משנה ביצה ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת ביצה · פרק ה · משנה ד | >>
השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, כרגלי השואל.
ביום טוב, כרגלי המשאיל.
האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהןכ.
רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש.
הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,
- כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל;
- בְּיוֹם טוֹב,
- כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל.
- הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ תְּבָלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְעִסָּתָהּ,
- הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן.
- רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם,
- מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ:
השואל כלים מחברו -
- מערב יום טוב - כרגלי השואל.
- ואם ביום טוב - כרגלי המשאיל.
- וכן אישה - ששאלה מחברתה,
- תבלים, ומים, ומלח - לעיסתה,
- הרי אלו - כרגלי שתיהן.
- רבי יהודה - פוטר במים,
- מפני - שאין בהן ממש.
- תבלים, ומים, ומלח - לעיסתה,
אמרם כרגלי השואל - אפילו לא נתן לו אותו הבגד אלא ביום טוב, כיון שקדם שאילתו מערב יום טוב הרי היא כרגלי השואל.
ואמרם כרגלי המשאיל - ואפילו היה רגיל לשאול ממנו אותו חלוק בכל יום טוב, לא נאמר שיהיה עיקר לאותו רגילות אלא כיון שלא שאלו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי בעליו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ואמרם כרגלי שתיהן - עניינו שבאותה העיסה היו בה שותפות, כדי שלא תלך אותה העיסה אלא עד מקום ששתיהן יכולין לילך, שאם האחת ערבה למזרח אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת במערב אפילו זרת אחת כמו שנתבאר, והאחרת ערבה במערב אלפים אמה שאי אפשר לה ללכת בצד המזרח כלל, אותה העיסה לא יזיזנה ממקומה:
כרגלי השואל - שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות, דבין השמשות שהוא כניסת היום קונה שביתה. ואפילו לא בא ליד השואל אלא ביו"ט יח דלאו ברשותיה קיימין בבין השמשות, הרי אלו כרגליו של שואל. ואם שאלו ביו"ט משחשיכה, הרי הן כרגלי המשאיל, לפי שקנה שביתה אצל בעליו. ואפילו היה רגיל להשאיל בכל יו"ט יט:
האשה ששאלה מחברתה תבלין - לקדרתה:
ומים ומלח - לעיסתה:
הרי אלו - הקדרה והעיסה:
כרגלי שתיהן - אין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביום טוב שאלה, קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן:
שאין בהם ממש - אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה. כגון שהתבשיל עבה ואין המים נכרים בה, הילכך אין מעכבות הולכתן. ובמלח לא פליג רבי יהודה, דמיירי בעיסה שנלושה במלח שהיא גסה ועבה, שהיא נכרת ויש בה ממש. ואין הלכה כר' יהודה:
מערב י"ט. כתב הר"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש"י:
ביום טוב. כתב הר"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י"ט זה לא א"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ':
כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר"ן מסיק בנדרים פ"ו דף נ"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר:
(יח) (על הברטנורא) והשואל דקתני בדבורא בעלמא ולא משך מבע"י וקמ"ל כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש"י:
(יט) (על הברטנורא) פירוש להשאיל כלי זה להשואל הזה וכיון דבעיר'ט זה לא אמר ליה לא אוקמיה ברשותיה משום דמימר אמר דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה. גמרא ועתוי"ט:
(כ) (על המשנה) שתיהן. ולא בטלי מים ומלח אגב העיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין. גמרא ועתוי"ט:
השואל כלי מחבירו כו': ביד פ"ה דה' י"ט סי' י"ז וסוף הפרק וכן האשה ששאלה אי גרסי' מלת וכן הכי פירושא האשה ששאלה וכו' דינה כרישא דקתני הרי אלו כמקום שכולן הולכין אלא ששנאה לבסוף משום דאית בה פלוגתא אכן אית דלא גרסי' מלת וכן וגם בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל ליתה וכן משמע מלשון רש"י ז"ל גם כן גם ה"ר יהוסף ז"ל מחקה:
תבלין ומים ומלח לעיסתה וכו': בגמ' פריך ולבטלי איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא ובמסקנא אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר תבלין לטעמא עביד וטעמא לא בטיל ופי' רש"י ול"פ אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה ורב אשי אמר משום דה"ל דבר שיש לו מתירין דלמחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דלא אמרי' הכי אלא במין במינו אבל בשאינו [מינו] אפי' דבר שיש לו מתירין וכדתניא בתוספתא וכו' הכא נמי ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין כיון דבלאו הכי לא מיתקנא ע"כ ועיין עוד שם וגם שם בהר"ן רפ"ק דמכלתין: ועוד כתב הר"ן ז"ל בנדרים פ' ששי דף נ"ב דשאני בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן ליש לו מתירין עכשיו כו':
כרגלי שתיהן: ואם האחת ערבה למזרח והשני למערב אותה עיסה לא יזיזוה ממקומה. פי' משום דבעיסה המים והמלח של זו יקנה שביתה עמה והקמח קנה שביתה עם זו וכן גבי תבלין לקדרה:
{{דה מפרש|ר' יהודה פוטר במים כו' פ' המוציא תפילין דף צ"ז ובירושלמי פ' כיצד משתתפין ועיין במה שכתבתי שם סי' ו':
שאין בהם ממש: אין ניכרות וכו' לשון ר"ע ז"ל עד כגון שהתבשיל עבה. אמר המלקט ואם אינו עבה אינו בטל בקדרה מפני רוטבה הניכר לעינים דהכי א"ר יהודה בברייתא: עוד בלשונו ז"ל ובמלח לא פליג ר' יהודה. אמר המלקט ובברייתא פליג ר' יהודה אמלח נמי ומיירי במלח סדומית שהיא דקה מאוד ונדבק' ביד ואינה נכרת ומהאי טעמא אמרינן בעלמא שהיא מסמא את העינים ופי' רש"ל ז"ל דלאו דוקא סדומית דהא אמרינן בפ' כל הבשר דלא משתכחא כי אם קורטא בכורא אלא כל מלח דקה קרויה סדומית הואיל ודומה לשל סדום בדקות:
יכין
כרגלי השואל: אף שלא קבלה עד יו"ט ואף אחר שהחזירה:
ביום טוב כרגלי המשאיל: אף שרגיל להשאילה לו:
האשה ששאלה מחברתה: ביו"ט:
הרי אלו: העיסה והתבשיל:
כרגלי שתיהן: כלעיל סי' ל"א. ולא אמרינן דמים ומלח בטלין בעיסה. דמשום שמהן נעשית העיסה, הו"ל יחד כמין במינו דלא בטל בדשיל"מ [תוס']. או י"ל דוקא דבר שאינו מותר רק אחר זמן, בטל באינו מינו. אבל מים ומלח הכא, שגם עכשיו יש לו היתר במקום שרגלי שתיהן מותרים, אפילו באינו מינו לא בטל [ר"ן נדרים נ"ב א']. ונקט הך דינא בנשים משום דאורחא דמלתא נקט דאשה רגילה בעשיית עיסה [כב"ק פ"ב א'] מיהו אפילו ביש לה בעל מיירי אפ"ה הוה כרגליה ולא כרגלי בעל האשה, דלא גרע אשה מרועה במשנה ג':
מפני שאין בהן ממש: שאין ניכרות בעיסה או בתבשיל עבים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת