ביאור:תוספתא/גיטין/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת גיטין פרק ראשון[עריכה]

שליח הולכת הגט בא"י ובחו"ל[עריכה]

(א)
המביא גט מסוריא - כמביא מחוצה לארץ


ראו משנה א, ב. עכו נחשבה גבול סוריא.
עבר הירדן נחשבה אחד האיזורים בא"י – ראו למשל כתובות יג י. לעניין גיטין אין שלוש ארצות בא"י.



צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם
מעבר הירדן - כמביא מארץ ישראל, ואין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

(ב)
המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם

אם יכול לקיים בחותמיו – כשר, ואם לאו - פסול
הוי אומר: לא אמרו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר, אלא להקל עליו.

(ג)
המביא גט ממדה"י ולא נכתב בפניו ולא נחתם בפניו


ראו משנה ג, ה-ו. שם מדובר שחלה אבל העיד בבי"ד בחו"ל, וכאן קיים בחותמיו בחו"ל. דברי רשב"ג מופיעים רק כאן.



ה"ז מחזירו למקומו, ועושה לו ב"ד, ומקיימו בחותמיו
ומביאו ואומר שליח ב"ד אני. בא"י שליח עושה שליח
רשב"ג אומר: אין השליח עושה שליח בגיטין.

(ד)
בראשונה היו אומרים ממדינה למדינה. חזרו לומר משכונה לשכונה


ראו בסוף משנה א, א. רשב"ג דורש שהשליח יאמר בפנ"כ ובפנ"ח אפילו אם הוא באותו האיזור, אבל עבר מכפיפות להגמון (נציב רומי) אחד לכפיפות להגמון אחר.



רשב"ג אומר: אף מהגמוניא להגמוניא.

(ה)
חומר במדה"י שאין בא"י, ובא"י שאין במדינת הים


לעניין המביא גט בא"י ראו משנה א, ג. אפילו אם השליח מא"י אמר בפנ"כ ובפנ"ח, וערערו על הגט - אין מקיימים אותו אלא בחותמיו.



שהמביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.
אע"פ שיש עליו עוררין - כשר
המביא גט מא"י - אין צריך לומר בפנ"כ ובפנ"ח
אם יש עליו עוררין - יתקיים בחותמיו

(ו)
כיצד אמרו 'יתקיים בחותמיו'? עדים שאמרו 'כתב ידינו הוא זה' – כשר


קיום החתימה הוא אישור שזה כתב ידם, ולא אישור על הגט עצמו.



'כתב ידינו הוא זה, אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה' - כשר
'אין כתב ידינו זה', אבל אחרים מעידין בהם שהוא כתב ידן
או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר - כשר.

(ז)
ר' מאיר אומר: עכו ותחומיה - כא"י לגיטין


ראו משנה א, ב.
הגדרת התחום היא על פי הנציב הרומי, ולכן טעה ר' ישמעאל. הוא ענה לר' אילעאי שבדיעבד הגט כשר והאשה מותרת אפילו אם יערער הבעל.



וחכ"א: עכו ותחומיה - כח"ל לגיטין
מעשה באחד מכפר ססי שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה
א"ל ר' ישמעאל: מאין אתה? א"ל: רבי, מכפר ססי כיסרא סמיע
אמר לו אף אתה צריך שתאמר בפנ"כ ובפנ"ח, ולא נזקק לעדים
לאחר שיצא, אמר לפניו ר' אלעי: רבי, כפר ססי - תחומה של א"י! קרובה לצפורי יותר מעכו!
אמר לו: הואיל ויצא - מעשה בהיתר יצא.

עדי הגט[עריכה]

(ח)
ר' יהודה אומר: אע"פ ששני עדים כותים - כשר

א"ר יהודה: מעשה והביאו לפני רבן גמליאל בכפר עותני גט אשה
והיו עדיו כותים, והכשירו.

(ט)
כל שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים

אע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים - ר"ע מכשיר בכולן
וחכמים פוסלין בגיטי נשים ובשחרורי עבדים
אמר ר"א בר' יוסי: כך אמר להם ר"ש לזקנים בצידן
לא נחלקו ר"ע וחכמים על שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים
שאף ע"פ שחותמיהן עובדי כוכבים - שהם כשרים
על מה נחלקו? על שנעשו בהדיוט ולא עלו בערכאות
שר' עקיבה מכשיר בכולן, וחכמים פוסלין בגיטי נשים ובשחרורי עבדים
רשב"ג אומר: אף גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרים במקום שאין ישראל חותם.

(י)
אמר ר' אלעזר, אמרנו למאיר: מפני מה? זכין לעבדים שלא בפניו!


ראו משנה א, ו. ר' מאיר טוען שאין הבעלים יכולים להפסיק לזון את העבד, כשם שאינם יכולים לעשות כך לאשה, שהרי עבד כהן שברח עדיין אוכל תרומה (ראו לקמן ב, יג)!
אבל לדעת חכמים יכול הבעלים למנוע מהעבד לאכול תרומה אפילו בעל כרחו, אם מכר אותו לישראל, מה שאינו יכול לעשות לאשתו בעל כרחה.



אמר לנו: אינו אלא חוב הוא, שאם היה עבד כהן - נמצא פוסלו מן התרומה
אמרנו לו: והלא אם רצה שלא לזונו ושלא לפרנסו הרשות בידו!
אמר לנו: והלא עבד כהן שברח, ואשתו של כהן שמרדה - הרי אלו אוכלין בתרומה!
אבל אשה אינה כן, אלא חבין לה מזונות, ואין פוסלין אותה מן התרומה.

שולח, שליח ושליחות[עריכה]

(יא)

האומר 'תן מנה לפלוני שאני חייב לו', 'תן מנה זו לפלוני פקדון שיש לו בידי',

'הולך מנה זו לפלוני, פקדון שיש לו בידי'


אם הודה שהוא חייב לתת את השטר או את הרכוש אינו יכול לחזור בו, וכן אם זיכה למקבל מייד, אבל אם שלח אותם סתם – יכול. הברייתא מבחינה בין לשון "הולך" או "תן" לבין לשון "זכה". בסופה מובאות לשונות ביניים, כגון "שא לפלוני", שבהן ההחלטה אם לזכות עבור המקבל או לא היא בידי השליח.
הברייתא מובאת אגב משנה א, ו.
היא דנה גם במקרים שהנותן או המקבל מתו.



אם רצה לחזור - לא יחזור, וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו
'הולך מנה זו לפלוני', 'תן מנה זו לפלוני', 'הולך מנה זו לפלוני, 'הולך שטר מתנה זו לפלוני'
'תן שטר מתנה לפלוני', אם רצה לחזור - יחזור
הלך ומצאו שמת - יחזור לנותן. אם מת - מחזיר ליורשיו
'התקבל מנה זו לפלוני', 'זכי במתנה זו לפלוני', 'התקבל שטר מתנה זו לפלוני'
'זכי בשטר מתנה זו לפלוני', אם רצה לחזור - לא יחזור. הלך ומצאו שמת – יתן ליורשיו
ואם לאחר מיתה זכה – יחזיר לנותן לו. אם מת - יחזור ליורשים.
שאין זכין למת אחר מיתה
'שא מנה זו לפלוני', 'טול מנה זו לפלוני', 'יהא מנה זו לפלוני בידך', ומת הנותן
אם רצו יורשים לכופו - אין יכולין.
ואין צריך לומר באומר 'זכי לו' ובאומר 'התקבל לו'.