שולחן ערוך חושן משפט רנ ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · רנ · ז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר? כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה -- אפילו אם יש בה שיור -- נקנית באמירה בלא קנין לכשימות. ואם עמד -- חוזר, אפילו יש בה קנין במקצת.

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אפי' יש בה כו':    הטעם דכל דלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלא מחמת מיתה נתן דא"כ הי' נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנתו המקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולו מסתמא וק"ל ולא כע"ש שכתב ז"ל שכשפירש שנותן מחמת מיתה יש לחוש יותר לטירוף הדעת כו' ואין טעם לדבריו וק"ל:



באר היטב

(טז) באמירה:    הטעם דכל שלא פירש מחמת מיתה אמרינן מסתמא דלאו מחמת מיתה נתן דא"כ היה נותן כל נכסיו משא"כ כשפירש דבריו בהדיא או שמתאונן על מיתתו דאז מתנת המקצת דינה כמתנת שכ"מ בכולה. סמ"ע.



קצות החושן

(ח) גוסס מתנתו מתנה. בקידושין פרק עשרה יוחסין דף ע"ט תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לו' זה בני בכורי וכו' וחכמים אומרים אינו נאמן ופריך לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא ופריך פשיטא מגו דאי בעי יהיב לי' כולי' נכסי' ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופי' רש"י דנתינה דגוסס לאו כלום היא ובתוס' הקשו מהא דתנן פ' מי שאחזו שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכן מהא דאמרי' פ' כל הגט במביא גט ממד"ה והניחו חולה דנותנו בחזקת שהוא קיים ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא דשמא מת אלמא דגוסס דבריו קיימים ע"ש. ובאשר"י כת' דהאי דפ' כל הגט שאני דנתנו לשליח כשהוא בריא אלא שהניחו גוסס דהשתא אין אנו צריכין לדבריו ולענין זה הרי הוא כחי ע"ש ומוהרי"ט בחידושיו כת' לדברי תוס' יש לו' כיון דאלו נתנו בידו לא מהני כיון שהוא גוסס על ידי שליח נמי לא מהני דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד ע"ש ועמ"ש בסי' קפ"ח סק"א ושטת תוספות שם דגוסס דבריו קיימים והכא גבי מתנה היינו טעמא דלא מהני משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימים והא דנקט גוסס ולא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא ויהי' בידו להקנות אבל גוסס אין רגילות להתרפא וחולה נמי שנשתתק והרכין בדאשו דבריו קיימים עכ"ל:

וראיתי בס' גט פשוט סי' קכ"א ז"ל ואי' למידק אם כוונת תוס' במ"ש דמתנ' גוסס אינו כלו' כשאינו יכול לדבר משום שאינו שפוי בדעתו מהו זה שהוקשה להם דלא נקט חולה שנשתתק כו' הלא התי' מבואר בו משום דסתם חולה שנשתתק שפוי בדעתו כו' ולכן יראה לי דהתוס' מפרשי כפי' רשב"ם פ' י"נ בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר ואין בו כח ליתן וכוונת דבריה' הוא זה דבגמרא הקשו יכיר למה לי אי לימא לתת לו פי שנים פשיטא דנאמן מגו דאי בעי יכול למיתבי' לי' מתנה ואוקמא דקרא איצטרך בנכסים שנפלו לו כשהוי גוסס ואין יכול לדבר וכיון דא"י לדבר ולומר אני נותן מתנה זו לפ' אע"ג דע"י שאלה אם שאלוהו אתה רוצה ליתן מתנה זו והרכין בראשו והוא שפוי בדעתו הוי מתנה מ"מ כיון דהוא לבדו אינו יכול לדבר אלא צריך שיאמרו לו אחרי' והוא ירכין בראשו לית כאן מגו דאי בעי מיתבי' ליה ולכן איצטרך יכיר דנאמן לומר זה בני בכורי לתת לו פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלית ביה מגו דאי בעי למיתבי' לי' כיון שאינו יכול ליתנו לו ע"פ דיבורו לבד אם לא על פי שאלת אחרי' וירכין בראשו ובכה"ג לא חשיב מגו זו היא כוונת רשב"ם למדקדק בדבריו כו' וזו היא ג"כ כוונת תוס' דמפרשי כפי' רשב"ם והקשה להם מה דלא נקט חולה שנשתתק דבי' נמי לא חשיב מגו ותירצו דלא נקט חולה שנשתתק משום דמסתמא יתרפא מה שאין כן גוסס דאין רגילות להתרפא כו' ע"ש. אמנ' כן דבריו עריבים וחביבים אבל אינו עולה פירושו כלל לא בגמר' ולא ברשב"ם דמפירושו נראה שהוא מפרש דאומר זה בני בכור כשהי' גוסס ומש"ה לית ליה מגו דבידו למיתבי' לי' כיון שאין יכול לדבר ותלוי ביד אחרי' לומר לו אתה רוצה ליתן וא"כ למה אמרו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא הנכסים יכול להיות אצלו מימים ושנים אלא כיון דהכרה על הבכור הוא בשעה שהוא גוסס לית ליה מגו כיון דאין בידו למיתבי' אלא ביד אחרי' שישאלוהו. ומדנקט בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס משמע דהכרה על הבכור אמר בעודו בריא אלא דפריך שם מגו דאי בעי למיתבי' כוליה וכר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ולזה משני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלאו בר אקנויי וכיון דלפי פ' גט פשוט גוסס נמי שפוי בדעתו אין אנו צריכין לדיבורו ולא לדיבור אחרי' שישאלוהו אתה רוצה ליתן כיון שנתן כבר. ועוד דלדבריו צ"ל דהכרה על הבכור הי' ע"י אחרים כיון שאינו יכול לדבר וזה אינו עולה בסוגיא כלל שאמרו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס והכרה היה כבר בעודו בריא ומגו דאי מיתבי' לי' נמי כבר בשעה שאמר זה בני בכור וזה פשוט ועיקרא דמלת' כמ"ש מוהרי"ט בחידושיו בכונת תוס' דכל שאינו מדבר הוא בחזקת שאינו שפוי בדעתו ולכן הקשו אמאי לא נקט חולה שנשתתק דנמי הוי בחזק' שאינו שפוי וכתבו משום דמסתמ' יתרפא ואח"כ כתבו דחולה יכול להרכין אבל גוסס אפי' להרכנה לא חזי ע"ש. וא"כ גוסס שאינו יכול לדבר בין לפי' רש"י בין לפי' תוס' אין מעשיו כלום אפי' נתן כל נכסיו שיהי' לו ואליבא דר' מאיר דאית לי' אדם מקנה דשלבל"ע כיון דבשעה שנפלו הנכסים לאו בר אקנויי הוא ל"מ אלא בגוסס שיכול לדבר לדעת תוס' מעשיו קיימים ולשטת רש"י כל גוסס אפי' יכול לדבר אין מעשיו כלום. ובשטת רש"י דס"ל דגוסס אין מעשיו כלום קשה לי מהא דאמרי' פ' י"נ (דף קל"ז) מודה רשב"ג דאם נתנו במתנת ש"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קני אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת שכ"מ מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ומסיק הדר בי' אביי מהאי וממאי דמהאי הדר בי' דלמא מהא הדר בי' לא ס"ד דתנן זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ופי' רשב"ם ושמעי' מיני' דלאחר מיתה קא מגרש לה וה"ה למתנתו דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום ע"ש ולפי שטת רש"י דגוסס אין מתנתו וגיטו כלום א"כ אפי' עם גמר מיתה נמי לא הוי גט דה"ל גוסס ואין לומר משום דהתם כבר נתן הגט בידה בעודו ברי' דהא בנכסים שנפלו כשהו' גוסס נמי כבר נתן בעודו ברי' דהמגו דאי בעי למיתבי' היינו בעודו בריא אלא משום דנכסים נפלו כשהו' גוסס ולאו בר אקנויי הוא בשעת גמר הקנין וא"כ ה"ה בגט עם גמר מיתה לאו בר מגרש הוא וע' בתשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' א' ע"ש שכ' דכל מתנת שכ"מ ליתי' למקנה בעולם בשעת קנין בין למאן דאמר עם גמר מיתה בין למאן דאמר לאחר מיתה ע"ש והובא בס"ק א' ע"ש ומשמע דעם גמר מיתה חשיב ליתי' למקנה בעולם וקשיא מהך סוגי' הנז' וצריך עיון:





▲ חזור לראש