ביאור:משנה ביצה פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת ביצה: א ב ג ד ה

מסכת ביצה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

הכנת מזון ביום טוב[עריכה]

חטיבה I: ציד ושחיטה, והצורך בהכנה[עריכה]

ראו תוספתא ג, א, שמחמירה ביחס למשנה ואוסרת לצוד חיה ועוף מביברים ביו"ט. המשנה מקילה, אבל בדגים גם היא מחמירה, כי היא תולה את היתר הציד בהיתר - ובחובה - של ההאכלה, שהדגים אינם זקוקים לה. רשב"ג מציע קריטריון שונה משאלת המזונות, וראו גם דבריו בשבת יג ה.

לגבי השובך, שהוא מעין ביבר של יונים, ראו לעיל א, ג-ד. כאן מניחים שזימן את החיה והעוף (ולבית הלל - גם את העפר לכיסוי דם שחיטתם) מערב יום טוב. המשנה אינה מתאימה לשיטת בית שמאי לפי התוספתא א, ח, שעליו לקשור את היונים מעיו"ט, אלא לפי המשנה שם.

וראו גם בסוף המסכת.

(א) אין צדין דגים מן הביברין בריכות דגים ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות.

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין איזור מגודר שבו הם מסתובבים, ונותנין לפניהם מזונות כי הם בידי האדם ולכן הוא אחראי למזונותיהם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין.

זה הכלל: כל המחוסר צידה שאינו נתון לגמרי בידי האדם, אלא צריך לרדפו ולתפסו - אסור, ושאינו מחוסר צידה - מותר:


ראו שבת א, ו: מותר להניח מלכודות מערב יום טוב, וכאן מדובר על ההיתר לאכול מהם ביום טוב. המלכודת קטנה מהביבר.

המשנה נראית כסותרת את משנה א, שהתירה לצוד חיה ועוף מהביברים, והשוו לדברי רשב"א בתוספתא ג, א.

יתכן שרבן גמליאל החמיר על עצמו כבית שמאי, אבל היקל לכל ישראל - כמו בעניין האפיה, ראו לעיל ב, ו.

במשניות ב-ד (ואולי גם במשנה א) אין התיחסות לדרישת ההכנה מראש, וכך גם בעניין המתנות דלעיל א, ו, ט. נראה שכל הדרישה להכנה היא רק בקשר לשחיטה ביום טוב, ואפילו אז התירו לשחוט בלי הכנה במקרי חירום, כדלקמן במשנה ג.

(ב) מצודות מלכודות חיה ועוף ודגים, שעשאן מערב יום טוב,

לא יטול מהן ביום טוב
אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב.

ומעשה בנכרי אחד, שהביא דגים לרבן גמליאל,

ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו:


חטיבה II: שחיטה ביום טוב[עריכה]

(ג) בהמה מסוכנת שאם לא ישחטנה תמות ויפסיד את הבשר - לא ישחוט, אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי.

השוו לסגנון בית הלל בתחילת המסכת: "לא ישחוט אלא אם כן...", ולהלכה של בית שמאי לעיל א, ה, התולים את הטיפול בקיום "כזית בשר".

אמנם הבהמה חלתה ביום טוב, ולכן לא הכין אותה מראש - אבל בגלל ההפסד הרב התירו לשחטה.

לגבי דרך ההבאה של הבשר מהשדה השוו לקמן ד, א.

רבי עקיבא אומר: אפלו כזית חי מבית טביחתה.

שחטה בשדה - לא יביאנה במוט ובמוטה.

אבל מביא בידו, איברים איברים:


(ד) בכור שנפל ביום טוב לבור

בכור בהמה טהורה מועבר לכהן, ואינו ניתן לשימוש אלא "ירעה עד שיסתאב", - שיפול בו מום, ולאחר שנבדק ע"י מומחה מותר לשחטו, ראו בכורות ה, ה ומקבילות רבות.

כאן לא מדובר שהבכור בסכנת חיים, ולכן ר' שמעון אינו מתיר לשחטו ביום טוב, וראו דבריו בתוספתא ג, ג. לדעת ת"ק הבכור תמיד מוכן לשחיטה, שהרי הכהן מחכה להזדמנות זו מאז שקיבל אותו.

המינוח "לא ישחוט" אינו מדויק, שהרי הורדת המומחה מלמדת שגם אין להעלות את הבכור מהבור. המינוח המשונה הזה נגזר מהאמור לעיל משנה ג ובתחילת המסכת, בענייני הכנה.

רבי יהודה אומר: ירד מומחה ויראה, אם יש בו מום ומותר לשחוט אותו - יעלה את הבכור וישחוט, ואם לאו - לא ישחוט.
רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום מערב יום טוב - אין זה מן המוכן! ולכן אסור להעלותו ולשחוט אותו.


(ה) בהמה שמתה ביום טוב - לא יזיזנה ממקומה.

ר' טרפון היה פוסק ידוע, אבל רצה להשיב באופן חגיגי במיוחד. ראו שאלות נוספות אליו בבכורות ד, ד, ובב"מ ד, ג, ועוד.

ראו גישה אחרת בשבת כד, ד, שם מתירים לחתוך את הבהמה עבור הכלבים. יתכן שר' טרפון כר' יהודה, שאין אדם מאכיל את הכלבים ביו"ט, וראו מכילתא דרשב"י יב, טז.

ומעשה, ושאלו את רבי טרפון עליה, ועל החלה שנטמאה.
ונכנס לבית המדרש ושאל, ואמרו לו: לא יזיזם ממקומם:


חטיבה III: מעין מסחר ביום טוב[עריכה]

בניגוד למשנה ג, שעסקה בבהמה שנשחטה באופן פתאומי, כאן מדובר בשחיטה לכתחילה, ובדרכי חלוקת הבשר.

גם קרבן פסח נאכל רק למנוייו מערב יום טוב, ראו זבחים ה, ח. אבל ראו תוספתא ג, ה, שהתירה להימנות ביו"ט בדרך מסוימת.

לדעת חכמים אסור למכור ביום טוב למנויים על ידי שקילה במאזניים, וראו שביעית ח, ג; במשנה ח אוסרים גם מכירה במידה, אבל לפי מניין מותר. בתוספתא שם מתירים גם לאמוד את המשקל בידו.

המדידה עצמה, שלא למסחר, מותרת גם בשבת, ראו בסוף מסכת שבת.

(ו) אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביום טוב,

אבל נמנין עליה כדי לארגן את השחיטה ואת חלוקת הבשר מערב יום טוב, ושוחטין - ומחלקין ביניהן.

רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ.

וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עקר:


(ז) אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אבל משיאה על גבי חברתה.

המשנה עוסקת בטבח (שוחט) מקצועי, בניגוד למשנה ו. גם לו אסור להשתמש במאזנים ביו"ט, אבל מותר להערים, ולנהוג כחברים המחלקים ביניהם את הבשר - ולא כלקוחות. וראו גם תוספתא ג, ו.

לא יאמר אדם לטבח "שקול לי בדינר בשר", אבל שוחט - ומחלקין ביניהן בלי שקילה, כי אסור לשקול. וראו משנה ו:


(ח) אומר אדם לחברו "מלא לי כלי זה" - אבל לא במדה.

רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה - לא ימלאנו.

מעשה באבא שאול בן בטנית, שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב.

אבא שאול אומר: אף במועד המכונה "חול המועד" עושה כן ממלא כלים ערב קודם מפני ברורי המדות כדי שלא להדגיש את המדידה

ראו מו"ק ב, ה, שנהגו למכור בחול המועד בצנעה. גם ביו"ט פותחים חנויות, ראו לעיל א, ה.

בעניין מיצוי המידות, נהג אבא שאול בן בטנית בשורת הדין, ראו ב"ב ה, ח. וראו תוספתא ג, ח, שנצברו לו הרבה שמן ויין ותרם אותם להקדש.

וחכמים אומרים: אף בחול עושה כן, מפני מצוי המדות כדי שלא יישאר שמן או יין בכלי המידה, אלא יתרוקנו לגמרי לכליו של הלקוח..

הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו "תן לי ביצים ואגוזים במנין",

שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו: