ביאור:תוספתא/יבמות/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת יבמות פרק רביעי[עריכה]

אם כנס - יוציא[עריכה]

(א)
שני נכרים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע לאיזו קידש וזה אינו יודע לאיזו קידש


ראו משנה ב, ו-ז. בניגוד למשנה, כאן שני האחים חייבים לחלוץ, ואפילו אם כנסו – יוציאו, כי התוספתא מחמירה בספק אחות יבמה. וראו תוספתא קדושין ד, י, שאם המקדשים הם אחים, אם הם מחזיקים במנהג של גדולה לגדול והקטנה לקטן - הם יכולים להניח שכך עשו.
לעניין השורה האחרונה ראו משנה ב, ח.



זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין
מת אחד מהן - השני אסור בשתיהן
מתה אחת מהן - שניהן אסורין בשניה
מתו ולהן אח אחד - חולץ את שתיהן. שני אחין - חולצין את שתיהן. אם קדמו וכנסו - יוציאו
מי שקידש אחת משתי נכריות, ואין ידוע איזו קידש - כונס את שתיהן
מת ולו אח אחד - כונס את שתיהן. שני אחין - כונסין את שתיהן
שני אחים שקדשו שתי אחיות. זה אין יודע איזה קדש, וזה אין יודע איזה קדש
זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין
מת אחד מהם - השני אסור בשתיהן. מתה אחת מהן - שניהן אסורין בשניה
מתו ולהן אח אחד - חולץ לשתיהן. שני אחין - חולצין לשתיהן, ואם קדמו וכנסו - יוציאו
שני נכרים שקדשו שתי נכריות, זה אין יודע לאיזו קידש וזה אינו יודע לאיזו קידש
זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין.
מת אחד מהם - השני מותר בשתיהן מתה אחת מהן - שניהן מותרין בשניה
כיצד יעשו? - אחד נותן גט ואחד כונס
מתו, לזה אח ולזה אח - זה חולץ לזו והלז מיבם, וזה חולץ לזו והלז מיבם
אם קדמו וכנסו - יוציאו
מצוה בגדול ליבם, ולא בגדולה להתיבם - אלא מיבם לאיזו שירצו.

זריז – נשכר[עריכה]

(ב)
בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון. אם קדם שני ומלא - ה"ז זריז ונשכר


ראו גיטין ה, ח. בשורה השניה מדובר על מקרה שהשלישי הקדים את השני. כיוון שהתקנה היא משום דרכי שלום – לא מפתחים כאן מערכת של סנקציות.



קדם זה והעביר אמת המים על גבי בורו של חבירו - ה"ז זריז ונשכר.

מה שעשה עשוי[עריכה]

(ג)
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית - הלך וקדשה לעצמו


ראו קידושין ג, א, והשוו ב"מ א, ג. בניגוד לשליח הגט, ראו בהלכה ד לקמן – שליח הקדושין יכול לשאת את האשה.
במקרה זה לא אומרים "זריז נשכר", אלא "שנהג דרך רמיות".
המעיד על השבויה שלא נאנסה לא ישא אותה, כי חושדים שיש לו אינטרס בעדות.



צא וקח לי מקח פלוני - והלך ולקח לעצמו
מה שעשה עשוי, אלא שנהג דרך רמיות
הפודה את השבויה - מותר לישא אותה
המעיד על השבויה - ה"ז לא יכנוס. ואם כנס - לא יוציא.

(ד)
המביא גט ממדינת הים, ואמר בפני נכתב בפני נחתם - לא ישא את אשתו


ראו משנה ב, ט. ר' יהודה פוסל רוצח לעדות, והכיר גירסה אחרת לסיפור.



מת, הרגתיו, הרגנוהו - לא ישא את אשתו
ר' יהודה אומר: הרגתיו - לא תנשא אשתו; הרגנוהו - תנשא אשתו
אמרו לו: מעשה בלסטים אחד שנתפס בקפוטקיא, והיה יוצא ליהרג
ואמר: צאו ואמרו לאשתו של שמעון בר כהנא, אני הרגתיו בכניסתו ללוד
ובא מעשה לפני חכמים, והשיאו את אשתו
אמר להם: משם ראיה! שלא אמר אלא "הרגנוהו".

(ה)
הנטען מאשת איש, ונתגרשה ע"י אחר - ה"ז לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא


ראו משנה ב, ח. שם גם אם הנטען מאשת איש כנס – יוציא.
אבל בעניין הבא על השפחה וכו' – גם שם הדין כלפנינו. לא מופיעה שם ההשלמה הטבעית של גר וכו' הבא על בת ישראל.



הנטען מן האשה - לא ישא אמה ובתה ואחותה. אם כנס לא יוציא
גר ועובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל, אע"פ שחזרו עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר
ה"ז לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא
ישראל הבא על השפחה ועל העובדת כוכבים
אע"פ שחזרה שפחה ונשתחררה, עובדת כוכבים ונתגיירה
ה"ז לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא.

(ו)
חכם שאסר האשה בנדר על בעלה - ה"ז לא ישאנה


ראו משנה ב, י.
החותם על שדה ועל הגט הוא בית דין, כמו מי שחלצה בפניו.



א"ר יהודה: בד"א? בזמן שלא היתה לו אשה, או שהיתה לו וגרשה מפני זו
אבל אם היתה לו אשה ומתה - מותר לישאנה
וכולן שנישאו לאחרים ומתו - מותרות לינשא להן
וכולן שהיה להם נשים ומתו - מותרין לינשא להן
רבי אליעזר אומר: כולם שנישאו לאחיהם ומתו - מותרות להתיבם להן
אבל החותם על שדה מקח ועל גט אשה - לא חששו להם חכמים.

(ז)
חכם שדן את הדין, טימא וטיהר, אסר והתיר


ראו תוספתא חולין ב, כד.
"שפל" כאן הוא ההפך מזריז, כלומר נמנע מעשיה.



וכן העדים שהעידו - הרי אלו מותרין ליקח
אבל אמרו חכמים: רחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור
יש זריז ונשכר יש זריז ונפסד, שפל ונשכר שפל ונפסד
שפל לערב שבת, לשבת, למוצאי שבת, לערב שביעית, לשביעית, למוצאי שביעית
לימי חולו של מועד, וכ"מ שיש בו נדנוד עבירה - ה"ז שפל ונשכר.