עיקר תוי"ט על בבא בתרא ט

משנה בבא בתרא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

.אין פירוש למשנה זו

(ב)

(א) (על המשנה) דוחין כו'. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממ"נ אם זכר הוא יטול כזכר, ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים נזון כנקבה. ובנכסים מועטים שקיל עם הזכרים. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו כו'. דהא משום גריעותא דעובר הוא ולא משום גריעותא דמקנה, וא"כ כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. נ"י. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) מאתים. דלענין הרווחה בתו עריפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) ואעפ"י שלא התנה כי אם על זכר לבד ועל נקבה לבד, נוטל הזכר כאלו נולד לבדו והנקבה באלו נולדה לבדה, דלא עשה הלידה תנאי אלא רוצה ליתן מתנה לבניו וריבה לנקבה, ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה שיטלו כפי תנאו. הרא"ש:

(ה) (על הברטנורא) אבל אנדרוגינוס אינו נוטל כלל במקום בן או בת. ועתוי"ט:

(ג)

(ו) (על המשנה) וקטנים. ולא מבעיא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום, גם זה יתעסק למחר, אלא אפילו קטנים כו' הגדולים מוחלין טורח מעט כזה לשכור פועלים. נ"י:

(ז) (על המשנה) "אמרו. בפני ב"ד. דכיון שלא חששו חב"ד לחלוק והניחו להם כל הנכסים. ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חילוק בין ב"ד לעד. ים. הרא"ש:

(ח) (על המשנה) לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני. לא, דתנן בפי"א דכתובות. אלמנה נזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן. ר"ש:

(ט) (על הברטנורא) ורישא שהשביחה לאמצע אשמעינן רס"ד כיון דלאו דרכה למטרח אע"ג דלא פריש כפריש דמי, קמ"ל. גמרא:

(ד)

(י) (על המשנה) האחין כו'. האחין שהן שותפין. שאם אין שותפות יחד בתפיסת הבית, או שותפין דעלמא שאינם אחים, אין שוין בדין זה, ומסתמא מקרי אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות נ"י. אבל הרא"ש והטור גרסי והשותפין, דס"ל דה"ה בשאר שותפין. וכן הוא דעת הר"מ. ועתוי"ט::

(יא) (על הברטנורא) פירוש לפרושו, דדוקא כשפירשו בשעת לקיחתו שמפני חריפותו כו' לוקחים אותו. דאל"ה אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר כו', השכר לאמצע. בגמרא:

(יב) (על הברטנורא) כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה והתמיד בהם או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. הר"מ. וחום היינו פחים. מלשון עד שיפוח היום. נ"י ועתוי"ט:

(יג) (על המשנה) שושבינות. רעה דוד מתרגמינן שושביני דדוד. ר"ש. וז"ל הר"מ, המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים:

(יד) (על הברטנורא) לשון הר"ש. וענינו נושא סעודה:

(טו) (על הברטנורא) וא"צ להחזיר הכל בנשואי הראשון, אלא משלם לכל אחד חלקו כשנושא. טור. ועתוי"ט:

(ה)

(טז) (על המשנה) שלח כו'. ובסתם. דהא בסיפא מפליג במפרש. ר"ש:

(ו)

(יז) (על המשנה) שכתב. וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה, שאמר נכסי לפלוני כו'. ר"ש:

(יח) (על הברטנורא) ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא, ולא צריכא למימר, שהיא מתנת בריא. אלא ה"ק דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים, דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. ועתוי"ט:

(יט) (על המשנה) אין כו'. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר"ב ושכיב מרע שבא ליתן מחיים כו'. וטעמא רחוזר, דלא שביק נפשיה ערטלאי:

(כ) (על הברטנורא) קאי גם אשכיב מרע שבא ליתן מחיים:

(ז)

(כא) (על המשנה) רא"א כו'. כלומר רא"א דעל פיו לא מהני:

(כב) (על הברטנורא) דהא מעשה דבני רוכל מתנה במקצת הואי, ואי בשכיב מרע הא לכולי עלמא בעיא קנין כדלעיל. אלא במצוה מחמת מיתה היתה, וא"כ ע"כ פליג ר"א אפילו במצוה מחמת מיתה. ר"ש. ועתוי"ט:

(כג) (על המשנה) רוכל. שם אביהם ר"ש:

(כד) (על הברטנורא) והלואי שתקברם אמם. ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסום. בגמרא. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) בשבת כו'. שלא תטרוף דעתו. שמן הדין אין יכול לקנות ולכתוב. אבל לא בחול, שיש תקנה בקנין וכתיבה. ולמה תטרף דעתו: ר"ש:

(כו) (על המשנה) אמרו. אע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב. ק"ו בחול, דכל הראוי לבילה כו'. ר"ש:

(כז) (על הברטנורא) נקט ככתובים, משום קרקעות דנקנין בשטר. וכמסורים, משום מטלטלין דנקנין במסירה:

(כח) (על הברטנורא) ואע"ג דקנין יש בו משום מקח וממכר דאסור משום שבות, בשכיב מרע התירו כדי שלא תטרף דעתו:

(כט) (על המשנה) לקטן. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו, תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול שהרי יכול לזכות בעצמו:

(ל) (על המשנה) אמרו. משום דזכין לו שלא בפניו וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות, ושליח נמי מצי משוי. והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו. ר"ש:

(ח)

(לא) (על המשנה) עליו. על הבן, כתובת אשה או בע"ח ואין לו ממה לפרוע. ר"ש:

(לב) (על המשנה) האב. בנפל עליו ועל אביו קאי. ולענין עליו ועל מורישיו שייך למתני יורשי מורישיו. ר"ש:

(לג) (על הברטנורא) וז"ל הר"ש בחזקת יורשי האב, שהרי הם יורשים ודאי כו' וכמוחזקים דמו, שהרי יעקב מוחזק בנכסיו הוה ואלו באים מכחו:

(ט)

(לד) (על המשנה) ועל אשתו. ואין לה בנים ממנו. ר"ש:

(לה) (על המשנה) יחלוקו. עיין משנה ג' פ"ד דיבמות ומה שכתבתי שם. ועתוי"ט:

(לו) (על הברטנורא) וכיון שהנכסים בחזקתה יכולה היא להוריש שבועת הכתובה לבניה אע"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. תוספ'. והטור כתב, דמיירי בייחד לה קרקע כו' דא"צ לישבע:

(לז) (על הברטנורא) דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי, אלא ה"ג וכתובת וכו'. ר"ש:

(לח) (על המשנה) האב. יורשי האשה הול"ל, אלא איידי דביבמות וכתובות תני האב (ע"ש מ"ש) תני ה"נ הכי:

(י)

(לט) (על הברטנורא) הר"ש. דאלו הוה לה בן מאיש אחר, אותו הבן הוא יורש ודאי בחצי הנכסים של אמו ויורשי הבן ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל התוספ' הקשו ע"ז דהא אינו ודאי בחצי השני כו'. ומסקי דאפילו היה לה בן מאיש אחר אלא שאין לה עוד בן מאבי הבן הזה. ועתוי"ט:

(מ) (על הברטנורא) ר"ל שאינם יוצאי ירכו. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) משא"כ ביורשי הבעל דירושת הבעל אינה מן התורה:

(מב) (על המשנה) מודה. משום דנקט ת"ק לישנא דמודים, אמר איהו נמי מודה, כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב"ה כו'. ר"ש:

(מג) (על הברטנורא) לשון מגומגם הוא. וז"ל הר"ש, שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה, ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אכיה, שהיא מתיחסת אחר שבט אביה: