי מייתינן מכלה בבית אביה בלחוד. ומיהו בתירוצא דרב נחמן מוקי לה כרבי אלעזר וכר' יהושע ובמהדורא בתרא מעיקרא נמי כי מייתינן לה מכלה בבית אביה מסתייעא נמי מסיפא וכר' אלעזר והיינו משום דקשיא ליה אמאי דפריש במהדורא קמא דאם כן כי משני רב נחמן מכלה בבית אביה ולקדושין הוה ליה למימר אלא אמר רב נחמן כו' כיון דהשתא הדר ביה מטעמא דאמר מעיקרא בדשמואל ומוקי השתא דשמואל כרבי אלעזר. ועוד אף על גב דאמר דטעמיה דשמואל משום דאתייליד ריעותא בממוניה אכתי איכא לאקשויי דאין שום ראיה ממתניתין דכלה דדילמא טעמא דמתניתין דכלה בבית אביה משום דאתייליד ריעותא ברשותיה ולאו משום דאתייליד ריעותא בממוניה והילכך אין משם שום ראיה דהכא איתייליד ריעותא ברשות בעל הפרה וכל היכא דאיתיה החמור ברשות בעל הפרה איתיה כיון דמשך בעל החמור את הפרה ועוד כי מהדרינן מי דמי התם מייתי אב ראיה ומפיק וכו' משמע דלא אתא אלא למדחי דליכא שום ראיה ממתני'. ומיהו קושיא ממתניתין ליכא ולמאי דכתב במהדורא קמא קושיא נמי איכא ממתני' דבמתניתין תנן אף על גב דאתייליד בממוניה וברשותיה משום דהויא להוציא דמייתי ראיה אבל להחזיק אין צריך ראיה ולכך האב הוא דאייתי ראיה ולא הבעל ואלו שמואל קאמר דעל המחזיק להביא ראיה והילכך תקשי ליה נמי ממתני' ועדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דמתני' הויא תיובתא.
לכך פי' רש"י במהדורא בתרא דמעיקרא נמי כי שקיל וטרי הי כלה בדרבי אלעזר קא שקיל וטרי וה"פ הי כלה פי' לא בעי הי נושא דכלה קא מסייע ליה דאם כן משמע דכי מהדר אילימא כלה בבית אביה משמע דהאי נושא דכלה סייעתיה והא ודאי ליתא דאדרבה כלה בבית חמיה עיקר סייעתיה אלא ה"ק הי מילתא דמתני' סייעתיה וכן פי' רש"י. ומעתה כי קאמר אילימא כלה בבית אביה פי' רישא דמתני' וכדפרש"י ז"ל. וה"פ כיון דתנא דרישא ס"ל דאפילו נכנסה לחופה דלא נולד ספק ברשות האב כלל על האב להביא ראיה אלמא אינו גובה ממון מספק דאף על גב דהפרה בידו של בעל החמור מכל מקום כיון דהספק בעיקר הקנייה מוקמינן לפרה בחזקת מרה קמא ואין להחזיק בממון חברו מספק ואף על גב דלא דמי לגמרי דמכל מקום הכא הפרה ברשות בעל החמור הוא דהרי משך אותו ובמתניתין הממון ברשות הבעל לגמרי מכל מקום איכא לאצדודי איפכא דבמתני' לא נולד ספק ברשות האב כלל אלא ברשות הבעל והכא מכל מקום קצת ספק נולד ברשות בעל החמור דעדיין לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור לכך אמרינן דשניהם שוין ומייתי סייעתא.

ודוק דגבי אב ובעל נקט רש"י ואף על פי שלא נולד ספק ברשותו וגבי פרה וחמור נקט רש"י ואף על גב שהספק ברשות חברו נולד כו'. ולא הזכיר רש"י ז"ל הכא דאתיא כרבי יהושע כדנקט לקמן גבי אוקמתא דרב נחמן משום דמשנתנו קאי טפי אדר' יהושע דאלו רבי יהושע לא קאמר דעל האשה להביא ראיה אלא גבי הנושא את האשה והיא אומרת משארסתני נאנסתי דמכל מקום ספיקא ברשותה אתייליד דסתמא דמילתא איירי בענין שאינו יכול להיות שנאנסה תחת בעלה וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש"י אבל היכא דלא נולד הספק כי אם ברשות הבעל אפשר דרבי יהושע יודה דעל הבעל להביא ראיה אלא משום דקשיא רישא לסיפא אוקימנא מתני' בתרי תנאי ותנא דרישא ס"ל דאינו גובה לעולם ממון מספק. ושמואל מייתי ראיה מתנא דרישא ופריך תלמודא מי דמי כו' פי' איברא דלא מצינן לאקשויי מינה דהא במתני' לא נולד ספק ברשות האב כלל והכא מכל מקום קצת לידת ספק ברשות בעל החמור הויא כיון דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ומיהו ראיה ממתני' ליכא לאתויי דאיכא למדחי שניא מתני' דמפיק ממונא הוא מיד מי שמוחזק בו לגמרי וזה סוף סוף הרי הוא מוחזק בפרה ולהכי כתב רש"י מי דמי התם. דין הוא שצריך להביא ראיה כו' ומשם אתה בא ללמוד את זה שמוחזק בפרה זו ועומד כו'. ע"כ:

אמר ר' אבא כלה בבית חמיה כו'. והוא הדין כלה בבית אביה וכרבן גמליאל וכדמוקי לה ר' אלעזר והשתא מייתי במכ"ש דהשתא ומה במתניתין אף על גב דנולד הספק בבית אביה ולא ברשות הבעל אפילו הכי על הבעל להביא ראיה ואפילו הוא מוחזק גמור דהממון היתה בידו לעולם כל שכן הכא בעל החמור אינו ברור חזקתו בפרה כיון דנפל הספק בעיקר קנייתו והספק מ"מ נולד בביתו אף על גב דכל היכא דאיתיה לחמור ברשותא דמריה איתיה מכל מקום עד שלא הספיק בעל הפרה למשוך החמור נולד הספק. ומעתה אף על גב דאיכא לחלק בינייהו איפכא איכא למימר דשוים הם בעל החמור לבעל ושניהם בעו לאתויי ראיה להחזיק ופריך תלמודא ואכתי לא דמי התם בעל מייתי כו' פי' אף על גב דר' אבא תירץ קצת מכל מקום בעיקר טעמו דרבן גמליאל איכא לפלוגי בינייהו דמ"ה קאמר רבן גמליאל דעל הבעל להביא ראיה משום דחזקת הגוף כנגדו ומייפה כח האב הכא דבעל החמור מייפה כחו חזקת הגוף אמאי מייתי ראיה ואף על גב דאית ליה לבעל החמור ריעותא אחרת מה שאין כן בבעל מכל מקום כדי לאתויי סייעתא בעינן דלהוו שוין לגמרי דכל ייפוי כח שיש בזה מה שאין בזה נאמר דילמא הוא הגורם שלא להביא ראיה וכ"ש דחזקת הגוף היינו טעמו דרבן גמליאל.
אמר רב נחמן בר יצחק כלה בבית אביה ולקדושין פי' כלה בבית אביה והוא הדין בבית חמיה וכרבי אלעזר דאמר ר' יהושע היא ומדקתני מתניתין על האב להביא ראיה ולא קתני המוציא מחברו עליו הראיה משמע דאפילו לקדושין דהיינו להחזיק בעי האב לאתויי ראיה וכמו שפי' הרשב"א וכדכתיבנא לעיל ואף על גב דע"כ לא קאמר ר' יהושע דלא מהניא חזקת הגוף אלא כנגד חזקת ממון אבל לאוקמי ממונא לא קאמר וכמו שהקשו התוס' איכא למימר דה"מ כשאין כנגד חזקת הגוף חזקת ממון כלל הא ודאי דאזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה אף על גב דאין חזקת ממון מסייעו לחזקת הגוף כלל וכדקאמר רבא לעיל אבל היכא דאיכא נגד חזקת הגוף חזקת ממון אף על גב דמצד אחר מסייע חזקת ממון לחזקת הגוף הא איתרע כבר חזקת הגוף בצד חזקת ממון כנגדו ואפילו בצד דחזקת ממון מסייעו ס"ל לר' יהושע דלא מהני חזקת הגוף כלל והוה ליה כמאן דליתיה והיינו דין כתובה וקדושין דקאמר רב נחמן.
ואם תשאל אם כן הדרא קושיין לדוכתין היכי מייתי ותנא תונא דילמא על האב להביא ראיה ואפי' להחזיק הקדושין בידו משום דאיתא בהדיה חזקה להוציא דהיינו דין הכתובה לאורועי חזקת הגוף אבל בעל החמור דליכא להוציא לאורועי חזקת הגוף אלא להחזיק לבד למה ליה לבעל החמור להביא ראיה. תשובתך הרי איכא כמה ריעותות לבעל החמור כנגד יפוי כח זה דאין כאן אלא להחזיק ולא להוציא כלל חדא דהיכא דנכנסה לחופה לא נולד הספק ברשות האב כלל ואילו הכא אף על גב שהחמור בזכותו של בעל הפרה הוא מכל מקום אכתי ברשותו דבעל החמור איתיה דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ועוד דחזקת ממון מקרי מוחזק טפי מחזקת פרה דממון להוצאה נתנה ולטבועין נתנו ואין כאן דבר מסויים הילכך הוה לן למימר דממונא כל היכא דאיתיה בחזקת מי שהוא איתיה אף על גב דאיכא בהדיה נמי חזקת להוציא אבל הפרה דהיא מסויימת אף על גב דהיא ביד בעל החמור כיון דנפל הספק בעיקר קנינו איכא למימר בחזקת מארא קמא קיימא וה"ל בעל החמור כמו שאינו מוחזק בדבר ואפילו אי מיירי מתניתין בכתובה לבד לא קשיא מידי למאי דאמרינן על בעל החמור להביא ראיה אלא דלא מצינן לאסתיועי ממתני' וכדכתיבנא לעיל ובעינן לאשכוחי ראיה להחזיק במתני' כי היכי דתהוי סייעתא מיהא וכל היכא דאשכחנא ראיה להחזיק כלל סגי דהוה ליה הצדדין שקולין כדכתיבנא ואפשר נמי דאפי' רבן גמליאל יודה להאי דינא דשמואל דעל בעל החמור להביא ראיה דע"כ לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דכבר נכנסה ברשות הבעל ולכך היא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל החמור אכתי ברשות בעליו הראשונים איתיה ואפילו תימא נמי דמתני' דכלה רבן גמליאל אכתי ליכא לאקשויי מיניה וכדכתיבנא לעיל אלא דליכא סייעתא מיניה והילכך ליכא לאקשויי מדרבן גמליאל להא דשמואל דקאמר על בעל החמור להביא ראיה דאף על גב דליכא סייעתא מיניה מכל מקום איכא למימר דדינו אמת הוא דאף על גב דאידחי ליה ראייתו מכל מקום לא איתותב מיניה והילכך כיון דמדר' יהושע איכא סייעתא ומדרבן גמליאל ליכא תיובתא כדי דלא לאפושי פלוגתא איכא למימר דכ"ע מודו בהא.
ומיהו אכתי קשיא ליה לרש"י דדיניה דשמואל אפשר דאתיא שפיר כרבן גמליאל מכל מקום סוגיא דשמעתין היכי אתיא כר' יהושע דבעי לאתויי סייעתא מדר' יהושע דמשמע דהלכתא כר' יהושע ושמואל גופיה פסק הלכתא כרבן גמליאל. ותירץ רש"י דאין הכי נמי ומסקנא מוקמינן דלא אמר שמואל הכי להא ע"כ. ומקהו עליה קהייתא ודמו כמאן דמחו ליה מאה עוכלי בעוכלא דרב יהודה גופיה הוא ניהו דפסק משמיה דשמואל כותיה דרבן גמליאל ורב יהודה בשמעתיה אכתי קאי כסבריה דרמי בר יחזקאל הוא בלחוד אסיק משמיה דשמואל דעל בעל הפרה להביא ראיה אבל רב יהודה משמיה דשמואל לא הדר ביה כלל ותקשי מדידיה אדידיה וכמו שהקשו הר' ישעיה מטראני והרא"ש ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ונראה לי לפרש דהא ודאי לא פליגי רב יהודה ורמי בר שמואל דמר אמר הכי אמר שמואל על בעל החמור להביא ראיה ומר אמר על בעל הפרה להביא ראיה דליכא כולי האי לאשוויי כל חד אליבא דחבריה טועה גמור אלא הכי קאמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי וכו' דשמואל לא קאמר בהדיא על בעל החמור להביא ראיה אלא ה"ק כל הנולד ספק ברשותו כו' ואיהו טעי בהכי דסבירא ליה דבעל החמור מקרי נולד ספק ברשותו דהא בביתו של בעל החמור מת דעדיין לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור וליתא אלא הוא בעל הפרה מקרי נולד ספק ברשותו שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה וכל היכא דאיתיה ברשותיה דבעל הפרה איתיה הילכך כיון דאסיקנא דאפילו לרב יהודה לא קאמר שמואל בהדיא על בעל החמור להביא ראיה אלא הכי קאמר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואיהו פריש דהיינו בעל החמור דאיהו מיקרי נולד ספק ברשותו מעתה שפיר מוקמה הא דשמואל אפילו לרב יהודה כולה מתניתין בחד תנא וכרבא ורישא וסיפא סייעתא שמי שנמצא הסמפון ברשותו עליו להביא ראיה דלרב יהודה נמי היינו טעמיה דשמואל משום שנולד ספק ברשותו. ומיהו מעיקרא דקא סלקא דעתך דרב יהודה קאמר להדיא משמיה דשמואל על בעל החמור להביא ראיה משמע דלאו טעמיה משום דנולד ספק ברשותו אלא משום כל הני טעמי דפרשינן לעיל והילכך שקיל וטרי תלמודא הי כלה ומוקי לה כלה בבית אביה ולקדושין וע"כ היינו כר' יהושע ואליבא דר' אלעזר דכיון דלא סיים להדיא שמואל דהיינו טעמיה משום דנולד ספק ברשותו כי היכי דליתי סייעתא דתנא תונא שפיר אלמא דבעל החמור לא קרי ליה נולד ספק ברשותו ומצטרכינן לאהדורי בתר טעמי אחריני ולדחוקי ולאוקמי מתניתין בתרי תנאי וכר' אלעזר כנ"ל ליישב שיטתו של רש"י ולא משוינן אור ישראל כמאן דלא גמיר שמעתא:
ולא תימא אליבא דמאן דאמר קדושין לאו לטבועין כו' פי' הא דצריך ראיה לעכב לו הקדושין שבידו לא אתיא כמאן דאמר קדושין לטבועין נתנו דלדידיה ודאי מעיקרא כי יהיב לה הקדושין במתנה גמורה יהיב לה ניהלה ואפילו יהו קדושי טעות וכיון שכן מה לנו ולראייתו הרי בכל גוונא הקדושין שלו הן דמעיקרא לטיבועין נתנו אלא הא דמצריכין ראיה היינו כמאן דאמר קדושין לאו לטבועין נתנו פי' סתם קדושין לאו לטבועין נתנו שאם מת החתן הקדושין חוזרין הילכך הכא כי הוו קידושי ספק צריך להביא ראיה ומעתה הדרא קושיא לדוכתיה מאי ותנא תונא דילמא שאני קדושין שאין כחן יפה ולא הוו להחזיר גמור דמעיקרא לא נתנו הקדושין לטבועין אלא צריך שיהיו עומדין בעין כדי שיחזרו לו אם לא תנשא לו ואפילו יהו קדושין ודאי אבל הכא גבי פרה וחמור אי משיכת פרה מקרי משיכה הרי ברשות בעל החמור איתיה ומוחזק גמור מקרי מה שאין כן גבי קדושין דאפילו הוו קדושין גמורין הרי הם כמו נפקדים אצלו עד שתנשא אלא כי קא אמינא דצריך להביא ראיה אפילו למאן דאמר דקדושין לטבועין נתנו דכי אמר רבי יהודה לטבועין הני מילי בקדושי ודאי דבעל נמי גמר ויהיב לה אבל הכא דלדבריו קדושי טעות נינהו והרי הן כפקדון אצל האב לפיכך יביא ראיה דקדושין גמורין הוו והשתא אתי שפיר דמייתי ותנא תונא כלה דדמי ממש לפרה וחמור דהכא נמי אי קדושי ודאי היו הרי הן של אב לגמרי ומוחזק מקרי נמצא דלא מייתי ותנא תונא אלא למאן דאמר קדושין לטבועין נתנו כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לא תימא דלא מצריכינן ליה לאב דליתי ראיה לאוקמי בידיה קדושין אלא למ"ד בפרק מי שמת במארס את הבתולה ומתה האב חייב להחזיר את הקדושין לבעל לפי שלא נתנו קדושין לטבועין אלא צריך שיהו עומדין בעין כדי שיתחזרו לו אם לא נשאת לו ומשום הכי צריך כאן האב להביא ראיה ולהעמידם בידו דאי לא מייתי ראיה יחזרו הקדושין אצל הבעל התובען שהרי לאו לטבועין נתנו דאפילו לרבי יהודה הנשיא דאמר התם לטבועין נתנו ואינם חוזרין אצל הבעל ואיכא למימר הכא אליביה דמשום דאוקמיה בידיה לא בעי אב לאתויי ראיה דממילא בידיה קיימי ובעל לא מצי מפיק להו מיניה אפילו הכי צריך לאתויי ראיה ומוקים דכי אמר רבי יהודה לטבועין הני מילי בקדושין ודאי דבעל נמי גמר ויהיב ליה אבל הכא לדבריו קדושי טעות נינהו והרי הן כפקדון אצל האב לפיכך יביא ראיה האב דקדושין גמורין הוו. עד כאן:
בעובי בית הכוסות מקום שהוא מתכפל ושם הוא עב מצד אחד שלא נקבתו מצד זה לצד זה ולא יצתה לחוץ כשרה ואהכי נקט עובי בית הכוסות דאלו במקום שהוא דק וקליש אין לחלק בין מצד אחד לשני צדדין שהרי בתחיבת מחט כל שהוא נוקב משני צדדין ויצתה לחוץ. נמצא על המחט שמשני צדדין קורט דם בידוע שמחיים נקבה בעוד שהיא מלאה דם. בידוע שלאחר שחיטה דמונחת היתה בתוך בית הכוסות ובפשוט יד הטבח בחזקה נקבה משני צדדין לאחר שחיטה וכשרה. הגליד יבשה המכה קרושטיי"ר בלעז בידוע שהיא ג' ימים קודם שחיטה והקונה אותה בתוך שלשה ימים מקח טעות הוא כך שמעתי. המוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דלא הגליד אין לומר לאחר שחיטה הוא דאפילו הוא קודם שחיטה כמה ימים פעמים שאינה מגלדת מתוך שעומדת במקום לח ומתלחלח המכה לפיכך בעל הבהמה הבא להוציא מחברו את המעות יביא ראיה דלאחר שחיטה היא שהרי נולד ספק בשלו. רש"י במהדורא קמא:

וכן כתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל מחט שנמצא בעובי בית הכוסות כו'. פירוש מקום יש בראש הכרס סמוך להמסס וקרוי בית הכוסות מפני שהוא עשוי כעין כוסות ויש בסביב שפתו עובי שני כפלים דבוקים ובלעז דובלוק"י ומצא מחט תחובה באותו העובי ומתוך עוביו אפשר לה שלא נקבתו כלו אם היתה מצד אחד שאין המחט נראה אלא מבפנים כשרה שצד החיצון מגין אבל אם נקבה ב' הצדדין טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שקודם שחיטה פי' אם נמצא על המחט קורט דם בידוע שקודם שחיטה ניקב וטרפה ואם אין בה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה ניקב וכשרה.

לא הוגלד פי המכה בידוע כו'. פי' אם נמצא שם גליד ברור לנו שהוטרפה לכל הפחות שלשה ימים לפני שחיטה שאין גלד פחות משלשה ימים ואם מכרה לו בתוך שלשה ימים המקח טעות ואם נמצא דם ולא נמצא גלד אף על פי שיש ג' ימים שמכרו לו הדבר ספק שיש לומר אחרי שמכרה לו הוטרפה ויש לומר טרם שמכרה לו הוטרפה דאף על פי שיש ג' ימים שמכרה לו ולא אמרינן מדלא אגליד ש"מ בתוך ג' ימים ניקב דיש נקב שאינו מגליד לימים הרבה ולא ברירא לן אלא דפחות משלשה ימים לא מגליד והוא הדין נמי אם נמצא גלד ויש לו יותר משלשה ימים שמכרה לו שיש ספק בדבר ואין ידוע אימתי נטרפה אם קודם שמכרה או אחר שמכרה שאין ברור לנו שהגלד בג' ימים נעשה לא פחות ולא יותר אלא שבפחות אינו נעשה אבל על היתר ספק הוא. ע"כ הר"ר ישעיה מטראני ז"ל:

ואי יהיב טבח דמי כו'. פי' רש"י ואי יהיב הטבח דמי נמצא הוא המוציא ועליו הראיה ואי לא אשכח ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצא ריעותא דומיא דחמור דשמואל. ואמאי. אי כשמואל ליתי בעל הבהמה ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור. ע"כ. פי' לפי' השתא בתיובתא פי' ז"ל דטעמיה דשמואל משום דנמצא ריעותא בממונו דאלו טעמיה דשמואל משום דאוקי פרה בחזקת מרא קמא ליכא תיובתא דאיכא למימר דשניא מעות שביד בעל הבהמה דליכא למימר ביה אוקי ממונא בחזקת מרא קמא דכי יהיב טבח דמי מעיקרא להוצאה יהבינהו וליכא השתא מידי דמסיים דנימא עליה נוקמינהו בחזקת מרא קמא אבל הפרה מעיקרא היתה ידועה למרא קמא והרי היא מסויימת ביד בעל החמור וכיון דנפל עליה הספק של מי היא אמרינן דנוקים לה בחזקת מרא קמא שהרי בשום זמן היתה ידועה ומוחזקת למרא קמא לכך פי' רש"י דתיובתין משום דטעמיה דשמואל לפי שנמצא ריעותא בממונו והרי בהמה זו דומיא דחמור דשמואל ולהכי מכרעינן השתא דטעמא דשמואל משום דנמצא ריעותא בממונו ולא משום אוקי פרה בחזקת מרא קמא דכיון דאוקי לה רב נחמן בכלה בבית אביה ולקדושין ומדמינן ממון הקדושין שביד האב לפרה שביד בעל החמור אלמא דטעמיה דשמואל משום דאיתרע ריעותא בממוניה הילכך לא שני לן בין מידי דמסיים למידי דלא מסיים כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ואי יהיב טבח דמי בעי טבחא לאתויי ראיה ומפיק זוזי ואמאי בעל הבהמה לייתי ראיה ומוקים זוזי כדקאמר לגבי מחליף. בדלא יהיב טבחא דמי והבהמה כבר ברשותו ואהכי בעי בעל בהמה לאתויי ראיה ומפיק דמי ובטבח ליכא למימר לייתי ראיה ונוקים זוזי דהאי לא אוקמי הוא ודידיה קא תפיס ומוחזק ועומד מעולם. ע"כ:
והא כתיבנא לעיל בריש שמעתין דרש"י במהדורא קמא דבתחלת השמועה פי' רש"י טעמיה דשמואל משום דאיתרע ממוניה ובמהדורא בתרא לא כתב כן:
וז"ל הריטב"א ז"ל ואי דיהיב טבח דמי איהו מייתי ראיה ומפיק ומהני ליה למוכר חזקת ממון וחזקת הגוף דמסייע ליה ואע"ג דטעין טענת שמא ופרקינן דלבעל הבהמה קרי תנא מוציא מחברו ועליו להביא ראיה לעולם ואפילו שהטבח בא להוציא מידו ופרכינן דמאי פסקת למקרי לבעל בהמה מוציא מחברו וכן דרך המוכרים שאין מקבלים מעות ומוכרים באשראי דקרינא ליה הכי. ע"כ:

אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי וכו'. כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה וכיון שכן על בעל הפרה להביא ראיה לעולם דסבירא לן השתא דכיון שהמשיכה ברורה לפנינו הכא לבעל המקח ולומר שיש בו טעות עליו להביא את הראיה לעולם ואומרים בתוספות דלהכי אמר כל שנולד לרבות אפי' היכא שהוא מוחזק בממון כגון שמשך בעל החמור את הפרה והניחה אחרי כן ברשות בעל הפרה ועכשיו תובעו בעל החמור שיתן לו פרתו אף על פי כן על בעל הפרה להביא ראיה כיון שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמן שהספק נולד ברשותו שהרי אחר המשיכה שהיינו דנין את החמור שהוא ברשותו בכל מקום שהוא נולד הספק הזה וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וטעמא דמילתא דכיון דמסייע ליה לבעל החמור חזקת הגוף ויש לומר גם כן כאן נמצאו וכאן היו תולין לו לאשגוחי לחזקה דממונא דאיתיה גבי בעל פרה ואף על פי שגם בעל החמור בא בטענת שמא והא דשמואל אפילו לרב אשי היא דאף על גב דרב אשי לא חייש לטענת כאן נמצאו וכאן היו ותלי מילתא בטענת ברי או בטענת שמא ה"מ היכא דטענת חזקת הגוף היא כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא ליה אבל הכא דחזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היו מסייעי אהדדי אף רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפילו בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דרבן גמליאל מיהת וכי אמרינן ותנא תונא כלה עיקר הראיה מסיפא דכלה בבית חמיה ולכתובה שעל הבעל להביא ראיה דאף על גב דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דמרע ליה חזקה דגופה וטענת כאן נמצאו וכאן היו ואלו מכלה בבית אביה ליכא ראיה דדילמא שאני התם דאתי לאפוקי ממונא ואילו אנן אמרינן דמי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואתי לאפוקי ממונא והיינו עיקר רבותיה דשמואל אלא ודאי מסיפא מייתי ראיה. ומיהו ליכא לאקשויי לשמואל מרישא שעל האב להביא ראיה ואף על גב דמסייע ליה חזקה דגופה דשניא רישא שיש כנגדו טענת כאן נמצאו כדרבה וגם שיש שם טענת שמא כדרב אשי. ומיהו ק"ל ומאי ראיה יש מסיפא דמשנתנו לשמואל דדילמא שאני התם דהוי ברי ושמא והוה ליה מנה לאבא בידך אבל שמא ושמא לא קאמר וכדאמרינן בריש פרק שני אליבא דרבן גמליאל דהתם גבי הנושא את האשה איכא חזקת הגוף וכאן נמצאו דמסייע ליה נמי ואפילו הכי לא אמר רבן גמליאל אלא ברי ושמא. ויש לומר דמשמע ליה לשמואל דמתניתין דכי בעי טענת ברי היכא דהוה לה למידע דכי לא טענה רגלים לדבר שהוא כדברי הבעל דאיתרע לה חזקה בידה אבל בהא דשמואל ובההיא דמחט דליכא לחד מינייהו למידע אפילו בשמא ושמא אזלינן בתר חזקת הגוף וכאן נמצאו ואף לאוקמי ממונא כנ"ל.
ויש מפרשים דכולי טעמיה דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא לעיל והיינו דנקט סתמא ותנא תונא כלה ומכולה מתני' מייתי ראיה דברישא כאן נמצאו וכאן היו ובסיפא כאן נמצאו וכאן היו והא עדיפא מחזקה דגופה או מחזקה דממונא ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכא דהוי שמא ושמא כי הכא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אלא כי הוי ברי וברי. ויש בשמועה זו שיטות אחרות ומה שנראה לי שהוא יותר נכון כתבתי ויש למורי הרב ז"ל שטה אחרת של זקנו הרז"ה ז"ל והיא כתובה בחידושין הארוכין והאמת יורה דרכו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש בחידושיו לא תציתו להני כללי כו' הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כלומר בעל הפרה שנולד הספק ברשותו שכיון שנמשכה הפרה הרי החמור ברשות בעל הפרה ואם כן עליו להביא ראיה שהוא בא לבטל הקנין שהיה ידוע לנו דהיינו המשיכה ולא מפני שהוא בא להוציא הפרה מבעל החמור אלא אפילו באה אח"כ הפרה לביתו עליו להביא ראיה והיינו דכייל ואמר כל שנולד הספק ברשותו נראה שהכל תלוי בנולד הספק ועליו להביא ראיה ואפילו היה הוא מוחזק בממון והכי משמע בסמוך דאקשינן מההיא דמחט שנמצאת וכו' דאמרינן ואי לא יהיב טבחא דמי מייתי בעל בהמה ראיה ומפיק ואמאי והא ספיקא ברשות טבחא אתיליד אלמא שעל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו הוא מוחזק בממון דאי לא לא קשיא מידי מההיא וההיא דקאמר ותנא תונא כלה ר"ל כלה בבית חמיה שהבעל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אפילו להחזיק ממון בידו ואי משום דחזקה דגופה מסייע לאב הכא נמי מסייע לבעל החמור ואע"ג דאיכא לאפלוגי בינייהו דבכלה בבית אביה מסייע לאשה חזקה דגופה וברי ושמא ומ"ה על הבעל להביא ראיה כרבן גמליאל אבל הכא אע"ג דמסייע לבעל החמור חזקה דגופה אכתי שמא ושמא היא אפשר דהשתא לרמי משמיה דשמואל לא מפליג בין ברי ושמא לשמא ושמא כיון דהאי שמא דבעל החמור לא ריע וכן נמי במחט שנמצא לא ריע שמא דידהו אבל לעיל בנושא את האשה בפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע בעי רבן גמליאל שתהא האשה טוענת ברי דאי לא ריע טענתה דהיה לה לידע אבל ליכא לפרושי דמכלה בבית אביה יליף לו דהא איכא למפרך כדפריך לעיל דשאני התם דמייתי ראיה ומפיק אלא נפרש דמכלה בבית אביה ולקדושין יליף לה כדלעיל ומשום דנולד ספק ברשותו של בעל על האב להביא ראיה אף על גב דמסייע ליה חזקה דממונא וחזקה דגופה כיון שטוען שמא וכן נראה עיקר והיינו דסתים וקאמר בהאי לישנא ותנא תונא כלה ולא מפרש הי כלה אלא כלה דאסיק ברישא קמא דהיינו כלה בבית אביה ולקדושין דאם כלה בבית חמיה הא לא דמי דהתם הוי ברי ושמא ודשמואל שמא ושמא כמו שכתבתי בסמוך הוא דוחק ע"כ:

ודע שהתוספות חזרו ופירשו הא דרב אשי דלעיל כפירושו של רש"י דמ"ד ברישא דמנה לאבא בידך הוא על האב להביא ראיה דלא מהניא חזקת הגוף דאשה לגבי האב וכדפרשי' לעיל ולא תליא טעמיה בברי ושמא כלל ודלא כשיטת המפרשים האחרונים דכתיבנא לעיל הלכך לדעת רב אשי סברת כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד וחזקת הגוף הוא עיקר ולא מרע לה כאן נמצאו וכאן היו כלל דה"ק רישא מנה לאבא בידך פי' להכי על האב להביא ראיה משום דלא מהניא ליה חזקת הגוף דאשה אבל אי הוה מהניא ליה כגון בבוגרת שהכתובה לעצמה אע"ג דאיכא כנגד חזקת הגוף סברת כאן נמצאו כו'. לא מרע ליה לחזקת הגוף ועל הבעל להביא ראיה מעתה ע"כ אי בעינן לפרושי הא דרב נחמן דאוקי בכלה בבית אביה ולקדושין דלא כרבי אלעזר אלא דכולה מתני' אליבא דחד תנא צריכינן לפרושי דאתיא כרב אשי וה"ק כי היכי דכלה בבית אביה אע"ג דאב מוחזק בקדושין צריך להביא ראיה דחזקת הגוף דידה לא מהני לאב הכי נמי הכא על בעל החמור להביא ראיה אף ע"ג שהוא מוחזק דחזקת החמור לא מהני לגביה דידיה. ואין להקשות דלא דמי דלהכי מייתי האב ראיה משום שנולד הספק ברשותו אבל הכא לא נולד הספק ברשות בעל החמור דהא לרב אשי סברת כאן נמצאו כו' לא מעלה ולא מוריד וכדכתיבנא הילכך לית לן לאפלוגי בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד.

ואם תשאל כרבא נמי אתיא שפיר דהשתא לא מפלגינן בין שנולד ספק ברשותו ללא נולד ואי משום דהתם איתרע רשות האב והכא לא איתרע חזקת רשות בעל החמור אפשר כיון דלא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור ואכתי הויא ליה החמור ברשות בעליו הוה ליה איתרע רשות חזקת בעל החמור מעתה תקשי אמאי קאמר רמי לא תציתו להני כללי כו'. והרי לרב יהודה ניחא טפי ותנא תונא דאמר שמואל בין לרבא בין לרב אשי ואלו לרמי לא מתוקמא אלא כרב אשי ומכלה בבית חמיה ואי משום תיובתא דמחט לדידיה נמי תיובתא ואיצטריך לדחוקי ולשנויי סתמא דמלתא כמה כו' ומשום האי שינויא דחיקא דאית ליה לרמי טפי לא הוה ליה למימר לא תציתו להני כללי כו'. תשובתך ליכא לאוקומא כרבא דאמר כאן נמצאו וכאן היו דכיון דעיקר טעמא דמתני' אליבא דידיה משום כאן נמצאו כו' אית לן לאפלוגי נמי בהכי ולמימר דאין ממתני' ראיה דהתם איתרע חזקת רשות האב והכא לא אתרעי דכיון דמשך בעל החמור את הפרה הרי החמור ברשות בעל הפרה ורשות בעל הפרה הוא דאתרע ולא חזקת רשות בעל החמור ואכתי לשיטת רש"י ניחא טפי דלרב יהודה לא אתיא ותנא תונא אלא לרבי אלעזר ומייתי סייעתא מדרבי יהושע וזהו דוחק ולרמי מייתי סייעתא אליבא דרבא בין מרישא בין מסיפא ולהכי קאמר לא תציתו כו' אבל לשיטת התוספות קשיא דמ"מ לרב יהודה ניחא טפי דמוקי לכלה כרב אשי דהוא בתרא והלכתא כוותיה וכדפסקי רבוותא ז"ל.
ועוד יש דוחק לשיטה זו של תוספות דקא מדמו חזקת הגוף של החמור לחזקת הגוף של האשה לומר דכי היכי דלא מהניא חזקת הגוף של האשה לאב הכי נמי לא מהניא חזקת הגוף של החמור לבעליו והא ודאי קשיא טובא דעיקר שנויא דרב אשי דלעיל מקהו קהייתא כל האחרונים ז"ל לומר דחזקת הגוף של האשה מהני לאב ולכ"ע אע"ג דמ"מ להו הוו להו שנים גופים נחלקים ונפרדים בדעת כ"ש הכא גבי ממונו של אדם דהויא ליה באיהו גופיה דודאי חזקת ממונו אית לן למימר דתהני לבעליו:

הכי אמר שמואל כל הנולד ספק ברשותו כו'. פירשו התוס' דאוקים לה לכלה דמתני' כרבא ואפי' הוא מוחזק כו' פי' לפי' הא כתיבנא בסמוך דלפי' רש"י ז"ל ניחא טפי דעד השתא הוה דחיקנא כלה דמתני' כרבי אלעזר ומדרבי יהושע מסתייעין משום דהוה סבירא לן דשמואל מצריך ראיה על מי שלא נולד הספק ברשותו והשתא דאמרי' דעל בעל הפרה להביא ראיה משום דנולד ספק ברשותו כלה דמתני' מתרצה כרבא ואליבא דרבן גמליאל ורישא וסיפא סייעתא ולכך לא הוצרך לפרש כמאן מוקי מתני' והי כלה קאמר אבל לשיטת התוס' קשה דכיון דנדו מאוקימתא דרב אשי ומוקי כרבא הוה ליה לפרושי. ועוד לשיטת רש"י דעד השתא הוה מוקמינן כלה דמתני' בתרי תנאי ושמואל על מי שנולד הספק ברשותו קא מצריך ראיה הלכך כי אסיק כל הנולד ספק ברשותו כו' לאו אהאי טעמא קא סמיך בלחוד אלא עיקר הטעם היינו חזקת הגוף דאיכא נמי לבעל החמור דמ"ה על בעל הפרה להביא ראיה אלא דמשום דמעיקרא הוה ס"ד דעל מי שלא נולד ספק ברשותו קא מצריך ראיה ומוקי כלה דמתני' כרבי אלעזר ובתרי תנאי להכי פריש במסקנא כל שנולד ספק ברשותו כו' ואטעמא דחזקת הגוף קא מהדר וכיון שכן פשיטא ודאי דלא שני לן בין אי הויא מוחזק בעל הפרה בפרתו אי לא דבמקום חזקה דגופה חזקה דממונא לאו כלום הוא וכדפריש רש"י לעיל גבי תירוצא דרבא חדא במקום תרתי כו' ולהכי כתב רש"י הכא בשמעתא דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב נמי הראיה עליו היא דהרי לבעל הבהמה איכא חזקת הגוף דלא נולדה הבהמה במחט תחובה בכרס וכתב נמי דבין מרישא ובין מסיפא מסייעתא דאי יש טעם לחלק בין אי מוחזק לשאינו מוחזק לרמי דבעי לכלול כל שנולד ספק כו' ואפילו מוחזק בכל הפרה מסיפא סייעתא ולא מרישא דראיית האב מרישא היינו להוציא ולא להחזיק. אבל לשיטת התוס' כיון דמעיקרא מוקמינן לה לכלה דמתני' כרב אשי דלא מהני חזקת הגוף של האשה לאב והכא נמי לא מהני חזקת הגוף של החמור לבעליו אי איתא דהשתא במסקנא סמכינן אחזקת הגוף ועיקר טעמא היינו חזקת הגוף לא הוה ליה למתלי טעמא משום דנולד ספק ברשותו אלא מדתלי טעמא משום דנולד ספק ברשותו אלמא משמע דהיינו עיקר הטעם ומשום דנולד ספק ברשותו דהאיך להכי מוקמי' אידך אחזקתיה ואי לא לא.
מעתה הוה סברינן למימר דדוקא כשהלה שנולד הספק ברשותו אינו מוחזק הוא דאמרינן דעליו להביא הראיה כגון הכא דמשך בעל החמור את הפרה והרי היא בביתו אבל אי משך את הפרה ברשות בעל הפרה והניחה שמה ברשותו דהוה ליה בעל הפרה מוחזק איכא למימר דעל בעל החמור להביא ראיה להוציא לכך כתבו בתוס' דאפילו הוא מוחזק נמי כיון שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ומשום האי טעמא בלחודיה הוא דאמרי' הכא ומייתי ראיה מדפריך מההיא דמחט דלייתי טבח ראיה אע"ג דלא יהיב דמי והוא מוחזק ולא מייתי ראיה התוס' מסיפא דמתניתין דכלה דהבעל מוחזק ואפ"ה עליו להביא ראיה משום דנולד ספק ברשותו דאיכא למימר דהיינו טעמא דמתני' משום דאיכא חזקת הגוף כנגדו אבל מהאי דטבח דשמעתין אע"ג דאיכא נמי חזקת הגוף כנגדו מ"מ השתא בשמעתין לא משגחינן בחזקת הגוף כלל ועיקר טעמא היינו נולד ספק ברשותו וכדכתיבנא ובהכי שקלינן וטרינן.
והקשו בתוס' לפי שיטתם מדאמרינן בפרק השואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך מוציא מחברו ועליו הראיה משמע דאי משך בעל הפרה את החמור והכל בידו על בעל החמור להביא ראיה כי הוא מוציא ואמאי הרי משעה שמשך בעל הפרה את החמור עמדה הפרה ברשות בעל החמור אפילו היא בבית אחר וכיון שנולד הספק ברשותו לטובתו יש לנו לומר שלטובתו נולד ועל האחר להביא ראיה כמו שאם היתה לרעתו היינו אומרים שברשותו נולד ועליו להביא ראיה שהוא הפך ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דגבי ההיא דהשואל ליכא חזקה דגופה דעל הולד שאנו דנין עליו מה חזקה שייך. אבל לשיטת התוספות דאין עיקר הטעם אלא משום דנולד ספק ברשותו קשיא ותירצו בתוס' דצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא לספק הנולד לגריעותא ומשמע לי דהיינו טעמא דמספיקא לא עבדינן מלתא בקום עשה ולטיבותא היינו קום עשה דיהבי' הולד לבעל החמור ולא מצינו להטיב ולתת מעות מספק אדרבה מוקמי' הולד בבית מאן דאיתיה וכאן נמצא וכאן היה אבל לגריעותא שלא להטיב אמרינן דאנו מניחין הדברים כמו שהן הפרה ברשות בעל החמור והחמור ברשות בעל הפרה:
וריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שע"ג ובחידושיו פירש דהיינו טעמא לפי שכשנולד ברשותו הספק לריעותא כמו בהא דהכא דשמואל יש לנו לומר שעל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו להביא ראיה לפי שמספק זה הוא בא לבטל הקנין שהיינו מוחזקים בקיומו וכיון שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה אבל בההיא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין אנו דנין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא אחר המוציא מחברו ע"כ:
ותנא תונא כלה לשיטת רש"י ניחא דכולה מתני' מסייעא ליה הלכך לא הוצרך לפרש הי כלה אבל לשיטת התוס' ע"כ היינו כלה בבית חמיה דאלו כלה בבית אביה היינו להוציא ואילו שמואל קאמר הכא דאפילו להחזיק על בעל הפרה להביא ראיה אלא ודאי דמכלה בבית חמיה קא מייתי סייעתא דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתא מום אע"פ שמוחזק דנולד ספק ברשותו הכא נמי אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא מת כיון דנולד הספק ברשות בעל הפרה דעיקר הטעם דשמואל משום דנולד הספק ברשותו וכדכתיבנא:
וז"ל הרא"ש ז"ל ותנא תונא כלה היינו כלה בבית חמיה דכי היכי דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא דאתאי מום ה"נ אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת אבל מכלה בבית אביה אין להביא ראיה שאני התם דאיתרע חזקת האב משום דנמצאו המומין בביתו אף על פי שהיא ברשות הבעל למומין משנתארסה מ"מ כיון שנמצאו ברשות האב אנו אומרין כאן היו קודם אירוסין משום דלא יצאה מרשות האב לגמרי כדפ"ל. ועוד דרישא מייתי ראיה ומפיק ממונא והכא צריך להביא אף להחזיק וא"ת אכתי היכי מייתי ראיה מכלה בבית חמיה דשאני התם משום דהאשה טוענת ברי וצריך הבעל להביא ראיה להחזיק מה שבידו אבל הכא דאין שכנגדו טוען ברי דילמא אינו צריך להביא ראיה להחזיק מה שבידו וי"ל דשמואל לא סבר לה להא דרב אשי אלא ס"ל דאף אם היא טוענת שמא על הבעל להביא ראיה משום דנולד הספק ברשותו ומשמע ליה לשמואל דמתני' איירי בכל ענין אף כשאינו יודע מתי בא המום דפעמים שאינה יכולה לידע כגון שהרגישה במום מיד אחר אירוסין ואיכא למימר שמא התחיל לבא מעט קודם אירוסין ונתגלה בב"ד ע"כ. אזיל לשיטתיה ז"ל דפירש דאוקימתא דרב אשי משום ברי ושמא הוא כנ"ל: