טור אורח חיים תקז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אופין בפורני, ולא חיישינן לטירחא, ובלבד שלא תהא חדשה דחיישינן שמא תפחת וימנע משמחת י"ט.

ומחממין חמין באנטיכי.

אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל בי"ט או בשבת שלפניו אסור להסיקן, אם נשרו בתור התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כיון דקליא לאיסוריה מותר לבטל איסור דרבנן, ובלבד שלא יגע בהן עד שיתבטלו ברוב. ואחי ה"ר יחיאל ז"ל כתב שאם נפלו בתנור בשבת, אסור להסיקן בי"ט שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב, ולא דמי לנשרו בי"ט, דבההיא ליכא אלא איסור דרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש, אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא בי"ט משום הכנה ובאיסור דאורייתא אין מבטלין איסור.

אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור, דהו"ל מתקן מנא.

תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו, אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת, אבל אם צריך לגורפו, אפילו אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ואינו גורפו אלא כדי ליפות הפת או הצלי שלא יגע בו הטיח ויחרך, שרי. ודוקא בתנורים שלהן שהיו מדבקין הפת סביבם ואין צריכין לגורפן אלא מהטיח שנופל לתוכו, אבל בתנורים שלנו שמכבין הגחלים בגריפתן, אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי ליפות הפת, אסור, אבל אם אי אפשר לאפות בלא גריפה מותר.

תנור וכיריים חדשים, הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר.

אבל אין סכין אותן בשמן, ולא טחין אותן במטלית, ולא מפיגין אותן בצונן כדי לחזק, אבל היסק ראשון מותר אע"פ שהוא חדש, שאינו נגמר להתחזק עד שיפיגנו. ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו כגון שהוסק יותר מדאי, יכול להפיגו בצונן. ולכך היה אומר הר"ר מאיר מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בו התנור אע"פ שמכבה.

מותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שא"צ אלא פת אחד. ופירש רש"י דוקא להם שתנוריהם היו קטנים והיו מדבקין הפת בדפנותיהן ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה, אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך.

אסור לגבל טיט לטוח בו פי התנור, אבל יכול ליקח מהטיט שעל שפת הנהר לטוח בו, ובלבד שייחדו לכך מערב י"ט - שיציין אותו.

ואפר, מותר לרש"י לגבלו ולטוח בו, ולר"י אסור אלא א"כ נתן עליו מים מאתמול. ור"ת פירש דאפר נמי אסור לגבלו, ופירש הוא "אפר מותר" - פירוש להניחו על פי התנור כדי שישמור חומו, אבל עפר אסור להניח עליו.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אופין בפורני ולא חיישינן לטרחא וכו' ברייתא ס"פ המביא כדי יין (לד.) אופין בפורני ומחממין חמין באנטיכי ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת ופירש"י פורני. הם תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור: שמא תפחת. ע"י שחדשה היא ונמצא טורח שלא לצורך והרמב"ם כתב בפ"ג דטעמא שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וכך הם דברי רבינו וכתבו התוספות דהא דתניא אין אופין בפורני חדשה בפורני גדול מיירי שיש לחוש יותר שמא תפחת דאילו בפורני קטן משמע התם בגמרא דשרי :

ועל מחמין חמין באנטיכי כתב הר"ן ואע"פ שמשמר חומו הרבה אפילו לאחר י"ט לא חיישינן דמיחזי כמאן דמחמם לצורך חול. וה"ה כתב בפ"ב פירוש אנטיכי יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה והכלבו כתב מחמין באנטיכי פירוש הוא כלי נחשת ואין חוששין לו משום צירוף:

אע"פ שעצים שנשרו מן הדקל בי"ט או בשבת שלפניו אסור להסיקן וכו' בפ"ק דביצה (ד:) א"ר יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן בי"ט כלומר בי"ט הסמוך לו וכתב הרי"ף והרא"ש דטעמא משום הכנה דרבה ואם נשרו מן הדקל בי"ט אסור להסיקן בפ"ע משום דהו"ל נולד ואסרו להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש:

ומ"ש אם נשרו בתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן וכו' שם א"ר מתנה עצים שנשרו מן הדקל בי"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתירא קא מהפך כלומר שהאיסור בטל ברוב והא קא מבטל איסור לכתחלה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מיקלא קלי איסוריה ופרש"י והא קא מהפך באיסורא. כשמוליכין בתנור מזוית לזוית: בהיתירא מהפך. שהאיסור בטל ברוב ואהא דאמרינן מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כתב הר"ן איכא מ"ד דדוקא כשיש בתנור עצים של היתר הא לאו הכי לא והכי מוכחי מקצת נוסחי דגרסי מוסיף ומרבה עליהם עצים מוכנים ואהא דאמרי' כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהתירא קא מהפך כתב מסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין:

ואחי ה"ר יחיאל כתב שאם נפלו בתנו' בשבת אסו' להסיקן בי"ט שלאחריו וכו' אבל הנך שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא בי"ט משום הכנה פירוש דאיתא בריש ביצה אמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט ומשמע מדברי התוס' דדרשא גמורה היא ומדאורייתא מיתסרא הכנה מי"ט לשבת ומשבת לי"ט:

אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש וכו' בפרק המביא כדי יין (לג:) דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד ופירש"י אוד לעשות ממנו אוד לתנור פורגון בלע"ז וטעמא משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה והרא"ש כתב שר"ת פי' משום דמיחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור וכ"כ בה"ג וכתב רבינו ירוחם דלפירש"י למאן דלית ליה מוקצה שרי ולפירוש ר"ת וה"ג אסור לכ"ע ופשוט הוא. והרמב"ם כתב בפ"ד לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות בו וכתב ה"ה כבר נתבאר בפ"ב שקוץ רטוב אסור לצלות בו וקוץ יבש כתבתי שם שמותר ואפשר שאוד ר"ל לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאינו ראוי להסקה בפ"ע אבל עץ יבש ודאי מותר וכ"כ הרשב"א והוא ז"ל פירש ליטול מהם אוד לתקן בו את האש שבתנור אא"כ הוכן מעי"ט עכ"ל. ולי נראה דלהרמב"ם נמי אוד אפילו יבש אסור וטעמא משום דקוץ יבש לא חזי כל כך להסקה וטפי חזי לצלות בו ומש"ה שרי אבל עצים סתמן עומדין להסקה וכשמברר בי"ט מביניהן עץ דק הראוי לצלות בו מיחזי כמתקן כלי בי"ט ואסור אי נמי משום דלא התירו לטלטל עצים אלא להסקה כמבואר בדברי הרמב"ם ודייק רבא בלישניה דאמר לא תכנס לדיר העצים למימרא דטעמא משום דלא הוברר לכך מעי"ט:

תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט וכו' בפרק המביא כדי יין תנן אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשים ופירש"י אין גורפין. אם נפל לתוכו מן הטפילה והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתי כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסור: מכבשין. משכיבין את האפר והעפר שיהא חלק משפילו ומשווהו שלא יגע בפת שמדובק בדופנותיו וישרפנו. ובגמרא תני רב חייא בר יוסף קמיה דר"נ אם אי אפשר לאפות אלא א"כ גורפו מותר דביתהו דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא בי"ט אמר לה חזי דאנא ריפתא מעליא בעינא א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא ופירש"י אם א"א וכו' מותר כר"י: ריפתא מעליא בעינא. כלומר גרפי התנור: טוי לי בר אווזא. צלה לי אווז בתנור שתנוריהם היו קטנים ופיהם למעלה ותולה הצלי לתוכה וסותם פיו והוא נצלה: אזדהר מחרוכא. שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בשוליו דבר גבוה כמו אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו: והרמב"ם כתב בפרק ג' אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות אא"כ גרף מותר וטעמו אכתוב בסימן תק"ט בס"ד. והר"ן כתב אם א"א לו לאפות אלא א"כ גורפו מותר דמדינא שרי כר"י אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי אסור וכתב הרא"ש הך גריפה דשמעתין מיירי בשנפלו לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור ואין צורך כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הני אמוראים בשביל פת אבל בתנורים שלנו א"א לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר ואפילו לרבנן דכבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן עכ"ל. וביאור דברי רבינו כך הם אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי אסור לגורפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך ומשמע מדברי רבי' דכי תנן משכיבין אאש ואפר קאי אבל טיח אינו משכיב כיון דאין בו לחרך הפת כי משכיב ליה הוי מטלטל שלא לצורך ואסור ואע"פ שרש"י כתב משכיבין את האפר והעפר מדנקט עפר משמע דאטיח קאמר דמשכיבין רש"י לטעמיה דלא אסר לגרוף אלא משום דמתקן מנא אבל לא משום טלטול דכיון דאית ביה צורך כל דהוא שלא יגע בפת חשיב לצורך לענין טלטול אף ע"פ שאין בו כדי לחרך ורבינו סובר כהרא"ש דטעמא דאין גורפין הוי משום טלטול ואם כן משכיבין נמי לא דהא מטלטל ומפני כך לא הזכיר גבי משכיבין אלא אש ועפר שהם מותרין בטלטול כנ"ל. ובס"ס זה אכתוב שר"ת פירש דהא דתנן אבל מכבשין אפי' בשהיה אפשר לעשותו מאתמול שרי: גרסינן בפרק אין צדין דרש רב חסדא אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכתב הר"ן גריפת תנור שנפל לתוכה מהטיח שלו ולא היה יודע מבע"י כ"כ רש"י אבל הרב בעל התוספות אוסר אלא בשנפל ביום טוב ואפשר שאף רש"י לזה נתכוין שנפל הטיח לתוכו ביום טוב אלא שלא היה יודע מבע"י שיפול שאילו היה יודע היה מתקן וה"ה כתב בפ"ג בשם הרשב"א דהא דשרי לגרוף דוקא בנפל בי"ט ורבינו לא חילק בין נפל בי"ט לנפל מעי"ט לפי שמעשה דרבי חייא כך היה ולאו דוקא בי"ט ע"כ:

ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדביקים הפת סביבם וכו' אבל בתנורי' שלנו שמכבין הגחלים בגריפותם אם אפשר לאפותה זולתה וכו' אסור יש לתמוה דנהי שכתב הרא"ש דגריפה שלנו לא היו מתירים האמוראים בשביל פת היינו אי הוה אפשר לאפות בלא גריפה אבל כיון שסתם תנורים דידן א"א בלא גריפה כשכתב הרא"ש הלכך מותר משמע דבכל תנורים דידן מותר דאין גם אחד בהם שלא יהא צריך גריפה וא"כ כך הו"ל לרבינו לכתוב אבל תנורים שלנו כיון שא"א לאפות להם בלא גריפה מותר וכ"כ רבינו ירוחם ולא הו"ל לרבינו לכתוב אם אפשר לאפות זולתה אסור דמשמע דבתנורים דידן משכחת שאפשר לאפות בלא גריפה וליתא כדפרישית. ונראה דגריפה דידן אחר שגרף ריבוי האש והאפר אין לטבל המכבדת במים ולחזור ולגרוף מפני שאז לא נשאר אלא מעט אפר ואש והיה יכול לאפות הפת או הצלי בלא גריפה ואין מכבדין אותו אלא כדי שיהא הפת יפה ונמצא שהוא מכבה גחלים שלא לצורך אוכל נפש ואסור אם א"צ להפיג חום התנור ומיהו לכבד בלא טיבול המכבדת במים שרי אע"פ שכבר טיבלה מתחילה כיון שנתגוללה באפר וגם ע"י חום האש שוב לא נשאר כח במים שבה לכבות גחלים וכן אם הוסק התנור ביותר ומטבל המכבדת במים להפיג חום התנור שרי וכמ"ש רבינו בסמוך נראה דבענין זה הוו שריית המכבדת שכתב רבינו בשם ר"מ דשרי:

ואפשר שמ"ש רבינו אם אפשר לאפות זולתה וכו' אסור נתכוון לטיבול המכבדת במים פעם שנית שכתבתי דאסור דכה"ג משכחת בתנורים דידן גריפה אסורה אבל ה"ה כתב בפ"ג בשם הרשב"א לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואע"פ שהוא מכבה א"א בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש וה"ז כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל ונראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש:

תנור וכיריים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר אבל אין סכין אותן בשמן ולא טחין אותן וכו' ברייתא בפ' המביא כדי יין (לד:) ופירש רש"י חדשים. וכ"ש ישנים: הרי הן ככל הכלים הניטלין. בשבת בחצר דחזו למיתב בגווייהו מידי: אין סכין אותן שמן. להחליקן ולצחצחן: ואין מפיגין אותן. לאחר הסיקן בצונן שמתקשין על ידי הצונן וכולהו משום דמתקן מנא הוא: וכתב הרא"ש וכיון דחדשים הם א"כ בלא הפגת צונן אפי' היסק ראשון אסור כדאמרינן לעיל ברעפים חדשים וי"ל דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן ע"כ וזהו שכתב רבינו אבל היסק ראשון מותר:

ומ"ש רבינו ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו וכו' שם בברייתא וכתב הר"ן דלא דמי לליבון רעפים דאסרינן לעיל דהתם תיקונו של כלי קודם לתשמיש שמשתמש בו אבל כאן בשעת תשמישו הוא דמתקן לתשמישו וא"ת היכי שרי הכא לאפות בתנור חדש והתניא התם אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת וכתבה רבינו בסמוך תירצו בתוס' דפורני שאני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת:

ומ"ש ולכך היה אומר הר"מ מרוטנבורק שמותר לשרות במים המכבדת וכו' נתבאר בסמוך:

מותר לאפות תנור מלא פת אע"פ שא"צ אלא פת אחד בפ"ב דביצה באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום קיתון של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו רשב"א אומר ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרשב"א ופירש"י ממלאה אשה קדירה וכולי דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי אבל לאפות כל ככר וככר צריך אפייה ורדייה לעצמו. בזמן שהתנור מלא שתנורים שלהם קטנים היו ומדביקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפה יפה וסיים בו הרא"ש אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צרכו וכן משמע מדשבק רשב"א נחתום דאיירי ביה ת"ק ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאופה בתנור גדול לא עכ"ל. ומשמע לרבינו שהכל תלוי באם מדבקים הפת בדפנותיו אם לאו הלכך תנורים דידן אפילו קטן שבקטנים חשיב גדול לגבי תנורים דידהו שהיו מדבקים הפת בדפנות והיה חומו יותר כשהוא מלא וכ"נ ממ"ש הגה"מ בפ"א בשם הרוקח וכתב שכן פירשו כל רבותינו. וזה שלא כדברי המרדכי שכתב אהא דאמר רבא הלכה כרשב"א לא שנא תנור קטן ל"ש פורני כדגרסינן בפרק המביא ואופין בפורני ומשמע אפי' בהערמה והא דתניא לקמן ואם הערים אסור מוקמינן לה בתלמודא דחנניה היא ואליבא דב"ש ורבינו יואל התיר לאפות ביום טוב לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת ולא היה די להקל בתנור אחד והתיר לאפות ב"פ מפני צריכות פת אחד לכל תנור עד כאן: ומה שהתיר להערים נתבאר בסי' תק"ג שיש חולקים עליו וז"ל א"ח מותר למלאות התנור פת אע"פ שא"צ אלא לככר אחד וכו' כתב הרא"ה דוקא במתכוין לכך אבל בלאו הכי אסור עכ"ל ואין נראה כן מדברי הפוסקים: אם יש לאדם אחד פת הדראה ורוצה לאפות פת נקייה או איפכא כתבתי בסי' תק"ו:

אסור לגבל טיט לטוח בו פי התנור אבל יכול ליקח מן הטיט וכו' בפרק המביא כדי יין (לב:) א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא בי"ט א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן והוא דצייריה מאתמול: ופירש"י שרקין ליה תנור. עבדי אדוני טחים סביבות כסוי פי התנור בטיט שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שהרוח קשה לצלי ותימא לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא: ארקתא דפרת סמכינן. על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר שאין אנו צריכין לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא: והא דצייריה מאתמול. עשה בו סי' ונתקו לצד אחד. והרמב"ם כתב בפ"ג כלשון הזה סותמין פי התנור בטיט ורפש שסביבות הנהר והוא שרככו מאמש. וכתב הר"ן והוא דצייריה מאתמול ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גיבולו ובין טיחתו מותר משום דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופא לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגיבול אסור משום שנראה כמגבל לצורך בניין: כתב המרדכי אנן ארקתא דפרת סמכינן וכן מותר לטוח התנור שמטמינין בו את החמין בטיט המוכן מעי"ט או שהיה דעתו על הטיט שברחוב ע"כ. ואיני יודע מה מלמדינו דהא בהדיא אמרינן בגמרא דשרי ועוד מאי וכן דקאמר: ואפשר דאתא לאשמועינן שאע"פ שאינו לצורך י"ט עצמו אלא לצורך מחרתו שהוא שבת שרי דכיון שעירב כל מה שהוא מותר לעשות לצורך י"ט מותר לעשות לצורך השבת:

ואפר מותר לרש"י לגבלו ולטוח בו וכו' בפרק המביא כדי יין אמר רבינא וקיטמא שרי ופירש"י שרי לגבלו ולטוח בו דלאו בר גיבול הוא וכ"פ הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ג. וכתב הרא"ש שהקשה ר"ת מדאמרינן בפ"ק דשבת אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דר"י ור' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבל ליה לכ"ע חייב. ועוד מוכח התם בפרק מי שהחשיך דמחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו. ואליבא דרבי אפשר דמיירי שנתן בו מים מעי"ט ונתינתה זהו גיבולו וכבר נתגבל מעי"ט ור"ת פירש דקאי אמתני' אבל מכבשין כלומר שמשכיבין האפר וקמ"ל רבא דמותר אפי' היה אפשר מבע"י עוד פי' ר"ת דאיירי להניח קיטמא על כסוי התנור להחזיק החום ואשמועינן דוקא קיטמא אבל עפר אסור שמא ימרח מיהו בכולה שמעתא לא משמע איסור משום מירוח אלא משום גיבול דהא שרי רב אשי לשרוק התנור מטיט שעל שפת הנהר ולא חייש למירוח עכ"ל. והתוספות והר"ן בפ"ק דשבת כתבו בשם ר"ת קיטמא בלא מים לשרוק פי תנור שרי וקמ"ל דלא גזרינן דלמא אתי לגבל. וכתב ה"ה בפ"ג שהראב"ד סובר כפר"ת ושהרשב"א דחה פירוש זה והכריח שמותר לגבל האפר ונתן טעם לדבר שאפילו יהיה אפר בר גיבול כיון שמתייבש לשעתו וא"א לגבלו מעי"ט מותר לגבלו בי"ט ע"כ:

ומה שהקשה הרא"ש בשם ר"ת לפירש"י והרי"ף והרמב"ם כבר יישבו ה"ה בפ"ח מהלכות שבת. ונ"ל דלדעת הרי"ף אפשר לומר בעניין אחר שמה שפירש שהאפר אינו בר גיבול לאו למימרא דלא מיחייב עליה משום מלאכה דודאי חייב הוא כדמוכח בפ"ק דשבת אלא היינו לומר דלאו בר גיבול לבניין הוא הלכך לא מיחזי כמגבל לבניין דקיטמא לאו לבניין קיימא וכיון דמדינא מישרא שרי דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה וגם ליכא למימר דמיחזי כמגבל לבניין מותר ומדברי הר"ן למדתי זה: אם מותר ליקח פת חמה מן העו"ג בי"ט יתבאר בסי' תקי"ז בס"ד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • אופין בפורני ולא חיישינן לטירחא וכו' ברייתא ס"פ המביא ודעת רש"י לפרש דאשמועי' היכא דיש לו אוכלין הרבה ורוצה לאפות הכל בתנור הגדול שקורין פורני שפיו מן הצד כמו תנורים שלנו דאיכא טירחא מרובה בהסקה ובכבוד הגחלים במכבדות מקמי שישים הפת בתנור משא"כ אם יאפה הכל בתנורים קטנים שפיו למעלה שאין בהן טורח אפ"ה לא חיישינן לטירחא מיהו יותר מכדי צרכו ודאי אסור דלא קאמר רשב"א ממלאה אשה התנור מלא פת וכו' אלא בתנורים קטנים אבל לא בתנור גדול כמו שיתבאר בסוף סי' זה:
  • ומ"ש דחיישינן שמא תפחת וימנע משמחת י"ט כך פי' הרמב"ם בפ"ג שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וכ"כ הסמ"ג והמרדכי אבל רש"י פי' שמא תפחת ונמצא שטורח שלא לצורך וכן פי' הרשב"ם וכתב הרב המגיד שדברי הרמב"ם עיקר ונראה דנפקא מינה לענין דינא דלרש"י אין לחוש אלא לשמא תפחת ע"י הסקה וכשלא תפחת ע"י הסקה שוב אין לחוש שתפחת אח"כ ותפסיד הלחם דלפי זה אם הסיקוהו בעי"ט ומשימין בתוכו הלחם בי"ט מותר אבל להרמב"ם איכא לחוש שמא תפחת לאחר ששמו בו הלחם בי"ט:
  • ומחממין חמין באנטיכי הב"י הביא ג' פירושים א' בשם הר"ן ב' בשם הה"מ ג' בשם הכל בו ולפעד"נ קרוב לפרש דמדתניא ומסיקין ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי משמע דבאנטיכי נמי אשמועינן דלא חיישינן לטירחא והוא דבפרק כירה מפרש אנטיכי בי דודי פי' יורה גדולה שיש לה ב' שוליים וגחלים בין שניהם ומים על העליונה ואמרי לה בי כירי פי' חלל יש בכירה אצל חללה שהגחלים בו ומים נתונים בחללה השני דבין בזו ובין בזו איכא טירחא מרובה בחמום המים דצריך להשים גחלים פעם ושלש ולהוציא הכבויים ולהכניס תחתיהם הלוחשות עד שיחמו המים ולא זו אף זו נקט דלא מיבעיא דלא חיישינן לטירחא דפורני אלא אפילו לטירחא דאנטוכי שהוא טורח רב נמי לא חיישינן:
  • אע"פ שהעצים שנשרו מן הדקל וכו' כלומר אף על פי שכתבתי בסימן תק"א דעצים שנשרו מן הדקל וכו' אסורים וכדאיתא בפרק קמא (דף ז') דקאמר רבי יוחנן דאף על פי דגבי ביצה בשבת ויום טוב הסמוכין סבירא להו דנולדה בזה מותרת בזה דלית ליה הכנה דרבה אפילו הכי עצים שנשרו בשבת אסורין ביום טוב הסמוך לו מאי טעמא וכו' אלמא דלרב דאית ליה הכנה דרבה גבי ביצה אף בעצים אסור משום הכנה וכן כתב הרי"ף והרא"ש ומשמע נמי דבנשרו ביום טוב אסורין משום מוקצה ואפילו לרבי שמעון דבמוקצה שבמחובר דמיא לגרוגרות וצימוקים כמו שכתב רש"י בפרק אין צדין גבי דורן והתוספות הביא פירושו רפ"ק (דף ג') בד"ה גזירה אי נמי אסור משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש דמודה ר"ש בפירות הנושרין והרמב"ם בפ"ב כתב דאסורין העצים משום נולד נראה דס"ל דשמא יעלה ויתלוש לא שייך אלא בפירות שאדם מתאוה להן ובעודם בכפו יבלעם וכדכתבו התוספות לשם והרי"ף והרא"ש כתבו וז"ל משום דהו"ל נולד ואסרו להו רבנן שמא יעלה ויתלוש ונראה דה"ק אפילו היכא דליכא משום נולד דחמיר טפי כגון שהיה דעתו עליהם או התנה עליהן ב"ה לא מהני בהו תנאה לפי דאסירי מדרבנן משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש וכ"כ להדיא הרמב"ן בספר המלחמות:
  • ומ"ש אם נשרו בתוך התנור וכו' שם מימרא דרב מתנה וס"ל לרבינו דאף בנשרו בשבת מותרין בי"ט ע"י ביטול ברוב דאע"ג דאסורין משום הכנה והכנה דאוריית' היא כאן אינה הכנה דאורייתא ממש אלא כעין הכנה דאף ביצה שנולדה בשבת אינה אסורה בי"ט הסמוך לו משום הכנה דאורייתא שהרי נגמרה בע"ש שהוא יום חול ולא תמצא הכנה דאורייתא אלא בביצה שנולדה בי"ט שאחר השבת או בשבת שאחר י"ט שנגמרה מאתמול ביום קדש אבל היכא דלא נגמרה ביום קדש אע"פ שנתגדלה לא מיתסרא תדע דהא עגל שנולד בי"ט שאחר השבת דשחטינן ליה ואמאי הלא נתגדלה בשבת אלא ודאי דלא חשבה לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדש בריה חדשה לגמרי וכ"כ הר"ן בפ"ק ואם כן בע"כ ביצה שנולדה בשבת שאסורה בי"ט הסמוך לה אין בו איסור הכנה דאורייתא כיון שנגמרה ביום חול אלא דהכי קאמרינן כיון דאם היתה נולדה בי"ט עצמו היא אסורה והשתא שנולדה בשבת שלפניו אם היתה מותרת בי"ט שלאחריו בשביל אותה לידה דשבת הוי כאילו שבת מכין לי"ט א"נ דאף בשעת לידה איכא הכנת לידה וכל זה אינו אלא הכנה ומדבריהם הוא וכ"כ התוספות (ד' ד') בד"ה אלא בהכנה וכ"כ הר"ן והרמב"ן לשם ונמצא לפ"ז דאף העצים שכבר נגמרו ביום חול אלא שנתגדלו קצת בשבת לית בהו משום הכנה דאוריית' אלא כעין הכנה דלא עדיף מביצה וניתרין ע"י ביטול מרוב ומה"ט כתב רבינו בסי' תקי"ד בדין לפידים שמועיל להן ביטול ברוב לפי שאין בהן הכנה דאורייתא אלא כעין הכנה וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' פ"א דלפידים לית בהו אלא כעין הכנה אבל ה"ר יחיאל סובר דגבי עצים דאמרינן דאסורין בשבת משום הכנה אף ע"ג דאין כאן הכנה גמורה מ"מ יש בהן דין הכנה כאילו היו אסורין מדאורייתא דאין מבטלין איסור דאורייתא וה"ה גבי לפידים נמי ס"ל לר' יחיאל דאסור לבטלן אלא דעל עצים שנשרו לתנור שאלוהו ולא היה צריך להשיב גבי על לפידים שלא שאלוהו א"נ אפשר דגבי לפידים ס"ל לה"ר יחיאל כדעת מקצת גאונים דלא שייך איסור הכנה גבייהו כלל:
  • ומ"ש כיון דקלי לאיסוריה מותר לבטל וכו' שם אוקימתא דגמרא אלא דקשה דלכאורה משמע שלא הוצרך התלמוד לחלק בין מקלי קלי לאיסוריה ללא מקלי קלי אלא לרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' באיסור דרבנן לא בטיל והני עצים נמי כדבר שיל"מ הן שיש להן היתר אחר י"ט והוו אסירי אי לאו משום דמיקלי קלי אבל איסור דרבנן שאין לו מתירין אפילו איתיה לאיסורא בעיניה מבטלין לכתחלה כשאין לו שורש מן התורה דוגמתו מפורש לו וליכא למגזר כמו מוקצה שגזרו משום הוצאה שאינו דומה לו אבל סתם יינם אף על פי שהוא מדרבנן כיון דכתיב ישתו יין נסיכם והוא שנתנסך בפירוש לע"ג אין מבטלין לכתחלה אפי' סתם יינם וכ"כ במרדכי הארוך ע"ש ראבי"ה וא"כ קשה אמאי כתב רבינו בסתם דאין לבטל איסור דרבנן אלא היכא דמקלי קלי ומשמע אפילו אין לו מתירין היפך משמעות הסוגיא וי"ל דרבינו נמשך אחר דברי הרא"ש דלאחר שכתב לשון האלפסי אמר והא דקאמרינן נמי דמבטלין איסור' דרבנן לכתחלה היינו דוקא היכא דמקלי קלי לאיסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחלה אפי' באיסורא דרבנן ואפי' אין לו מתירין כלל עכ"ל אלמא דמפרש דמעיקרא דמשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין אמסקנא סמיך דדוקא במקלי קלי מבטלין בדרבנן והא דלא הוה משני מעיקרא ה"מ היכא דאיתיה לאיסור בעיניה הכא מקלי קלי לאיסוריה היינו כי היכי דלא תימא דאף איסורא דאורייתא מבטלין כי ליתיה לאיסורא בעינה והא ליתא דבאיסורא דאורייתא אין מבטלין אפילו כי ליתיה לאיסורא בעיניה ולהכי קאמר תלמודא ה"מ בדאורייתא לאורויי דבדאורייתא אין היתר לבטל כלל לכתחלה וכן פסק במרדכי בשם רשב"ט והיא דעת מהר"ם לקמן בסימן תרע"ו גבי נר חנוכה ע"ש ועיין עוד בי"ד סוף סי' צ"ט ובמ"ש לשם בס"ד. ודע דממ"ש רשב"ם בהגהתו להרי"ף ומביאו המרדכי יראה דדוקא במידי דאכילה אין מבטלין כגון תרומה שנפלה לפחות מק' שעל דבר זה נשנה אין מבטלין איסור לכתחלה וכן איסור שנפל לקדרה בפחות מס' אין מוסיפין עליו וכן בעצים דאיסור אסור להוסיף ולבטל מפני שהגוף נהנה בחמום דהוי כמו אוכל נפש אם לא מטעם דמקלי קלי אבל בסכך פסול דסוכה מבטלין לכתחלה ברוב סכך של היתר כדתנן המקרה סוכתו בשפודין וכו'. וכתב הר"ן מסתברא דביטול ברוב בעצים דוקא שאינו מכיר האסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין מועיל להן שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין ע"כ וכן פסק הרב בהג"ה ש"ע ולפע"ד יראה דלמסקנא דמקלי קלי אפילו ניכר מתחלה כיון דלבסוף לא יהא ניכר דמקלי קלי מועיל להן ביטול ואין ראיה משאר איסורין שנשארין בעין וכדפי' בסמוך דמהך טעמא דמקלי קלי נמי שרי לבטל לכתחלה אעפ"י שיש לו מתירין כנ"ל להלכה אבל למעשה צ"ע:
  • אסור ליקח עץ מבין העצים וכו' בפרק המביא דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד ופירש"י משום מוקצה דלא ניתנו עצים אלא להסקה והתו' כתבו דאפי' לר"ש אסור דהו"ל מתקן מנא לכבד בו את התנור וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת ובה"ג וכך הם דברי רבינו ובין לרש"י ובין לתו' ליכא איסור' אלא בלוקח עץ מבין העצים שלא הכינו לכך אבל אם הכינו לכך מעי"ט ליכא משום מוקצה ולא משום מתקן מנא והתוספות בפרק נוטל כתבו עוד וז"ל ולפי זה נ"ל אע"ג דלא מיתקנא ליה אפ"ה אסור גזרינן שמא יבא לידי תקון כלי ע"כ:
  • תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט וכו' משנה פ' המביא סוף (דף ל"ב) ורש"י פי' אין גורפין הטיח דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דבפרק א"צ (דף כ"ח) דאמרי מכשירי אוכל נפש אסור ע"כ ובגמרא תני רב חייא בר רב יוסף קמיה דרב נחמן ואם אי אפשר לאפות אא"כ גורפו מותר ופי' רש"י מותר כרבי יודא ע"כ מבואר מדבריו דמפרש דהך ברייתא פליגא אמתניתין דאוסר לגרוף בסתם אפילו לא אפשר לאפות בלא גריפה כרבנן וברייתא אתיא כרבי יהודה דמתיר במכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותו מעי"ט ולפי זה איירי מתניתין דנפל הטיח בי"ט. א"נ מעי"ט ולא היה יודע מבע"י וכן פי' רש"י להדיא בפרק אין צדין בהא דדרש רב חסדא גריפת תנור וכיריים בי"ט באנו למחלוקת ר"י ורבנן בדלא היה יודע מבע"י שנפל הטיח לתוכו וכיון דקי"ל הלכה כר"י במכשירין שא"א לעשותן מעי"ט דמותרין לעשותן בי"ט כדלעיל ריש סימן תצ"ה א"כ קי"ל נמי כהך דתני רב חייא בר יוסף דאיתא כר' יהודה דלא כתנא דמתניתין מיהו ודאי מודה ר"י דכשאפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה דאסור לגורפו משום דמתקן מנא הוא לרש"י אבל הרא"ש כתב דאסור לגורפו משום דאסור בטלטול דמוקצה דעפר ואבנים מודה בה ר"ש דאסור אבל אין בגריפה זו משום מתקן מנא והכי משמע בגמרא דקא מפרש לרישא דאין שוברין את החרס משום דקא מתקן מנא ולא קמפרש הך טעמא לסיפא דאין גורפין את התנור אלמא דאין בו משום מתקן מנא ולא צריך נמי לפרש דאסור משום טלטול דפשוט הוא דאסור לטלטל את העפר שלא לצורך ולפ"ז לא פליגא ברייתא דר' חייא בר' יוסף אמתניתין דמתניתין מיירי באפשר לאפות ולצלות בו שלא יחרך כלל הפת והצלי בלא גריפה וכך הם דברי רבינו ומשום הכי לא כתב כפי' רש"י משכיבין את האפר והעפר דעפר ודאי אסור אלא כתב אבל מותר להשכיב האש והאפר דמותר לטלטלן:
  • ומ"ש אבל אם צריך לגורפו וכו' היינו ברייתא דרב חייא בר יוסף וכמו שפיר' הרא"ש דכיון דאין בו אלא משום איסור טלטול שרינן לה לצורך אוכל נפש שלא יחרך הפת והצלי אלא דקשיא לפי זה מה ענין זה לתנור שנפל בו טיח אפילו לא נפל בו טיח הו"ל למיתני דמותר להשכיב האש והאפר שלא יגע בפת ולרש"י ניחא דאתא לאשמועינן דמותר להשכיב הטיח שנפל בו ואין בזה משום מתקן מנא ואפשר דתנא דמתניתין מילי מילי קתני והך דמשכיבין האש והאפר קאי אכל תנור בי"ט דמותר להשכיב האש והאפר אלא דלישנא דמתניתין דתני בה אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין לישנא דאבל משמע דקאי אנפל בו טיח דאין גורפין אותו אבל מכבשין וי"ל דאשמועינן הכא בתנור שנפל בו טיח דמותר להשכיב האש והאפר ולא חיישי' דלמא אתא נמי לגרוף את הטיח או להשכיב גם העפר דאסור בטלטול:
  • ומ"ש ודוקא בתנורים שלהם וכו' כ"כ הרא"ש אלא דהב"י הקשה על לשון רבינו שאמר אם אפשר לאפות זולתה וכו' דהא בתנורים שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה כמ"ש הרא"ש וה"ה בפ"ג משם הרשב"א ותירץ דרבינו מדבר בשגרף כבר ריבוי האש והאפר דשוב אין לו לטבל המכבדת במים פעם שנית אם אינו צריך להפיג חום התנור אלא ליפות הפת והצלי וז"ש אם אפשר לאפות זולתה וכו' ולפי עניות דעתי נראה דאף באינו מטבל פעם שנית במים אלא חוזר ומכבד שנית הגחלים קטנים והאפר ליפות גם כן אסור כיון דיכיל לאפות זולתה ועוד יש לומר דאף במכבד פעם אחת בלבד קאמר דאם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי דיכול לאפות הפת בלא כיבוד אלא דאתא לכבד הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת שמא יהא נחרך בקצתו דאסור. ואכתי קשיא לי טובא לדעת הרא"ש דמחשב כיבוי זה לצורך אוכל נפש א"כ פשיטא דמותר אף שלא לצורך במתוך אם אית ביה צורך קצת כדין הוצאה והבערה ושאר מלאכות כדלעיל ריש סימן תצ"ה א"כ אם בא לגרוף כדי שיהא הפת נאה למה יהא אסור דאף למ"ש התוספות בשם ר"ח ור"ת דבעינן שיהא לצורך שמחת י"ט הא ודאי דבפת נאה אית ביה יותר שמחת י"ט מבטיול לגבי הוצאה ואפשר ליישב ע"פ דברי התוספות בפ"ב ריש (דף כ"ג) בד"ה על גבי חרס דיש לחלק בין הבערה לכבוי וז"ל ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש ודאי אסור לכ"ע בי"ט וכו' ואף על פי דכתב הרא"ש דכבוי לצורך אוכל נפש מותר אפילו לרבנן מכל מקום אינו דומה להבערה דא"א לתקן האוכל בלא הבערה ולפיכך אמרינן ביה מתוך אבל הכיבוי אינו מתקן האוכל נפש דפשיטא דאם לא היה צריך לכבוי היה ג"כ מתקן האוכל ע"י האש ולפיכך אע"פ דאם יש בכבוי צורך אוכל נפש מותר לכבות מ"מ לא אמרינן גביה מתוך ועי"ל דהכבוי לצורך הפת כדי שיהא נאה ולא יחרך דומה למכשירי אוכל נפש דגזירת הכתוב הוא דאסור מדכתיב הוא ולא מכשירין ולא שרינן ליה במתוך ואע"פ דהכבוי דהכא א"א לעשותו מעי"ט מ"מ לא דמי לשאר מכשירין שהן מכשירי אוכל נפש ממש משא"כ בכיבוי וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפ"ב ליישב למה לא התירו הכבוי לצורך תשמיש המטה במתוך ותירץ בחד שינוייא דכבוי זה חשיב כמכשירי אוכל נפש ואע"ג דפשיטא דלא שייך לומר התם דאפשר מאתמול אלא דנותנין עליו דין מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול ואסור וה"נ דכוותה גבי כבוי ולענין הלכה כתב ב"י דנהגו לגרוף לאחר הסקה ואף עפ"י שהוא מכבה כיון דא"א בלאו הכי כמ"ש הרשב"א מיהו ודאי אין לגרוף בעצמו אם אפשר ע"י אחרים:
  • תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים וכו' ברייתא פרק המביא (דף ל"ד) ופירש"י חדשים וכ"ש ישנים. הרי הן ככל הכלים וניטלין בשבת בחצר דחזו למיתב בגוייהו מידי. אבל אין טחין וכו' להחליקן ולצחצחן וכולהו משום דמתקן מנא. אבל היסק הראשון מותר וכו' וכ"כ הרא"ש דלא דמי לליבון רעפים שנגמרים בהיסק לחוד ואסור כדלקמן בסימן תק"ח דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיג בצונן ועיין בריש סימן תק"ט בדין תנור חדש ולא פנו ממנו האבנים מעי"ט:
  • ומ"ש ואם צריך להפיגו כדי לאפות בו וכו' הקשו בתו' ומ"ש מהא דתניא אין מלבנין את הרעפים כדי לצלות בהן וכאן מותר אם עושה לצלות בהן. וי"ל דתנור כיון דנעשה ע"י משקין אינו ודאי חוסמן והר"ן פי' בע"א והביאו ב"י ומיהו האי כדי לאפות בו היינו לומר שהוא חושש שמא ישרף הפת אבל אם אינו חושש אלא לשמא יחרך ולא יהא פת נאה אסור לכבות כדלעיל. ואכתי קשה היאך התירו תנור חדש להפיגו בצונן כדי לאפות בו והא אמרינן דאין אופין בפורני חדשה שמא תיפחת תירצו התו' דבפורני שהוא גדול יש לחוש יותר שמא תיפחת ע"כ ונראה דרצונם לומר דמתוך שהוא גדול גם היסקו רב וגדול ויש לחוש שע"י היסק הגדול תפחת:
  • אסור לגבל טיט וכו' בפרק המביא סוף (דף ל"ב) קאמר רב אשי אנן ארקתא דפרת סמכינן וה"מ דצייריה מאתמול ופירש"י עשה בו סי' ונתקו לצד אחר עכ"ל נראה דבסימן לחוד אסור משום דקא עביד גומא ולהכי בעינן נמי דנתקו לצד אחר ורבינו קיצר וכתב כלשון הגמרא: כתב הר"ן דגיבול אסור משום דנראה כמגבל לצורך בנין ומש"ה קיטמא שרי דלא מיחזי כמגבל לבנין דלאו לבנין קיימא וכו' ולעד"נ דגיבול אסור משום דאפשר מעי"ט אבל טיחה דאי אפשר אלא בי"ט שרי אף על פי דממרח כיון דלצורך אוכל נפש הוא וקיטמא דשרי יתבאר בסמוך:
  • ואפר מותר לגבלו וכו' שם אמר רבינא וקיטמא שרי והרי"ף והרמב"ם בפ"ג ובספ"ח מהלכות שבת כתבו כפרש"י דאפר מותר לגבלו ולטוח בו בי"ט דלאו בר גיבול הוא אבל התוס' בפ"ק דשבת (דף י"ח) ובפרק המביא הוכיחו דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב משום גיבול מיד שנתן עליו מים לרבי דהלכה כמותו לגבי ר' יוסי בר יהודה מש"ה כי כתן עליו מים מאתמול דנתגבל מעי"ט שרי לטוח בו בי"ט וכמ"ש רבינו משם ר"י ומיהו נראה דאסור לחזור וליתן מים עליו בי"ט דודאי נתייבש קצתו וה"ל מגבל בי"ט:
  • ומ"ש ור"ת פי' וכו' היינו אפילו כי נתן עליו מים מאתמול אית ביה משום גיבול בי"ט והך וקיטמא שרי מיירי בלא נתינת מים ומניחו ע"פ התנור ואשמועינן דדוקא קיטמא דלית ביה מירוח הוא דשרי אבל עפר אסור להניח עליו שמא ימרח וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת והקשה עליו דכולה שמעתתא משמע דלא חיישינן למירוח והתוס' פ"ק דשבת כתבו דקמ"ל דלא גזרינן בקיטמא בלא מים דילמא אתי לגבלו במים וק' לי דא"כ עפר נמי ואמאי נקט קיטמא אבל הסמ"ג פי' בשם ר"ת דרבינא קאי אהא דתנן דאסור לגרוף בי"ט הטיח דנפל בתוך התנור מעי"ט משום מתקן מנא אבל הדשן בלחוד שבתוכו מעי"ט שרי לגרפו בי"ט דאין בו משום מתקן מנא אלא משום איסור טלטול ועיין בתוספות בפרק קמא (דף ח') בד"ה א"ר יודא ובפרק אין צדין (דף כ"ח) בד"ה גריפת התנור ובפרק המביא (דף ל"א) בד"ה א"ר זירא ובאשיר"י כתוב בשם ר"ת וקיטמא שרי פי' להשכיב האפר שבתוכו מערב יום טוב משמע אבל לגרוף האפר אסור דאיכא לחוש לאשויי גומות כמ"ש התוספות בפרק אין צדין משם ר"י ז"ל גם בסמ"ג ראיתי יש מגיהין דשרי הדשן להשכיב ובהגהת מיימונית ספ"ח דה' שבת כתבו בשם התוספות דקיטמא שרי היינו לקטום אפר ע"ג גחלים לוחשות כדי שלא יחרך הפת ולא הוי כמכבה ביום טוב עוד כתבו התו' וקיטמא שרי ליקח אפר ולסתום הסדקים של תנור שלא יוציא האור כמות שהוא יבש בלא נתינת מים עליו ואעפ"י שהיה אפשר לעשותו מאתמול:

דרכי משה[עריכה]

(א) ונ"ל דאף על גב דאין אנו בקיאים איזה קרוי גדול או קטן ולכן כולם אסורות וכמ"ש הטור לעיל ס"ס תק"ד לענין מדוכה מ"מ מאחר שכתב רבינו לקמן סימן זה דמותר להסיק תנור חדש ש"מ דסתם תנורים שלנו אינם נקראים גדולים וכן נתבאר בי"ד סימן צ"ז וע"ש: