ביצה כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אובי"ט שיולי קא משייל היכי הוה עובדא כי הא דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה דלי עיניה וחזייה למומיה א"ל זיל האידנא ותא למחר כי אתא למחר אמר היכי הוה עובדא א"ל הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוה איהו באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישיה ופרטיה הוצא לשפותיה א"ל דלמא את גרמת ליה א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא (ויקרא כב, כא) מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום במניין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר שלא יביא בצק או דבלה ויניח לו על גבי האזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל (ויקרא כב, כא) כל מום אמר מום ואמר כל מום:
מתני' גבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו את רבי טרפון עליה דועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזם ממקומם:
גמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון (דתנן) ר' שמעון אומר מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אפילו תימא ר' שמעון מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין שפיר אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה רבי שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו שמותרים מאי איכא למימר התרגומה זעירי בבהמת קדשים דיקא נמי דקתני עליה ועל החלה שנטמאת מה חלה דקדישא אף בהמה דקדישא אלא טעמא דקדישא הא דחולין שריא הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין שפיר אלא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן ובמסוכנת ודברי הכל:
מתני' אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהם:
גמ' מאי אין נמנין אמר רב יהודה אמר שמואל זאין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביו"ט היכי עביד אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו תניא נמי הכי חלא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה ולשליש ולרביע:
רש"י
[עריכה]וביו"ט שיולי קא משייל - פעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המומין אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות דף לה.) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאליו בא לו:
ההוא גברא - כהן היה:
דלי עיניה - נשא עיניו:
הוצא - גדר של קוצים:
הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא - שעורין היו מושלכים מעבר לגדר והבכור היה לעבר השני:
ופרטיה לשפותיה - קרע שפתיו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר:
את גרמת ליה - מדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא שלשה חדשים ונותנו לכהן:
לא יהיה - קרי ביה לא יהיה:
ה"ג מום לא יהיה בו אין לי אלא כו' - אי כתב מום ולא כתב כל לא היה לי לאסור גרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור גרמא:
מתני' חלה שנטמא' - אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו בי"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקי"ל שאין שורפין קדשים בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט לצורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שרפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף (ויקרא ז) הלכך מלאכה היא:
גמ' ואת הנבלה לפני הכלבים - וכשנתנבלה בשבת קאמר מדפליג רבי יהודה עלה ואמר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן:
בבעלי חיים - בהמה בריאה בין השמשות:
שמתו - בי"ט:
שאסורים - וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עלויה להאכילה לכלבים:
בבהמת קדשים - שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה אי נמי אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין בי"ט לא פרקי לה הלכך לא חזיא:
אלא טעמא דקדשים - כיון דדיקא מתני' למתנייה דומיא דחלה על כרחך שמעינן מינה דדוקא בקדשים נקט ופרכינן אלא טעמא דקדשים בתמיה:
הא דחולין שריא - לכלבים ולא מתסרא משום מוקצה:
הניחא למר בריה דרב יוסף כו' - איכא למימר מתני' דדיקא לאשמועינן דחולין שריא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה:
אלא למר בריה דאמימר - מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון:
הכא במאי עסקינן במסוכנת - לעולם ר' שמעון היא ומתני' במסוכנת דשרי ר' שמעון בה ואמר מחתכין את הדלועין כו' הלכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא:
מתני' אין נמנין - בגמ' מפרש מאי היא:
אבל - שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה:
גמ' אין פוסקין דמים - דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא (נחמיה יג):
היכי עביד - דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהן היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה:
מביא - להם ביו"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת:
הריני עמך - נמנה על בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקים לה דמים ביו"ט:
תוספות
[עריכה]
ועל החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. פרש"י דלמאי חזי אי לאכילה הא טמאה היא אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים בי"ט וכ"ת יריצנה לפני כלבו כדאמרינן בפסחים (דף לב. ושם) גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו וי"ל דנתינה לכלבו אע"ג דאין כאן שום טורח זהו ביעורו וכשם שאין שורפין כך אין מבערים דרחמנא אחשבה להבערתו אע"ג דהוי לצורך כדאמר אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואע"פ שהוא צורך יו"ט להדליק לצורך אכילה וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה לכן נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשרפה כדאמר בשבת (דף כה.) כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה וכן משמע בתמורה (דף לג:) דחשיב לה לתרומה טמאה בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין לא יקברו ומ"מ קשה דהיכי מדמה תרומה לקדשים למימר שאין שורפין תרומה ביו"ט אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא ישרפנו בי"ט תחת תבשילו דהא איכא צורך אוכל נפש ותירץ רבינו יצחק דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה וראיה מדלעיל (דף יט.) דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולם לגבוה הכא נמי גבי תרומה נימא הכי וקשה לפי זה דא"כ צליית פסחים היכי דחיא י"ט הא אית ביה צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט אלא ודאי י"ל דאין קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו ומה שאין שורפין את התרומות היינו גזרה תרומה אטו קדשים.:
[בבהמת קדשים. ורבי טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים]. ת"י: גריפת
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ג (עריכה)
כח א מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף ט':
כט ב מיי' פ"ב מהל' בכורות הלכה ח', טור ושו"ע יו"ד סי' שי"ג סעיף א':
ל ג מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ו':
לא ד ה מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט"ז:
לב ו מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ו':
לג ז ח מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"ט, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' ת"ק סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
ר' אמי הוה רואה מומין מעיו"ט ולמחר ביו"ט הוה שואלו איך נפל בו מום וכן רבה הוה חייף בעיו"ט ואייתו ליה בכור לבקרו דלי רישיה וחזא למומא ואמר ליה זיל האידנא ותא למחר אתא למחר א"ל איך נפל ביה האי מומא א"ל בכור חזי שערי דרמו מאחורי דהוצא הכניס ראשו בין הוצא לאכול שעורים פרטיה כלומר חתך הקוץ שפתו א"ל ודילמא את גרמת ליה א"ל לא וגרמא דאסור מנא לן דתניא מום לא יהיה בו. אין לי שלא יהיה בו מום אבל אם יש בו מותר לאוכלו במומו מניין שאסור לגרום לו מום שלא יביא בצק ויתן באזנו של גדי כדי שיבוא כלב ויטלנו ת"ל כל מום לא יהיה בו מעצמו מכאן שאסור לגרום לו:
מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה כו'. משנה זו סתם היא וקתני לא יזיזנה ממקומה לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואמרינן אפי' תימא ר' שמעון מתניתין בשמחה ביו"ט ומודה ר' שמעון בשהיו בעיו"ט בחיים ומתו ביו"ט שאסורין לטלטלן (צריך למצוא מקומו) הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודי ר' שמעון אלא למ"ד חלוק היה ר' שמעון אפילו בבעלי חיים שמתו ביו"ט שמותר לטלטלן וליתנם לפני הכלבים מאי איכא למימר.
תרגמא זעירי למשנתנו בבהמת קדשים שטעונה קבורה ואסור להאכילה לכלבים לפיכך לא יזיזנה ממקומה ואמרי' מתני' נמי דוקא דבהמת קדשים היא דקתני עליה ועל החלה עליה דומיא דחלה מה חלה קדש אף בהמה קדש ודייקינן מינה טעמא דהיא בהמת קדשים הא בהמה דחולין שמתה ביו"ט מותר לטלטלה אליביה דר' שמעון הניחא למ"ד חלוק היה ר' שמעון בב"ח שמתו שמותר לטלטלן אלא למ"ד דמודה היה שאסורים מאי איכא למימר ואוקימנא במסוכנת מעיו"ט ומתה ביו"ט דכיון דמסוכנת מתה מאתמול ביו"ט היא ואפילו לר"י ומתניתין בבהמת קדשים ולפיכך לא יזיזנה הא דחולין דברי הכל שרי לטלטלה:
מתני' אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט כו' אוקמ' רבה אין נמנין לפסוק לה דמים אבל נמנין עליה ואומר זו כמו זה שמכרה מערב ודמי אותה הבהמה ידועים ושוחטים ומחלקים בלא פסיקת דמים תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים שנמצא פוסק דמים אלא אומר לו הריני למחצה או לשליש או לרביע [מתני'] וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.
מתני': מעשה ובאו ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה: ואם תאמר חלה שנטמאת אמאי לא והא תרומה טמאה בשריפה וקיימא לן כבית הלל דאמרי (לעיל יב, ב) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולא עוד אלא דשריפה זו לצורך אוכל נפש ממש הויא דהא אפשר להסיקה תחת תבשילו, כך הקשו בתוס'. ואם תרומה זו פירות שאינן עומדים לשריפה הן כפת ועיסה וחטה ושעורים איני רואה בזה קושיא דלא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' אלא בדברים הראויים לשריפה אלא שאין ההבערה בהם עכשיו לצורך כעושה מדורה להתחמם כנגדה, אבל מה שאינו עומד לשריפה אפילו לטלטלו אסור ואפילו להבערה שיש בה צורך. ומיהא בשמן תרומה יש להקשות כן שהרי מדליקה על שלחנו.
ובתוספות תירצו דגזרינן היכא דנהנה ממנה בשעת שריפה אטו היכא שאינו נהנה ממנה דאז אסור מן התורה, וכמה פעמים שלא יהנה ממנה ואז דומה לשריפת קדשים, וזה נראה לי דחוק. ורש"י ז"ל פירש כאן דגזירת הכתוב הוא דאין שורפין קדשים ביו"ט, וכבר כתבתי בשבת פרק במה מדליקין גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט (כד, ב) דשריפת קדשים מצוה היא וכיון שכן הויא לה מלאכה דעל כרחו צריך לשריפתה ולפיכך אסור, ושם אמרו בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) דלמאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אסור להצית האש במדורת חמץ, ושם כתבתיה בארוכה וזה עיקר.
ומה שכתב כאן רש"י ז"ל ובהסקה או לתתה לכלבו דאין מבערין קדשים ביו"ט דמשמע מדברי רבינו ז"ל דתרומה טמאה יכול להריצה בחול לכלבו, הקשו עליו בתוס' דביעור תרומה טמאה הראויה לשריפה אינה אלא בשריפה כדתנן בשלהי תמורה (לג, ב) ותנן כל הנשרפין לא יקברו, והא דאמרינן בפרק כל שעה גמרא האוכל תרומת חמץ בפסח (פסחים לב, א) אף זו יש לו בה היתר הסקה שאם רצה מריצה לפני כלבו בתרומת חמץ בפסח דוקא אמרו ולא בתרומה טמאה.
תרגמה זעירי בבהמת קדשים: ואם תאמר אם כן פשיטא דלמאי חזיא, יש לומר דסלקא דעתך אמינא דמשום בזיון קדשים יטלטלנה ויצניענה במקום המוצנע קא משמע לן.
מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים הא דחולין שריא: כלומר ואפילו בריאה. ואם תאמר ומאי שנא מגרוגרות וצמוקים דמודה בהו אפילו ר' שמעון (לקמן מ, א) דהכא (ד)אין אדם מצפה אימתי תמות בהמתו הבריאה [וכמו כוס] וקערה ועששית נמי דמודה בהו ר' שמעון (שבת מד, א), יש לומר דהנך שאני דדחי להו בידים.
הכא במאי עסקינן במסוכנת: כלומר מתניתין ר' שמעון היא ובבהמת קדשים מסוכנת הא מסוכנת דחולין שריא, ומיהו להאי אוקמתא [מתני'] דלא כר' יהודה דאי לר' יהודה אפילו מסוכנת דחולין אסירא כדקתני (שבת קנו, ב) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב י"ט לא יזיזנה ממקומה דוקא נבלה הא [חיה] אפילו מסוכנת לא, ולר' יהודה כל שאינה מוכנת ממש בין השמשות להאכילה באותה שעה לכלבים אית ליה לר' יהודה דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, והילכך לדידן דקיימא לן כר' יהודה ביו"ט מתניתין לא מוקמינן לה בקדשים דנשמע מינה דדכותה בחולין שריא, אלא מתניתין אפילו בחולין היא ודלא כר' שמעון וסתמא כר' יהודה. והתימא מן הרי"ף שכתב דמתניתין בבהמת קדשים כזעירי ובמסוכנת דחולין שריא, וזה תימא שהוא ז"ל פסק (בסוף מכילתין) ביו"ט כר' יהודה וקשיא דידיה אדידיה דהא זעירי לא פירשה בבהמת קדשים אלא לאוקומי מתניתין כר' שמעון. ויש לומר שהרב ז"ל סבור דזעירי לאוקומי ככולי עלמא אתי ולומר דלכולי עלמא אם היתה מסוכנת מוכנת היא, דאפילו לר' יהודה דעתיה [עליה] וכאלו נתנבלה מערב יו"ט חשבינן לה והילכך דקדשים דוקא לא יזיזנה ממקומה הא דחולין שריא, ועד כאן לא פליגי ר' יהודה ור' שמעון למר בר (רב יוסף) [אמימר] אלא בחולה הא בבריאה אפילו ר"ש מודה שאסורה ובמסוכנת אפילו ר' יהודה מודה דשריא והילכך כי אוקמינן למתניתין בבהמת קדשים מסוכנת אתיא ככולי עלמא, ויש ספרים דגרסינן בהדיא במסוכנת ודכולי עלמא והא דייק כדברי הרב ז"ל. והשתא נמי אתי שפיר דיוקא דמתניתין דקתני דומיא דחלה, ועוד דאפילו לזעירי האי סתמא לא אתיא דלא כר' יהודה ולא תיקשי לרב נחמן דאמר בריש מכילתין דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה. ועוד יש לומר קצת ראיה מה שכתוב בגרסת הספרים כדר' זעירי נמי דקתני דומיא דחלה שמע מינה ורב (נמי) [מקומות] שנמצא בתלמוד דמסיק שמע מינה כן היא מסקנא דמילתא בקושטא, ואף על פי שיש במקומות דלא קאי וחדא מנייהו בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, א) גבי מוכר לו שוה [שש בחמש] והוזלו ועמדו על שלש.
מתני': אין נמנין על הבהמה לכתחלה בי"ט: פירשו בגמרא דאין פוסקים דמים על הבהמה, ואיכא למידק דאם כן פשיטא דמקח וממכר הוא ואסור כדכתיב בספר עזרא, ועוד אמאי קאמר בגמרא תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחברו הריני עמך בסלע דהא נמי מתניתין היא הכא בסמוך (כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר, תירצו בתוס' דפסיקת מעות על הבהמה אין דומה גמור [למו"מ] אלא דומה קצת להריני עמך לשליש ולרביע, וקא משמע לן במתניתין דאפילו הכי אסור והיינו דקא מייתי עלה ברייתא דהריני עמך בסלע דאינו מקח וממכר גמור ואפילו הכי אסור. אלא דאכתי תמיה לי למה לן למתני במתניתין (לקמן כח, ב) לא יאמר אדם לחבירו שקול לי בדינר בשר דמקח וממכר גמור הוא זה ואסור, ונראה דמשום סיפא נקטה דקתני אבל שוחט ומחלק ביניהם אף על פי שנותן לו באומד בשוה דינר.
ירושלמי (ה"ו): אין נמנין הא להוסיף מוסיפין היו ה' נעשין עשרה.
מתני': שוחט ומחלק ביניהם: ודוקא שלא יפייסו ביניהם דאסור להפיס ביו"ט כבשבת (עיין במתניתין שבת קמח, ב) וכן כתב הרמב"ן ז"ל (פ"ד ה"כ).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אניו והא כי אתא רב אושעי' וכו' פי' מקשה על מה דפירש אביי שאם נמלך ערב יו"ט לכתחילה אין מבקרין אותו הא בדיעבד שפיר דמי הא רב אושיעא אייתי מתניתא דבין נולד בו מום עיו"ט ובין נולד בו ביו"ט דין אחד להם שאין זה מן המוכן ואפי' דיעבד אסור והכי דייקא נמי מתני':
מאי אין נומנין אמר ר' יהודא אמר שמואל אין פוסקין דמים לבהמה בתחלה ביו"ט פי' האי דתני אין ממנין דמשמע אין מתחברין בפיסוק דמים קאמר שלא יתחברו לפסוק דמים על הבהמה ביו"ט אבל בלא פיסיק דמים מותרין להתחבר וללכת אצל רועה הרגיל אצלם וליקח ממנו בהמה בשותפות וראוי הי' לשנות אין פוסקין דמים לבהמה ביו"ט והאי דמפיק לה בלשון נימנין שמשום סיפא דאתי לאשמונין אבל ממנין עליה מערב יו"ט וביו"ט שוחטין ומחלקין ביניהן ולא אמרינן החילוק שמחלקין ביו"ט הוי עובדין דחול תניא נמי היכ דדוקא ליפסוק דמים הוא אסור אבל להתחבר וליקח אותו בלי פיסוק דמים מותר כדתנאי אבל לומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע אלא שמתחברין לקנותה או שנים או שלשה או ארבעה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ג (עריכה)
מתני' בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה: פירוש משום מוקצה דמעיקרא מוכנת לאדם והשתא לכלבים ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים.
מעשה שבאו ושאלו את ר' טרפון עלה ועל החלה שנטמאה כו': וא"ת והא חזי להסיקה תחת תבשילו וכדאמרינן גבי חלה לכם לכל צרכיהם ואפילו להסיקה תחת תבשילך. פירש רש"י דרחמנא אחשבה להבערה דכתיב באש ישרף והילכך מלאכה היא. ואמרו בתוס' דהאידנא דכל החלות טמאות אפילו הכי מותר לטלטלן דקיימא לן חלת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו וכהן קטן מצי אכיל לה אי נמי כהן גדול אם טבל לקריו. אי נמי טעמא משום שאנו חייבין להפרישה וכיון שכן אותה שעה מותר לטלטלה לכל מקום שירצה.
גמ' לימא תנן סתמא דלא כר' שמעון: פירוש דאי אתיא האי סתמא כר' יהודה אף על גב דסתם לן תנא כר' יהודה ביום טוב מכל מקום קשיא דאם איתא דר' יהודה היא ולא ר' שמעון כי מייתינן לעיל בריש פרקין דתנן סתמא כר' יהודה מאין מבקעין עצים מן הקורות אמאי לא מייתי לה הא דהכא. ואי נמי דלא חשיב סתמא אלא סתמא בתרא דיום טוב.
בבעלי חיים שמתו שאסורין: פירוש דאסוחי אסח דעתיה מיניהו לגבי כלבים והוה ליה כקערה ועששית.
בהמת קדשים וכו'. אלא למר בר אמימר דאמר מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שאסורין: פירוש רבי דסתם מתניתין בבהמת קדשים על ידי מעשה שהביא ולמידק הא דחולין שריא אם כן לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. הכא במאי עסקינן במסוכנת ודברי הכל. פירוש ואפילו לר' יהודה דכל שהיא מסוכנת מערב יום טוב חשיב כאילו היא נבלה מערב. הא בבריאה מערב כולי עלמא מודו דאסור. והילכך השוחט בהמה ונמצאת טרפה הרי זו כבעלי חיים שמתו שאסור לטלטלה לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת התר היא עומדת. וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח שם אם תהא טרפה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן הרשב"א והריטב"א ז"ל וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן היא בירושלמי.
אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו: פירוש ומתניתין הכי קתני אין נמנין כלומר אין פוסקים דמים על הבהמה ביום טוב. אבל נמנין כלומר פוסקים על הבהמה מערב יום טוב. ושוחטין ומחלקין ביניהם. כלומר אם לא נמנו מערב יום טוב כיצד הן עושין שוחטין ומחלקין וכדפירש רבא מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה