רמב"ם על בבא בתרא ט
<< · רמב"ם · על בבא בתרא · ט · >>
בבא בתרא פרק ט
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה בבא בתרא ט רמבם
שיעור הנכסים מרובים - כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיבגרו, ומה שהוא פחות מזה הן מועטין.
ואין הלכה כאדמון:
מעיקרנו המזכה לעובר לא קנה, לפי שלא תתקיים הקנאה אלא למי שהוא אדם נמצא בפועל והעובר אינו כן. ומה שהצריך בכאן שיקנה מה שנתן לו אביו, בלבד אם מתנה זו היא מתנת שכיב מרע תתקיים באמירה בלבד.
וזה שאמר ילדה טומטום אינו נוטל כלום - דחוי הוא, אבל נוטל כפחות משניהם.
וסלקא דעתין שהטומטום בריה בפני עצמה ואינו ממין האדם השלם, ולפיכך לא יירש ואפילו היה הוא לבדו, קא משמע לן שאין הדבר כן, אלא אם אין לו יורש אלא הוא, יורש את הכל:
כשהוציאו מקצת הנכסים על קצתם והשביחו הנכסים, השבח לאמצע. אבל אם הוסיף אחד מהם משלו להשביח הנכסים, השבח לאותו שהשביח, ואף על פי שהוא אינו ממונה עליהם.
ואמרו האשה שהשביחה - זה הוא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשיו, כגון שהיא בת ראובן שנישאת לשמעון, ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון, ואחר כך מת שמעון דודה, ואשתו הנה היא יורשת אותו עם שאר אחי שמעון.
והוצרך זה העניין האחרון, לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול, קא משמע לן:
זו האומנות - עבודת המלך היתה, והוא שהוציא על עבדי המלך מן האמצע כדי שיבוא לו ריוח מן המלך, אותה התועלת לאמצע, הואיל שבא התועלת ההיא בשביל מה שהוציא מן האמצע. אבל אם עשה סחורה לעצמו או עשה מלאכה והרויח, אותו הריוח הוא לו לבדו.
וזה שאמרנו שיתרפא מנכסי עצמו לא מן האמצע - הוא כשהוא סיבב עליו אותו החולי בכוונה, והוא שינהג בעצמו במנהג שהוא ידוע אצל המון העם שהחולי יבא בסיבתו בהכרח, כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם, או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור, כי דין זה כדין מי שפושע בעצמו ובידו.
ושושבינות - הוא המתנות שנותנין קצת בני אדם לקצתם מממונם בעת הנישואין.
ואם נשא על דרך משל ראובן בתולה, ויהיו אלה הנישואין באשתו שניה, ונתן לו שמעון דינר בשעת אלו הנישואין כדי לעזרו בהוצאות חופתו, ונשא שמעון אשה אחר כן, חייב ראובן לתת לו מתנה כמו שנתן לו. ואם לא נתן יכול שמעון לתבוע לראובן ויוציא ממנו הדינר. ובלבד שיהיה שמעון נושא בתולה ותהיה האשה השניה, לפי שראובן יכול לומר לו לא אעשה עמך אלא כדרך שעשית עמי.
ואם היה יעקב על דרך משל שנתן שושבינות בנישואי אדם אחד, ואחר כך נשא יעקב אשה ובא לשם האיש ההוא ואכל ושתה ולא נתן מה שהיה ראוי לו לתת מן השושבינות, ומת יעקב, אותה השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק.
ואם ראובן הוא ששלח השושבינות לאיש בחיי האב, ולא הודיע שהוא שלח אותו משלו בלבד, אלא שלח אותה מנכסי אביו סתם במקום אביו, ואחר כך מת יעקב, כמו שאמרנו כשתחזור השושבינות חזרה לאמצע, ואילו פירש הוא או אביו כי זה הדבר הוא מתנה משל ראובן, היה הדין שתחזור לראובן:
סבלונות - משאות, וגזרתן מעניין "נושא סבל"(מלכים א ה, כט), שנושאין אותה מיד זה ליד זה.
ומה שאמר אפילו בדינר - אין רצונו לומר למעט אלא לדקדק, לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה.
ופסק ההלכה, שכל מי שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין, בין אכל בין שלא אכל, בין מת הוא בין מתה היא, או יחזור הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר, ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה, ואפילו דמי הירק תשלם. וכל שכלה או אבד, דינו כדין המאכל והמשתה:
כששייר קרקע - נאמר שדעתו היה שיעמוד מחוליו, ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו, ובלבד שקנו מידו על כל פנים. ואם לא קנהו מידו יכול לחזור, ואפילו שייר לעצמו.
ואפילו מת שכיב מרע, לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קניין, לפי שמעיקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין בין עמד בין לא עמד, כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים. אבל אם אמר יהיו לפלוני כך וכך אחר מותו, הרי זה קיים.
ודע כי אם שייר לעצמו מטלטלין כל שהוא, דינו כדין מי ששייר קרקע. ואם לא שייר לעצמו כלום, יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו.
ושכיב מרע - הוא החולה.
אבל אם הוא מצווה מחמת מיתה, יש לו לחזור בכל מה שנתן כשיעמוד, ואפילו נטל קניין ואפילו שייר דבר לעצמו. אבל אם מת, קנה כל מי שצווה לו שום דבר, ואף על פי שלא קנו מידו על זה. ועניין "מצווה מחמת מיתה", שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי.
וחכמים אומרים עליו הראיה - הוא שיבינו אותה ראיה שיש בידם שטר מתנה, בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו.
וממה שצריך שתדע, כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קניין, בין שהוא מתנה במקצת או בכל הנכסים, אותה המתנה בטלה, שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אלא אם יהיה כמייפה את כוחו, והוא שיכתוב בשטר "וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא", או שזכה לו על ידי אחר, כבר שלא יוכל לחזור, ואפילו נתן כל הנכסים, ואף על פי שיש שם קניין, לפי שזכו על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה, ובא הקניין ליפות את כוחו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
כבר בארנו בפרק ראשון ממסכת קדושין, הפנים שיתקיים בהם קניין הקרקע וקניין המטלטלין.
רבי אליעזר אומר, שאי אפשר לשום אדם לקנות שום דבר אלא באותם הפנים, ואפילו אם יהיה המקנה לזולתו במשיכה לא בדבור בלבד.
ואומרם אבל לא בחול - רוצה לומר החולה כשחילק נכסיו בחול.
ופסק ההלכה שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו, ואין הפרש בין דבורו בחול או בשבת, ואין צריך קניין כמו שהקדמנו, אבל אם רצה הוא שיקנו מידו קונין ממנו אפילו בשבת, שמא תטרף דעתו עליו אם היינו מטריחין עליו לחפש אחר עדים שידעו לכתוב ולחתום.
והלכה כחכמים, והלכה זכין לגדול.
ותרגום "הרדידים"(ישעיה ג, כג), כבינתא:
מה שאומרים יורשי האב הבן מת ראשון, ואחר כך האב - אין להם תועלת על יורשי הבן, לפי שיורשי הבן ירשו זקנם כשמת, כמו שקבענו עיקר בפרק שלפני זה. אבל אומר זה לבעלי חוב דבן, יורשי הבן, רצונו לומר שאותם שזכו בנכסיו כמו שזוכים בהם היורשים.
ומה שאומרים בית הלל בחזקתן - רצונו לומר בחזקת יורשי האב:
כבר בארנו במקומות מסדר נשים, ששם כתובה נופל על מנה מאתים שהוא שטר כתובה עם התוספת שהוסיף לה משלו.
ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה - נכסי מלוג, וכבר בארנו זה לשם.
ומה שאמר בכאן נכסים בחזקתן - הוא נכסי צאן ברזל. ולא נתבאר בתלמוד בחזקת מי, והיתה המסקנא יחלוקו.
ולמדנו מזה שיורשי האשה נוטלין כל נכסי מלוג, וחצי נכסי צאן ברזל בלבד.
וכבר נתבאר בפרק שביעי מיבמות ובהרבה מקומות אחרים, איזה נכסים הם הנקראים נכסי מלוג, ואיזה מהם נקראים נכסי צאן ברזל:
זה שאמר רבי עקיבא בחזקתן - רוצה לומר בחזקת יורשי האם.
והלכה כרבי עקיבא:
משנה בבא בתרא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב