תפארת ישראל על ביצה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על ביצה · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

משילין:    ר"ל משליכין:

פירות דרך ארובה:    כל חלון הוא בכותל, משא"כ ארובה הוא בתקרה. וקאמר הכא, דאם פירותיו על הגג, ומתירא שיופסדו בגשמים, מותר בטרחת השלכתן דרך הנקב שבתקרת הבית. אבל להגביהן ולהשליכן דרך חלון שבדופן, אסור:

ומכסים פירות:    אפילו מוקצין [וי"ח]:

בכלים:    ר"ל בכל עת אפילו בשבת:

מפני הדלף:    טפות מועטות שנוטפין מהגג. וכ"ש מפני גשמים עצמן דמרובין, דשרי [כך נ"ל]:

וכן כדי יין וכדי שמן:    מכסין אותן מפני הדלף. וכולהו לא זו אף זו קתני דלא זו פירות שכשיתלחלחו יתרקבו אלא אפילו יין שאינו נפסד כ"כ ע"י שירדו לתוכו איזה טפות מטר. ולא זו יין שעכ"פ כשיתערב בו מים יתחלש, אלא אפילו בשמן שא"א שיתערב עם מים, ואפשר ע"י סינון להפרידם אפ"ה שרי לכסותן:

בשבת:    לקבל הנוטפין, ובנתמלא שופך ושונה. ודוקא בדלף הראוי לרחיצה (שו"ע או"ח, שלח), ומלת בשבת אכולהו קאי:

משנה ב[עריכה]

כל שחייבין עליו:    ר"ל שאסרוהו חכמים:

משום רשות:    ר"ל אפילו אם יש בו קצת מצוה, ואפ"ה אסרוהו חכמים:

משום מצוה:    ר"ל או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים בשבת:

חייבין עליו ביום טוב:    נ"ל דר"ל כמו בשבת, אם עשאן חייב מכת מרדות מדרבנן, כ"כ ביו"ט:

לא עולין באילן:    בין לח או יבש. וכמו כן אסור להניח או ליטל שום חפץ שם, דגזרו שמא יתלש ענף משם. מיהו מותר ליגע באילן אם לא ינידנו. וכמו כן מותר לילך או לישב על גבי עשבים. ועכ"פ אסור למשמש בהן בידיו [רט"ז סי' של"ו]:

ולא רוכבין על גבי בהמה:    שמא יחתוך זמורה להנהיגה [ועיין שבת פכ"ד סי' ג']:

ולא שטין על פני המים:    שמא יעשה בשבת חבית שלמדין לשוט עליה:

ולא מטפחין:    כף אל כף [קלאטשען] בל"א:

ולא מספקין:    להכות כף היד על ירך:

ולא מרקדין:    [טאנצען]. וכולהו אסירי שמא יתקן כלי שיר. מיהו בעושה לכבוד התורה, הכל מותר. [ונ"ל דבכה"ג ליכא למיחש לשמא יתקן כלי שיר. דדמי להך דאמרינן (פסחים יא, א) איהו גופיה מחזיר עליו לשרפו, מיכל אכיל מניה. ה"נ כבוד התורה ואימתה תזכירהו [ועפ"מ של"ט]:

לא דנין:    דנקרא רשות ולא מצוה, דמיירי דיש גדול ממנו בעיר:

ולא מקדשין:    לארס אשה, והוא רשות, דמיירי דאית ליה אשה ובנים. וי"א דבאין לו אשה ובנים שרי (שו"ע או"ח, שלט). ואלו ב' אסורים גזירה שמא יכתוב:

ולא מיבמין:    ונקרא רשות דמיירי שיש אח גדול ממנו:

לא מקדישין:    אסור משום מקח וממכר, דאסור מדברי קבלה [ נחמיה י"ג. כך כתב רש"י ביצה דכ"ז ב' ]. ושם (דף לז.) כ' משום דבר דבר. ועי' שבת (דף קיג:) ברש"י ותוס' שם. ועמ"ש לעיל פ"ג סי' כ"ז]. ודוקא כלי ידוע אסור להקדיש, אבל לנדור מעות שרי. וי"א דוקא למקדש אסור לנדור, מדמוציא לגמרי מרשותו דמי למו"מ. אבל הקדשות דידן חולין נינהו, ולא נפיק לגמרי מרשותו, ושרי [ מג"א ש"ו סקי"א ]:

ולא מעריכין:    לומר ערכי עלי, או שאומר ערך פלוני עלי, נותן לפי ערך השנים [עי' ויקרא כ"ז], דאם הנערך זכר, מבן חודש עד ה' שנים, נותן ה' שקלים. ומבן ה' עד כ', נותן כ' שקלים. ומכ' עד ס' נותן נ' שקלים. ומס' ולמעלה נותן ט"ו שקלים [וסימן: הכן יה]. ואם הנערך נקיבה, עד ה' שנים, ג' שקלים. ומן ה' עד כ' י' שקלים, ומכ' עד ס' ל' שקלים. ומס' ולמעלה נותן י' שקלים [וסימן: בת ג'י'ל'י'. ונ"ל דבנקבה הים ראוי שיהיה ערכה חצי זכר, מדאינה חשובה רק כפלג גופא. רק שאין נותנין חצי ולא חצי עשירית. להכי תחת ב' ומחצה תתן ג'. ותחת ב' עשירית וחצי עשירית, תתן ל'. וכ"כ תחת ז' ומחצה תתן עשירית שלם]:

ולא מחרימין:    סתם חרמין הוא הקדש לבדק הבית. וכולהו אסירי מדדמי למו"מ. ומה"ט נמי אין פודין הבן וכו'. וכולן שעשאן בשוגג או במזיד, מהני [שם]:

ולא מגביהין תרומה ומעשר:    דדמי למתקן. אבל להפריש חלה מעיסה הנלושה היום, שרי (שו"ע או"ח, תקו).

אין בין יום טוב לשבת:    ר"ל אין דבר שמותר לכתחילה ביו"ט, ואסור בשבת:

אלא אוכל נפש בלבד:    זהו לב"ש. אבל לב"ה כל שיש בו צורך יו"ט קצת, אפילו אינו צורך אוכל נפש שרי ביו"ט, דמתוך שהותר לצורך מותר נמי שלא לצורך אוכל נפש [תוס' ביצה די"ב א' ועי' פ"א סי' ל']:

משנה ג[עריכה]

כרגלי הבעלים:    שאין מוליכין אותן רק למקום שבעלים שלהן רשאין לילך לשם (שו"ע או"ח, שצז). וה"ה לגבי שבת, אלא דלהכי נקט לה הכא גבי יו"ט לאשמעינן פלוגתא דר"י ורבנן גבי עיסה [במשנה ד']:

המוסר בהמתו לבנו:    דבמפקיד לבנו אין דרכו למסור ברשותו לגמרי:

או לרועה:    מיירי שיש ב' רועים בעיר ומסרה מעיו"ט לשניהן ולא בירר עד יו"ט מי ירענה, להכי לא הו"ל כמסרה לו מעיו"ט [רי"ף]. אבל ברועה א' שפסק עמו מעיו"ט שירעה בהמתו, אפילו לא מסרה לו רק ביו"ט, ואפילו הוא עכו"ם, הוא כרגלי הרועה [שם]:

הרי אלו כרגליו:    אע"ג שאינו לובש משלו, רק מתפוסת הבית ולכשירצו אחיו יכולים למחות בו ביו"ט [כח"מ רפ"ו ס"ב]:

הרי אלו כמקום שהולכין:    ר"ל למקום שיכולין כולם לילך לשם. ובעירב א' לצפון וא' לדרום לא יזיזנה ממקומה:

משנה ד[עריכה]

כרגלי השואל:    אף שלא קבלה עד יו"ט ואף אחר שהחזירה:

ביום טוב כרגלי המשאיל:    אף שרגיל להשאילה לו:

האשה ששאלה מחברתה:    ביו"ט:

הרי אלו:    העיסה והתבשיל:

כרגלי שתיהן:    כלעיל סי' ל"א. ולא אמרינן דמים ומלח בטלין בעיסה. דמשום שמהן נעשית העיסה, הו"ל יחד כמין במינו דלא בטל בדשיל"מ [תוס']. או י"ל דוקא דבר שאינו מותר רק אחר זמן, בטל באינו מינו. אבל מים ומלח הכא, שגם עכשיו יש לו היתר במקום שרגלי שתיהן מותרים, אפילו באינו מינו לא בטל [ר"ן נדרים נ"ב א']. ונקט הך דינא בנשים משום דאורחא דמלתא נקט דאשה רגילה בעשיית עיסה [כב"ק פ"ב א'] מיהו אפילו ביש לה בעל מיירי אפ"ה הוה כרגליה ולא כרגלי בעל האשה, דלא גרע אשה מרועה במשנה ג':

מפני שאין בהן ממש:    שאין ניכרות בעיסה או בתבשיל עבים:

משנה ה[עריכה]

ושלהבת:    אם הדליק בשלהבת של חבירו:

בכל מקום:    מותר לטלטלה בנר שלו אף שלא כרגלי בעליה:

ושלהבת לא נהנין:    לכתחילה מדרבנן:

ולא מועלין:    ר"ל אין חייב קרבן מעילה כשנהנה ממנה:

המוציא גחלת לרשות הרבים:    בשבת:

ושלהבת:    שדחפה בידו לר"ה:

כרגלי היחיד:    מימיו כרגלי בעל הבור:

כרגלי אנשי אותה העיר:    אלפים לכל רוח חוץ לע' אמה וד' טפחים, ולב"י המים כרגלי הממלא ובמילאן עכו"ם דינו כסי?' ל"א:

ושל עולי בבל:    שעשו בני הגולה כשעלו לצורך עוברי דרכים:

כרגלי הממלא:    דבירא דהפקירא הוא, וקנה אותן הממלא כשהגביהן:

משנה ו[עריכה]

לא יביאו לו:    מדלא עירב הוא. ודוקא בייחד להפירות מקום. אבל בהפקידן בידם, דינן כרועה סי' כ"ט:

פירותיו כמוהו:    ע"י עצמו או ע"י אחר שעירב למקומו. אע"ג שאותו שהפקיד אצלו לא עירב למקומו הרי יחד לו מקום:

משנה ז[עריכה]

מי שזמן אצלו אורחים:    ביום טוב:

לא יוליכו בידם מנות:    למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך לשם:

אלא אם כן זיכה להם מנותיהם מערב יום טוב:    ע"י אחר, שהגביהן אותו אחר מעיו"ט שיהיו המנות מעכשיו שלהן:

אין משקין ושוחטין את המדבריות:    להשקות בהמות מדבריות, ודאי שרי, דהרי מזונתן עליך, כלעיל רפ"ג. רק הכא לאו בהיתר השקאה מיירי רק איידי דנקט שחיטה נקט משקין, דאורחא להשקות בהמות קודם שחיטה, כדי שיהיו נוחין להפשיט עורן, גם שעי"ז נמוכים סרכות דקות שבריאה:

אלו הן בייתות הלנות בעיר:    שבאות ממקום המרעה, ולנות תוך התחום של העיר, ונמצא שהם בכל יום מוכנות:

מדבריות הלנות באפר:    באחו. ר"ל שבכל לילה לנות חוץ לתחום, ונמצא שהן מוקצין, דהכא דדחינהו בידים גם ר"ש מודה. ודוקא בבהמת ישראל. אבל בהמת עכו"ם אם לא הובאו מחוץ לתחום לצורך ישראל מותרין [ תצ"ח, ועי' לעיל פ"ג סי' י"א]:


בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]