משנה ביצה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ביצה פרק ה: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק חמישי ("משילין פירות") · >>

פרקי מסכת ביצה: א ב ג ד ה

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, ומכסים פירות בכלים מפני הדלף, וכן כדי יין וכדי שמן.

ונותנין כלי תחת הדלף בשבת.

משנה ב[עריכה]

כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת, חייבין עליו ביום טוב.

ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין.

ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין.

ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומות ומעשרות.

כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת.

אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.

משנה ג[עריכה]

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.

המוסר בהמתו לבנו או לרועה, הרי אלו כרגלי הבעלים.

כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית, הרי אלו כרגליו.

ושאין מיוחדין, הרי אלו כמקום שהולכין.

משנה ד[עריכה]

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, כרגלי השואל.

ביום טוב, כרגלי המשאיל.

האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן.

רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש.

משנה ה[עריכה]

הגחלת כרגלי הבעלים, ושלהבת בכל מקום.

גחלת של הקדש מועלין בה, ושלהבת לא נהנין ולא מועלין.

(המוציא גחלת לרשות הרבים, חייב.

ושלהבת, פטור).

בור של יחיד, כרגלי היחיד.

ושל אנשי (אותה) העיר, כרגלי אנשי אותה העיר.

ושל עולי בבל, כרגלי הממלא.

משנה ו[עריכה]

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר להביא אצלו (מפירותיו), לא יביאו לו.

ואם עירב הוא, פירותיו כמוהו.

משנה ז[עריכה]

מי שזימן אצלו אורחים, לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זכה להם מנותיהם מערב יום טוב.

אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות.

אלו הן בייתות, הלנות בעיר.

מדבריות, הלנות באפר.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) מַשִּׁילִין פֵּרוֹת דֶּרֶךְ אֲרֻבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת.
וּמְכַסִּים פֵּרוֹת בְּכֵלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף; וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן.
וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת:
(ב) כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה בְּשַׁבָּת, חַיָּבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:
לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם,
וְלֹא מְטַפְּחִין, וְלֹא מְסַפְּקִין, וְלֹא מְרַקְּדִין.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם רְשׁוּת:
לֹא דָנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין.
וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם מִצְוָה:
לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין, וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.
כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד:
(ג) הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.
הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לְרוֹעֶה,
הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים.
כֵּלִים הַמְּיוּחָדִין לְאֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת,
הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלָיו;
וְשֶׁאֵין מְיוּחָדִין,
הֲרֵי אֵלּוּ כַּמָּקוֹם שֶׁהוֹלְכִין:
(ד) הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,
כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל;
בְּיוֹם טוֹב,
כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל.
הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תְּבָלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ,
הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן.
רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:
(ה) הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים;
וְשַׁלְהֶבֶת בְּכָל מָקוֹם.
גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, מוֹעֲלִין בָּהּ;
וְשַׁלְהֶבֶת, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.
הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב; וְשַׁלְהֶבֶת, פָּטוּר (ס"א ל"ג).
בּוֹר שֶׁל יָחִיד, כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד.
וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר.
וְשֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל, כְּרַגְלֵי הַמְּמַלֵּא:
(ו) מִי שֶׁהָיוּ פֵּרוֹתָיו בְּעִיר אַחֶרֶת,
וְעֵרְבוּ בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר לְהָבִיא אֶצְלוֹ מִפֵּרוֹתָיו,
לֹא יָבִיאוּ לוֹ.
וְאִם עֵרֵב הוּא,
פֵּרוֹתָיו כָּמוֹהוּ:
(ז) מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים,
לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת,
אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.

אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת,

אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּתוֹת.
אֵלּוּ הֵן בַּיָּתוֹת? הַלָּנוֹת בָּעִיר.
מִדְבָּרִיּוֹת, הַלָּנוֹת בָּאֲפָר:


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסים את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכדי שמן ונותנין כלי תחת הדלף בשבת.

(ב) כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטים על פני המים ולא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין אלו הם משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין ואלו הם משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

(ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים המוסר את בהמתו לבנו או לרועה הרי אלו כרגליו כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית הרי אלו כרגליו ושאינן מיוחדין למקום שכלם הולכים.

(ד) השואל כלים מחברו מערב יום טוב כרגלי השואל ואם ביום טוב כרגלי המשאיל וכן אישה ששאלה מחברתה תבלים ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

(ה) הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת ככל מקום הגחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין בור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא (ו) מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הרי פירותיו כמוהו.

(ז) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב אין משקין ושוחטין את המדברייות אבל משקין ושוחטין את הבייתות ואלו הן הבייתות הלנות בעיר והמדברייות הלנות באפר.

פירושים[עריכה]