ביאור:משנה גיטין פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
גט כתיקון עולם
[עריכה]חטיבה I: הגבלת ביטול הגט
[עריכה]|
אם הבעל רוצה לבטל את הגט, הוא חייב להשיג את השליח לפני שהעביר את הגט, או את אשתו לפני שקיבלה אותו. הטעם יבואר במשנה ב. אבל אם הגט נכנס לתקפו - לא ניתן לבטל אותו. וראו תוספתא ג, ה-ו, שלדעת רבי בדיעבד הגט מבוטל. |
(א) השולח גט לאשתו
- והגיע פגש בשליח, או ששלח אחריו שליח
- ואמר לו: "גט שנתתי לך - בטל הוא" - הרי זה בטל.
- קדם אצל אשתו, או ששלח אצלה שליח
- ואמר לה "גט ששלחתי ליך - בטל הוא" - הרי זה בטל.
- אם משהגיע הגט לידה - שוב אינו יכול לבטלו:
תקנות "מפני תיקון העולם" מופיעות בפרקים ד-ה. התקנות במשניות ב-ג (ההגבלות על ביטול הגט, תקנת "כל שם שיש לו", תקנת הפרוזבול ותקנת נדר אלמנה) מתאפיינות בשינויים בהלכה הקדומה, הנובעים מביקורת של חכמים על אי התאמתה לערכיהם המוסריים. כך גם ניתן לראות את ההתנגדות של המשנה לביטול הגט למפרע, שהיה נהוג כנראה בעבר, ונשאר נפוץ בציבור כפי שנראה ממשניות ז-ח.
לעומת זאת, תקנות אחרות המנומקות באותו נימוק עצמו מתאפיינות בפגיעה בפרט מסויים כדי למנוע פגיעה בכלל: כך בפרוזבול הנדון במשנה ג, וכך גם בכפיית הרב לשחרר את עבדו הנדונה במשניות ד-ה, בתקנות השבויים שבמשנה ו, וכן בתקנות שבתחילת הפרק הבא (משנה א-ד).
ובכל זאת יש קשר בין המובנים השונים של "תיקון העולם":
- עיינו בביאור למשנה ז לגבי הדמיון בין הגט לשחרור העבד.
- תקנת הפרוזבול, שהיא כנראה הקדומה בין הנדונות כאן, עונה על שתי ההגדרות.
עם זאת יש לציין שהמונח "תיקון העולם" תואם יותר את העבד שחציו בן חורין, המופיע במשנה ה. כנראה שבהקשר ההוא נוצר הביטוי, ואחר כך הושלך הניסוח הזה גם על תקנת הפרוזבול הוותיקה יותר. בשלב השלישי, בעקבות הקשר עם הפרוזבול, נתפס המונח בשני המובנים שהצגנו לעיל.
בתחילת פרק ד ובסופו מנויות תקנות "תיקון עולם" מהסוג הראשון. דומות להן התקנות "משום תיקון המזבח", תקנת השבים, תקנת הסיקריקון והתקנות "משום דרכי שלום", המנויות במחצית השניה של פרק ה. לעומתן מנויות במשניות ד-ו בפרקנו ובמשניות א-ד בפרק ה תקנות מהסוג השני.
יש בספרות חז"ל גם תקנות נוספות משום תיקון העולם, כגון בתוספתא שביעית ח, יא, וכן דברי ר' יהודה בתוספתא תרומות ב, א-ב, ותוספתא ג, יג, ושם הלכה יח.
|
המצב שהיה משנה את שמו או את שמה ובכך פוסל את הגט מופיע לקמן ח, ה. |
(ב) בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר, ומבטלו. בלי להודיע לשליח או לאשה באופן מיוחד
- התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן - מפני תיקון העולם.
בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה.
- התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב:
- "איש פלוני וכל שם שיש לו", "אשה פלונית וכל שם שיש לה"
- מפני תיקון העולם:
|
התקנות במשנה זו ובקודמתה שייכות לקבוצה הראשונה של "תיקון העולם" שהוגדרה במגירה דלעיל. ביטול החיוב על האלמנה להשבע נצרך כי לא איפשרו לאלמנה לגבות את כתובתה, שהרי הנדר נעשה ביזמת האישה ואילו השבועה היתה ביזמת היתומים ובנוכחותם. הירושלמי מסביר "שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות". כלומר היו נשים שזלזלו בשבועות ונשבעו לשקר, אולם לנדרים התייחסו יותר ברצינות. וראו במדבר ל י, לגבי הצירוף "נדר אלמנה". חתימת העדים על הגט מאפשרת למצוא אותם במקרה הצורך, וכך לאשר את תוקף הגט ("לקיים אותו בחותמיו" - ראו לעיל א, ג. לפי התורה שבכתב אין צורך בעדים. הצורך בתקנה נוצר עקב ערעורים על תוקף הגט. לכן החתימה אינה מעכבת, כפי שרואים לקמן ט, ד וכן בתוספתא ו, י. הפרוזבול (ראו שביעית י, ג-ד) נתקן כי ננעלה הדלת בפני הלווים. הביטוי "מפני תיקון העולם" אינו נכלל בתיאור הפרוזבול במקומות אחרים, ונראה שמקורו בדין העבד שבמשנה ה. התקנה הראשונה במשנה היא שינוי תקנה קדומה של השבעת האלמנה. שתי האחרות הן שינוי התורה שבכתב. |
(ג) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים, אלא בשבועה. שלא קיבלה עדיין כלום מהכתובה המגיעה לה
- נמנעו מלהשביעה וכך התחמקו מלשלם לה את הכתובה
- התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, וגובה כתובתה.
העדים חותמים על הגט - מפני תיקון העולם.
הלל התקין פרוזבול - מפני תיקון העולם:
חטיבה II: תיקון העולם בדיני עבדים
[עריכה]|
עבד שנשבה על ידי הרומאים, הרי אינו משועבד לרבו הקודם. אם הפודה רוצה - יכול לשחרר אותו, או כמובן לקנותו כעבד לעצמו, או למכרו לרבו הראשון בעד החזר דמי הפדיון. רשב"ג חושש שהעבד יסגיר עצמו בכוונה לרומאים בתקווה שיפדוהו לשם בן חורין, ולכן מתקן שגם אם פדו אותו לשם בן חורין - יחזור לעבוד את רבו הראשון, והוא משלם לפודה את דמי הפדיון, ראו תוספתא ג, ז. והשוו ידים ד, ז, לגבי תקנה קדומה של הפרושים שבאה למנוע קנוניה של העבד כנגד רבו. אם העבד משועבד לחוב, ושוחרר מעבדותו - בעל החוב איבד את הבטחונות שלו. הדבר מזמין קנוניה של בעל העבד. התקנה הראשונה היתה שבמקרה כזה יתחייב העבד לשלם את החוב (אבל לא ישתעבד למלווה), ורשב"ג חייב את בעל העבד לעשות כך. בשני המקרים הללו מחמירים חכמים על שורת הדין. שעבוד העבד לחוב מביא למצב דומה לזה שבמשנה ה, שיש לעבד שני אדונים. במקרה שנדון כאן המצב מסובך יותר מאשר במשנה ה, כי אין אפשרות לחלק את זמנו של העבד. הפתרון דומה: העבד ישוחרר ובחוב יש לטפל באופן רגיל! |
(ד) עבד שנשבה, ופדאוהו
- אם לשום עבד - ישתעבד. אם לשום בן חורין - לא ישתעבד.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך - ישתעבד.
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים, ושחררו
- שורת הדין - אין העבד חייב כלום.
- אלא מפני תיקון העולם
- כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על דמיו.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב, אלא משחרר:
(ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד.
|
המשנה מופיעה גם בעדויות א, יג. שם היא מדגימה פסיקת הלכה כבית שמאי, וכאן - את רעיון "תיקון העולם". יתכן שזה מקור הביטוי "מפני תיקון העולם," שהרי העולם נברא לפריה ורביה, ובית שמאי דורשים לתקן אותו. למעשה התקנה היא להעדפת הקמת המשפחה של העבד (אינטרס רחב) על פני זכויות האדון (אינטרס של אדם פרטי.) אבל גם בית שמאי דואגים לזכויות האדון בכתיבת שטר החוב שהעבד חייב בו. יתכן שיש כאן גם מגמה למנוע פעילות מינית לא מבוקרת של העבד שאין לו ברירה אחרת, וראו אבות ב, ז. בחירת הציטוט מישעיה ולא מספר בראשית מאפשרת לעקוף את המושג "צלם אלוהים", ולהצביע על מצוות פריה ורביה גם בלי קשר למונח זה. הערך הרחב גובר על הטענה המשפטית הצרה, של זכויות האדון. כדי לממש אותו "כופים את רבו". והשוו למשנה הקודמת. מעניין לציין שתקנה דומה נחקקה בתחילת המאה הראשונה גם בחוק הרומי, וגם שם מטרתה היתה דומה. כך גם תקנת הגט, שנוצרה שם באותו הזמן - וכן תקנת המריש המופיעה לקמן ה, ה. |
- דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי: תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם!
- לישא שפחה - אי אפשר, שכבר חציו בן חורין.
- בת חורין - אי אפשר, שכבר חציו עבד.
- (יבטל)? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה,
- שנאמר (ישעיהו מה יח) "לא תהו בראה, לשבת יצרה".
- אלא מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין,
- וכותב שטר על חצי דמיו.
- וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:
(ו) המוכר עבדו לגוי, או לחוצה לארץ ומפקיע אותו מחלק מהמצוות - יצא בן חורין.
|
מצב הפוך מהפודה עבד (תחילת משנה ד). קונסים את המוכר ומחייבים אותו לפדות את העבד ולשחרר אותו. גם כאן הקנס מבטא התנגדות לתופעה המצערת מבחינה חברתית, של מכירת עבדים. שיקול נוסף לתקנה הוא האיסור להפקיע את העבד, שכבר התחייב בחלק מהמצוות, מקיומן. וראו גם תוספתא ע"ז ד, א-ב. |
חטיבה III: תיקון העולם בדיני בני חורין
[עריכה]אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן - מפני תיקון העולם. שלא ירבו לשבות ולחטוף חטופים נוספים.
ואין מבריחין את השבויין - מפני תיקון העולם. שלא יצאו להילחם נגד היהודים, או שלא יפגעו בתנאי חייהם של החטופים.
|
בגלל "תיקון העולם" נוצר מצב של שיתוף פעולה מסויים עם החוטפים, וקבלת "כללי המשחק" שלהם! והשוו לתקנת הפרוזבול במשנה ב, שלכאורה גם היא לטובת העשירים, אבל בסופו של דבר מועילה לחברה. |
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: מפני תקנת השבויין. שלא ירצחו אותם
ואין לוקחים ספרים, תפילין ומזוזות מן הגויים
- יותר על כדי דמיהן - מפני תיקון העולם: בדומה לפדיון שבויים
|
נדר כדבר שלילי וכעילה לגירושין, לעומת משנה ג - שם תיקנו לנדור. וראו לקמן ט, י, לגבי עילות לגירושין. גירושין כאלה, שלכאורה הם מסיבה מוצדקת, לפחות באופן סובייקטיבי - אינם ניתנים להחזרה, שהרי הבעל הוציא על אשתו שם רע, ואם יחזור ויקח אותה - יקלקל את שמו שלו. הסבר נוסף קושר בין משנה זו למשנה ח: יש חשש שהבעל יוציא (שלא כהלכה!!) לעז על הגט שנתן, ויסכן את החירות של אשתו. כדי למנוע את הדבר, הגט חזק יותר מגיטים אחרים, ואין לבעל זכות להחזיר את גרושתו. במקרה כזה הגט הסופי הוא תיקון העולם. האשה קונה באמצעותו את חירותה, וראו קידושין א, א. בדומה לכך גם "תיקון העולם" של העבדים מתבטא בהרבה מקרים בכפיית רבו לעשותו בן חורין, וראו משנה ד-ה. הקשר בין שחרור עבדים לגיטי נשים הופיע כבר בחטיבה II בפרק א. ר' מאיר מבחין בין נדר שצריך חקירה - ולכן הוא מתפרסם - לנדר שהוא נדר שגגה (ראו נדרים ג, ב.) וברור לכל שהוא אינו חל. ר' אליעזר מחמיר ואוסר על החזרת האשה, ור' יוסי מיקל ומתיר אותה אפילו בנדר סתמי בלי תנאי, ושניהם מנמקים את דבריהם "משום תיקון העולם": לדעת ר' יוסי, אם הבעל נדר שיגרש את אשתו - מותר לו להחזיר את אשתו. הטעם הוא "תיקון העולם" במובן של משנה ה, שיעסקו בפריה ורביה. יתכן שגם הוא מודה, שאם נדר הנאה ממנה - לא יחזיר. וראו תוספתא ג, ח-י. |
(ז) המוציא את אשתו משום שם רע - לא יחזיר.
- משום נדר שנדר הוא - לא יחזיר.
- רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים - לא יחזיר.
- ושלא ידעו בו רבים - יחזיר. כי בהחזרה אין הבעל חושף עצמו ללזות שפתים
- רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם - לא יחזיר.
- ושאינו צריך חקירת חכם אלא הוא "נדר שגגה" - יחזיר. כי הנדר אינו נחשב מסובך להפרה.
- אמר רבי אליעזר: לא אסרו זה - אלא מפני זה! ואין להחזיר אפילו בנדר שאינו צריך חקירת חכם
- אמר רבי יוסי ברבי יהודה:
- מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו "קונם אם איני מגרשיך" - וגירשה.
- והתירו לו חכמים שיחזירנה - מפני תיקון העולם:
|
כיוון שחשב שהיא איילונית - הוציא אותה בלי כתובה, ראו כתובות יא, ו. לאחר שנולדו לה ילדים, והתברר שאינה אילונית ממליץ לה ר' יהודה בן בתירא (לפי תוספתא ג, יא) שלא תתבע את כתובתה ותוותר עליה, מחשש שיווצר ספק על תוקף הגט שלה. גישה כזאת היא מכוערת, כי היא מאפשרת לבעל להתחמק מתשלום הכתובה. לכן מציע ר' יהודה לוודא מראש שאכן הגט בתוקף, באמצעות התקנה שאין לבעלה זכות להחזיר אותה כלל. |
(ח) המוציא את אשתו משום איילונית עקרה
- רבי יהודה אומר: לא יחזיר, וחכמים אומרים: יחזיר.
נשאת לאחר, והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה
- אמר רבי יהודה: בן בתירא אומרים לה "שתיקותיך יפה ליך מדבוריך":
הרעיון שלפיו יכול הבעל לערער על הגט ולהטיל בו ספק לאחר שנים, המכונה גם "קלקול האשה", מנוגד לנאמר לעיל במשנה א, וראו גם לקמן ז, ה-ו: למרות שניתן שם גט על תנאי, מחפשת המשנה דרכים להכריע את תוקף הגט מייד, בלי להשאיר מצבי ספק. החזרה על החששות מספקות כאלו מוכיחה שכנראה היתה מסורת של הטלת ספק בגט גם לאחר שנים, וראו גם תוספתא ג, ט, "נמצא גט פסול והולד ממזר". לפי מסורת זו, לעולם לא ניתן לנתק לחלוטין את קשרי הנישואין, ותמיד יכול הבעל לטעון שהגט היה טעות. בכך הוא מעגן את אשתו, בדומה לרב ששחרר את עבדו אבל השאיר עליו שעבוד לחובו (משנה ד). המשנה, כאן ובפרק ז, נאבקת במסורת זו.
אבל ראו לקמן ח, ט, שדווקא לדעת בית הלל יש רגליים לערעור על הגט.
|
השוו לחטיבה II: גם כאן קונסים את המוכר, ומעדיפים את הפודה. מבנה החטיבות דומה: מהפודה - למוכר. השוואת המבנה קושרת את שחרור העבד לגט סופי לאשה, וראו משנה ז. |
(ט) המוכר את עצמו ואת בניו לגוי - אין פודין אותו
- אבל פודין את הבנים, לאחר מיתת אביהן.
המוכר שדהו לגוי, וחזר ולקחה ממנו (ישראל),
- הלוקח מביא ממנו בכורים - מפני תקון העולם: