ביאור:משנה יבמות פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

מסכת יבמות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

----

רמות שונות של איסורי נישואין[עריכה]

חטיבה I: היבום ואיסור אשת האח[עריכה]

ההבחנה בין אשת אחיו המת, שמצווה ליבם אותה, לבין איסור הערווה של אשת אחיו שלא היה בעולמו - ממחישה את הקירבה בין מצוות היבום לבין איסורי העריות.

(א) כיצד "אשת אחיו שלא היה בעולמו" (לעיל א, א)?

שני אחים נשואים, ומת אחד מהם בלי בנים, ונולד להן אח,
ואחר כך יבם השני את אשת אחיו והיו לו שתי נשים: אשת אחיו ואשתו שלו, צרתה, ומת, גם הוא בלי בנים
הראשונה יוצאת משום "אשת אחיו שלא היה בעולמו", והשניה משום "צרתה".
עשה בה מאמר ומת - השניה חולצת, ולא מתיבמת:


כאן לידת האח השלישי היתה לאחר היבום. במקרה כזה, לדעת ר' שמעון אין להבחין בין שתי הנשים של האח השני, ולכן אינו אוסר את אלמנת הראשון על האח השלישי.

(ב) שני אחים, ומת אחד מהן, ויבם השני את אשת אחיו,

ואחר כך נולד להן אח, ומת השני, המייבם
הראשונה יוצאת משום "אשת אחיו שלא היה בעולמו", והשניה משום "צרתה".
עשה בה מאמר ומת - השניה חולצת, ולא מתיבמת.

רבי שמעון אומר: מיבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה:

חטיבה II: איסורי יבום שאינם עריות[עריכה]

גם משנה זו מתבארת בהמשך, במשנה ד, ולקמן ג, ג.

(ג) כלל אמרו ביבמה: כל שהיא איסור ערווה - לא חולצת ולא מתיבמת.

[אסורה] איסור מצווה ואיסור קדושה - חולצת ולא מתיבמת.
אחותה שהיא יבמתה - חולצת או מתיבמת:


רשימת השניות, שנאסרו מדברי סופרים - נמצאת בתוספתא ג, א. צרות הערווה נחשבות, לפי בית הלל, כעריות ממש ולכן אינן חולצות.

איסורי הקדושה נובעים מקדושת הכהונה או מקדושת קהל ה', ואינם מכונים "טומאה" ומותרים לבני נח. וראו ספרא ויקרא יח, טז

(ד) "איסור מצוה" - שניות מדברי סופרים.

"איסור קדושה" - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט

ממזרת ונתינה לישראל, ובת ישראל לנתין וממזר:


המשך הכללים. לאחר משנה ד, שהזכירה את איסור הקדושה, שמחייב את הממזרים לחלוץ - ממשיכה המשנה להגדיר את האחווה עם הממזר לעניינים שונים, ומאששת גם את עניין היבום והחליצה.

מול הממזר היא קובעת שאין המצוות הללו חלות על בן השפחה או הנכרית.

(ה) מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר - זוקק את אשת אחיו ליבום, ואחיו לכל דבר

חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. שהוא עבד או נכרי, ואינו אחיו לעניין יבום

מי שיש לו בן מכל מקום - פוטר הבן אשת אביו מן היבום,

וחייב על מכתו ועל קללתו, ובנו הוא לכל דבר
חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית:


חטיבה III: נישואין תקפים בדיעבד[עריכה]

אחות היבמה אסורה, גם אם חלץ לה - ראו לקמן ד, ז. במקרה המתואר, שתי האחיות הן ספק אחות יבמה.

אבל בדיעבד אין מוציאים אותה, כי זה רק ספק.

(ו) מי שקידש אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו מהן קידש

נותן גט לזו וגט לזו.
מת, לפני שנתן גט ולו אח אחד - חולץ לשתיהן. כי ספק אם היא יבימתו, ואולי היא אחות יבימתו ואסורה עליו.
היו לו שנים - אחד חולץ ואחד מיבם. את השניה, אחרי שחלץ אחיו

קדמו וכנסו יבמו את שתיהן, כל אחד אחת - אין מוציאין מידם:


השלמת המצב של הספקות שנדון במשנה ו.

עצם הסיטואציה של ספק את מי קידש מוזרה, אבל ראו בסיפור יעקב רחל ולאה.

(ז) שנים שקדשו שתי אחיות

זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש
זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין.
מתו, לזה אח, ולזה אח - זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן.
לזה אחד ולזה שנים - היחיד חולץ לשתיהן
והשנים - אחד חולץ ואחד מיבם
קדמו וכנסו - אין מוציאין מידם.
לזה שנים ולזה שנים - אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת
אחיו של זה מיבם חלוצתו של זה, אבל לו את זו שאחיו חלץ לה, בדומה למשנה ו ואחיו של זה מיבם חלוצתו של זה.
קדמו שנים וחלצו - לא ייבמו השנים, אלא אחד חולץ ואחד מיבם.
קדמו וכנסו - אין מוציאין מידם:


בשני המקרים הראשונים אם כנס - אין מוציאים מידו, אבל המקרה השלישי הוא של חשד ניאוף, ואז האשה אסורה לבעלה ולחשוד עצמו (וראו סוטה ה, א), ולכן מחייבים אותו לגרשה.

(ח) מצוה בגדול ליבם, ואם קדם הקטן - זכה.

הנטען על השפחה שיצאה שמועה ששכב עם שפחה ונשתחררה, או על הנכרית ונתגירה - הרי זה לא יכנוס.

ואם כנס - אין מוציאין מידו.

הנטען על אשת איש, והוציאוה מתחת ידו, חייבו את בעלה לגרש אותה אף על פי שכנס - יוציא:

חטיבה IV: איסור נישואין למעורב בשחרור האשה[עריכה]

עדות המביא את הגט מתקבלת בגלל תקנת חכמים, ראו גיטין א, א.

כיוון שהגט תקף בזכות העדות של המביא, אין לאפשר לו לשאת את האשה. לפי התוספתא (ד, ה), גם כאן אם כנס אין מוציאים מידו.

גם אם העיד שהבעל מת - הרי הוא נאמן כעד אחד, אבל הדין הקודם תקף.

לדעת ר' יהודה אין לקבל עדות של רוצח, ולכן האשה אסורה לכל אדם.

(ט) המביא גט ממדינת הים, ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם" - לא ישא את אשתו.

"מת", "הרגתיו", "הרגנוהו" - לא ישא את אשתו

רבי יהודה אומר: "הרגתיו" - לא תנשא אשתו, "הרגנוהו" - תנשא אשתו:


גם החכם גרם לגירושי האשה ולכן לא ישאנה, אבל אם גרם לגירושיה כחלק מבית הדין - מותר לו.

הנטען על השפחה ועל הנכרית, המביא גט ומעיד עליו, המעיד על מות הבעל והחכם שגרם לגירושין נאסרו לשאת את האשה מיד, אבל אם השתנה המצב, כגון שלאחר זמן מתה אשתו, או אם האשה נישאה לאחר והתאלמנה או התגרשה ממנו - מותר, וכן בנו או אחיו של הנ"ל מותר לשאת אותה מיד.

(י) החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה - הרי זה לא ישאנה.

מאנה, או שחלצה בפניו - ישאנה, מפני שהוא בית דין.
וכולן, שהיו להם נשים, ומתו - מותרות לינשא להם.
וכולן, שנישאו לאחרים ונתגרשו או שנתאלמנו - מותרות לינשא להן.
וכולן - מותרות לבניהם או לאחיהן: