ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
המדיר את אשתו מליהנות לו. כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. פירוש לפירושו דכיון שהוא מדיר אותה בלשון זה שהיינו שמדירה ליהנות משלו אין הנדר חל אלא בנכסיו כגוונא דאמרינן בגמ' דאילו בתשמיש כיון דמשועבד לה לאו כל כמיניה אלא באומר הנאת תשמישך עלי [דף עב ב] לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו והיינו דגרסינן בירושלמי תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה כלומר לשבת אחת או לשתי שבתות והכא איתמר הכי תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו עד כאן כלומר במדיר אותה בלשון השנוי במשנתינו שאין הנדר חל אלא על נכסיו:
יעמיד פרנס: אדם שיפרנסנה ובגמרא מפרש היכי עביד:
בישראל: אם הוא ישראל שיכול להחזיר גרושתו:
בכהנת: שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבי ליה רבנן זימנא טפי:
אחד מכל הפירות: קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה:
שלא תתקשט באחד מכל המינים: קונם בושם פלוני עלי וקיים לה בעלה:
בעניות שלא נתן קצבה: באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה הוא קצבתה:
ובעשירות: שרגילות בכך עד שלשים יום אם לא הדירה יותר אין כופין אותו להוציא:
גרסי' בירושל' בפירקין [הלכה ד] הדירה שלא תרחצי במרחץ בכרכים שבת אחת ובכפרים ב' שבתות שלא תנעלי במנעל בכפרים שלשה ימים ובכרכים מעת לעת:
גמ' וכיון דמשועבד לה: למזונות:
והתנן קונם שאני עושה לפיך: וכי תימא ליפרוך ממתני' גופא דלא תנן יוציא בשבת אחת או בשתי שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקע לשעבודה י"ל דמצי מדחי ליה דבלשון מליהנות לו לא משמע תשמיש ומש"ה פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך וא"ת ומאי קושיא דהא אסיקנא לעיל בפרק אע"פ (דף נט ב) דהיינו טעמא דאינו צריך להפר משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדיניה חייל קונם דידה דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד ומש"ה מצי מדיר לה י"ל דמפשט פשיט לן דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה לשעבודה דידה דכי הדדי נינהו ומיהו דוקא בקונם הוא שאינו יכול להפקיע את שעבודה אבל הקדיש נכסיו אין אשתו נזונת מהם דהא קי"ל [גיטין דף מח ב] דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומה לי מכרן להדיוט ומה לי מכרן לגבוה הלכך דוקא במדיר הוא דאלמוה לשעבודה משום דאי לאו הכי אין לך אדם שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל במקדיש ליכא למיחש להכי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו ומשום הכי מוקמינן להו אדינא ואין אשתו נזונית מהן כאילו מכרן ומיהו אם הקדישה נכסיה אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דהא בעל שויוה רבנן כלוקח לכל מילי כדאמרינן [דף נ א] באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי הבעל ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לותה נמי בשלהי יש נוחלין [דף קלט א] ולענין אחריך בפרק מי שהיה נשוי (דף צה ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דבר נמצאת מקדשת דבר שאינה שלה:
באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך: מהא משמע דאפילו לרב הונא דאמר [דף נח ב] מזוני עיקר יכול לומר לה כן בדספקא ובדלא ספקא נמי יכול לומר לה שתקח מעשה ידיה בדמי מזונותיה ושישלים השאר דהא קיימא לן כרב הונא כדאיפסיק הלכתא כוותיה בהדיא בפרק שני דייני גזירות [דף קז ב] ואנן ודאי בשמעתין אליבא דהלכתא אמרינן הכי ועוד דעלה דהא אמרינן בגמרא [דף ע ב] דאם איתא לדרב הונא כו' קשיא ליה מתני' דקונם שאני עושה לפיך אלמא דמתני' דפרקין אתיא ליה שפיר:
דהויא רגילה בהו בבי נשא וקא מגלגלא בהדיה וכו' השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך: וכ"ת הדרא קושיא לדוכתה דכיון דהשתא משועבד לה היכי חייל נדרא וי"ל דכיון דבשעתא דאדרה הוה מגלגלא בהדיה חייל נדרא דההיא שעתא הא מחלה לה ומיהו לא מחלה להו לגמרי אלא כל היכא דמגלגלא בהדיה ומשום הכי אפילו לבתר דלא יכלה לאיגלגולי חייל נדרה דה"ל כהדירה כשהיא ארוסה ונשאת דאמרינן בגמרא [שם] דחייל אע"ג דלא דמו לגמרי דהכא מכי אדרא משעבד לה ונדריה ושעבודה באין כאחת והיינו טעמא משום דכיון דמדינא מפקע אלא דרבנן אלמוה לשעבודה בכה"ג לא אלמוה ואוקמוה אדינא ובתוס' אמרו דמעיקרא לאו מתורת מחילה אתינן עלה אלא הכי פירושו דאותם דברים קטנים שהיתה רגילה בהם בבי נשא לא היו כל בני משפחתה שוין בכך דאי הכי היתה עולה עמו אלא אביה בלבד שהיה עשיר היה מוותר לה בהם אבל בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אינן רגילין באותן דברים קטנים ולפיכך יש לה להתגלגל עמו אבל בשאינה עמו יש לו להנהיגה כמו שהיתה בבית אביה:
טפי שמעי אינשי וזילא בי מילתא: כבר כתבתי למעלה שדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות אישות דדוקא ע"י נדר הוא דמצי אמרה הכי אבל שלא ע"י נדר לא שהרשות בידו להשרות אשתו ע"י שליש כדתנן בפרקין דלעיל [דף סד ב] המשרה אשתו ע"י שליש אבל בירושלמי [כאן הלכה א] משמע דאפילו שלא ע"י נדר יכולה להקפיד ומתני' דהמשרה אשתו דוקא בשקבלה עליה. ובגמ' אמרינן ואי בעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני שהגיע זמן ולא נשאו דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ומאי שנא עד שלשים יום עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה. ועיקר הפי' בזה כמו שפי' הרב בן מיג"ש ז"ל דמיירי בשהדירה קודם שהגיע זמן דאכתי לא חל חיובא עליה ואחר כך הגיע זמן אבל הדירה אחר שהגיע זמן אע"ג דשעבודא דמזונות ליתיה אלא מדרבנן לא חייל נדרה דהא מעשה ידיה ליתנהו אלא מדרבנן ואפ"ה תנן [נדרים דף פה א] קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ועוד דסוגיין דמזונות [נשואה] דרבנן ואפ"ה מקשינן כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וזה לא כדברי רש"י ז"ל ואע"ג דבירושלמי גרסי' עלה דמתני' [הלכה א] וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו ומפרקינן כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה לא אתיא כגמ' דילן ודאמרינן מאי שנא עד שלשים יום היינו משום דהשתא ליתיה לטעמיה דמשלשים יום ואילך שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא דהא ארוסה היא וארוסה היא מתפרנסת לעולם ע"י אחר. והך אוקמתא לא כתבה הרי"ף ז"ל ותמה אני למה ונ"ל משום דבתר הכי אמרינן בגמרא ואי בעית אימא שהדירה כשהיא ארוסה ונשאת ומשמע ליה ז"ל דלמדחייא לאוקמתא קמייתא איתמר דאי לא כיון דבהגיע זמן סגי למאי איצטריך לאוקומה בשנשאת אלא ודאי לא סגי לן טעמא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה ומשום הכי מוקמינן לה בשנשאת דזילא בה מילתא ואוקמתא בתרייתא נמי אדחייה לה בגמרא הילכך לא פש לן אלא אוקמתא קמייתא ואפשר דהיינו דקא מסיק תלמודא ואמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא והרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות אישות כלשון הזה המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ממתינין לו ל' יום ובאותם השלשים יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להם יותר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לה לכל ע"כ ודבריו תמוהין בעיני הרבה דהא בגמ' אמרי' בהדיא דלא מצי מדיר לה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל סתמא לא אמרינן נעשה כמי שאומר לה משום הכי מסקינן לה דוקא באומר לה ובמספקת לדברים גדולים ובמגלגלת בהדיה בדברים קטנים ומדבריו נראה שאפילו בשאין מעשה ידיה מספיקין ולא איתגלגלא בהדיה חייל נדרא וכל שמעשה ידיה מספיקין אפילו לא אמר לה צאי וכו' מצי מדיר לה ואילו בגמ' אמרינן בהדיא דנהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולא כל הימנו לומר איני נותן מזונות ושהיא מעצמה תעכב מעשה ידיה ודכוותה גבי אשה אף על פי שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא מעצמו יעכב מזונות דהא תנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ואין לך אומרת איני עושה גדול מזה ונ"ל שהביאו לומר כך משום דלא אשכחן דאלמוה רבנן לשעבודה דידה והיינו טעמא משום דלא צריך לאלומי דעל כרחיה או יפר או יוציא ויתן כתובה ומש"ה ס"ל ז"ל דתנא דקונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר היינו משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין
מידי שעבוד ולא צריך כלל לטעמא דאלמוה וכי אמרינן הכי לעיל בפרק אע"פ [דף נט ב] היינו כר' יוחנן בן נורי דס"ל דהשתא לא חייל נדרה ולבתר הכי חייל ומש"ה על כרחיך איצטריכינן לאסוקי דקונמות כקדושת הגוף דמו ואלמוה לשעבודה דבעל כדאיתא בסוגיא דאע"פ דוק ותשכח אבל לת"ק דאמר אינו צריך להפר נקטינן מילתא כפשטא דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכי פרכינן [הכא] והתנן קונם כו' הכי פרכינן לימא מתני' דלא כת"ק דהתם הא הכא לא פליג במתני' וכל הך סוגיא לפרוקי ת"ק דהתם אמתני' אתאמרא אבל לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שעבודא לא צרכינא לכל הני הוויי ולא קשיא לן מידי משום דשעבודא דידיה הוא דאלמוה דאל"כ יצטרך לגרש בע"כ והאיש אינו מוציא אלא ברצונו אבל שעבודא דידה אמאי צריכי לאלומי הא ביפר או יוציא ויתן כתובה סגי שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה ובכך עלו דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן:
ופרנס לאו שליחותיה עביד: בתמיה ונמצא עובר על נדרו:
באומר כל הזן אינו מפסיד: דכה"ג לאו שליחותיה עביד ואינו חייב לפרוע לו ואמרינן בגמ' [דף ע ב] מתיב רב' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הכי הוא דשרי הא כל הזן אינו מפסיד לא ומהדרינן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקא אזיל וקאמר ליה כמ"ד זיל הב ליה את דמי קמ"ל וכתב ר' שמואל ז"ל דמהא משמע שאינו מותר לומר לאדם מיוחד אם תזון לא תפסיד דהא משמע דכי אמר כל הזן הוי רבותא טפי מבאומר איני יודע מה אעשה אלא דמהדרינן דהכא איכא רבותא אחרינא מפני שאומר לאיש מיוחד ואם איתא דשרי ה"ל למיתני בחנווני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן תרתי:
לא שאנו אלא במפרש: שפירש ל' יום הוא דלא כייפינן ליה להוציא אלא יעמיד פרנס:
המדיר את אשתו שלא תטעום: קס"ד כגון שהדירה מנכסיו אם תטעום א' ממיני פירות דבלאו הכי ודאי לא כל הימנו לאסור עליה שלא תטעום וכו' ולפי מאי דקס"ד השתא מיירי בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכדאוקמא מתני' דלעיל ומפרקינן הכא במאי עסקינן שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר האי תנא דכשקיים לה נתן אצבעו בין שיניה ונשכתו ולפיכך יתן כתובה ואין ממתינין אותו כלל דכיון שנדרה היא מה יש לה עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למשקל כתובה ומיפק לא תבעי פתח לנדרה אבל היכא דאדרה איהו ימתין שמא ימצא פתח כך פרש"י ז"ל והקשו עליו דהא קי"ל [נדרים דף עט א] דנשאלין על ההקם וא"כ נמתין שמא ימצא פתח להקמתו ויחזור ויפר לה ולדידי הא לא קשיא דודאי כי אמרינן נשאלין על ההקם הני מילי ביום שמעו אבל כל שעבר יומו אע"פ שישאל על הקמתו ותהא כמי שאינה אפ"ה נדרה קיים שהרי שתק ועוד דודאי כי אמרינן וקיים לה איהו לאו דוקא דבשתק לה נמי אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכי איתא בגמרא [דף עא א] בהדיא האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה ובשתיקה ודאי לא שייכא שאלה אלא מיהי הא קשיא עליה דבגמרא פרכינן בסוף סוגיין ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות אי לב"ה שבת אחד ואם איתא דבנדר דידה אין להמתין כלל מאי קושיא אלא הנכון דהכא כי מוקמינן לה בשנדרה היא כפשטה מוקמינן לה שנדרה היא שלא תטעום אחד ממיני פירות ולא שאסרה נכסי הבעל עליה אם תטעום אותן וכדמפרשינן מעיקרא כי הוה ס"ל דמיירי בשהדירה הוא משום דמעיקרא צריכין לפרושה הכי דאי לא אי אפשר לו להדירה אבל השתא כפשטה מפרשינן לה וכיון שכן אין לה תקנה בפרנס ומשום הכי לא אמרינן דתמתין לפי שלא אמרו תמתין אלא בדבר שיש לו תקנה כגון רישא דמתניתא דאפשר בפרנס ובתשמיש נמי משום טעמא דאיתמר בגמרא דגמרינן לה מנדה ומיולדת אבל הכא שנדרה היא כיון שא"א בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה משום דכיון דקיים לה איהו או ששתק לה הוא נתן אצבע בין שיניה והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם המדיר את אשתו שלא תטעום ויש אדם מדיר את אשתו מחייו כלומר היאך יכול הוא להדירה שלא תטעום ומשני באומר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי ותאכל מאותו חפץ ותהא אסורה מנכסיו והיינו רישא דפרקא כלומר אמאי יוציא לאלתר דאע"פ שאכלה מאותו חפץ ונאסרו עליה נכסיו הא אפשר שלשים יום בפרנס וכדתני ברישא דפרקא ומוקי לה בשנדרה אשתו ושמע בעלה ולא הפר כלומר דכיון שנאסרה מאותו חפץ ולא אפשר בפרנס ליהנות בו יוציא לאלתר וכ"ת וכי מפקינן לה מבעלה מאי אהני לה והרי כבר נאסרה באותו מין ואפי' נשאת לבעל שני איני יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין ויש לומר אפילו הכי יכולה למימר לא בעינן גברא דמקיים לי נדרי ומיהו למסקנא דסוגיא בגמרא אפילו נדרה היא הנאה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות וקיים לה איהו אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה דאמרינן בגמרא [דף עא ב] ותתקשט ותאסר אי לב"ש שתי שבתות ואי לב"ה שבת אחת ומהדרינן ה"מ היכא דאדרה איהו דסברה מרתח רתח עילואי ולבסוף מיתב דעתיה אבל היכא דנדרה היא ושתיק לה סברא מסנא הוא דסני לה והא שבת אחת בתשמיש כאפשר בפרנס דמי דמהאי טעמא לא אמרי' דיוציא לאלתר ואפ"ה כי נדרה היא מטעמא דמסנא סני לה אמרי' יוציא לאלתר הלכך כל היכא דנדרה איהי הנאה מנכסיו אם תטעום אחד ממיני פירות אע"ג דאפשר בפרנס יוציא ויתן כתובה מטעמה דסברא מסנא הוא דסני לה וליכא למימר דההוא טעמא לר' יוסי איתמר אבל רבנן לא מודו דהא תנן במתני' דבסמוך על מנת שתאמרי לפלוני וכו' או שתהא ממלא ומערה לאשפה והנהו על כרחין מיירי בשתלויין באותם דברים תשמיש או מזונות דאי לא אמאי יוציא ויתן כתובה הרי אין בידו להפר דלא נדרי ענוי נפש נינהו ולא דברים שבינו לבינה ובשלמא לרב משכחת לה במדירה סתם אם לא תעשה אותם דברים אבל לשמואל ע"כ צריכי לאוקומא בנדרה היא וש"מ דאע"ג דבמזונות אפשר בפרנס ובתשמיש נמי כמאן דאפשר בפרנס דמי יוציא ויתן כתובה מטעמא דמסני סני לה זה נראה לי:
והאי יוציא דתנן משמע לי יוציא בע"כ אפילו רצה לקיימה מטעמא דמסנא הוא דסני לה אלא שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות וכו' אם רצה שתשב תחתיו ולא תאכל הפירות תשב ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו עד כאן ודקדק כן מדאמרינן [דף עא א] גבי האשה שנדרה בנזיר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה וכבר כתבו דלאו דוקא אלא ה"ק ואם אמר הבעל אי אפשי באשה נדרנית ומש"ה לא הפר לה יוציא ויתן כתובה:
גרסינן בגמ' [שם] וכמה קצבה: כלומר לר' יוסי דאמר בעניות שלא נתן קצבה אם נתן קצבה עד כמה לא כייפינן ליה להוציא ומהדרינן א"ר יהודה אמר שמואל שנים עשר חדש רבה בר בר חנה אמר [ר' יוחנן] עשרה שנים רב חסדא אמר אבימי רגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל:
ובעשירות שלשים יום: מאי שנא שלשים יום אמר אביי שכן אשה חשובה נהנית מקשוטיה שלשים יום. כלומר מריח קשוטיה שנתקשטה לפני הנדר והרי"ף ז"ל השמיט כל זה משום דאליבא דרבי יוסי איתמר וכתב משנתינו כצורתה ומשמע דס"ל דלא קי"ל כר' יוסי אלא כתנא קמא דפליג עליה ואע"ג דהני אמוראי שקלו וטרו אליבא דרבי יוסי לאו משום דס"ל כוותיה אלא משום דצריכי לפרושי מילתיה קצבה כמה אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי יוסי וכר' יוחנן דאמר עשרה שנים ומשמע דטעמיה משום דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואיכא מאן דאמר דהלכתא כרב חסדא דהוא בתרא והרמב"ם ז"ל פסק כרב יהודה אמר שמואל ומשמע דטעמיה משום דאמר מילתא מציעתא דר' יוחנן קאי כוותיה דלא אמרינן זמן מועט מזה ורב חסדא קאי כוותיה דלא אמרינן זמן מרובה מזה:
מתני' ובזמן שהם בעיר אחרת: דרכה של אשה ללכת אצלם ברגלים רגל אחד מצי מוקמה אנפשה שלשה לא מציא ודייקינן עלה בגמרא הא גופה קשיא אמרת רגל אחד יקיים הא ב' יוציא ויתן כתובה אימא סיפא ג' יוציא ויתן הא ב' יקיים אמר אביי סיפא אתאן לכהנת ורבי יהודה היא. כלומר דמפליג במתני' קמייתא בין ישראלית לכהנת וכיון דלא קי"ל כר' יהודה ליכא פלוגתא בין ישראלית לכהנת ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות [אישות] רגל אחד ממתינים לו שנים יוציא ויתן כתובה:
שנועל בפניה: בגמרא מפרש:
מחמת דבר אחר: בגמ' מפרש:
שתאמרי לפלוני: בגמרא מפרש:
שתהא ממלאה ומערה: בגמרא מפרש:
גמ' איכא נועל בפניה: דלת של שמחה:
מאי נועל בפניה איכא: צער הוא:
סופנה: קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה:
והחי יתן אל לבו: שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן:
דלווי: לוה את המטה מבית
האבל לקבר: והך מתני' לרב מיירי במדירה סתם שתלה מזונות או תשמיש בדברים אלו ולשמואל ע"כ בנדרה היא וקיים לה איהו מתוקמה ובשלמא שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה בידו להפר דאפשר דנדרי ענוי נפש נינהו ובבית האבל נמי מפורש בפרק בתרא דנדרים (דף פג ב) דעינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו אבל תאמרי לפלוני ותמלא עשרה כדי מים לא משמע דמקרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכיון שכן על כרחין מיירי בשתלתה בדברים אלו מזונות או תשמיש וש"מ דאע"ג דאפשר בפרנס ותשמיש נמי שבת אחד כמאן דאפשר בפרנס דמי אפ"ה יוציא ויתן כתובה כיון דנדרה היא וקיים לה איהו מטעמא דמסנו סני לה וכמו שכתבנו למעלה:
המדיר את אשתו שלא תשאל כו': לרב מפרשה במדירה מנכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין קשיא אמאי יוציא דמשמע לאלתר תשאל ותאסר ותמתין שמא תמצא פתח וליכא לפרוקא בשנדרה היא וקיים לה איהו וכדמפרשינן מתני' אליביה דהא בתר הכי קאמר וכן היא שנדרה ונ"ל דשלא תשאל ושלא תשאיל חדא מילתא היא ועיקר הנדר בשלא תשאיל אלא שהמדיר אשתו בכך ואוסר לה כליו בהשאלתן אף הוא אין רצונו שתשאל ומש"ה נקטינהו לתרווייהו עוד נ"ל שחכמים שמו דעתה שלא תרצה לשאול ותהא אסורה מנכסיו כיון שכן משיאה שם רע שהיא טענה מספקת להוציא ויתן כתובה דלא דמי למאי דפרכינן לעיל בגמ' לר' יוסי לא תתקשט ולא תאסר ותתקשט ותאסר שבת אחת משום דהתם איזה מהם שתברור אינו כדאי לומר יוציא ויתן כתובה ובתוספות דחקו שלא תשאל היינו שאוסר על עצמו הנאת כלים שתשאל והיא צריכה להבדל כדי שלא תכשילנו [פי' ולעולם לא תלה בדבר]:
וכן היא שנדרה כו': לא מיירי בקיים לה איהו דאי לא אמאי תצא שלא בכתובה דהא קי"ל (דף עא א) דהוא נתן אצבע בין שיניה אלא הני לאו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש נינהו שיהא אפשר להפר וכיון שכן רישא דהמדיר אפשר לאוקמה בנדרה איהי וקיים לה איהו וכגון שתלתה בנדרים אלו מזונות או תשמיש וקרי לה המדיר משום דקיומו של נדר בדידיה תלי ובסיפא תני וכן היא שנדרה לפי שאין כאן אלא נדרה לבד הרשב"א ז"ל ובכך עולה תירוץ למה שנדחקו בו בסמוך:
מתני' דת יהודית: שנהגו בנות ישראל אע"ג דלא כתיבה:
וטווה בשוק: בגמ' מפרש:
מדברת בתוך ביתה: בגמרא מפרש:
גמ' הא דאמרינן דהאכילתו אי דידע: כשאכל:
יפרוש: ולא יאכל ואמאי מפסדת כתובתה דודאי אינה יוצאה אלא א"כ האכילתו ולא שנתכוונה להאכילו אם לא האכילתו והרא"ה ז"ל כתב שאפילו נתכונה להאכילו מפסדת כתובתה והכא לישנא דמאכילתו קדייק:
ואי לא ידע מנא ידע: מי אמר לו אחרי כן שהוא בא לפנינו להוציאה והאי דלא אוקמה במודה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי:
ואי לא ידע נסמוך עילוה: האי דלא אמר הכא מנא ידע כדאמרינן לעיל משום דהכא מוכח מקרא דמצי למסמך עילוה:
הוחזקה נדה בשכנותיה: שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה:
בעלה לוקה עליה: אם התרו בו וכה"ג משכחת לה למתניתין דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותי' שהוחזקה נדה. ודאמרינן כגון דקא אמרה איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ופלוני חכם טהר לי את הדם כדאמרה הכי בעדים דאותו פלוני תקן לה את הכרי ובדשיילוה בעדים והרשב"א ז"ל ג"כ כתב שע"פ כהן וחכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא אלא דוקא בשאמרה איש פלוני תקן וטהר ביום פלוני ואתו עדים ואמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו ולא תקן אבל ע"פ הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא ובירושלמי נמי מפורש דכן גרסינן התם וכלהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלוני ראה כתמי פלוני קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי את נדרי בדקין כולהון ולא משכחין ע"כ אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שהכהן והחכם נאמן שכך כתב בפרק שבועות העדות כדאמרינן בכתובות פלוני טהר לי את הכתם אזל שייליה ואשתכח שקרא דאלמא אע"ג דאיהי מהימנא כיון שאמרה בשם פלוני ושייליה ואמר דשקרא הוא לא מהימנא ולא מצית למימר אשתכח שקרא ע"פ עדים דהא קאמר ואזל שייליה וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא האחד וכפר אין השני האומר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה ע"כ ואפשר דמאי דאמרינן בירושלמי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן:
דאורייתא הוא: ואמאי לא קרי ליה דת משה:
אזהרה: מדעבדי' לה הכי לנוולה מדה במדה במה שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לא פרוע היא וש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש:
קלתה: סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן:
קלתה אין בו משום פריעת ראש: אמרינן עלה בגמרא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבה תחת בעלה. כלומר אם כן דא"ר יוחנן דקלתה אין בו משום פריעת הראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש ואם כן כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה:
ומשנינן מחצר לחצר ודרך מבוי: דלא שכיחי בה רבים:
בטווה ורד כנגד פניה: פי' רבינו שלמה יצחקי ז"ל טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק ארבעה ועשרים מהלכות אישות שמשימה ורד בפדחתה כדרך שעושות הפרוצות:
במקללת יולדיו בפני מולידיו: כלומר בפניו דמתני' לא תימא בפניו ממש אלא מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל וסימניך אפרים ומנשה וכו' ופסוק זה יהא
לך סימן על משנתינו לזכור על ידו דבפניו דמתני' בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו. אפרים ומנשה כו' בני בניו כבניו:
אמר רבא לפרושי מלתיה דרב יהודה:
כגון דא"ל נכליה אריה לסבא: חמיה:
באפי בריה: בפני בנו של בעל אומרת כן:
על עסקי תשמיש: כשמדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת קולה לשכיניו והוא בוש בדבר: גרסינן בסוטה (דף כה א) כו' ואיבעיא לן התם אם רוצה הבעל לקיימה אם יכול לקיימה או לא ולא איפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד ז"ל וכ' הרשב"א דמסתברא דאיפשטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קינויו מחול כדאסיקנא התם מדאמר רבי יאשיה ג' דברי' סח לי זעירא מאנשי ירושלי' בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קינוי ומחילה מקיים קודם קנויו לכ"ש והא דאיבעיא לן התם העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קינויו בדרך אם ת"ל בעי לה כלומר אם ת"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דמקפיד וקנא לה מצי תו למיחל על קינויו או לא ואסיקנא דמחיל וכ"ש היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה:
מתני' כנסה סתם: בגמרא מפרש אי קאי ארישא אהך דקדיש על תנאי או מילתא באפי נפשה:
מומין הפוסלין בכהנים: בבכורות קתני להו:
גמ' באלו נדרים אמרו: הרי"ף ז"ל כתב כאן המוקדם בגמ' מאוחר וראיתי לפרש על סדר הגמרא כדי שיתקשר יותר פירוש הסוגיא. באלו נדרים אמרו במשנתנו דאינה מקודשת שלא תאכל בשר כו' אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כגון וכו' אינה יוצאה שלא בכתובה זה לשון הרי"ף ז"ל ולפי פשט הגמרא אקדושין קאי לומר דצריכה גט [בשאר נדרים] אבל כתב כן ללמדנו דבשאר נדרים אפי' כתובה יש לה ולפי דעתי דקדק כן מדאמרינן בגמרא לעולם ארישא ומידי דקפדי ביה אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי ביה אינשי לא הוי קפידיה קפידא ואי אקדושין בלחוד קאי לא שייך האי לישנא אלא הו"ל למימר דמסתמא כי אתני ואמר ע"מ שאין עליה נדרים לא קפיד אלא בהני אלא ודאי ה"ק דאפי' קפיד באחריני לאחר שכנסה ואמר אי אפשי באשה נדרנית לא הוי קפידיה קפידא ואם רצה לגרשה יתן כתובה ומיהו דוקא בנדרים שנדרה קודם קדושין אבל נדרה תחתיו אפי' בשאר נדרים הוי קפידיה קפידא ותצא שלא בכתובה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ומה שכתב ז"ל אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהם אינו מדוקדק דודאי נדרה תחתיו מצי מפר משום נדרי עינוי נפש כמו שאכתוב בסמוך בס"ד אלא רצה לומר דכיון שאין בהם עינוי נפש כל כך לא קפדי בהו אינשי ובגמר דבריו הוא ז"ל מתפיס ויש שחלקו כאן על הרי"ף ואמרו דלאו דוקא הני אלא ה"ה לכל נדרי עינוי נפש והני דנקט היינו משום דאורחא דתלמודא לאדכורינהו בנדרי עינוי נפש דאמרינן לעיל (דף עא א) בגמרא א"ר יוסי ואלו הן נדרי עינוי נפש לא אוכל בשר ולא אשתה יין ושלא אתקשט בבגדי צבעונין וראיה לדבר דלאו דוקא הני דהא אמרינן בסמוך מאי שנא כתובה דלא בעיא משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית והאי טעמא ודאי בכולהו נדרי עינוי נפש שייך [ועוד] דהא אמרינן לעיל (דף ע א) דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה ואוקימנא לה בגמרא בנדרה איהי וקיים לה איהו ומשום דהוא נתן אצבע בין שיניה הא למ"ד דהיא נתנה אצבע בין שיניה תצא שלא בכתובה דיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית אלמא לאו דוקא הני אלא הוא הדין לאחד מכל מיני פירות ולדידי מהא לא איריא דלעיל בשנדרה תחתיו ומ"ה מצי קפיד בכל נדר שיש בו עינוי נפש או שבינו לבינה לפי שאינו בדין שתהא נודרת באלו תחתיו שלא מדעתו אבל הכא שנדרה קודם שתבוא לרשותו אינו מקפיד אלא בנדרים הללו שהיא מתענה בהן הרבה ומתגנה עליו והכי מוכח בירושלמי דגרסינן על רישא דמתני' מתני' בשאמר לה על מנת שאין עליה נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליה כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין אינה מקודשת אלמא נדר חרובין אע"פ שהוא מנדרי ענוי נפש ליתיה בכלל על מנת שאין עליה נדרים והיינו טעמא משום דנדרה מקמי דתיתי ברשותיה והם ז"ל תרצו דהא לא קשיא חדא דאפשר דנדרה דלא תאכל חרובין לאו נדרי עינוי נפש הוא ואין הבעל יכול להפר כיון דלא אכלי ליה אינשי כולי האי א"נ אפשר כיון דאע"ג שהבעל יכול להפר משום נדרי עינוי נפש הכא טעמא משום קפידא הוא ובחרובין וכיוצא בהן לא קפדי אינשי הלכך מסתמא מקודשת עד שפירש כל נדר ואין כל זה כלום לפי שעל כרחם יצטרכו לחלק בין עודה תחתיו לאין עודה תחתיו דהא ההיא דאתו עלה דהמדיר את אשתו שלא לטעום אחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה אפילו במאכל רע דלא קפדי בהו אינשי הוא דהא תניא בתוספתא דמכילתין הדירה שלא לטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה אלמא בכל אחד מכל מיני פירות דמתניתין אפילו חרובין ורעים מהם הם ואפ"ה טעמא משום דהוא נתן הא למ"ד היא נתנה תצא שלא בכתובה ונצטרך על כרחינו לחלק בין נדרה קודם קדושין לנדרה תחתיו ובר מן דין מנא להו מדיוקא דלמ"ד היא נתנה בכולהו תצא שלא בכתובה דלמא כי אצטריכינן לטעמא דהוא נתן היינו לומר דמש"ה בכולהו יוציא ויתן כתובה הא אי אמרי' היא נתנה בג' נדרים הללו תצא שלא בכתובה ובאחרים יוציא ויתן כתובה וכל זה אני אומר לדבריהם שלא חלקו בין תחתיו ללא תחתיו ומיהו קושטא דמלתא ודאי משמע דבנדרה תחתיו בכל נדר יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית למ"ד היא נתנה וכשנדרה קודם קדושין בג' אלו בלבד וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין עליך נדרים ונמצא עליה אחד מג' נדרים אלו שלא תאכל בשר כו' אינה מקודשת עד כאן ומיהו ע"כ שלשה נדרים אלו לאו דוקא דהוא הדין בדברים שבינו לבינה בכל שדרך בני אדם להקפיד בהם דמי איכא למימר שאם נדרה שתהא נטולה מן היהודים דלא הוי קפידיה קפידא הא ודאי לא הלכך על כרחין ה"ה לנדרים שבינו לבינה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם: ומיהו כי אמרינן דכי נדרה בעודה תחתיו אפילו בנדרים שהן חוץ מאלו יכול לומר אי איפשי באשה נדרנית למ"ד היא נתנה אצבע בין שיניה דוקא בנדרי עינוי נפש או בדברים שבינו לבינה אבל בנדרים אחרים לא (ונפקא מינה דלדידן נמי דקיימא לן הוא נתן בנדרים אחרים) אע"ג דלא שייך למימר הוא נתן לפי שאין בידו להפר אפי' הכי אם בא להוציא צריך ליתן כתובה וראיה לדבר מדאמרינן לעיל במתניתין (דף עב א) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ונודרת ואינה מקיימת טעמא משום דאינה מקיימת הא אם מקיימת לא ואם איתא דאפי' בשאר דברים יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית אפי' במקיימת נמי כיון שנודרת תצא שלא בכתובה ועוד ראיה מדאמרינן לעיל (שם) וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור כו' תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו דוקא בהני משום האי טעמא אבל בנדרים אחרים לא:
גרסי' בגמרא (דף עב ב) איתמר קדשה על תנאי כלומר שאין עליה נדרים וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אין צריכה הימנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב רש"י לא תימא קסבר רב אחולי אחליה לתנאי וכתובה בעיא למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לענין גט משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפי' יש עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה עד כאן ותמה אני דלטעמא דאחולי אחליה לתנאיה [נמי] משמע דלא בעי מיתב לה כתובה משום דלאו בודאי אמרינן דאחוליה אחליה אלא באומד וכן מוכיח בסמוך כמו שאכתוב בס"ד ועוד דהיכי הוה מצינן למימר דבכנסה סתם יש לה כתובה דהא תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומתניתין כפשטא לרב כי קתני כנסה סתם תצא שלא בכתובה ארישא דקדשה על תנאי קאי וכן מוכח בסמוך ולדבריו היה צריך לדחוק ולומר דבבא דכנסה סתם לאו ארישא קאי ובבא באפי נפשה היא דקדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה דמספקא לן אי אפשי
באשה נדרנית או לא וצריך לומר דאפילו הכי כי קדשה על תנאי וכנסה סתם כיון שהזכיר תנאו בקדושין ולא הזכירו כשכנסה הרי הוא כאילו מחל תנאו בפירוש ומי מכניסנו בכל זה הדוחק אלא כך ראוי לפרש לא תימא טעמא דרב דכיון שכנסה סתם אע"פ שלא בעל אימר אחולי אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט מספק דליתא אלא בשבעל מיירי וטעמיה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין וצריכה גט בודאי והכי מוכח בגמ' מדאמרינן והא אשמועינן חדא זימנא דוק ותשכח ומיהו לענין כתובה אכתי בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא שלא בכתובה ותמה אני למה הוצרך רש"י ז"ל לומר דלענין ממונא בתנאיה קאי ומש"ה אין לה כתובה שהרי כיון שהוא בועל לשם קדושין אפי' אין דעתו על תנאי כלל אין לה כתובה דהא איבעיא לן בפרק קמא דקידושין (דף י א) ביאה אי נישואין עושה או אירוסין עושה ולא איפשיטא ומשמע דאביי ורבא ס"ל התם דאירוסין עושה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות ומעתה כל שנמצאו עליה נדרים אינה אלא ארוסה ואין לה כתובה ולפיכך לפי דברי רש"י ז"ל שכתב ובעל לשם קדושין לא היה צריך לכתוב דלענין ממונא בתנאיה קאי ומיהו ודאי צריך הדבר לאמרו לפי שיש לפרש ולומר דמשו' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אחוליה אחליה לתנאיה ונמצאת מקודשת משעה ראשונה וכונסה עכשיו ואילו לא נאמר דלענין ממונא בתנאיה קאי היה לה כתובה ואין לה כמו שמוכיח בסמוך ומכאן יצא לו לרמב"ם ז"ל מה שכתוב בפ"ז מהלכות אישות המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינו לבינה בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם וכו' לפיכך המקדש על תנאי וכו' שמא תאמר והיאך נסמוך במאי דאמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה כו' דכיון דאידחיא ואמר אלא טעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דלמא לגמרי אידחו ולא מצי מחיל והכא היינו טעמא משום דבעל לשם קידושין ליתא שמסקנת הסוגיא מוכחת דאטעמא דאחוליה אחליה לתנאיה סמכינן וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד וא"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא במתנה באומר ע"מ שתתני לי מאה זהובים מצי מחיל דה"ל כאילו אמר לה הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי והרי אם היו עליה נדרים נתבטלו הקדושין מיד יש לומר דכיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמר לקמן גבי מומין ראה ונפייס הוא ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע"פ שחזר אחר כך ומחל ואם תאמר והא תנן בפרק האיש מקדש (ד' מח ב) ע"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני [דף מט א] על מנת שאני כהן ונמצא לוי ובכולן אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה"נ דאי מחלה אח"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אף על פי שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים כדאמרינן בההיא סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אחר כך הכי נמי דמקודשת ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן הוה ליה למתני הכי בהדיא ולא למתני אינה מקודשת סתמא לפיכך נראה לי דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאילו התנתה להנאתה היתה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היה תלויין [לדעתה] משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד אם לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנתה כיון דדברים שבלב אינן דברים נתבטלו קידושיה לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא היה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים ואע"ג דאמרינן לגבי גט הרי זה גיטיך על מנת שתתן לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולים לך אינה מגורשת עד שתתן התם הוא משום דלצעורה קמכוון והא לא צערה אבל הכא מצי מחיל וכן דעת הראב"ד והיינו טעמא משום דבכל תנאי שאינו מתכוון להנאתו אלא לצער את חבירו בדוקא מתנה אותו אבל תנאי שהוא להנאתו אין דעתו שיתקיים אלא אם הוא מקפיד אבל כל שאינו מקפיד שיהא המעשה קיים והרשב"א ז"ל חולק ואומר דדוקא בתנאין של ממון הוא שיכול למחול מטעם הריני כאילו התקבלתי אבל בתנאים כאילו אין מחילתו כלום ופי' דה"ק לא תימא טעמיה דרב דכיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה בחופה אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים בין ישנן בין אינן ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמיה דרב לענין גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אע"פ שיש עליה נדרים אבל לענין כתובה בתנאיה קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ע"כ ותמהני אי משום בעל לשם קידושין אתינן עלה מעיקרא היאך תהא לה כתובה והא ביאה אירוסין עושה וארוסה אין לה כתובה ודוחק הוא לפרשה דוקא בשכתב לה דאי הכי הוה עדיף טפי למימר דכיון שכנסה וכתב לה כתובה ולא התנה אחוליה אחליה לתנאיה כיון דלא שקלינן וטרינן אלא בכתובה בלבד ואפשר לומר דכי אמרינן דביאה אירוסין עושה הני מילי בבית חמיו אבל כל שהביאה בביתו וכנסה ובעלה הרי הקידושין והנישואין באין כאחד וכי תימא היכי מסקינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא כיון דאין לה כתובה אכתי בעילת זנות היא וכדאמרי' לעיל בפרק אע"פ (דף נד ב) יש לומר דהכא לאו דוקא בעילת זנות אלא לומר שאין אדם עושה [בכוונתו] בעילתו בעילת זנות ולי נראה אי אמרינן דבעל לשם קידושין אין צורך לכך דכי אמרינן בפרק אע"פ דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה עושה בעילתו בעילת זנות היינו בבא עליה לאחר שכנסה בלא כתובה אבל זה אם אין קדושיו הראשונים קידושין מפני תנאו הרי הוא עכשיו מקדש בביאה ולא שמענו במקדש בביאה שתהא ביאתו זנות ומכל מקום מוכח בגמרא דהשתא דאמרינן דטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דצריכה גט גמור מדאורייתא מדאמרינן ואזדו לטעמייהו כו':
וגרסינן בגמ' [דף עג א] תנן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם ותיובתא דשמואל: כלומר דסיפא ארישא קאי וקאמר דכתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה אבל גיטא בעיא דלשום קידושין בעל דאי משתכח עלה נדרים לא תהא בעילת זנות כרב ותיובתא דשמואל ודחינן [שם ע"ב] לא קדשה סתם וכנסה סתם. כלומר ומילתא באפי נפשה היא ולקמן פריך מ"ש גט ומ"ש כתובה ופרכינן אבל קדשה על תנאי וכנסה סתם מאי הכי נמי דלא בעיא גיטא אדתני המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ליתני המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וכ"ש הא. כלומר אבל השתא משמע דדוקא בשלא כנסה קאמר ומהדרינן ה"נ קאמר המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת קדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה. כלומר דמתני' כללי כללי קתני. המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת בשום ענין ואע"ג דחזר וכנסה סתם. אבל אם כנסה סתם. כלומר שעשה כל מעשה כניסה סתם בין קידושין בין נישואין תצא שלא בכתובה. ופרכינן מ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי אפשי באשה נדרנית. כלומר ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי. א"ה גט נמי לא תבעי. ובשלמא לרב שפיר מטעמא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכמו שכתבתי למעלה אבל לשמואל קשה דהא לית ליה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאשמעינן גבי קטנה שלא מיאנה [דף עג א] כדאיתא בגמרא. ומפרקינן אמר רבה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם ורבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה. כלומר סתם אדם אי אפשי באשה נדרנית או לא א"נ אי מחיל לנדרים
כיון שקדש סתם וכנס סתם גבי ממונא לקולא משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון דמספקא לן לא גביא וגבי איסורא לחומרא. והרי"ף ז"ל הביא פירוקו דרבה ורבא בהלכות ותמהו עליו דהני פירוקי אליבא דשמואל אפריקו אבל לרב צריכה גט גמור מדאורייתא מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכמ"ש למעלה וכיון שכן היאך כתב גט מדבריהם אי נמי מספקא ועוד דלרב לית ליה מידי בקדשה סתם וכנסה סתם דמתני' לדידיה כפשטא מתוקמא דסיפא דכנסה סתם ארישא קאי והיינו שקדשה על תנאי וכנסה סתם ולדידי לא קשיא דאין ה"נ דהשתא לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לרב כל שבעל צריכה גט גמור מדאורייתא אבל למסקנא דסוגיין לא קאי האי טעמא דמשום בעילת זנות ליכא דדעתיה אתנאה וטעמיה דרב דאמר צריכה הימנו גט משום טעמא דאחולי אחיל הוא ואין לנו לומר אחולי אחיל בודאי אלא דלמא אחולי אחיל וכי קאמר צריכה הימנו גט דוקא בספק כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא וכיון שבמקדש על תנאי וכנס סתם מספקינן דלמא אחולי אחיל כ"ש בקדש סתם וכנס סתם וכבר כתבנו [במקדש סתם וכנס סתם] דאין לומר שיהו קידושי ודאי ושתהא לה כתובה דהא נדרים כמומין ומומין אפי' בסתם הן פוסלים והיינו סיפא דתנן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ונדרים אלו דומיא דמומין הן והיינו דאמרינן בכל דוכתא משום סמפון דאלמא איכא סמפון בנשים במומין במקדש סתם שלא תאכל בתרומה לפי שאינה מקודשת ודאי מן התורה והוא הדין לנדרים כשמואל:
איתמר קדשה על תנאי וכנסה וכו': הא שמעתא צריכין לפרושה כו' וטעות שתי נשים כגון שקידש אשה אחת על תנאי כו' זהו פירוש הרי"ף ז"ל ולפי זה טעות שתי נשים לאו דוקא אלא טעות הנמצא באחת משתי נשים ויותר נראין דברי רב יוסף הלוי שפירש דטעות שתי נשים היינו כגון שקדש שתי נשים על תנאי וחזר וכנסן סתם ופליגי בבתרייתא דרב סבר דכיון דכנס שתי נשים סתם זו אחר זו ולא הזכיר תנאו ודאי אחולי אחליה לתנאיה ושמואל סבר דאפי' הכי על דעת תנאו הוא כונס ולהאי פירושא אתיא לישנא דטעות שתי נשים כפשטה:
ש"מ אחולי אחליה לתנאיה: כל זה הוא לשון הרי"ף ז"ל וממקומו הוא מוכרע דמטעם אחולי אחליה לתנאיה צריכין למייתי עלה דאי מטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אפי' לא קידש אלא אשה אחת צריכה הימנו גט אמר ליה אביי והא מתניתין דקתני כנסה סתם וכו' דכי טעות אשה אחת דמי. דלמאי דסלקא דעתך דסיפא ארישא קאי טעות אשה אחת היא והא מותבינן מינה לעיל לשמואל כמו שכתבתיה למעלה אלמא איכא דס"ל דטעות אשה אחת נמי צריכה גט ואף על גב דאנן הוא דאותביניה ולאו רב איירי בה קושיא הוא לרבה דהאי דברי הכל דקאמר סברא דידיה הוא ולאו מרב ושמואל שמעה שהרי לא היה בדורם אלא דקסבר דליכא למ"ד בכה"ג דלאו דעתיה אתנאיה והא קחזינן דכל בני דבי מדרשא דאותבוה סלקא דעתייהו למימר הכי:
איכא מאן דקשיא ליה כו' וטעמא דמילתא כו': דברי הרי"ף ז"ל בכאן לא נתחוורו לי דאע"ג דלא קתני בה בהדיא לא שייך למימר דכי טעות אשה אחת דמי ומדוחק קושיא זו שבש רש"י ז"ל הנסחאות וכתב על לשון זה שהוא מוזכר בהלכה זו ג"כ דבכלהו גרסינן והא הכא דטעות אשה אחת היא ולי נראה דרבה ואביי הכא בהא שקלי וטרו דרבה סבר דטעמא דרב דאמר צריכה הימנו גט היינו משום דכיון שעשה מעשה סתם משמע דאחולי אחליה לתנאי והכי נמי מוכח בגמ' דבפירכא דפרכינן אמאן דפליג עליה [באשה אחת] אמרינן אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה כלומר דחיישינן דילמא אחולי אחיל דלטעמיה דרבה נמי פשטא דמתני' משמע לרב דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ואין לומר טעם אחר בזה אלא משום דמספקא לן אי אחולי או לא וגבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא ואביי לא ניחא ליה בהכי ואזיל לטעמיה כדאמרינן לעיל בהדיא לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאביי גיטא בעיא מן הודאי משום דבעל לשם קדושין ודאי או משום דודאי אחליה לתנאיה בשעת קדושין ואפ"ה לית לה כתובה משום דלגבי ממונא עדיין בתנאו הוא עומד וכנסה סתם דתנן במתני' דבעיא גיטא אליבא דאביי דוקא בבעל אבל בכנס לא ולרבה לא שנא ליה מידי בין בעל לכנס משום דס"ל דליכא למיסמך אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דאיכא למימר דעתיה אתנאיה והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי פירכא דפרכינן לרבה מקטנה שהשיאה אביה כו' ומשום הכי א"ל אביי והא מתני' נהי דאנא בבעל דוקא אוקימנא ליה [ואין זה טעות דכיון דבעל קנה ואינו מקפיד] לדידך דלא סמכת הכא אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כטעות אשה אחת דמי כלומר כאילו לא בעל אלא כנס שאין לך יפוי כח מחמת בעילה כלום ואפ"ה מותבינא תיובתא מינה בשלמא לדידי לא דמי לטעות אשה אחת כלומר קדש על תנאי וכנס סתם משום דסמכי אבעילה אלא לדידך קשיא:
והדר ביה רבה וקאמר מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דכי היכי דבשתי נשים כו': האריך הרי"ף ז"ל בזה ועיקר פירושו דכשהכניסה רחוקה מהקידושין כי ה"ג מיקרי טעות אשה א' כעין שתי נשים וכשהיא קרובה הוה ליה טעות אשה אחת וכתב ז"ל ודייקי להאי פירושא מדקתני בטעות אשה אחת כעין שתי נשים כנסה וקתני בטעות אשה אחת גרידתא ובעל דאלמא כנסה לאחר זמן משמע ובעל לאלתר משמע ובזה האריך ולא ירדתי לסוף דעתו אמאי משמע כנסה לאחר זמן ואמאי משמע בעל לאלתר והפי' הנכון בטעות אשה אחת כעין שתי נשים הוא מה שפירש בו הר"ז הלוי דהיינו כגון שקדש אשה אחת על תנאי וכנסה סתם ואח"כ בעל סתם והשתא איכא תרי סתמי ודמיא לטעות שתי נשים לפי' הרב בן מיגא"ש ז"ל דאיכא תרי סתמי שפירש שכנסן שתיהן סתם וכן נמי לפי' הרי"ף ז"ל שפירש שקדש שנייה סתם ואח"כ [כנס] את הראשונה סתם דכי היכי דהתם איכא תרי סתמי הכא נמי איכא תרי סתמי ובהא הוא דפליג רב דכיון דכנס סתם ואחר זמן בא עליה סתם ולא התנה ודאי אחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קדושין ושמואל סבר דאפ"ה אתנאיה סמך אבל באשה אחת גרידתא שקדשה על תנאי וכנסה סתם ובא עליה מיד דכניסתה ובעילתה כאחת דליכא אלא חד סתמא דכ"ע אינה צריכה גט דע"ד תנאו הוא בועל ולהאי פירושא אתיא שפיר האי דמותביה ממתניתין לשמואל דמתניתין כפשטה הכי משמע שכנס סתם ואח"כ בא עליה דאין דרך לבא עליה מיד בשעת כניסה הלכך ליכא למקשי השתא מאי דאקשינן לעיל והא מתני' דכטעות אשה אחת היא דשפיר אתיא כפשוטה בטעות אשה אחת כעין שתי נשים לפום האי פירושא וכדכתיבנא ואותביה אביי לרבה בגמרא מדתניא קדשה בטעות וכן בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת בעלו קנו ר"ש בר"י אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דכטעות אשה אחת היא ופליגי מאי לאו טעות נדרים כו'. ועל הדרך שפירשתי למעלה הכי פירושו. קתני בעלו קנו בשלמא לדידי לא דמי לטעות אשה אחת דהיינו קדש על תנאי וכנסה סתם משום דכיון דבעל אינו עושה בעילת זנות ולא אמרינן דעתו אתנאה אלא לדידך דסבירא לך דעתיה אתנאה לא עדיף כלל בעל מכנס דאפי' בעל כטעות אשה אחת דמי ואפ"ה קתני דקנו ושתי קושיות אחרות דבגמרא על דרך זו מתפרשות:
ונמצא עכשיו דרבה לא ס"ל כאביי דאתי לה מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא מטעמא דאחולי אחיל אתי לה ובודאי רבה גופיה אית ליה כפשטא דמתני' דכתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא ולית ליה [בה] בהני טעמא אחרינא אלא או גט מדבריהם או ספוקי מספקא ליה דאיהו לא מצי אמר כטעמיה דאביי המוזכר למעלה ומשמע דנקיטינן כרבה במקום אביי דתלמיד במקום הרב הוא ונהי דאותביה לא איפליג עליה בהדיא ועוד דבסמוך אמרינן המקדש על תנאי ובעל זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט דמשמע מחומרא בעלמא כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא
דשמיא ונתברר עכשיו דלמסקנא צריכה גט דאמר רב היינו מן הספק ולא מן הודאי ולפיכך יפה כתבן הרי"ף ז"ל בהלכות להנהו פירוקי דגט מדבריהם ותנא ספוקי מספקא ליה דרב נמי צריך לה אליבא דרבה דקי"ל כוותיה:
וכתב הרי"ף ז"ל ואפ"ה לית הלכתא כותיה דהא אסקינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט וכו': ופשט דבריו דאפי' בקדש על תנאי וכנס ולא בעל נמי אמרינן הכי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשבעל או כשכנס ועל הדרך שפירשתי לא נ"ל כן משום דבקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל בין לאביי בין לרבה אינה צריכה גט ובבעל דוקא הוא שאמרו זה היה מעשה והכי קאמר נהי נמי דמסתבר דכרבה קי"ל דבעל לא עדיף מכנס וכל טעות אשה אחת גרידתא אפי' בבעל אינה צריכה גט אפ"ה זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט מפני שחששו לסבריה דאביי דאמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל בכנס ולא בעל אין לנו ואעפ"כ ראוי להחמיר בדבריהם ז"ל ונמצינו למדין דלא שנא קדש על תנאי ובעל סתם ול"ש קדש על תנאי וכנס סתם ולא שנא קדש סתם וכנס סתם צריכה גט מספק אבל בקדש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות אישות הרי זו מקודשת מספק ונ"ל שחשש הרב ז"ל דדילמא כי אמרינן קדשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא הוא הדין לקדש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אין הכי נמי דבקדש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק ועוד דלא גרע קדש סתם בלבד מקדש (נל"ק נלמד ממקדש) על תנאי וכנם סתם שהיא צריכה גט לדעתו:
גרסי' בגמ' [דף עד א] אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר' אלעזר המקדש במלוה ובעל: כלומר שמחל לה מלוה שחייבת לו ואמרי' בפ"ק דקדושין [דף ו ב] דאינה מקודשת משום דבשעת שלותה נתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה: על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט. כך נראית עיקר הגירסא כלומר אפי' הטעתו בתנאי:
א"ר יוסי בר אבא א"ר אמי המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי: כלומר ר' אמי פליג אדרבי אלעזר ואמר דהמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא שצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מ"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהו קדושין הילכך גמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי במלוה ותנאי. תנאי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקדושין קמאי בעיל ולא לשם קדושין ובמלוה נמי אין הכל בקיאין בהלכות קדושין. ובתר הכי גרסינן אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט והרי"ף ז"ל כתב בהלכות המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט ולא הזכיר במלוה כלום לא כאן ולא בפ' האיש מקדש שכתב גם כן הלכות אלו ונ"ל שהוא סובר דהני תרי מימרי בתראי פליגי אמימרא קמייתא במלוה דמימרא קמייתא דרב יוסף בר אבא פליגא בתרתי במלוה ותנאי כדאמרינן אבל בהנך טעי ומימרא בתרייתא ס"ל כקמייתא בתנאי וסבירא ליה כבתרייתא במלוה ולפיכך דעתו ז"ל שהמקדש במלוה ובעל אינה צריכה הימנו גט שהוא סומך על תרי מימרי בתראי או שהיה גורס במימרא קמא דעולא אמר ר' אלעזר אינה צריכה הימנו גט אבל אינו נראה שאינו עיקר בנסחאות: ומקדש בפחות משוה פרוטה דאמרינן צריכה הימנו גט מסתברא דגט גמור מן הודאי הוא וראיה לדבר דבברייתא בגמרא תני פחות משוה פרוטה בהדי קטן שקדש שאם בעל קנה ובקטן ודאי קדושין גמורין הן דהא אמרי' בגמרא בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אין צריכה גט משני כלומר משום דאדם יודע שאין קדושי קטן וקטנה כלום והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות השוה מקדש במלוה לפחות משוה פרוטה שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפי' הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא אמר ר' אלעזר מנא ליה דבמלוה אמרי' דצריכה גט בודאי ואע"ג דכייל לה בהדי פחות משוה פרוטה הא כייל נמי בהדה על תנאי ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפי' נאמר דר' אלעזר כאביי סבירא ליה דאין אדם עושה בעילת זנות וצריכא גט דקא אמר בכלהו מן הודאי קא אמר אכתי היכי נסמוך עליה לקולא שאם בא אחר וקדשה לא נחוש לקדושיו כיון דר' אמי פליג עליה ואמר אבל בהנך טעי ומשום הכי מחוורתא דפסקא דפחות משוה פרוטה צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי הוא כעל תנאי וצריכה גט מספק אבל אחרים מחמירים עוד לומר דבפחות משוה פרוטה נמי אינה צריכה גט אלא מספק כיון דלא אשכחן איפכא בגמרא בהדיא:
עד שירבה השחור: כלומר שהשחיר אותו מקום משערות הרבה:
הלכה כר' יהודה: שאם לא בא עליה משהביאה שתי שערות שיכולה לעקור נשואי קטנות עד שירבה השחור שוב אינה יכולה למאן דהך ביאה הוו להו קדושין גמורין דגדולה היא ויכולה להקדש עצמה וכי פליג אשלא בעל מאחר שגדלה פליג ואפ"ה לר' מאיר לא ממאנת כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו לה קדושין קמאי:
בתו של ר' ישמעאל: שהשיאתה אמה כשהיא קטנה יתומה ולאחר שגדלה באתה למאן:
והיא: מיעוטא היא והכי דריש היא אשה סתמא דקדושיה גמורין הוא דכי לא [נאנסה] אסורה לבעלה ויש לך אחרת שאפי' זנתה שלא באונס מותרת לבעל ולבועל:
ואי זו זו שקידושיה קידושי טעות: כגון ע"מ שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון קטנה שאין מעשיה כלום:
שאפי' בנה מורכב כו': דלאו נישואין הוא ולענין זנות נמי לא מתסרא עליה דפנויה בעלמא היא ולא אמרי' בעילות שבעל משגדלה הוו קדושין דקסבר כל הבועל על דעת קדושין ראשונים בעל ולא נתכוין לחזור ולקדשה:
גרסי' בגמרא [דף עד ב] ת"ר הלכה אצל חכם והתירה מקודשת אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת מה בין חכם לרופא חכם עוקר את הנדר מעיקרו רופא אינו מרפאה אלא מכאן ולהבא והתניא הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת אמר רבא לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' אלעזר הא ר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הא רבי אלעזר דאמר אין אדם
רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. כלומר הא דקתני מקודשת ר' מאיר היא דאמר דאין אדם מקפיד אם תלך אצל חכם והא דקתני אינה מקודשת ר' אלעזר היא דאמר אין אדם רוצה כו' הילכך אדעתא דהכי לא קדשה. רבה אמר הכא באשה חשובה עסקינן (מצאתי כתוב שנסתפקו הגאונים היכא דפליגי רבה ורבא הלכתא כמאן משום דקי"ל דמאביי ואילך הילכתא כבתראי אף אם הוא כנגד רבה שהיה רבם או לא הילכך יש להחמיר ולהצריכה גט אף באשה חשובה) דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה. כלומר שהיא בת גדולים ואפי' למאן דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין הכא אמר אי אפשי באשה נדרנית וגט נמי לא ניחא לי למיתב לה דאיתסר באמה ובאחותה ולא ניחא לי דלהוו קדושין. ופרכינן. אי הכי סיפא נמי דקתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפא אותו מקודשת. כלומר אם אמר לה על מנת שאין עלי מומין ונדרים ליתני אינה מקודשת ולימא הכא באדם חשוב עסקינן דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקרוביה ומפרקינן דאיהי בכל דהו ניחא לה כדר"ל כו'. ונמצא עכשיו דלפום אוקמתא דרבא אפילו אשה חשובה שהלכה אצל חכם והתירה מקודשת דקי"ל כברייתא קמייתא משום דסתם מתניתין דבפ' השולח (דף מה ב) דהמוציא את אשתו משום נדר סבר דאדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולפי אוקימתא דרבה באשה חשובה אינה מקודשת והרמב"ם ז"ל פסק כאוקמתא דרבא בפרק [שביעי] מהלכות אישות שלא חלק בין אשה חשובה לשאינה חשובה אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכיון דלא איתבררא מילתא בין הגאונים ברבה ורבא כמאן מינייהו פסק בכל מקום מסתברא הכא דחיישינן הילכך הלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואם אשה חשובה היא אינה מקודשת גמורה אבל ספק מקודשת היא: וכתבו בתוספות דמאי דאמרי' מה בין חכם לרופא ליכא למימר דהיינו טעמא לפי שקדשה על מנת שאין בה מומין והיו בה מומין ושיהא הטעם תלוי בלשון דא"כ האיש שהיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו לא תהא מקודשת אלא בקפידת המומין תלוי הטעם שגם עתה לאחר שנתרפאת היא נמאסת עליו כשזוכר שהיו בה מומין אבל נדרים ליכא קפידא הואיל ועקרן למפרע אבל אי לא עקר להו אלא מכאן ולהבא איכא נמי השתא קפידת עונש משעת הנדר עד שעת היתר ודוקא הלכה אצל חכם והתירה קודם ידיעת הבעל הוא דמקודשת אבל לאחר ידיעת הבעל אין ההיתר מועיל לה כדתנן ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ולא מפליג בין בני היתר ללאו בני היתר והיינו טעמא דעל מנת כן מקדשה [שאם] לא ירצה לבטל הקדושין מחמת הנדרים [שיהיו הקדושין קיימים] והיכא דידע להו קודם שהותרו הרי מיד רוצה שיהו מבוטלים הקדושין דשמא לא יהא להן היתר אבל היכא שהותרו קודם ידיעתו הרי לא רצה לבטלן מחמת הנדרים שהרי עתה אין לו להקפיד ע"כ אבל בירושלמי נראה בהפך שאמרו שם עלה דמתניתין דתנן ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנאי תנו מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תנו אסורה לינשא בלא גט מ"ד מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם תלך אצל חכם והוא מתיר את נדרה [יהיו בניה ממזרים] (והיא) אינה הולכת לפום כן מותרת לינשא בלא גט ומ"ד אסורה לינשא בלא גט [שלא] תלך אצל חכם ותתיר את נדרה וקדושין חלין למפרע ונמצאו בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט ע"כ ואע"ג דמשמע דקי"ל כמ"ד דמותרת לינשא בלא גט דלא חיישינן שמא תקלקל עצמה כדמוכח בפרק המגרש (דף פג א) דאמרינן א"ה כל תנאין דעלמא לא תנסיב דלמא לא מוקמת תנאה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים אעפ"כ למדנו מן הירושלמי שאם הלכה אצל חכם והתירה אחר שנשאת שחוששין לה שאע"פ שאפשר שגמרתנו אינה סוברת כן אלא כדברי התוס' שכתבתי אעפ"כ צריך לחוש לדבר:
תנא הוסיפו עליהן: בנשים מומין שאינם בכהנים:
זיעה: מזיעה תמיד:
ושומא: ברוג"א בלע"ז:
ונעשה המקום צלקת: שנשאר שם רושם משחיתה המכה:
שומא שיש בה שער הרי זה מום: אפילו בכהנים:
קטנה [אין זה מום: בכהנים] באיזה מקום שהיא:
ושומא שהוסיפו בנשים מפרשינן לה בגמ' בקטנה שאין בה שער ובעומדת על פדחתה: כלומר מצחה ופרכינן פדחתה ראה ונתפייס הוא ומפרקינן בעומדת תחת כפה של ראשה דזימנין דמתחזיא וזמנין דלא מתחזיא. ואפשר דבשעה שקדשה הוה מכסיא ולא ראה אותה וכיון דזמנין דמתחזיא קפיד עלה כיון שהיא עומדת במקום ניכר לכל ולא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות הא דאוקימנא לה בעומדת תחת כפה של ראשה דזמנין דמתחזיא וזמנין דלא מתחזיא:
מתני' האב צריך להביא ראיה: אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה:
נכנסה לרשות הבעל: נשאת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה:
הבעל צריך להביא ראיה: עדים וכולה מפרש בגמ':
בד"א: שהבעל יכול לטעון:
במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון: דידע ונתפייס:
גרסי' עלה בגמרא [דף עה ב] טעמא דמייתי אב ראיה הא לא מייתי אב ראיה בעל מהימן: כלומר משום דאמרי' הואיל וספק הוא אם הטעתו אם לאו העמד ממון על חזקתו:
מני רבי יהושע היא: דאמר בפ"ק [דף יב ב] היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך לא מפיה אנו חיין שתהא נאמנת אלא העמד ממון על חזקתו ולא אזלינן בתר חזקה דגופה לומר הואיל וספק בידינו על שעת אירוסין מה היא העמד הגוף על חזקתו של קודם לכן והרי נולדה בתולה והכא נמי לא אמרי' העמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה:
אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה טעמא דמייתי בעל ראיה הא לא מייתי בעל ראיה אב מהימן אתאן לר"ג דאמר התם נאמנת דחזקה דגופא עדיפא:
א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו: כלומר רישא ר' יהושע והא דלא תניא בנכנסה לרשות הבעל דהוי רבותא טפי דאפ"ה האב צריך להביא ראיה היינו טעמא משום דס"ל לתנא דרישא אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו הילכך כל שנכנסה לרשות הבעל ראה ונפייס הוא ואפי' היו בה מומין קודם שנתארסה הבעל חייב בכתובתה וסיפא ר"ג והוא הדין לעודה בבית אביה אלא דנקיט נכנסה לרשות הבעל לאשמועינן דלא אמרי' האי ראה ונפייס הוא משום דס"ל חזקה אין אדם נפייס במומין ולא כתנא דרישא. ורבא מוקי לה למתני' באוקמתא אחריתי ואמר רישא כאן נמצאו וכאן היו. ופרש"י ז"ל דרבא מהדר לאוקמה כולה כר"ג דפסקינן הלכתא כוותיה בפ"ק [דף יג א] ואמר דלעולם חזקה דגופ' עדיפא ורישא היינו טעמא משום כיון דבבית אביה נמצאו המומים מיתרע חזקיה דאב דא"ל כאן היו קודם אירוסין ובפ"ק נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל היא ובה אמר ר"ג דלא הורעה חזקת בית אביה בכך כך פירש"י ז"ל והאי פירושא לא מחוור לי מדאמרי' עלה בגמ' איתיביה אביי נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ואמאי לימא כאן נמצאו וכאן היו כלומר אם איתא דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו למה צריך הבעל להביא ראיה שהיו בה עד שלא תתארס ליסגי ליה להביא עדים שהיו בה המומין משנתארסה [ועודה] בבית אביה דנימא כיון שבבית האב נמצאו שם היו קודם שתתארס וכטעמיה דרבא ומהדרינן דמשנתארסה לא מהניא משום דאיכא תרי חזקי וכו' כדאיתא בגמ' ואם כפרש"י ז"ל בפלוגתא דר"ג ור' יהושע בהנושא את האשה היא אומרת משארסתני נאנסתי אמאי אמר ר"ג נאמנת דהא לישנא דהנושא את האשה כו' משמע שתכף שנשאה נולד מחלוקת זה ביניהם אע"פ שאי אפשר לומר דמשנשאה נאנסה ולפיכך היא אינה יכולה לטעון אלא משנתארסה נאנסה אבל לא משנשאת ומלתא פסיקתא אר"ג דנאמנת ואמאי והא כיון דעל כרחיך נבעלה [בבית אביה] נימא כאן נמצאו וכאן היו וקודם שנתארסה נבעלה והיה מקחו מקח טעות דהא הכא ליכא תרתי וכיון שכן אפי' לר"ג אית לן למימר כאן נמצאו וכאן היו כי היכי דמודה ברישא דמתני' דעל האב להביא ראיה משום כאן נמצאו וכאן היו וכדפרש"י ז"ל לפיכך נראה לי דרבא דאמר כאן נמצאו וכאן היו ה"ק לאו כדקא סלקא דעתין דמתני' שייכא בפלוגתייהו דר"ג ור' יהושע דליתא ולא שייכא בפלוגתייהו כלל דאינהו פליגי בברי ושמא ומתני' בשמא ושמא כגון שאינה בקיאה בהן מתי נולדו כריח הפה וטעמא דרישא וסיפא משום כאן נמצאו וכאן היו וכן יש בנסחאות שכתוב בהן בפירוש רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא כאן נמצאו וכאן היו והיינו טעמא דלא סגי ליה לבעל להביא עדים משנתארסה משום דאיכא תרי חזקה כדאיתא בגמ' הא לאו הכי הוה סגי ליה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ופלוגתא דהנושא את האשה היינו טעמא דאר"ג נאמנת אע"פ שעל כרחה בבית אביה נבעלה משום דכיון שהיא טוענת ברי לא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו ומשום האי טעמא בלחוד הוא דאמרי' לעיל בפ"ק ובריש
פרק שני [דף טז א] דלא אמר ר"ג אלא בברי ושמא משום דבשמא ושמא לא הוה מאמינה ר"ג דכיון דודאי בבית אביה נבעלה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו אמרי' דקודם שנתארסה נבעלה אבל אילו היה אפשר לתלות ולומר דמשנכנסה לרשות הבעל נבעלה אפי' בשמא ושמא נמי חייב הבעל בכתובתה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו ובסמוך אבאר עוד זה בע"ה:
ורב אשי מוקי לה למתני' באוקמתא אחריתי ואמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך: ופרש"י ז"ל דרב אשי מהדר לאוקמה כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת אירוסין לאב והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דתהני ליה חזקת' ע"כ ומשמע מלשונו שאפי' האב טוען ברי חזקה דגופא דידה לא מהני' ליה ואין זה מחוור דאמאי לא לפיכך נראה דה"ק רישא מנה לאבא בידך כלומר טענתא דידה שטוענת ברי אינו אלא מנה לאבא בידך והאב אינו טוען ברי אלא שמא ומש"ה אמרי' דעל האב להביא ראיה אבל סיפא כיון שהיא טוענת ברי והממון שלה הוה ליה מנה לי בידך ומש"ה אמרי' דעל הבעל להביא ראיה וכר"ג והרי"ף ז"ל הביא משנתינו כצורתה ונראה שסמך לו על אוקמתא דרבא דפשטא דמתני' משמע שאין אחד מהם טוען מתי נולדו וכמו שפירשתי וכל היכא דהוה ליה שמא ושמא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ובסמוך ג"כ יש לי ראיה לדין זה ואוקימתיה דרב אשי אע"ג דקושטא היא לא הוצרך להביאה דמדר"ג ילפינן דכל ברי ושמא במנה לי בידך היא נאמנת משום חזקה דגופא ובמנה לאבא בידך על הדרך שפירשתי פשיטא דאינה נאמנת שאין ברי דידה מועיל לגבי האב שהוא בעל הממון התובע בשמא וכן הרמב"ם ז"ל הביא משנתינו כצורתה בפרק [כ"ה] מהלכות אישות ולא הזכיר שיהיה אחד מהם טוען כלום:
ומשך בעל החמור את הפרה: והחמור היה בבית בעליו ותנן בקדושין (דף כח א) כל הנעשה דמים באחר כיון שמשך אחד מהם נתחייב חבירו באונסי חליפיו בכל מקום שהם:
עד שמת החמור זה אומר עד שלא משכת פרתי מת חמורך ולך מת וזה אומר אחר שמשכתי מת וכבר הוא קנוי לך:
ותנא תונא כלה: תנא דמתני' דאיירי במומי כלה מסייע ליה ואמרי' בגמ' הי כלה אי נימא כלה בבית אביה מי דמי התם מייתי אב ראיה ומפיק הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים א"ר זירא כלה בבית חמיה ואכתי לא דמי התם בעל מייתי ראיה ומרע ליה לחזקיה דאב הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקיה אר"נ בר יצחק כלה בבית אביה ולקידושין עד כאן בגמרא ופי' הר"ז הלוי ז"ל דר"י ס"ל שאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהדבר ידוע שהיה ממונו בתחלה ואע"פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי הלכך חמור זה ממונו דבעל החמור מיקרי ודאיק לה מכלה בבית אביה שהיא כממונו של אב דברשותיה דאב קיימ' למעשה ידיה ומציאתה ותנן במתני' דעליו הראיה: ומהדרינן דלא דמי דהתם אב מוציא הוא ומש"ה עליו הראיה אבל הכא דבעל החמור אוקומי קא מוקים אפשר שאין צריך ראיה והדר דאיק לה מכלה בבית חמיה מכיון שנשאת כממונו של בעל הויא ועליו הראיה וכ"ת אדרבא ממון של אב הוא שהרי יש ספק בעיקר קנייתו [ולא] דמי לחמור דאמרי' דעל בעל החמור להביא ראיה איכא למימר דכיון דאשה מעיקרא לאו ממון אב היא לגמרי כחמור אלא ברשות עצמה נמי היא כשנשאת ממון בעל מקריא אע"פ שיש ספק בעיקר קניתו ומהדרינן דאכתי לא דמי דהתם דין הוא שיצטרך לראיה משום דחזקת הגוף מיפה כח אב וי"ל העמידנו על חזקתו הלכך בעל מייתי ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין ומרע לה לההיא חזקה אבל הכא בעל החמור מייתי ראיה ומוקי אחזקתיה כלומר שאף חזקת הגוף מיפה את כחו שכשתאמר העמד את החמור בשעת משיכה על חזקתו הקודמת בחזקת חי תעמידנו וברשות בעל הפרה מת ולמה אתה מצריכו ראיה ומסקינן בכלה בבית אביה ולקידושין כלומר דמרישא גמר לה שמטיל הבאת ראיה על האב ודקשיא לך ההיא ראיה להוציא היא הראיה צריכה לו אף לעכב הקידושין בידו שאם לא יביא ראיה יחזירם והאי לישנא איפריך בגמ' מהך ברייתא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאמרינן דכי לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המוציא מחבירו עליו הראיה ומשמע דאי יהיב טבח דמי בעי לאתויי ראיה ומפיק לפי שהוא המוציא ועליו הראיה ואי לא משכח ראיה יחזיק זה במעותיו מספק ואמאי והרי בבהמתו נמצאת ריעותא דומיא דחמור דשמואל ולדידיה בעל בהמה צריך להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור ומש"ה אידחי האי לישנא ואמרינן אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי קאמר שמואל כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה ותנא תונא כלה כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תליא דכל שנמצא ספק בביתו עליו להביא ראיה משום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו ותנא תונא כלה כלומר כלה בבית אביה ולקידושין ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור להביא ראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת מש"ה אתי שפיר לרמי מאי דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו טבח מסתמא כדמסקינן דמסתמא דמילתא כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב ליה חיותא ואין ה"נ דאפי' לא יהיב טבח דמי צריך טבח להביא ראיה להפטר מדמי פרעון סך הבהמה משום דאמרי' כאן נמצאו וכאן היו ועל זה הפי' סמך הרי"ף ז"ל שהביא הלשון הראשון בגמ' ואע"ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת [החמור] בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה דלא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכמו שכתבתי ורב אלפס ז"ל פסק כשמואל ויש לדקדק כאן היכי מסקינן דמי שנולד ספק ברשותו צריך להביא ראיה אפי' להעמיד הממון בידו כמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות גבי טבח היכא שלא פרע עדיין דהא אמרינן לעיל [דף טז א] דכי אמר ר"ג נאמנת דוקא בברי ושמא אבל בשמא ושמא לא מהניא חזקת הגוף להוציא ממון וכיון שכן אמאי צריך טבח להביא ראיה להעמיד דמי הבהמה בידו ולדידי על הדרך שפירשתי למעלה לא קשיא לי מידי דכי אמרינן דדוקא בברי ושמא היינו טעמא משום דלא אפשר למייתי עלה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו שהרי על כרחה בבית אביה נבעלה ואדרבה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו יש לנו לומר שקודם שנתארסה נבעלה לפיכך הבעל פטור אלא אם כן טוענת ברי אבל הכא יש לומר שהריעותא אירע בבית אותו שנמצא בטבח אע"פ שאין בעל הבהמה טוען אלא שמא אמרינן כאן נמצאו וכאן
נולדו צריך להביא ראיה אפי' להעמיד וכולה שמעתא בשמא ושמא עסקינן והיינו דלא מדכרינן בהמחליף פרה בחמור זה אומר וזה אומר אלא שהחמור מת ואין אחד מהם יודע מתי מת דומיא דמחט שנמצאת בעובי בית הכוסות שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו ומשום הכי אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ועל הטבח להביא ראיה להעמיד המעות בידו אע"פ שאין בעל הבהמה טוען אלא שמא וכן בעל החמור הא אילו היה בעל החמור טוען ברי שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה היה נאמן כשם שהאשה נאמנת אע"פ שהדבר ברור שהריעותא נולד בבית אביה וכללא דמילתא דחזקה דגופא וטענת ברי מהניא אפילו נולד הריעותא בבית האחר אבל בטענת שמא לא מהניא חזקה דגופא כיון דליכא למייתי עלה מטעמא דכאן נמצאו וכאן היו וזה דינו של רבן גמליאל אבל כל שאנו יכולין לומר שברשות זה שנמצא בו נולד הריעותא ושניהם שמא אמרינן כאן נמצא וכאן נולד ואפילו היכא שמכח חזקה דגופא יש לנו לומר בהפך כדאמרינן דאם מת החמור בבית בעל החמור שעליו להביא הראיה שהיה קיים כיון שאין טוען אלא שמא אע"ג דחזקת החמור מסייע ליה והיינו שמעתין זהו דעתי:
ונכפה כמומין שבסתר דמי לפי שהיא נזהרת ביום זמנה לצאת בין הבריות:
מתני' האיש שנולדו בו מומין: משנשאה ובגמ' אמרינן דרב יהודה תני נולדו וחייא בר רב תני היו מאן דאמר נולדו כ"ש היו דהא סברא וקיבלה ומאן דאמר היו אבל נולדו לא וקיימא לן כרב יהודה דאפילו נולדו אין כופין אותו להוציא וכ"ש בהיו דאפילו מספקא לן הלכתא כמאן מספקא אין כופין מכל שכן דבכולהו נסחי במתני' גרסינן נולדו:
והלכתא כרב נחמן: הלכך בין מומין גדולים בין מומים קטנים ואפי' נולדו אין כופין אותו להוציא:
מתני' בעל פוליפוס: מפרש בגמ':
והמקמץ והמצרף נחשת: מפרש בגמ':
ועל כולן כו': מפני שאומנות מסריחות הן:
מפני שהיא ממיקתו: לשון המק בשרו: ואיכא מ"ד דכי אמרי רבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה אבל ראתה אותן יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואחרים אומרים דאם איתא דיכולה למימר הכי כי התנה עמה מאי הוי אלא ודאי כיון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת על כרחה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהל' אישות ומיהו כשנולדו דברים הללו אחר שנשאה בכי האי גוונא ודאי היו כופין אותו להוציא והיינו רישא דמתני' דתנן ואלו שהיו כופין אותן להוציא כלומר דלכ"ע ואפי' לרבנן דמתני' דלעיל ואע"ג דפליגי במומין גדולים בהני מודו:
גמ' מקמץ: צואת כלבים לעיבוד עורות:
מעיקרו: ממקום מוצאו מן הארץ:
אכסוהו שערי: האכיליהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרו ליה כוסס ופסק הרי"ף ז"ל כשמואל וכ"פ ר"ח אבל בעל הלכות גדולות פסק כרב וכתב הרשב"א ז"ל דאפי' לדברי ר"ח ז"ל ורי"ף ז"ל אפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דכופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא אם אין יכולין לכופו לזון כופין להוציא ע"כ וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' אישות:
והאי לישנא דעד שכופין אותו: לכאורה משמע כפייה ממש. והכי איתא בירושלמי [גיטין פרק ט הלכה ט' ע"ש] דגרסינן התם בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא א"ל עדין את לזו מפני ריח הפה היו כופין מפני חיי נפש לא כ"ש אלמא דבכפייה ממש קאמר ולפיכך דקדקו מכאן דכל היכא דאמרי' יוציא ויתן כתובה היינו כפייה ממש דהא הכא לא אמר רב אלא יוציא ויתן כתובה ומשמע ליה לשמואל דכפייה ממש קאמר וליתא דהאי לישנא משמע הכי ומשמע הכי ושמואל הוה ידע דרב כפייה ממש קאמר משום דלדבר שיש בו חיי נפש כפייה בעי אבל בשאר דוכתי כל היכא דלא מוכח אין בלשון הזה לשון כפייה בגט אלא שהיו כופין אותו לתת כתובה ומבקשין ממנו שיתן גט כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:
אין מעשין: כופין להוציא:
אין כופין: דלא כייפינן אפריה ורביה:
ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי' נשא וכו' כופין אותו להוציא וקיימא לן כוותיה משום דאמוראי אחריני שקלי וטרו אליביה בגמרא:
מוכה שחין אי אמרה דאירנא בהדיה בסהדי: כדי שלא ישמש עמה ותהא ממקתו שבקינן לה:
ושהה עמה י' שנים כו' לא שבקינן לה: מדרבנן דכל כמה דאיתא גביה לא נסיב אחריתי:
ודאמרינן אין מעשין אלא לפסולות ומפרשינן כגון אלמנה לכהן גדול מקשו עלה בירושלמי [שם ובפרק י"א דכתובות הלכה ז'] והא תנינא כל אלו שכופין ומפרקינן כגון קאמר שמואל כלומר לאו דוקא אלו אלא כל שביאתן באיסור כגון אלו ושניות בכלל ומקשו עלה והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה כלומר כוליה פירקין דהמדיר דקתני יוציא וקא סלקא דעתך דכופין אותו קאמר ומפרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין כלומר התם לא תנינן אלא שמוציא והיינו שכופין ליתן כתובה ומבקשין על הגט אבל אין כופין על הגט ומהא שמעינן דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה לא משמע כפייה בגט אלא בכתובה אי לאו דמפרשא מילתא בהדיא וכדאמרינן לעיל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אבל מסתמא לא מפרשי' הכי וה"נ מוכח מדאמרי' ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף סד א) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה ואם איתא דיוציא משמע כפייה על (גבי) הגט היכי אמר שמואל הכא אבל נשא אשה ושהה י' שנים עמה ולא ילדה אין כופין והא התם קתני יוציא ויתן כתובה אלא ודאי משמע הכי ומשמע הכי ומשום הכי פליגי רב ושמואל ורב תחליפא [ורב אסי אליבא דשמואל] הכא ההוא יוציא היכי משמע הלכך כל היכא דלא איתפרש בהדיא מסתמא לא משמע כפייה על הגט אלא על הכתובה הלכך המדיר את אשתו מליהנות לו [דף ע א] ומתשמיש המטה [דף סא ב] דתנן בהו יוציא ויתן כתובה לא היו כופין אותו על הגט אלא על הכתובה ואי תימא והא תנן ביבמות בפ' ב"ש (דף קיא ב) דהנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה היו כופין אותו (להוציא) אלמא אפילו על הגט נמי כופין יש לומר דשאני התם כיון דנדרה בחיי בעלה ולא נתכוונה לכך מתחלה רואין כאילו אין כאן
אלא מצות חליצה דכיון שקודם שהיתה זקוקה לו נדרה הרי היא כאילו לא נראית לו מעולם אי נמי איכא למימר דבחליצה הקלו:
בעלי ראתן: שרץ יש להם במוחם:
הזהרו מזבובי בעלי ראתן: הזבובים שפורחים עליו קשות להביא אותו חולי על איש אחר:
בזיקיה: במקום שתנשב רוח אחת על שניהם:
הדרן עלך המדיר את אשתו