ביאור:משנה מועד קטן פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מועד קטן: א ב ג

מסכת מועד קטן עם מפרשי המשנה: א ב ג

----

מבוא למסכת מועד קטן ומבנה המסכת

איסורי מלאכה במועד, שמחה ועצב[עריכה]

חטיבה I: חקלאות[עריכה]

יתכן שההיתר להשקות ממעיין הוא כי מי המעיין עלולים ללכת לאיבוד. יתכן גם שההשקיה כאן קלה יותר, בניגוד למי הקילון הנשאבים בדלי (עם מנוף) ושאיבתם היא טרחה מרובה. ההשקיה הרגילה של שדה השלחין היא מהמעיין, ומי הגשמים הם תוספת לאחר הגשם בלבד.

ההשוואה בין מועד לשביעית היא מכיוון שבשניהם עלינו להתמודד עם פרק זמן ארוך יחסית של איסורי מלאכה, ועלינו למנוע נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לחקלאות.

לדיני ההשקיה במועד ראו תוספתא א, א-ב.

(א) משקין בית השלחין במועד ובשביעית,

בין ממעיין שיצא בתחלה - בין ממעיין שלא יצא בתחלה.

אבל אין משקין - לא ממי הגשמים, שבמאגר ולא ממי הקילון.

ואין עושין עוגיות צלחות, גומות לגפנים:


(ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד ובשביעית,

תחזוקה לרכוש הציבור מותרת במועד, ובשביעית מותר גם ליצור מתקנים חדשים. מילת המפתח "בתחילה" מסמנת שהבעיה היא ביוזמה של האדם לנצל את זמן המועד, וראו גם במשנה הבאה ובהמשך.

ההיתר לעשות את צרכי הרבים בא כדי לנצל את העבודה הזולה לצרכי הציבור, וראו גם שקלים א, א.

וחכמים אומרים: עושין את האמה בתחילה בשביעית,
ומתקנין את המקולקלות הביוב במועד.

ומתקנין את כל כלי המים שברשות הרבים, וחוטטין מנקים אותן.

ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות הרחבות ואת מקוואות המים,
ועושין כל צרכי הרבים, ומציינין את הקברות, ויוצאין שלוחי בית דין [אף] על הכלאים שנמצאים בשדות:


אם המטע אינו מאורגן להשקיה מלפני המועד, ר' אליעזר בן יעקב מתיר להשקות רק חלק ממנו, כדי שלא יתכנן מראש לנצל את המועד לכך.

(ג) רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכים את המים מאילן לאילן,

ובלבד שלא ישקה את כל השדה.
זרעים שלא שתו לפני המועד - לא ישקם במועד.

וחכמים מתירין בזה ובזה:


(ד) צדין את האישות חולד ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית.

ראו דברי רבי בתוספתא א, ג. בהלכה ב שם נטבע המונח "דבר האבד".

מותר להציל את השדה גם אם מדובר בעבודה קשה.

הקרוי מועיל באופן זמני, ובמועד אסור לעשות יותר מכך.

וחכמים אומרים: משדה האילן - כדרכו, ומשדה הלבן - שלא כדרכו.

ומקרין את הפרצה במועד,

ובשביעית - בונה כדרכו:


השילוב של הנושא של השמחה והעצב במועד, בין איסורי החקלאות לבין איסורי המלאכה האחרים - יוסבר בסוף המסכת.

ר' מאיר מתיר לשמוח אבל לא להתעצב במועד. לכן הוא מתיר לטהר אפילו מצורע מוסגר במועד (ראו נגעים א, ד.), וללקט עצמות. ר' יוסי (שמו מופיע בתוספתא א, ה) סובר שאסור לכהן שראה צרעת לשתוק, ולכן לא ניתן להפריד בין ראיית נגעים להקל ובין ראייתם להחמיר, ולכן מתיר לראות רק מצורע מוחלט, שאי אפשר לטמא אותו יותר, וראו נגעים ג, ב.

לגבי ליקוט עצמות, מעיר ר' יוסי שהרגשות במצב זה מורכבים, ולעיתים מתגבר הצער דווקא.

חטיבה II: שמחה ועצב במועד[עריכה]

(ה) רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים בתחילה להקל, אבל לא להחמיר.

וחכמים אומרים: לא להקל, ולא להחמיר.

ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מהקבר הזמני למערת הקבורה מפני ששמחה היא לו.

רבי יוסי אומר: אבל היא לו.

לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קדם לרגל שלשים יום:


אסור לעבוד קשה, ולכן אסור לחפור כוכים חדשים (ראו ב"ב ו ח,) אבל מותר לחנוך את הכוכים שהוכנו מראש ולתקן אותם. כמו כן מותר לחפור קבר ולהכין ארון למת שנפטר במועד, והנוכחות של הגופה בחצר מבטלת את מראית העין.

הקבר מכונה "נברכת", והיה בשימוש במשך שנה, לאחריה ליקטו ממנו את העצמות וטמנו אותן בכוכים שבמערת הקבורה. וראו תוספתא א, ה.

ר' יהודה קובע שאם אין קרשים מוכנים מראש - יקברו את המת בלי ארון.

(ו) אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכים את הכוכין במועד.

ועושין נברכת במועד, וארון - עם המת בחצר.
רבי יהודה אוסר, אלא אם כן יש עמו נסרים:


(ז) אין נושאין נשים במועד, לא בתולות, ולא אלמנות, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו.

אבל מחזיר הוא את גרושתו.

כשם שאסור להתאבל במועד כך אסור לשמוח, חוץ משמחת המועד עצמו, כי אין להסיח את דעתו משמחת המועד. לעיל ראינו שר' מאיר חולק על כך.

אפשרות אחרת היא לגרוס כאן "מפני שתחילה היא לו", כלומר חלחלה היא לו, כי איננו מכיר את אשתו החדשה.

המשנה אינה עוסקת בקידושין, וראו מחלוקת על כך בתוספתא א, ו.

ר' יהודה אוסר על האשה להסיר את שערה בסיד, כי בטווח הקצר הסיד מכער אותה, למרות שהמטרה היא להתייפות לטווח ארוך, כי ניתן לסוד אחת לכמה שבועות.

ועושה אשה תכשיטיה במועד.

רבי יהודה אומר: לא תסוד, מפני שנוול הוא לה:


חטיבה III: מלאכות במועד: הדיוט ואומן[עריכה]

(ח) ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכליב.

אם נקרע בגד, מותר לתקן אותו תיקון זמני אך לא מקצועי.

המיטה היתה מסגרת עץ שעליה קשרו חבלים, ועליהם הניחו ריפוד נוסף. אם נקרע חבל מותר לקשרו, ולדעת ר' יוסי מותר גם למתוח את החבלים הרפויים.

ומסרגין את המטות.
רבי יוסי אומר: [אף] ממתחין:


(ט) מעמידין תנור וכיריים קובעים אותם במקומם (וריחיים) במועד.

רבי יהודה אומר: אין מכבשין את הריחיים מוסיפים חריצים בתחילה:


ראו משנה ד המתירה למציל את השדה לעבוד כדרכו, ומשנה ח המתירה להדיוט לעבוד כדרכו. לכן מותר לעשות מעקה להצלה בדרך לא מקצועית.

הציר וכו' קשורים לסגירת הדלת, וראו גם ב"מ ח, א. וראו משנה ג האוסרת לכוון מלאכה למועד. וכן לקמן, ב, ג.

הכבישה לצורך אכילה היא מעשה הדיוט לצורך אוכל נפש. משחק מילים על כבישת הריחיים שאסורה לדעת ר' יהודה כי היא כן מעשה אומן.

(י) עושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן.

שפין את הסדקין ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל, אבל לא במחלצים. במעגילה גדולה.

הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו - מתקנן במועד,

ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד,

וכל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד - כובשן: