ביאור:משנה גיטין פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
הגט והאפשרות לגרש אשה אינם חדשים במסורת היהודית, ומופיעים כבר בספר דברים. אבל המסכת מציגה אותם באור חדש.
בתחילת המאה הראשונה לספירה התקבלה גם במשפט הרומי האפשרות לגרש אשה ולשנות את מבנה המשפחה. השינוי הזה ביחס למנהג הרומי הקדום נועד כדי להגדיל את הפריון ברומא, שסבלה מבעיות דמוגרפיות.
שינוי זה נראה כאחד הגורמים שהניעו גם את חז"ל להתבונן על מוסד הגירושין לא רק כפתרון בעיה משפחתית מקומית, אלא גם כדרך לפתור בעיות דמוגרפיות לאומיות. הממד החדש של "תיקון העולם" שהוצמד לגירושין הוא הבריח התיכון של מסכת גיטין.
במרכז המסכת נמצאים פרקים ד-ה, העוסקים בתקנות חז"ל "מפני תיקון העולם", ובתקנות דומות להן. תקנות אלו עצמן מתחלקות לשתי תת קבוצות שונות: חלקן מתבטאות בכפייה על הפרט את ערכי הכלל, כלומר בהעדפת אינטרס כללי לאומי על פני אינטרס פרטי. חלקן האחר הן תיקונים ושינויים שעשו חז"ל בהלכה הקדומה מסיבות מוסריות. בפרק ד מוזכרות כמה תקנות חז"ל בקשר לדיני הגירושין, ולצידן גם תקנות נוספות הקשורות אליהן: תקנות בעניין עבדים, תקנת הפרוזבול ותקנת השבויים. המסר העולה מהקשר בין נושאים אלו יידון להלן. פרק ה מרחיב את מערכת הדוגמאות לנושאים הלכתיים נוספים, בהם דיני נזיקין שונים, דיני מסחר, וגם דיני הסיקריקון, שהם ביטויים של הלחץ הפוליטי - מדיני שנוצר בא"י בזמנם של חז"ל.
סביב שני פרקים אלו מאורגנת המסכת, כדלהלן:
הגירושין הם תהליך המגובה בשטר כתוב. יש במקרה שלפנינו חשיבות רבה לשטר, לכתיבתו ולאמון בו. עם זאת, הגט עצמו אינו אלא גיבוי וזכרון לתהליך חי שהתרחש במציאות.
בעיה מיוחדת נוצרת במקרים שבהם הגט נמסר על ידי שליחים. מקרים כאלו נפוצים בדיני הגירושין, שבאים במקרים רבים עקב נתק בין הבעל לאשתו. במקרים רבים מתקשה הבעל למסור לאשתו את גיטה במו ידיו, ומעדיף לשלוח שליח - או להניח את הגט במקום מסויים ליד אשתו. יש במעשים כאלו משום תקווה שהטקסט הכתוב יגרש את האשה כביכול מעצמו, במקום שהבעל יעשה זאת. לכן המסכת מרבה לעסוק במקרים כאלו ולחייב את הבעל במעשה כלשהו שיביע את אחריותו לגירושין.
מעמד האשה הוא נושא ברור במסכת. המשנה דנה במקביל בכמה מקומות (פרק א חטיבה II, פרק ד חטיבות II-III, ובפרקים ח-ט) בדיני העבדים ובדיני הנשים, ורומזת על הדמיון ביניהם - לעיתים מתוך ביקורת. כמו כן מופיעות גם הקבלות בין האשה לבעל, שהרי שניהם יכולים למנות שליחים, לכתוב את הגט ולעיתים אף לכפות אותו על בן זוגם.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בזכות הכפייה של הגט על האשה. בית שמאי סברו שכפייה כזאת אפשרית רק מסיבות הקשורות בדיני עריות. לכן הם רואים את הגירושין כחרפה, בעיקר לאישה. עצם כתיבת הגט כבר מטילה עליה חשד ולכן אסרו אותה לכהן. לעומתם בית הלל הסתפקו בריב כלשהו בין הבעל לאשתו, ולכן יכלו להציג את הגירושין כתהליך חיובי של תיקון העולם. ר' עקיבא הלך צעד נוסף, והתיר לגרש אשה גם מסיבות סובייקטיביות לחלוטין, כנראה מפני שלדעתו אין מקום לנישואין ללא יחסי אמון בין בני הזוג. כתוצאה ממחלוקת זו, מחמירים בית שמאי את משמעות הגירושין, ורואים בהם אקט סופי ומוחלט, בעוד בית הלל מאפשרים לבעל לחזור בו. הזכות הזו של הבעל לבטל את הגירושין מעלה בעיות רבות במסכת, ונדונה כמה פעמים.
פרק א משמש כמבוא לדיני הגירושין, ומציג את משמעותם הקהילתית ואת ההשוואה בין גירושי אשה לשחרור העבדים. פרק ב מדגיש את הדומיננטיות של שלב חתימת הגט על פני כתיבתו ומסירתו, אבל אינו מבטל גם את אלו. פרק ג חוזר ומטפל בכתיבת הגט מחד ובמסירתו מאידך, ומדלג על שלב החתימה. בכך הוא משלים את פרק ב.
פרקים ד-ה, שנדונו לעיל, עוסקים ב"תיקון העולם" ובקשר שלו לענייני הגירושין, תוך הצבעה על המקום החשוב של תקנות חכמים במערכת דינים זו.
פרק ו חוזר לענייני השליחים להבאת ולקבלת הגט, שהוזכרו בפרקים א-ג, מציג את ההבחנה בין שליחים אלו, ועוסק במינוי השליחים - במיוחד כאשר הבעל נמצא בסכנה. פרק ז עוסק בגיטין שניתנים על תנאי, וניכר בו מאמץ להקטין את אי הוודאות הנגרמת מתנאים כאלו. הוא חוזר בכמה רמזים לנושאים שבפרק א: המשמעות המקומית של הגט והחובה לתת אותו בחיי הבעל. פרק ח חוזר לנושאים שנדונו בפרק ג - כתיבת הגט ומסירתו - ומציג את האחריות המוטלת על הבעל ועל הסופר בכתיבת ובמסירת הגט בדרך הנכונה. תוך כדי כך הוא מציג את הסבל של האשה במקרים שהגט נכתב או ניתן בדרכים שגויות.
הפרק האחרון עוסק בנוסח הגט עצמו, בדרכי החתימה של העדים עליו ובכפיית הגט על אחד מהצדדים. בכך הוא מקביל במידה מסוימת לפרק ב, ומסכם גם את פרקים ז-ח. בסוף המסכת מובאת המחלוקת הבסיסית בענייני הגירושין, שהוזכרה לעיל, בין בית שמאי, בית הלל ור' עקיבא על הסיבות הלגיטימיות לגירושי אשה בניגוד לרצונה.
הגט ותלותו בקהילה האיזורית והלאומית[עריכה]
חטיבה I: גט וקהילה איזורית[עריכה]
|
במדינות הים אין הרבה יהודים, ולכן חוששים שהגט פסול. לכן הוסיפו חכמים את השליח כעד. רבן גמליאל ור' אליעזר מרחיבים את התקנה גם למקומות נוספים. ר' אליעזר מכיר רק בקהילה גרעינית, של ישוב מסויים, ואילו רבן גמליאל מכיר גם בקהילת ארץ ישראל. לגבי מדינות הים, יורדת הרמה: תנא קמא סובר שם כמו רבן גמליאל בא"י, שכל מדינה נחשבת קהילה בפני עצמה, ור' שמעון בן גמליאל - כמו ר' אליעזר בא"י. בפתיחת המסכת מדגישה המשנה את ההיבט הקהילתי והלאומי של הגט, כעניין הקשור לארץ ישראל. |
(א) המביא גט ממדינת הים מקום מרוחק - צריך שיאמר "בפני נכתב, ובפני נחתם".
- רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר. מקומות סמוכים לא"י
- רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד! ששניהם בא"י
- וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר "בפני נכתב, ובפני נחתם"
- אלא המביא ממדינת הים, והמוליך. גט לשם, שהרי יהודי מדינות הים חושדים כמונו בגיטים ממקומות מרוחקים.
והמביא ממדינה למדינה במדינת הים - צריך שיאמר "בפני נכתב, ובפני נחתם".
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא χηγεμον חִיגֶמוֹן - מנהיגים, ביוונית של ימינו, מיוונית עתיקה היגמיא - מנהיג, ולפיכך הגמוניא - אזור נשלט להגמוניא:
|
ר' יהודה ור' מאיר סוברים כרבן גמליאל במשנה א, ומרחיבים את דבריו לגבול המזרחי, הצפוני והדרומי. הם נחלקים בדינה של עכו עצמה. וראו תוספתא ה, ט, כר' מאיר. הרומאים שינו מדי פעם את הגבול הפנימי בא"י, ויתכן שזו סיבת המחלוקת, וראו תוספתא א, ז. השוו לגבולות א"י בתוספתא שביעית ד, ה, ובמשנה שביעית ו, א. |
(ב) רבי יהודה אומר: מרקם - למזרח, ורקם - כמזרח.
- מאשקלון - לדרום, ואשקלון - כדרום, מעכו - לצפון, ועכו - כצפון.
רבי מאיר אומר: עכו - כארץ ישראל לגטין:
|
עבר הירדן נחשבת לעניין הגיטין כא"י, ראו תוספתא א, א-ה. גט בא"י שערערו עליו - אין השליח נאמן עליו אלא רק העדים החותמים עליו. גט ממדינות הים שאין השליח מעיד עליו - אינו פסול, אבל אז יש לבחון את החותמים עליו, אפילו אם אין עוררים על הגט. אם אי אפשר לבחון את העדים החותמים - יש חשש לתוקף הגט. |
(ג) המביא גט בארץ ישראל - אינו צריך שיאמר "בפני נכתב, ובפני נחתם".
- אם יש עליו עוררים - יתקיים בחותמיו. יבחנו את עדות החותמים על הגט
המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר "בפני נכתב, ובפני נחתם"
- אם יש עליו עדים - יתקיים בחותמיו:
חטיבה II: גיטי נשים ושטרות שחרור עבדים[עריכה]
(ד) אחד גטי נשים, ואחד שחרורי עבדים - שוו למוליך ולמביא.
- וזו אחד מן הדרכים ששוו גטי נשים לשחרורי עבדים:
|
המשנה ממשיכה את רשימת ההשוואות בין גיטי נשים לשטרות שחרור העבד. וראו ג'ון לנון, שהשווה אשה לעבד. הכותים קרובים יותר ליהודים מהגויים, ולכן מקבלים את חתימתם על גיטים ועל שטרות שחרור. כאן ההבחנה היא לפי קהילה לאומית ולא לפי קהילה איזורית. לדעת חכמים, אין בתי דין של גויים יכולים להתערב בענייני נשים ועבדים של יהודים. |
(ה) כל גט שטר שיש עליו עד כותי - פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.
מעשה, שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה,
- והיו עדיו עדי כותים - והכשיר!
כל השטרות העולים בערכאות של גוים, שאושרו על ידי בית משפט של הגויים אף על פי שחותמיהם גויים - כשרים
- חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.
רבי שמעון אומר: אף אלו כשרין! לא הוזכרו, אלא בזמן שנעשו בהדיוט: אם לא אושר הגט על ידי בית דין של גויים, וחתום עליו גוי - הוא פסול
|
בגיטי נשים לכו"ע יכול לחזור בו לאחר ששלח אותם, אבל ראו לקמן ד, א, שמסייגים את החזרה למקרה שהודיע על כך לשליח או לאשה לפני שהשליח נתן את הגט לאשה. מחלוקת בשאלת השוואת הגט לשטר שחרור: לדעת חכמים שטר השחרור הוא זכות לעבד, ולכן אין הבעל יכול לחזור בו, ר' מאיר טוען שגם בשטר שחרור, לעיתים העבד מפסיד, וראו תוספתא א, י-יא. אשה אינה רק רכושו של בעלה, ולכן הוא מחוייב לזון אותה. מסיבה זו הגט אינו רק זכות עבורה, ולכן כל זמן שלא נמסר - יכול הבעל לחזור בו. בני ישראל במצרים אכן סבלו ולא קיבלו מזון ממעבידיהם, ולכן יציאת מצרים היא זכות לנו. בסוף המשנה מבחינים בין נתינת כסף לנתינת גט או שטר: השטר מחייב רק מרגע קבלתו, אלא אם נאמר בו "מעכשיו" (או אם השליחות היא בלשון "זכה עבורו",) וראו לקמן ז, ג. לעומת זאת הוראה לתת כסף חלה מיידית. |
(ו) האומר "תן גט זה לאשתי" ו"...שטר שחרור זה לעבדי",
אם רצה לחזור בשניהן - יחזור, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: בגיטי נשים, אבל לא בשחרורי עבדים
- לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
- שאם ירצה שלא לזון את עבדו - רשאי,
- ושלא לזון את אשתו - אינו רשאי.
אמר להם: והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה, כשם שהוא פוסל את אשתו!
אמרו לו: מפני שהוא קניינו.
האומר: "תנו גט זה לאשתי" ו"...שטר שחרור זה לעבדי" - ומת
- לא יתנו לאחר מיתה.
- "תנו מנה לאיש פלוני" ומת - יתנו לאחר מיתה: