ברטנורא על ביצה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

משילין פירות דרר ארובה - מי שיש לו פירות או תבואה שטוח על גגו להתיבש וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והם נופלים לארץ דליכא טרחא יתירא. ודוקא ארובה, דכל ארובה מלמעלה למטה [בתקרת הגג], אבל חלון כגון גג שמוקף מחיצות וחלון בכותל וצריך להגביהו עד החלון ולהשליכו, כולי האי לא שרו רבנן למטרח:

ומכסין את הפירות - ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא , דמשום הפסד ממון שרו ליה רבנן:

דלף - גשמים הנוטפים מן הגג:

וכן כדי יין וכדי שמן - מכסין אותן מפני הדלף:

תחת הדלף - לקבל את המים שלא יטנפו הבית. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע:

(ב)

כל שחייבין עליו - שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות:

או משום רשות - שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה, וקרוב הוא להיות דבר הרשות, ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה - או שיש בו מצוה ממש, ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו - שלא לעשותו ביו"ט:

ואלו הן משום שבות - שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן - גזירה שמא יתלוש :

ולא רוכבין על גבי בהמה - גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה:

ולא שטין על פני המים - גזירה שמא יעשה חבית של שייטין :

ולא מטפחין - כף על כף :

ולא מספקין - כף על ירך :

ולא מרקדין - ברגל. וכולהו גזירה שמא יתקן כלי שיר:

ואלו הן משום רשות - משום דהנך דסיפא הוו מצוה גמורה, לגביהן קרי להני רשות :

לא דנין - דין. וזמנין דהוי רשות כגון שיש בעיר גדול ממנו, שאין מוטל עליו לדון:

ולא מקדשין - קדושי אשה. וזמנין דלא הוי מצוה גמורה אלא רשות, כגון דאית ליה אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מיבמין - נמי בזמן שיש אחיו הגדול ממנו הוי רשות, דמצוה בגדול ליבם. וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב :

ולא מעריכין - ערך פלוני עלי. ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפרשת ערכין:

ולא מחרימין - הרי בהמה זו חרם. וסתם חרמים לבדק הבית . וכולהו אסרינהו רבנן משום דדמו למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות - ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דמחזי דמשום שמחת יו"ט דכהן שהוא צריך להן הוא מפרישן, אפ"ה אסור, דה"ל מתקן. והני מילי פירות דטבילי מאתמול, אבל פירות דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן לה ביו"ט ויהבינן לכהן:

אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד - הך סתמא כב"ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים, דלא הותרה הוצאה אלא לצורך אוכל נפש. אבל אנן קיי"ל כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך . ואיכא נמי משילין פירות דרך ארובה דריש פירקין, דבשבת אסור וביו"ט מותר:

(ג)

כרגלי הבעלים - אין אדם יכול להוליכה ביו"ט אלא במקום שבעליה יכולים לילך:

או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים - מתניתין כשיש בעיר שני רועים, דלא ידעינן להי מינייהו הויא לה דעת בעלים, הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינה אצל הרועה מבעוד יום. אבל כשאין בעיר אלא רועה אחד, כל בני העיר מעמידין בהמתן ברשותו ובקניית שביתתו, והויא לה כרגלי הרועה:

ושאינן מיוחדים - לאחד מהן, אלא לכולן:

הרי אלו כמקום שהולכין - למקום שכולן יכולין לילך מותר להוליך את הכלים. אבל אם עירב אחד מהן לסוף אלפים לצפון והשאר לא עירבו, הוא מעכב על ידם מלהוליכה, לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכה לצפון, אלא אלפים אמה שהן מותרין בהן:

(ד)

כרגלי השואל - שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביו"ט דלאו ברשותיה קיימין בבין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביו"ט משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יו"ט :

האשה ששאלה מחברתה תבלין - לקדרתה:

ומים ומלח - לעיסתה:

הרי אלו - הקדרה והעיסה:

כרגלי שתיהן - אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:

שאין בהם ממש - אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה. כגון שהתבשיל עבה ואין המים נכרים בה, הילכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיא נכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:

(ה)

ושלהבת - כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין:

מועלין בה - הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

ושלהבת לא נהנין - לכתחלה מדרבנן. ואם נהנו לא מועלין, אין חייבין קרבן מעילה, דלית בה ממשא. וכן המוציא גחלת בשבת לרשות הרבים חייב, ושלהבת שדחפה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים פטור:

כרגלי היחיד - אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אותה העיר - אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיבורה :

ושל עולי בבל - העשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך, ועשאום בני הגולה לשתותם בעלותם:

כרגלי הממלא - מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה. ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו, דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר , ומאתמול הוברר הדבר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי. ודלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמן במקומן:

(ו)

לא יביאו לו מפירותיו, הואיל והוא לא עירב לשם, דפירותיו כמוהו:

(ז)

מי שזימן אצלו אורחים - מעיר אחרת, ויבואו אצלו ע"י עירוב לא יוליכו לאחר סעודה מנות בידם לביתם:

אא"כ זיכה להם - על ידי אחר:

[מנותיהם מערב יום טוב -] שמסרם בעל הבית זה לאדם אחר במשיכה מערב יו"ט, ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני דזכין לאדם שלא בפניו: