תפארת ישראל על ביצה ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

המביא כדי יין ממקום למקום:    בתוך התחום:

לא יביאם בסל ובקופה:    [פאס], לתת הרבה כלים לתוכה, דדרך חול הוא. מיהו מבית לבית בחצר א', ומכ"ש מזוית לזוית, שרי דעדיף הכי טפי, כדי למעט בהילוך (שו"ע או"ח, תקי):

אבל מביא הוא:    הרבה כלים:

או לפניו:    בידו, דאז מוכח דלצורך יו"ט הוא:

אבל מביאה הוא בידו:    נ"ל דלעיל נקט "לפניו" מדמיירי שהם כלים רבים, צריך לכפוף ידיו לפניו. משא"כ הכא הרי מיירי בקופה יחידית שיוכל לנשאה בידו:

ומתחילין:    ליקח ממנה ביו"ט תחלה, לצורך הסקה. אף שלא זימנו מערב יום טוב להסקה:

בערמת התבן:    מיירי בתבן דאית ביה קוצים, דלא חזי לגבלו בטיט שבבניין, להכי סתמו לבהמה קאי, וכשאצרו בערימה הוקצה רק מבהמה, ולהכי כשנסרח אח"כ באוצר דלא חזי תו לבהמה, מותר להסיקו תחלה ביו"ט, דמהסקה לא היה מוקצה לעולם. מיהו עצים שזימן לחורף הרי אקציה מהסקה דהשתא, ואסור ביו"ט (שו"ע או"ח, תקיח):

אבל לא בעצים שבמוקצה:    רחבה שאחורי הבתים, דעצים דשם מוקצין לבניין:

משנה ב[עריכה]

אין נוטלין עצים מן הסוכה:    אפילו ביו"ט דלאו חג הסוכות, דעכ"פ סתר אהל:

אלא מן הסמוך לה:    שהעמיד עצים סמוך לדופן כדי לעבותו אחר שנגמר. אבל בסמכן לעבותו בתחלת עשייתה, אסור לטלן. מיהו חבילות, אפילו זרקן ע"ג סכך שריין. אבל עצים יחידים שזרקן ע"ג סכך, אפילו אחר שנגמר, בטלים לסכך ואסור לטלן [שם]:

מביאין עצים:    תלושין:

מן המכונס:    שאספן שם בחול. וקיי"ל דאסורים בכה"ג, אטו מפוזרים דאסור לקוששן אפילו בר"ה משום מעמר (שו"ע או"ח, תקא):

ומן הקרפף:    [געהעג]. והוא מקום חוץ לעיר, שיש גדר סביבו:

אפילו מן המפוזר:    דבישנו בקרפף הו"ל כהזמנה. ואילה"ק מ"ש מלקמן משנה ו' דאינו רשאי לגבב. י"ל התם לא הוכן להדלקה:

כל שסמוך לעיר:    תוך ע' אמה וד' טפחים, ויש לדלת של הקרפף מסגר, שמשתמר ודמי לחצר, ודעתיה עלויה:

רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת:    מסגר:

ואפילו בתוך תחום שבת:    אע"ג דרחוק קצת מהעיר. אבל בסמוך תוך ע' אמה וד' טפחים, לא בעי סגור. וי"א דהלכה כת"ק, וי"א כר' יוסי [שם]:

משנה ג[עריכה]

לא מן הקורות:    שמוקצות לבניין:

ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב:    אפילו היה רעוע מעיו"ט עכ"פ נולד הוא (שו"ע או"ח, תקא):

ואין מבקעין:    מקורה שנשברה מעיו"ט:

לא בקרדום:    [אקסט]:

ולא במגרה:    [זעגע]:

ולא במגל:    [זענזע]. משום דמוקצין למלאכתן:

אלא בקופיץ:    [פליישהאקקע], שצדו א' רחב, וצדו ב' מחודד, ולא שרי רק בצד המחודד כדי לשנות מאופן בקוע בחול. ואף דבקיעת עצים הו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט דאסור. עכ"פ בקיעת עצים אינה מלאכה רק אסור מדהו"ל עובדין דחול, ולצורך יו"ט שרי ע"י שנוי. ואנן נוהגין לאסור בקיעת עצים אפילו בחוה"מ. ורק לבקוע בסכין שרי אפילו ביו"ט [שם]:

בית שהוא מלא פירות:    מוכנים לאכילה:

סתום:    י"א דמיירי אפילו בכותל בריא. וי"א דוקא ברעוע:

ונפחת:    שנפל הכותל ביו"ט:

נוטל ממקום הפחת:    מכאן מוכח דבהוציא עכו"ם ביו"ט לפתות החפורים בארץ בחורף, שריין ביו"ט. מיהו בעשה לצורך ישראל, אסורים (שו"ע או"ח, תקיח) ועיין פ"ג סי' י"א:

ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל:    ודוקא בהיה הכותל מאבנים סדורות זע"ז בלי טיט:

משנה ד[עריכה]

אין פותחין:    [אויסהעהלען]:

את הנר:    שיקח חתיכת טיט, ויעשה בו גומא להדליק בו (שו"ע או"ח, תקיד):

ואין עושין פחמין:    [קאהלען]:

ביום טוב:    דהו"ל כלי לצורפי זהב. ולר"ן אסור משום מכבה (שו"ע או"ח, תקב):

ואין חותכין את הפתילה לשנים:    דמתקן מנא:

רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות:    בצריך לב' נרות, נותן הפתילה בב' מנורות, ומדליק הפתילה באמצע, דלא מוכח דמכוין לתקן מנא, רק להדלקה (שו"ע או"ח, תקיד):

משנה ה[עריכה]

ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח:    כדי להניחן תחת דג מליח הנצלה ע"ג אסכלא, שלא ישרף. ואסור משום מתקן מנא:

ואין גורפין תנור וכירים:    אם נפל לשם מטיח הטיט, ואפשר לצלות בלי גריפה, הו"ל טלטול מוקצה בחנם. [ולרש"י הטעם משום מתקן מנא. והו"ל מתניתין דלא כהלכתא, דקיי"ל כר"י דמכשירי אוכל נפש מותר לתקנן [עי' פ"ג סי' ל"ג]:

אבל מכבשין:    ר"ל שכובש ומרדד ודוחק האפר שלא יגע בפת שדיבק בדופן התנור. דאף דבזה מטלטל מוקצה, עכ"פ כיון דאם לא יעשה כן יתקלקל הפת שרי. או נ"ל דלהכי שרי מדהו"ל טלטול כלאחר יד [אמנם ב"י תק"ז פירש דמיירי שמטלטל האש עם האפר שבו, דאז אינן מוקצה. וע"ש במג"א סק"כ]:

ואין מקיפין:    אין מקרבין:

שתי חביות:    חביות של חרס:

לשפות עליהן את הקדרה:    ר"ל להושיב קדירה עליהן ממעל לאש שבין החביות. ואסור מדדמי לבניין:

ואין סומכין את הקדרה בבקעת:    [שפאן]. דעצים מוקצין מלהטלטל רק להסקה:

וכן בדלת:    וכן הדין בדלת שאין סומכין אותה בבקעת (שו"ע או"ח, תקב):

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב:    דמחזי כמנהיגה למכרה (שו"ע או"ח, תקכב):

משנה ו[עריכה]

רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם:    [שפענכען]:

משלפניו:    מהמונחים לפניו, ואפילו מונחים בחצר:

לחצוץ בו שניו:    דעצים מוכנים נמי להא:

ומגבב מן החצר:    מלקט ג"כ מהמונחים כאן וכאן בחצר. דמדלקט סמוך לקדירתו, קדירתו מוכחת עליו, שאינו מעמר לצורך מחר. משא"כ לעיל במשנה ב' דמונחים בשדה שייך חשש מעמר לפיכך רק מכונס שרי:

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק:    אבל בחצר לא. אבל לחצוץ שניו בכל מקום אסור דלא נתנו עצים רק להסקה אבל לגבב ולהניח, לכ"ע אסור (שו"ע או"ח, תקא):

משנה ז[עריכה]

לא מן העצים:    כשיחכך ב' עצים זע"ז, יצא אש מביניהן:

ולא מן העפר:    צפיעי בקר מתלהבים תחת העפר:

ולא מן המים:    שמעמיד זכוכית מים בשמש, והנעורת נדלק בו. וטעם כולהו מדהו"ל מוליד. מיהו בעבר ועשה שרי (שו"ע או"ח, תקב):

ואין מלבנין:    [גליהען]:

את הרעפים:    [דאכציעגעל]:

לצלות בהן:    אפילו רעפים ישנים [ודלא כר"ב]. מדמתחזקין ע"י הלבון (שו"ע או"ח, תקח):

ועוד אמר רבי אליעזר:    אמשנה ו' קא דהתם נמי תנא ר"א קולא:

עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית:    פירות שמונחין ליבש והוקצו ונאסרו מלאכלן בשבת כיון דדחן בידים שהניחן להתיבש, להכי צריך לעמוד ולהזמינן מע"ש אפילו לר"ש דלית ליה מוקצה. ולהכי נקט בשביעית, משום דפירות שביעית פטורים ממעשר, ולהכי סגי בשיזמינם מע"ש בפיו. אבל בשאר שנים, כיון שסתם פירות מוקצין לא נתעשרו עדיין, א"כ מה מהני הזמנה מע"ש, הרי טבל הן ואסורין לאכל:

ואומר מכאן אני אוכל למחר:    וא"צ לברר מה יקח למחר. ואע"ג דבפ"א מ"ג צריך לברר היום מה שיקח למחר. מוקצה דבע"ח חמיר טפי:

ויאמר מכאן ועד כאן:    דאין ברירה והלכה כחכמים:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]