מגן אברהם על אורח חיים שו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים שו |

סעיף א[עריכה]


(א) שמעיין נכסיו:    ודוקא היכא דמנכר' מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם:


(ב) דאינו רשאי להביא:    וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:


(ג) וה"ה דאסור לטייל:    נ"ל דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא:

סעיף ב[עריכה]


(ד) עומדת חוץ לתחום:    אפילו חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש סוף סי' ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א [ שבת דף נ"ג ] ועיין סי' שצ"ז:

סעיף ג[עריכה]


(ה) לך למקום פלוני:    הע"ש תמה על דברי הרב"י ולא ידע כי הוא ממש ל' הגמר' וה"פ דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו' מוכח דא"ל מתחלה ליקח במקום פלוני להכי בדבר הרשות אסור:


(ו) ויש אוסרין:    פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח ועיין סי' שכ"ג:

סעיף ד[עריכה]


(ז) מקרי שכיר יום:    וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"כ ומוכח כן מהגמר' וה"ה במשכיר חדר לחבירו, ונ"ל דה"ה המלוים בריבית צריכים להלות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים דהא אפי' גבי מורד דקנסוהו כל זמן שיהיה מורד יתן כך וכך ליום אפ"ה אסור ליתן משל שבת דה"ל שכר שבת וה"ה בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מקרי שכר שבת בכיוצ' בזה וכ"מ בגמר' פ"ה דכתובות:

סעיף ה[עריכה]


(ח) ויש מי שמתיר:    כיון דצרכי מצוה הוא ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו בשכר מתורגמנים:


(ט) לשנה וכו':    פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע:

סעיף ו[עריכה]


(י) חשבונות:    ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [ כתובות דף ה' ]:


(יא) ולפסוק צדקה:    ואף על גב דאין מקדישין כמ"ש סימן של"ט ס"ד היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור עכ"ל ר"ן, ועבב"י שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לב"ה אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה אבל הנודר ס"ת או עטרה מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן עכ"ל. נ"ל כונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בחושן משפט סימן צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל דלא כהרב ב"י:


(יב) ולפקח:    כתב מגיד משנה פכ"ד לא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמר' עכ"ל וכ"מ סי' של"ט ס"ד:


(יג) או אומנות:    דהוא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:


(יד) כמה יתן:    אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך:


(טו) לפסוק צדקה:    ומ"מ צ"ע אם החזן עשיר א"כ לא לצדקה תחשב וצ"ל כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה מ"ד כשפוסקין מעות לבנות בה"כ:

כתב היש"ש פ"ה דביצה הכרזת המצות מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והיה נראה לאסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכל זה אינו אלא לישב המנהג בדוחק אבל קניית מקומות בב"הכ וכן קניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור [ובזמן מצותן אינו קונה האתרוג עצמו רק לצאת בו אפי' ביום ראשון שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג או שופר בי"ט נ"ל דאסור עיין סי' תקפ"ו ] והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אסטריך דכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי כקציצות דמים לצורך מצוה ול"ד למקח וממכר כלל ושרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה עכ"ל ובש"ג בע"א דף שכ"ב מפקפק ג"כ על קנית המצות ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר: מקח וממכר א' בפה וא' במסירה אסור גזירה שמא יכתוב [רמב"ם פכ"ג] כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה עכ"ל ופשוט לצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו וכ"מ בעירובין דף ע"א דמקנ' רשותא בשבת אסור אפי' בלא קנין סודר [ועיין בחושן משפט סוף סי' רנ"ד ] וכ"מ בגיטין דף ע"ז דאפי' לקנות בחזקה אסור ע"ש ברא"ש וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ד' אתפסוה מטלטלין לכתובתה פירוש מבע"י דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ונכון הוא זה אבל א"צ לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדי יין ומניח טליתו עליו עכ"ל משמע דאפי' משכון אסור ליתן לדבר חול וכ"מ בילקוט פ' בהעלותך דף רי"ו אף על גב דחשיב נותן משכון ולוקח בהדי דברי' דפסח דחי שבת משמע דאסור לדבר חול עמ"ש בסמוך ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסור וכ"מ ברי"ף פ"ה דיו"ט וברמב"ם סוף ה' מכירה ועיין סי' ש"ז סי"א מ"ש וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוק' לגבוה שרי כמש"ל בשם הר"ן דאם לא כן מה צ"ל דמותר לפסוק צדקה וצ"ע וי"ל דהכא לא מחייב כלום באמירתו משא"כ בהקדש:

סעיף ז[עריכה]


(טז) כגון למדוד:    וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול וכתבו התוס' ספי"ז דדוק' מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובד' דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא כתב טחושן משפט סי' ע"ג בשם הרא"ש ז"ל ראובן נשבע לפרוע לשמעון מנה בז' בניסן וכו' אם לא פרעו ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו וכ' הרב"י דאפשר לומר שאף הרא"ש לא אמר שיוצא ידי שבועתו בנתינת המשכון אלא כששמו אותה ונתנה לו בתורת שומא לפיכך הוצרך לבקש היתר משום דחפצי שמים הוא וכו' דאילו אינו נותנה בתורת פרעון משנה שלימה הוא ואם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' אבל במ' נ"י ח"א כתב דאפי' נשבע לפורעו במעות ולא במשכון יתן לו משכון של כסף דשוה כסף ככסף עכ"ל הב"י ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומא והסמ"ע מתיר אף המדידה וצ"ע דהא הרא"ש מבי' ראיה מדשרי לשדך תינוק וללמדו אומנות ק"ו שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל כלל ח' סי"ד וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם אסור להזכיר כמ"ש ס"ו גם בס"ג אסור להזכיר סכום והטעם כתב המ"מ לפי שאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו עכ"ל, וא"כ ה"נ יתן לו מטלטלין שיודע בודאי ששוים יותר מחובו ולא יצטרך שומא ומדידה וגם הרא"ש כתב אח"כ וז"ל שוב אמרו שנשבע לתת מעות ולא משכון וכו' משמע דבתחלה אמר שיתן לו בתורת משכון והא דהוצרך לומר דחפצי שמים הוא היינו משום דאין פורעין בשבת ואפי' ליתן משכון אסור אם לא לצורך שבת כמ"ש ס"ו וסימן ש"ז סי"א ע"ש לכן נ"ל פשוט דשומא ומדידה אסור ועיין ביורה דעה סי' רל"ט ס"ו ונ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם כמ"ש סי' ש"ז ס"ה ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום כדאיתא בסנהדרין דף י"ד או יעשה כמ"ש סי' ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישימו אותו:

סעיף ט[עריכה]


(יז) אסור לומר:    ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אפי' לצורך כלה או מת (ר"ן) ועיין סי' שכ"ה סט"ו:


(יח) ודאי שרי:    אפי' להשכיר כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בחושן משפט סוף סי' רנ"ד [הג"מ פ"ב והג"א פ"ט דב"ב]:

סעיף יא[עריכה]


(יט) לקנות בית:    ובמ"ץ ח"א סל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת:


(כ) בא"י:    וסוריא כא"י לדבר זה [רמב"ם פ"ו] בגמרא פ"ק דגיטין דקדק הרמב"ם וכתב לדבר זה דאלו מדינ' סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר ק' דהא מסקי' ביורה דעה סימן קנ"א דאפי' לכתחלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע ואפשר דס"ל דעכ"פ איכ' קצת מצוה בקניית בתים וז"ל הג"א פ"ב דמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו' משמע דאסור ליתן לו מעות:

סעיף יב[עריכה]


(כא) על אבידה:    דהשבת אבידה ולו' למי שיודע ממנ' מצוה הוא ונהגו עכשיו להכריז אביד' עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכ' רמיז' אבל במקום שיש חשש סכנ' בדבר פשיטא דשרי:


(כב) חרמי צבור:    וה"ה נידוהו בחלום [רדב"ז ח"א קי"ח]:


(כג) כעסקי רבים:    משמע דאם הוא צורך יחיד אסור להתיר החרם אם אינו לצורך שבת ובבד"ה כתב בשם רי"ו ני"ז ח"ז הטעם דבחול לא יכול לקבץ הקהל בקל ולא יוכלו להתיר לו והוי כנדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א כתב הב"ח סוף סי' ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחר' ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל:


(כד) לצורך שבת:    דומה להיתר נדרים [מ"מ] ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו וצ"ע על רמ"א שכ' אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכ"כ בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"מ סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכ"כ בספר חסידים סי' ת"ט ועיין בספר ש"י דף מ"ט:

סעיף יג[עריכה]


(כה) להכריז בשבת:    בקושטנטינא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות ובתשובת הגאונים אוסר זה [כ"ה]:


(כו) ואם לאו יאבד וכו':    דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אף על פי שאין תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכ' דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוה דבורא דחול (ריב"ש):


(כז) להכריז יין:    ובלבוש כ' ולא ראיתי נוהגין כן שבכל המקומות מכריזין אפילו בסכום מקח ואפשר דחשבי' ליה חפצי שמים לצורך קידוש עכ"ל ולפמ"ש ס"ג אין זה היתר וביש"ש פ"ה דביצה סי' ח' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח עכ"ל ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקין פשיטא דאסור:

סעיף יד[עריכה]


(כח) מצוה לשום וכו':    ואף על גב דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן:


(כט) חוץ לג' פרסאות:    אפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י) וא"כ אם רוצים לאנס' לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"א פעם א' אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"א כדאיתא בעירובין דף ס"ט ובחולין דף ה' פירש"י דשבת חמיר מע"א וצ"ע מנ"ל וזהו מ"ש רמ"א לעין בסימן שכ"ח ס"י והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידהו שתמר והתם מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילו כמש"ל בשם התוס' ול"ד להא דאמרינן בכתובות ע"ש והדבר ברור כמ"ש ועיין סוף סי' שכ"ט בהג"ה דאיתא בהדיא דהכא איירי ג"כ באונס ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו עיין סי' שמ"ג א"ד מידי דהוי אפ"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן וצ"ע ובהגהות הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה לכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל הפוסקים חולקין עליו וע' בתשובת ב"י סימן ב' מדיני כתובות וכמ"ש סי' ק"ך [כ"ה] ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי (נימוקי הרמ"ה דיני בושת סימן כ"א) וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום: