ביאור:משנה שביעית פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

שמיטת כספים[עריכה]

חטיבה I: הלוואות שאינן משמטות בשביעית[עריכה]

בסוף השנה השביעית, מצוה מהתורה לשמוט, כלומר להימנע מגביית חובות, (דברים טו ב): "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ - לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'".

דין שמיטה חל על כל חוב הנוצר מהלוואה, בין בשטר ובין בעל-פה. הוא אינו חל על חוב הנוצר בדרך אחרת, כגון קניה בחנות, שכירות או קנס. אולם, אם הזכאי "עשאו מלוה", כלומר התחיל לגבות את החוב - הדין חל עליו, והוא חייב לשמוט - להפסיק את הליכי הגביה בסוף השביעית. ולפי תוספתא ח ג יש לפרש: "עשאו מלוה" - רשם את החוב כסכום כספי (ולא כפירות).

ר' יהודה קובע שקניה בחנות שהיה ניתן לשלם אותה, והמוכר בחר למכור שוב ולא לקבל מייד את התמורה - המכירה הראשונה הופכת בכך להלוואה ומשמטת.

ר' יוסי מסתייג מהעיקרון של שכר העבודה: עבודה שהסתיימה ולא שולמה - הופכת להלוואה ומשמטת.

(א) שביעית משמטת את המלוה בשטר - ושלא בשטר.

הקפת החנות - אינה משמטת.

ואם עשאה מלוה - הרי זו משמטת.
רבי יהודה אומר: הראשון הראשון משמט.

שכר שכיר - אינו משמט.

ואם עשאו מלוה - הרי זה משמט.

רבי יוסי אומר: כל מלאכה שפוסקת בשביעית - משמטת.

ושאינה פוסקת בשביעית - אינה משמטת:


לגבי שחיטת וחלוקת הבשר ביום טוב ראו ביצה ג, ו-ז. משנה זו היא בשיטת ר' יהודה ש"ראשון משמיט". אם החודש מעובר, הרי המכירה בא' ראש השנה היתה בשנה שעברה, וחלוקת הבשר נדונה כמלווה שהושמט - ופטור מלשלם.

(ב) השוחט את הפרה, וחילקה בראש השנה

אם היה החודש מעובר - משמט, ואם לאו - אינו משמט.

האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, דוגמאות שגורות לקנסות בבית הדין וכל מעשה בית דין - אינן משמטין.

המלווה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין - אינן משמטין:


חטיבה II: פרוזבול[עריכה]

באופן ישיר מסייע הפרוזבול דווקא למלוים, ורק בעקיפין הוא מתקן את שוק ההלוואות לטובת הלווים. למעשה התקנה מהווה הודאה בכך שהשמטת הכספים אינה מתאימה למבנה הכלכלי כבר בימי הלל.

גם שמיטת הקרקעות הקשתה מאד על אנשי ארץ ישראל, והיתה אחד הגורמים החשובים ליציאת העם לגלות.

(ג) פרוזבול - אינו משמט.

זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן

כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה
ועוברין על מה שכתוב בתורה
(דברים טו ט) "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו' -
התקין הלל פרוזבול:


נראה שבימי הלל היו מוסרים את הפרוזבול ללשכת המקדש, אבל אחרי החורבן הוא קיבל את צורתו הנוכחית.

הפרוזבול מתואר כמסירת השטרות לבית הדין, אבל בניגוד למוסר שטרות, כאן בית הדין אינו בודק את טיב ההלוואה ואינו גובה אותה. ההודעה לו היא סמלית בלבד.

גם בעולם הנכרי היה שטר שכונה "פרוזבול", אבל שם המונח שימש עבור שטר מכר שהוצג בפני מועצת הפוליס. הלל השתמש באותו מונח לשטר שתיקן, כדי להקהות את החידוש.

(ד) זהו גופו של פרוזבול:

"מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני
שכל חוב שיש לי, שאגבנו זה עיקר החידוש בפרוזבול לעומת "המוסר שטרותיו לבית דין" שנזכר בסוף משנה ב: המלוה ממנה את עצמו לשליח בית-דין וגובה בעצמו את החוב, ולא מחכה שבית-דין יגבה את החוב עבורו כל זמן שארצה".

והדיינים חותמין למטה, או העדים:


(ה) פרוזבול המוקדם - כשר,

והמאוחר - פסול.

מדברי ר' שמעון בן גמליאל בתוספתא (ח, י) נראה שפרוזבול המוקדם, שגורם לחוב שלא ישמט בשביעית, הוא פרוזבול שנכתב לפני ההלוואה. אם נכתב לאחריה הוא פסול. אבל שטרי חוב שנקוב בהם תאריך הקודם להלוואה בפועל אינם מאפשרים לטרוף נכסים מיד הלקוחות, כי הנכסים לא שועבדו בהם להלואה. וראו תוספתא חולין א, כה.

כיוון שהפרוזבול הוא של המלווה, הרי מספר הפרוזבולים הוא כמספר המלווים ולא כמספר הלווים.

שטרי חוב המוקדמים - פסולים,

והמאוחרים - כשרים.

אחד לווה מחמישה - כותב פרוזבול לכל אחד ואחד.

חמשה לווין מאחד - אינו כותב, אלא פרוזבול אחד לכלם:


למרות שפרוזבול הוא פתרון פיקטיבי לשאלת החוב, יש לו תנאי הלכתי, אלא שגם התנאי הזה פיקטיבי ופורמלי. גם קרקעות שבדרך כלל אינן נחשבות כנכסים - נחשבות כאלה לצורך הפרוזבול. וראו פאה ג, ו. וראו גם את דברי רשב"ג בתוספתא ח, ח-ט, שחמישה שלוו מאחד ולאחד מהם יש קרקע - הפרוזבול תופס לכולם.

(ו) אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע.

אם אין לו - מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא.
היתה לו שדה ממושכנת בעיר - כותבין עליה פרוזבול.

רבי חוצפית אומר: כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופין:


הכוורת היתה בדרך כלל בתוך כד חרס, אבל לא נהגו להזיז אותה ממקום למקום, ולכן המחלוקת לפנינו.

שלוש השלכות לשאלה האם הכוורת כקרקע: בסדר זרעים, טהרות ומועד.

(ז) כוורת דבורים,

רבי אליעזר אומר: הרי היא כקרקע,
וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה,
והרודה ממנה בשבת - חייב. כקוצר
וחכמים אומרים: אינה כקרקע,
ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה, שהיא כלי והרודה ממנה בשבת - פטור:


חטיבה III: החזרת חוב שנשמט[עריכה]

מצוות שמיטת חובות היא מצווה על המלווה שלא לגבות את החוב. אולם הלווה עדיין צריך - מבחינה מוסרית - להחזיר את החוב, ולא ליהנות מממון שאינו שלו. לכן גם אם אין פרוזבול ממליצה המשנה להחזיר את החוב. במקרה כזה תהפוך השמיטה לעניין של דיבור והצהרה בלבד, אבל לפחות תקויים, ולא תיעקר כבכתיבת הפרוזבול.

(ח) המחזיר חוב בשביעית - יאמר לו "משמט אני".

אמר לו "אף על פי כן" - יקבל ממנו,
שנאמר (דברים טו ב): "וזה דבר השמיטה".

כיוצא בו: רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו - יאמר להם "רוצח אני".

אמרו לו "אף על פי כן" - יקבל מהם,
שנאמר (דברים יט ד): "וזה דבר הרוצח":


הביטוי "רוח חכמים נוחה" אינו הלכתי אלא מוסרי.

התוספתא ח, יא מחריגה מהאמור כאן את הגזלן ואת המלוה בריבית שעשו תשובה, ובמקרים שלהם מעדיפה להחיל את שמיטת הכספים.

(ט) המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו.

הלווה מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו לא חייב להחזיר לבניו, כי הגר ובניו כאילו נולדו מחדש כבני אברהם אבינו, ולכן בניו אינם יורשים אותו.

ואם החזיר - רוח חכמים נוחה הימנו.

"המקיים את דברו", היינו שמכיר בתוקף העסקה גם כשאינה מחייבת מבחינה פורמלית. וראו ב"מ ד, ב "מי שפרע".

כל המטלטלין - נקנין במשיכה.

וכל המקיים את דברו - רוח חכמים נוחה הימנו: